ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וישלח – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"וישלח יעקב מלאכים" (לב, ד )

מלאכים ממש (רש"י). עשו הלך נגד יעקב עם ארבע מאות איש עמו, א"כ נמצא שיש לו ארבע מאות ואחד איש מול יעקב ומשפחתו. מנגד עמדו יעקב, ארבע נשיו, אחד עשרה ילדיו, כי בנימין עוד לא נולד, דינה היתה בתיבה, וחמש רועים של העדרים שלקחו את המנחה, לעשו. ביחד הם 21 אנשים, וכדי להגיע למספר 401 חסר 380 כמניין הגימטריא של ממ"ש.

 

"עם לבן גרתי" (לב, ה )

ותרי"ג מצוות שמרתי (רש"י). יבואר על פי מעשה באא"ז הרה"ק מרוז'ין זי"ע, שאחד מאנ"ש נסע לעיר וינה בענייני מסחר, ובשובו דרש מפיו הרה"ק על מעשיו בעיר זו, והשיב החסיד כי הרגיש שמה התעוררות לעשות רצונו יתברך הרבה יותר מאשר בביתו ואיננו יודע פשר הדבר. אמר לו הרה"ק מה רבותא, הרי בכל מקום יש קדושה במידה מסויימת, ובעיר וינה לא מצאה הקדושה במי להיאחז, עד שאם בא יהודי ירא שמים, מיד כל הקדושה נדבקת בו, מה שאין כן במקומותינו הקדושה מתפשטת חלק כחלק להרבה יראים. זהו שאמר יעקב אבינו, מפני ש"עם לבן גרתי" תרי"ג מצוות שמרתי, מאחר שכל בחינה בקדושה נאחזה בי בלבד. (מקור ברוך)

 

"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (לב, ד )

מלאכים ממש (רש"י). בפרשה הקודמת מסיימת הפרשה 'ויפגעו בו מלאכי אלוקים', מבאר הרה"ק בעל החקל יצחק זי"ע, שהיו אלו המלאכים שנבראים מהמצוות. בשם חסידים היו מבארים בדרך מליצה, שאלו המלאכים שבאו לאברהם אבינו ע"ה בדמות אנשים, באו כעת ליעקב אבינו בדמות מלאכים. אמר להם יעקב אבינו ע"ה: 'אם גדולים אתם בעיני עצמכם שהייתם כאנשים ועתה באים אתם בדמות מלאכים, לכו נא לעשו אחי, אצלו נמצאים האנשים החשובים'.. . (שיחות קודש – ספינקא )

 

"ויירא יעקב מאד ויצר לו" (לב, ח)

כשראה יעקב את מחנה עשיו מתקרב אליו הוא חושש, וזהו שכתוב "ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות", ולאחר מכן נשא תפילה כמו שכתוב בהמשך. יש להבין, מה יש ליעקב לפחד כל כך מעשו, הרי הקב"ה הבטיח להצילו וגם המלאכים ליוו אותו, ובוודאי שגם זכויותיו גדולות משל עשו? רש"י מבאר את חששו של יעקב אבינו וכותב: " ויירא – שמא ייהרג, ויצר לו – אם יהרוג הוא את אחרים", עכ"ל. מרן בעל הבן איש חי זיע"א מסביר בדרך רמז את מה שכתב (רש"י) לעיל, שיעקב אבינו חשש שמא "יהרוג" את רבי מאיר בעל הנס שנקרא בשם "אחרים". וידוע שרבי מאיר היה בן גרים מצאצאיו של עשו, וחשש יעקב שאם יהרוג את עשו, יפסיד לעולם את אור תורתו של רבי מאיר בעל הנס (גיטין נו) ומבואר שנקרא כך ר"מ מפני שלמד תורה מאלישע שנקרא 'אחר'.

 

"ויצר לו ויחץ את העם" (לב, ח )

פירוש מעניין לפסוק שלפנינו מובא משמם של כמה מגדולי החסידות: צר היה לו ליעקב אבינו, שנאלץ לעשות חציצה ופילוג בקרב אנשיו. ידע יעקב כל עוד בני ישראל עשויים חטיבה אחת ומלוכדים אין יד עשו מסוגלת לשלוט בהם, ועתה, משנחלקו בניו לשני מחנות, יש מקום לחשוש מפני הבאות.. .

