ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וישב – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"אלה תולדות יעקב יוסף" (לז, א)

"ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י). זקני הרה"ק רבי אלעזר רובין מסאסוב-גלאגוב זיע"א חלה פעם בצעירותו במחלת הטיפוס, וכשבא חותנו הרב מבלקאמין זצוק"ל לבקרו סיפר לו בתוך דבריו מעשה, בגנב אחד שהצטרף לחבורה של גנבים ובימיו הראשונים התחילו ללמדו איך לגנוב, ואחד מן הכללים שלימדו בכדי להצטרף לחבורתם הוא, שאם יתפסו אותו יום אחד וייסרו אותו, אפילו במכות קשות, לא יגלה בשום אופן מי שלח אותו לגנוב. ויהי היום, תפסו אותו שוטרי העיר והתחילו לייסרו בכל מיני עינויים וחקירות, עד שיגלה ויאמר מי שלחו ומי בני חבורתו. אך הוא עומד בשלו וכפי שלימדו אותו לא פתח פיו, ועל אף שהיכו בו מכות נוראות עמד בכולן ולא סיפר מאומה. החליטו השוטרים לקחת את בנו של אותו גנב ולהכותו מול אביו, מיד כשראה איך מייסרים את בנו לא עמד בזה, והסכים לגלות את כל שמות חבריו הגנבים, כשתפסו אותם ונפגשו עימו, שאלוהו מדוע הסגירם לשוטרים, הלא הוא הפר את הכללים. השיב להם: אמנם קיבלתי על עצמי לעמוד אפילו בעינויים קשים, אך זה היה על גופי ולא כשאני רואה איך שמכים ומענים את בני, שהרי לא ייתכן שאב יוכל לראות את בנו מתייסר. וזהו: "ביקש יעקב לישב בשלווה", יעקב אבינו בצרותיו עצמו קיבל בשלווה ונלחם במוחו לראות שהכל מאתו יתברך, אך "קפץ עליו רוגזו של יוסף", כשהגיע לצרת בנו שם היה הניסיון קשה עד מאוד. (שיח יעקב יוסף)

 

"וישב יעקב" (לז, א)

"ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י). בשעת עריכת השולחן הטהור בשבת, אצל האדמו"ר מגור ה"בית ישראל", ישב ליד השולחן אחד מן החסידים המכובדים. לפתע, עלה עליו רוגזו של זבוב אחד. הזבוב זמזם בלי הרף סביבו ואף העז מפעם לפעם לנוח מעט על אפו. ניסה האיש שוב ושוב להעיפו משם, אולם הזבוב ערך סיבוב קצר וחזר להטרידו. לבסוף כאשר החל העניין להימאס עליו, הניף האיש את ידו והיכה בזבוב שנפל מת על השולחן. כשראה זאת האיש החוויר כולו, ברגע זה עבר על מלאכה דאורייתא, נטילת נשמה! ולא פחות ולא יותר עשה זאת על שולחנו של הרבי הקדוש! הרבי ראה ושתק. והנה לאחר דקות אחדות התאושש הזבוב פרש כנפיים ועף. כשראה זאת החסיד שמח שמחה גדולה שנמנע מחילול שבת. אז אמר לו הרבי: היצר הרע דומה לזבוב גם אם אתה משוכנע שמכת המחץ שנתת לו גרמה למותו, הוא עוד רחוק ממוות ועדיין חי ובעוד רגעים אחדים יתעופף כרגיל. מסקנא: גם אם חשבת לרגע שתוכל 'לישב בשלווה' תדע לך שהיצר בבחינת 'קפץ עליו' בכל רגע.

 

"וישנאו אותו…" (לז, ד)

שאלו רב אחד כיצד יכול הוא לקרב את החופשיים ולאהוב אותם כשהם עוברים על כמה עבירות שבתורה? השיב: מוטב שאכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. משכיל אחד היה מבאי ביתו של בעל "ערוך השולחן", ר' יחיאל מיכל אפשטיין, ואף הוא היה מקרבו. שאלוהו: הייתכן שהוא מקרב יהודי שעובר על עבירות חמורות שבתורה הרי נאמר משנאיך ה' אשנא? השיב: ייתכן שעל פי דין מחויב אני לשנאותו, אבל מה אעשה שאיני יכול לשנוא יהודי.