 

"אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה" (לב, ט )

עמד לו החנווני בחנותו הגדושה, לפתע חמק נער פנימה וחטף משם אגוז אחד וברח . הסוחר התחיל לרדוף אחר הנער כדי להציל את אגוזו, אך הנער היה זריז ממנו וברח מרחוב לרחוב ומסמטה לחברתה, לאחר מרדף מתיש של כחצי שעה התייאש הסוחר וחזר לחנותו . משנכנס חשכו עיניו, החנות היתה ריקה לגמרי לא נשאר בה א פילו גרגיר סוכר. התברר לו שנפל לתרמיתו של הגנב, הנער הגנב לא היה אלא שליח של הגנב המחוכם, ובעבור פרוטה דלה הסכים לגנוב את האגוז, וכך הטמין מלכודת לחנווני שהוא ירדוף אחר הנער, ובשעת המרדף עשה את אשר זמם ורוקן את החנות מכל וכל. בשיטה זו עובד גם היצר הרע – אומר ה'דברי ישראל', לפעמים הוא מביא לו נפילה קטנה, אך לא את הנפילה הוא צריך, אלא העצב והשברון שיבואו בעקבותיו, וכך יפילו יותר ויותר עד שיישאר נקי מנכסיו . אילו היה אותו חנווני חכם, היה אומר: וכי רק בעבור אגוז אחד אשאיר את החנות בלא שמירה? אפקיר את הנער עם האגוז, אך את סחורתי לא אפקיר ! כך צריך האדם לומר ליצרו, יערב לך ויבושם לך עם ה׳הצלחה׳ שלך, אך אני לא א פול במלכודת ואמשיך לשמור על מה שיש לי. ואדרבה, כשאתחזק יותר ויותר עם מעשים טובים, אוכל לתקן גם את מה שנכשלתי. על פי זה הוא מסביר את הפסוק: אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, שאם הצליח היצר להכות את האדם ולהכשילו בדבר אחד, לא אתחיל לחשב ולהתעצב על מה שקרה ולתת ליצר הרע להפילני לגמרי, אלא אמשיך בשלי כדי ש'והיה המחנה הנשאר לפליטה', אמשיך לשמור שמה שיש לי יישאר לפליטה, ומה שעבר יתוקן ממילא.

 

"קטונתי" (לב, יא )

ר' יוסף מדלאטיטש קרא בסדר "התרת נדרים" בערב ראש השנה "ואין אני תוהה חס ושלום על קיום המעשים הטובים שעשיתי". הפסיק לרגע, ואמר: בטח "טעות דפוס" נשתרבבה לכאן, כי מה מעשים טובים עשיתי? הסתכל ועיין בסידור נוסף ושוב אותו הנוסח . מיד געה בבכי מר ואמר וכי אלו מעשים טובים עשיתי?

 

"וירא יעקב מאוד ויצר לו… ואתה אמרת היטב איטיב עמך" (לב, ח-יג)

אמר יעקב אבינו ע"ה לקב"ה: אתה שאמרת לי 'היטב איטיב עמך', א"כ שמת אותי בקטגוריה של צדיק וטוב לו ולכן 'ויירא יעקב מאד' משום שהרי צדיק ורע לו אין לו לאן לברוח כי מיד מקבל תזכורת משמים, אך אני שאני בבחינת צדיק וטוב לו אני בסכנה גדולה כעת שאשכח את ריבוני מחמת הטוב שמושפע עלי… זהו יעקב אבינו בחיר שבאבות ! (שיחות קודש – ספינקא )

 

"ואת אחד עשר ילדיו" (לב, כג )

"ואת אחד עשר ילדיו, ודינה היכן הייתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו" (רש"י). הקשה הגאון רבי חיים מוואלאז'ין בשם רבו, הגאון רבי אליהו מוילנא: ומניין לרש"י שדינה היא שהייתה בתיבה ולא בן אחר? הן לא כתוב "אחד עשר בניו", אלא "ילדיו". בית המקדש – מתרץ הגאון – נבנה בחלקו של בנימין, חז"ל מגלים לנו שהיה זה משום שהוא עדיין לא נולד ולא השתחווה לעשו, לכך נבנה בית המקדש בחלקו. מעתה, נבוא חשבון: אילו היה אחד מילדיו של יעקב בתיבה, ולאו דווקא דינה, מפני מה זכה דווקא בנימין שיבנה בית המקדש בחלקו, הן בתיבה היה שבט נוסף שלא השתחווה לעשו עקב כך שהסתתר בתיבה. על כרחך יש לומר שהיחידה שהוחבאה בתיבה הייתה דינה . (במחשבה תחילה)

 

"לא יכול לו" (לב, כו )

בימיו של הגה׳׳ק ׳בית הלוי׳ זי׳׳ע (בעיר בריסק) היה שוחט שנהג לשחוט ולמכור בשר בהמה ועוף שנשחט ללא רשותו והשגחתו של רב העיר – הבית הלוי, לגודל החוצפה התאספו ראשי הקהילה בבית הרב לדון כדת מה לעשות בפורץ גדר הלז. באסיפה ישבו כל רבני ונכבדי הקהילה וחיכו לבואו של הרב, אך אדהכי והכי נכנס אותו שוחט והתיישב עמהם, מעתה כבר לא יכלו הנאספים לדון בעניינו של השוחט. כעבור זמן מה הופיע הבית הלוי במקום האסיפה, תיכף נגשו אליו כמה עסקנים ובקשו שיצווה על שוחט עז הפנים שיעזוב את הבית, הבית הלוי שמע אך לא הגיב במאומה ושב לחדרו. אחר זמן מה יצא שוב הבית הלוי מחדרו, ושוב באו אליו ובקשו מלפניו שיסלק את השוחט, ואז יוכלו לדון במעשיו ולמנוע בשר שאינו הגון מפיות ישראל קדושים. נענה הבית הלוי ואמר, הלא תכלית האסיפה הייתה לבער את מעשיו של אותו השוחט מקרבנו, אך אם נבייש אותו ונלבין את פניו על ידי שנסלקו מכאן, מיד יהפוך זה השוחט לנרדף, ואלוקים יבקש את נרדף – אפילו אם הוא רשע, ואז כבר לא יהיה בידינו כל כוח וסייעתא מן שמיא לפעול כנגדו.

 

"ויאמר שלחני כי עלה השחר" (לב, כז )

מאבקו של יעקב עם שרו של עשו, מסתיים בבקשה ובתחינה של המלאך ליעקב: "ויאמר שלחני כי עלה השחר". כותב על כך בתרגום יונתן בן עוזיאל (בתרגום ללשון הקודש): "מיום בריאת העולם לא הגיע זמני לשבח את הקב"ה עד עתה". נתאר לעצמנו שאדם מסוים מחכה לתור אצל פרופסור מפורסם המקבל קהל ברחבי העולם במרפאות מיוחדות. התורים אצלו נקבעים לפחות שנתיים מראש, סכום כסף עצום יש לשלם בכדי לקבל דיאגנוזה וטיפול אישי ומקצועי על ידו. לילה לפני שמגיע תורו של הפציינט שלנו, הוא מודיע לבני ביתו שהוא יוצא לכמה שעות ושלא ידאגו לו. מה קרה? הוא צריך לצאת לחסל חשבון קטן עם יריב מהעבר. זה הגיוני? אין לו זמן אחר לכך חוץ מלילה גורלי זה שהוא מחכה לו כבר שנתיים?! כך מקשה המגיד מקאז'ניץ בספרו "עבודת ישראל": זמנו של המלאך הגיע לומר שירה לאחר שנים רבות שהמתין וציפה לכך מבריאת העולם. לילה לפני כן לא מצא מה לעשות כי אם להתקוטט עם יעקב אבינו? ומשיב ה"עבודת ישראל" במתק לשון: מטרתו של היצר הרע בעולם היא להיאבק עם היהודי בכדי שיתגבר עליו, ינצחו, ויעלה לדרגה גבוהה יותר . מכיוון שיעקב אבינו עמד פעם אחר פעם במלחמה זו, כבש עוד שטח ועוד פיסה במלחמת היצר וזיכך את עצמו, הגיע הלילה הגורלי בו נערכה מלחמה סופית בינו למלאך. גם כאן ניצח יעקב אבינו והגיע לדרגת שלמות. התברר למפרע שנסתיימה לה משימתו של המלאך, ורק עכשיו הגיע זמנו לומר שירה. לכן אמר ליעקב: לאחר שראה ש"לא יכול לו… ויאמר שלחני כי עלה השחר". השמש זרחה והתורה מספרת: "ויבוא יעקב שלם עיר שכם". (במחשבה תחילה)

 

"לא יכול לו" (לב, כו )

אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו (קידושין ל, ב). כתב הגה״ק הגר״ח מוואלאז׳ין זי״ע (נפש החיים שער ג׳ פי״ב), סגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל הדינים ורצונות אחרים – שלא יוכלו לשלוט בו, ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלוקים האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית״ש, ומבטל בלבו ביטול גמור, ואינו משגיח כלל על שום כוח ורצון שבעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו, שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל.