 

"וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" (לז, ד)

"לא יכלו דברו לשלום" – מעיר רבי יהונתן אייבשיץ, שעיקר הצרה הייתה שלא יכלו לדבר אחד עם השני, ואילו נדברו ביניהם – לא מן הנמנע שהיו מוצאים דרך לשיכוך השנאה שאפיינה את היחסים שבין אחי יוסף. הוסיף, כי זו אבן-הנגף של כל מחלוקת, שאין איש נדבר עם רעהו ואין צד אחד מוכן לשמוע את הצד השני ולהבינו. ואם התמונה הייתה שונה – ניתן היה לפתור מחלוקות רבות הנובעות מקנאה ומשנאה – בטוב.

 

"ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו ועל דבריו" (לז, ח)

צריך ביאור מהו 'ועל דבריו'? אילו דברים דיבר מלבד סיפור החלומות? ביאור הענין כי אמרו חז"ל על עניין החלומות (ברכות נה) 'אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, שנאמר (דניאל ב כט) אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו'. וכן אמר קהלת (ה, ב) "כי בא החלום ברוב עניין". וא"כ, אחי יוסף אכן האמינו לו שחלם חלומות אלו אלא שסברו שהם באו לו מהרהורי ושאיפות לבו הקלוקלות למלוך עליהם ועל אביהם, וכיון שראו בו דין מורד דנו אותו להריגה. ועפ"ז מובן גם ששנאו אותו 'על דבריו' היינו על הרהורי ליבו שגרמו לו לחלום.

 

"ויחלום עוד חלום אחר" (לז, ט)

יש לשים לב לשינויים הדרמטיים שבין שני החלומות של יוסף. בחלום הראשון-רק האחים משתחווים לו, ואילו בחלום השני גם ההורים משתחווים [השמש והירח]. בחלום הראשון, יוסף אף מיוצג על ידי נמשל 'אלומה'-כלומר ה'אלומות' שהם האחים משתחווים ל'אלומה' שהוא יוסף. ואילו בחלום השני, רק ההורים והאחים מיוצגים על ידי נמשל 'השמש והירח והכוכבים', ואילו יוסף מופיע כעצמו ללא נמשל 'משתחווים לי'. והביאור פשוט שני החלומות מייצגים שני השתחוויות שהשתחוו ליוסף, הפעם הראשונה כשהאחים באו לקנות אוכל- וכבר אנו מבינים מדוע ההורים לא מופיעים בחלום, מהטעם הפשוט שבשעת השתחוויה זו הם לא היו ולא השתחוו שכן רק האחים ירדו לשבור אוכל. אבל החלום השני מתייחס להשתחוויה השנייה שהשתחוו כאשר ירדו יעקב ובניו למצרים, שם גם השתחווה יעקב [ובלהה שגדלתו כאמו, ראה ברש"י על הפסוק 'והנה השמש והירח']. מעתה נבין גם את ההבדל השני, בפעם הראשונה השתחוו האחים ליוסף, לא כי כבדוהו כמלך גדול אלא פשוט מאחר שהם רצו 'אוכל' ועליהם היה להשתחוות כדי לקבל את האוכל, יוסף היה מבחינתם 'אלומת תבואה'-אופציה לקבלת אוכל לכן החלום היה אלומות תבואה שמשתחוות לאלומות אחרות, לא כן בפעם השנייה, כשבאו יעקב ובניו למצרים, ההשתחוויה הייתה ליוסף כמלך של כבוד, שם החלום היה 'משתחווים לי' לא לאוכל שאני מייצג, אלא לאני עצמי, המלך.

 

"ואביו שמר את הדבר" (לז, יא)

כתב הרה"ח ר' דוד אשר זליג ארליך זצ"ל, נראה לעניות דעתי דה"את" בא לרבות, שאף שיעקב אבינו עליו השלום אמר הבוא נבוא אני ואמך וגו' והלא אמך כבר מתה, מכל מקום היה שומר ומצפה שכל החלום ממש יתקיים, ואף רחל תבא להשתחוות לו, וזה על פי מה דאיתא במדרש (בראשית רבה פד, י) היה יעקב אבינו סבור שתחיית המתים מגעת בימיו, אם כן שפיר תוכל לבא גם רחל ולהשתחוות לו. (דברי שאול להגרי"ש נתנזון זצ"ל)

 

"לכה ואשלחך" (לז,יג) "והשיבני דבר"(לז,יד)

ידע יעקב שאחיו שונאים את יוסף, לפיכך אמר תחילה "לכה ואשלחך", כדי לעשותו שליח להולכה ושליחי מצוה אינם ניזוקים, ומכיוון שיש דעה ששלוחי מצוה אינם ניזוקין רק בהליכתם, לכן אמר לו "והשיבני דבר" שיעשהו שליח גם לחזרה ויינצל מהם. (אור החיים הק')

 

"ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר" (לז, יד)

נצייר לעצמינו שאחד מגדולי הדור נסע במכונית וארעה תאונת דרכים. אנשים מתחילים לברר מה קרה בדיוק, האם גדול הדור נפגע, חלילה, מה מצבו וכו'. אם ישאל מישהו: "מה קרה לרכב?…" ודאי נחשוב שדעתו השתבשה עליו. וכי זה מה שחשוב כעת? מענין אותנו דבר אחד בלבד: מה שלום הרב! והנה כאן כתוב: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן". "אחיך" אלו השבטים. זה מובן – שרצה יעקב לדעת מה שלומם. אך מה פשר צוויו לראות גם את "שלום הצאן"? הרי זה כמו שישאלו "מה עם הרכב?"… והנה לעיל מסופר, שכאשר הגיע יעקב אבינו לארץ ישראל, הוא נסע "סכתה, ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת". ואיך הוא קרה למקום? "על כן קרא שם המקום סכות" (לג, ז). ולכאורה זה דבר פלא: המבנה שעשה למקנהו חשוב יותר מהבית שעשה לעצמו, ולכן דווקא על שמו קרא שם המקום! היתכן?! ובאר ה"אור החיים" הקדוש (שם): "אולי כי עשה דבר חדש בחמלתו על המקנה, מה שלא עשה כן אדם קודם, שיכין סוכה לבהמות, ולשנוי חדש קרא שם המקום עליו". עד יעקב אבינו לא עשו סככות לצאן, ידעו שהצאן הם בהמות שניתן להפיק מהם צמר וחלב, אך מה פתאום לעשות להם סככות שיגנו עליהם מן השמש היוקדת בקיץ וממטרים עזים בחורף. יעקב אבינו הכניס חידוש לעולם: יש לרחם גם על הצאן וליצור עבורם תנאי מחיה סבירים. הם אמנם לא בני אדם, אך ברואיו של הקב"ה הם, ועלינו לרחם עליהם ולבנות להם סוכות. וכיון שהוא הראשון שעשה סוכות לצאן, קרא למקום על שם אותו חידוש – "סכות". לפי זה יתכן לומר, שמאחר וענין הרחמים על הצאן היה חידושו המיוחד של יעקב אבינו, היה לו ענין גדול להחדיר זאת לתודעת בניו, ולכן גם כאן בקש מיוסף: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן", ראה האם מקפידים הם לקיים את הוראתי לרחם על ברואיו של הקב"ה. (ומתוק האור)

 

"הבור ריק אין בו מים" (לז, כב)

אבל נחשים ועקרבים יש בו. הנה נס ופלא, יוסף הצדיק יצא מזה, ובוודאי שאין אנו מבינים חשבונות השבטים, אבל לפי שכתוב שלא יכלו לדברו לשלום, בוודאי אם היו מדברים ביחד היו משיגים הרבה. משל לאדם שהלך לבדו בלילה ונפל לבור. צעק האדם בכל כוחו לעזרה. לפתע הגיע רופא, צעק האדם לרופא בבקשת עזרה אך הרופא שנבהל מעומק הבור זרק לאדם תרופות ואמר לו אם תהיה חולה בבור תיעזר בתרופות. וכך בא הסנדלר שזרק לו נעליים חדשות והקצב שזרק לו בשר טרי. האדם שהתייאש, כמעט ושם סוף לחייו. לפתע הגיע חברו הטוב ביותר שהיה מחוסר מקצוע, הסתכל לתוך הבור ולהפתעתו הרבה של האדם קפץ פנימה. התחיל האדם לצעוק על חברו בשביל מה קפצת לבור, עכשיו שנינו נמות פה, אך החבר הסתכל על האדם ואמר לו: "אתה חברי הטוב נפלת לבור הנורא הזה אבל אני כבר הייתי בבור הזה ואני יודע את הדרך החוצה בוא אחרי." וכך הוציא החבר את האדם מחוץ לבור. העזרה בזמנים הקשים ביותר, לא תבוא משום מומחה, אלא מהחברים הטובים באמת.

 

"ויעזוב בגדו אצלה וינס ויצא החוצה" (לט, יב)

מסביר הרה"ק רבי הרשעל'ה ליסקער זי"ע, "בגדו" מלשון "בוגד", היצר הרע הגיע ליוסף הצדיק ולחש לו באוזן: "מה אתה בורח? ממתי אתה כזה צדיק? אני יודע בדיוק מי אתה עמוק בפנים, כמה בוגדנות יש בך, מה תפס אותך עכשיו להיות צדיק?…" אבל יוסף הצדיק עזב בגדו אצלה, הוא אמר ליצה"ר: עם כל הבוגדנות שיש בי, עם כל הנפילות, עם כל הפעמים שלא הלך לי… עדיין דמות דיוקנו של אבי שבשמים עומד לנגדי… עדיין את הפעם הזאת אני יכול להרוויח… 'ויעזוב בגדו', קח לך את הבוגדנות שלי, קח את הנפילות שלי, הם לא מפריעים לי, אני יכול לצמוח איתם ביחד, אני יכול לצמוח דווקא איתם יחד, הם יהיו בשבילי המנוף לצמיחה, לא הבור לנפילה ולייאוש… מסופר על "חכם" מחכמי חלם ויענק'ל שמו, שנסע ברכבת יחד עם קצין רוסי עטור דרגות, שניהם פשטו את בגדיהם העליונים  ונשכבו לישון על הספסל, באמצע הנסיעה התעורר החלמאי ומתוך החושך הכבד הלביש בטעות את בגדיו של הקצין… עדיין החושך שולט והרכבת עוצרת בתחנת חלם… יענק'ל החלמאי טרם התעורר סופית וכבר נחפז לרדת מהרכבת כשהוא לבוש במדיו המגוהצים וענוד בדרגותיו הבכירות של הקצין. יענק'ל מגיע הביתה, וצווחה נפלטת מפיה של זוגתו החלמאית… מה קרה? יענק'ל זה אתה? מתי נהיית קצין? יענק'ל רץ למראה, ולא מאמין למראה עיניו, "תראו מה קרה" הוא מתחיל לצעוק אוי ויי, בטעות הגיע לפה הקצין הרוסי, ואני נשארתי תקוע ברכבת"…ככה זה כשאדם שופט את עצמו לפי בגדיו…בוגדיו… 'ויעזוב בגדו אצלה' זה הכוח של יוסף. הבוגדנות שנפלה עלי אתמול לא תשפיע עלי היום לרעה, אדרבה זה יתן לי את הכוח להמשך. הנפילה תחשל אותי ולא תכשיל אותי. (כ"ק מרן אדמו"ר מספינקא שליט"א)

 

"אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו" (לט, כג)

רבי רפאל הלוי זצ"ל, בנו של הרב מבריסק, סיפר כי כאשר ברחו לווילנה בשנת ת"ש, שאל אביו על פסוק זה: הפסוק מדגיש, ששר בית הסוהר לא ראה כל דבר רע אצל יוסף, באשר ה' אתו. והרי לאמיתו של דבר, כל עצם ישיבתו של יוסף בבית האסורים הייתה מחמת עלילה, ולא היה בידיו של יוסף כל עוון, מדוע אפוא נזקק לסייעתא דשמיא מיוחדת, כדי שלא יראו בו עוון ופשע? אלא – אמר הרב מבריסק – רואים מזה, כי לולי הסייעתא דשמיא המיוחדת שהייתה לו, שהיה ה' אתו, כבר היה שר בית הסוהר מוצא עוולות חדשות לטפול על יוסף בכל צעד ושעל. רק "באשר ה' אתו", לא טפל עליו שר בית הסוהר עלילות שווא להתאנות לו.

 

"בעוד שלושת ימים ישא פרעה את ראשך… ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו. כי אם זכרתני איתך כאשר ייטב לך וכו' והזכרתני אל פרעה" (מ, יג-יד)

הגאון רבי עקיבא אייגר עמד כאן על דקדוק לשון הפסוק, וכי מה היה המקרא חסר אילו כתבה התורה: "ונתת כוס פרעה בידו" בלא להוסיף "כמשפט הראשון אשר היית משקהו". והוא מיישב זאת ע"י דקדוק נוסף בפסוק, מדוע כתבה התורה "כי אם זכרתני איתך" והלא ניתן היה לכתוב 'כי זכרתני אתך כאשר ייטב לך' וכו'. מהלשון "כי אם זכרתני" משמע שבא למעט משהו. מהו דבר זה? ידוע בעולם שמי שננשך על ידי נחש מפחד אפילו מחבל ורצועה, וכן מי שנכווה ברותחין נזהר אפילו בפושרין. כך מבאר הגרעק"א את דברי יוסף לשר המשקים: מסתבר שכשתחזור למשרתך, תהיה שרוי בפחד שלא יקרה לך שוב מאורע שיזלזל בכבודו של פרעה, ולכן תקפיד לנקות את הכוס עשרות פעמים לפני שתמלא אותה, ותשים איזה בד או מסננת מעל הכוס עד שתגישנה לידיו של פרעה כדי שלא ייכנס לתוכה שוב זבוב. אבל אליבא דאמת אין לך מה לפחד שמא יישנה המקרה שוב, ולכן: "ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו". שהרי כל הסיבה שבגינה נכנסת לבית האסורים היא רק "כי אם זכרתני אתך", רק כדי להוציאני מכאן נשלחת לבית האסורים, ואשר על כן אין סיבה שתקרה לך תקלה כזו שוב, ובמידה ותקרה תקלה – פרעה לא יחפוץ להשליכך לכלא. (במחשבה תחילה)

 

"זכרתני"… "והזכרתני" (מ, יד)

יהודי חסידי בוורשא פנה לרבו בשאלה: היות והוא סובל מחמצן בקיבתו, פקדו עליו הרופאים לאכול רק מאכלים קלים ותכופים לבישולם, הרשאי הוא אפוא לאכול פשטידה בשבת? ענה לו הרב – רשאי הנך לאכול ולא יזיק לך מאומה, שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. שוב חזר האיש ושאל האמנם, רבי, לא יזיק לי? וציפה להבטחה נוספת. אמר לו הרב, לא, שוב אסור לך לאכול! הישנות שאלתך מוכיחה שאמונתך בכוחה של השבת רופפת היא, משום כך אסור לך לסמוך על זאת, אלא עליך למלא בדיוק אחרי הוראות הרופא. בזה מובן גם אצל יוסף, אלמלי הסתפק יוסף בבקשה אחת משר המשקים "כי אם זכרתני" לא היה בכך משום עוול, השתדלות שכזו לא הייתה מהווה סתירה לבטחונו, ואילו הוא שנה פעם נוספת "והזכרתני אל פרעה" פעמיים שטח את בקשתו לפני שר המשקים, בכך הייתה משום הגדשת הסאה לבעל בטחון כיוסף הצדיק, בכך הרי מתח על עצמו חשד שאף הבקשה הראשונה נובעת הייתה מחוסר בטחון דק מן הדק לפי ערכו בבחינת "הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה" ונענש בשתי שנים נוספות.

 

"וירא שר האופים כי טוב פתר"… (מ, טז)

שאלו לרבי מאיר שלום מפוריסוב: מה ראה יוסף לפתור חלומו של שר המשקים לטובה ושל שר האופים לרעה? השיב: סיפורו של שר המשקים הכיל רק מפעלות ה': גפן שעלתה כפורחת, אשכולות בשלים ונץ עולה. בעוד שחלומו של שר האופים התבסס רק על כוחי ועוצם ידי: סלים ומיני מאפה מעשה ידי אדם. חלום כזה איננו מבשר טובות…

 

"וישכחהו…" (מ, כג)

בן היה לו לר' מנדל מרימנוב, אביון גדול היה, ואביו הקציב לו שלושה זהובים לשבוע לפרנסת ביתו. טען בנו הנ"ל: בין כה אתה נותן לי למחייתי, תן לי עוד שלושה זהובים ותהיה לי כל הפרנסה. לא ! – אמר לו ר' מנדל – אם אתן לך כדי פרנסתך כולה, אטול ממך חלילה, את הביטחון בהשי"ת.

 

"וימאן ויעזוב בגדו אצלה וינס…" (לט, יב)

מאיפה לוקחים כזאת עוצמה? מאין הכוחות? בסך הכל בחור בן שבע עשרה, צעיר וחסון, מסלסל בשערו וממשמש בעיניו, נמצא במצב שאין לו כביכול מה להפסיד, יתום מאמא, מרוחק ודחוי ע"י משפחתו שמכרו אותו תמורת כמה שקי תבלינים זולים המדיפים ריח ערבי-מצרי בלי להניד עפעף, וכעת שוהה הוא במצרים ערוות הארץ, מבן זקונים ענוג, הפך הוא בבת אחת למנקה ועוזרת בית אצל איזה שייח ערבי מגושם… והנה סוף סוף יש מישהו שמחכה לו, מישהו שרוצה אותו… מהיכן שאב יוסף הצדיק את הכוח העצום לזעוק "וימאן" גם במצב כזה ירוד, ועוד במצרים ערוות הארץ? רעיון נשגב לחינוך הבנים הבליחו מאורי הדורות מתוך סיפור זה: בפרשה זו אנו מוצאים עוד פעם את המילה "וימאן",

 

"ויקומו כל בניו ובנותיו לנחמו, וימאן להתנחם"… מה היה שם?…

אחד עשרה בניו הנותרים של יעקב אבינו, ושתיים עשרה בנותיו, באו ואמרו לו: אבא מה אתה בוכה? תראה איזה שבט יפה הקמת, כולם ראשי ישיבות, ראשי כוללים, מגידי שיעורים, בעלי מוסר, גבירים אגדיים, תומכי תורה, דרשנים מופלגים, ואפילו כמה קנאים יש ביניהם. והבנות, או הו, כולן מנהלות סמינרים ידועים, מרצות מבוקשות, נשות חסד ידועות. אז מה קרה? מתוך עשרים וארבעה ילדים חסר אחד? לא נורא, בכל משפחה יש נפיל אחד, בכל עדר יש כבשה אחת שחורה. המשיכו ואמרו לו: תן תודה, הרי לסביך אברהם אבינו היה ס"ה בן אחד שהלך בדרך התורה… לאביך יצחק 50% מיוצאי חלציו קוראים להם בכלל מחמוד עבדול ונסראללה… אז מה לך לבכות? על אחד מצאצאיך שגר במצרים ערוות הארץ "ולא מניח תפילין דרבינו תם"… אבל יעקב אבינו, לא הסכים להתנחם, וימאן… הוא ידע את נפש בנו יקירו שמאחורי הסלסול בשערו ומאחורי החלומות התכופים, מאחורי הכל עומדת נפשו העמוקה של יוסף הצדיק… האבא המשיך להאמין בבן שלו גם במצב שלכאורה היה נראה אבוד, גם במצב שהיה לו את כל הסיבות להתייאש ולהפסיק להאמין שיום יבוא ויוסף יביא לו נחת… גם במצב כזה הוא דבק באמונה שהאמין בבנו. אמונה זו שיעקב אבינו האמין בכוחו של יוסף, ה"וימאן להתנחם" של יעקב אבינו, זה נתן את הכוח ל"וימאן וינס" של יוסף הצדיק. זו הכוונה "דמות דיוקו של אביו נראה לו", האמונה שהאבא האמין בבנו, החום והאהבה שמילאו את נפשו של האבא, על אף ולמרות מצבו, הם אלו שנתנו כוח לבן במצב הירוד בו הוא היה נמצא… כל מילה נוספת מיותרת… (כ"ק מרן אדמו"ר מספינקא שליט"א)

 

"ברכו נפשי את ה'… סלעים מחסה לשפנים… הרים הגבוהים ליעלים"

איך יוכל אדם לברך את ה' הלא אין לו כל מה שרוצה? אלא, יביט אל הסלעים וההרים שאין להם כלום, למעט שהם משמשים את השפנים והיעלים, ואעפ"כ אומרים שירה לקב"ה, כל שכן אני שיש לי חיים, יש לי עוד כמה מעלות, בוודאי ש'ברכו נפשי את ה'. (א נקודה'לה – ספינקא)