 

"לא יכול לו" (לב, כו )

מצינו בדברי הריב״א (עה״ת) כי החשש והפחד מביאים על האדם את מידת הדין ח״ו, אף על פי שהבטיח לו הקב״ה ליעקב לשומרו כדכתיב 'ושמרתיך בכל אשר תלך', הזיקו המלאך – לפי שנתיירא מעשו, כדכתיב 'ויצר לו', וכן מצינו גבי משה, שאמר לו הקב״ה (שמות ג, יב) 'כי אהיה עמך', והזיקו בדרך במלון לפי שנתיירא מפרעה כדכתיב (שם ד יג) 'שלח נא ביד תשלח'. עפי״ז ביאר הרה״ק מזוטשקא זי״ע (נחל יצחק ד״ה וירא כי), את הכתוב ׳וירא כי לא יכול לו, ויגע בכף יריכו ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עמו', כי באמת לא הייתה יכולת בידי המלאך להזיק ליעקב – מחמת שלא הורשה מאת הבורא. מה עשה שרו של עשו – 'ויגע בכף יריכו' – החזיק בו בחוזק מבלי עשות לו מאומה (כי לא נאסר עליו להחזיקו סתם מבלי להזיקו), ואם היה יעקב מבין כן לא היה ניזוק כלל וכלל, אך מחמת שחשב שהוא הלוחם והחזיר לו, הרי ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עמו, מחמת ההתאבקות והזעזועים נדחקה כף ירכו, ונמצא שהוא גרם לעצמו התקיעה. הנה אף שאין לנו השגה בבחיר שבאבות, מ״מ ללמדנו באה תורה שנבטח בטחון גמור בה', מבלי לפחד משום דבר שבעולם, ואז ניוושע בתשועת עולמים. (באר הפרשה)

 

"ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו" (לב, לב )

מסופר על הגה"ק רבי שמעון שקו פ זיע"א, שבימים שכיהן כראש ישיבת ענף עץ חיים במאלטש, החלה להתפשט בקרב יהודי רוסיה רוח ההשכלה החדשה, שחדרה אליהם מארץ אשכנז, ורבים תבעו להנהיג בישיבה לימודי חול ולשלבם עם לימודי הגמרא והפוסקים. חלק מהצעירים נתפסו להשפעות מן החוץ והציצו בספרות פסולה, הציצו ונפגעו. ניסה רבי שמעון להסביר לתלמידים מה חזקה ההשפעה השלילית שיושפעו אגב קריאתם והסתכלותם. ואמר: אפילו מי שסבור בצדק שמחוסן הוא מפני השפעה חיצונית, ולא יינזק, סופו לצאת נפסד. והראיה שנאבק יעקב אבינו עם שרו של עשו, והכתוב מעיד בו מפורש "ותוכל" מתוצאות המלחמה, אך מכל מקום סבל על ירכו ונשאר צולע. ויתכן, הוסיף רבי שמעון שזה אחד מטעמי האיסור לאכול גיד הנשה, ללמדנו ולהזכיר תמיד, שבאף מקרה שהוא, אין ההתמודדות עם הסטרא אחרא מוסיפה בריאות .

 

"וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי" (לב, ל )

הגאון רבי לייב חסמן, בעל "אור יהל", מביא בשם ספר קבלה קדמון שכאשר שאל יעקב את המלאך: "הגידה נא שמך", ענה לו המלאך: "למה זה תשאל לשמי", מכאן שהוא שמו של המלאך: "למה זה תשאל לשמי". כידוע שמו של כל מלאך מרמז על מהותו ותפקידו, מדוע אם כן נבחר שם זה עבור שרו של עשיו? את הדברים הסביר רבי לייב במשל: כפרי אחד הגיע בפעם הראשונה לעיר הגדולה, שוטט הכפרי נפעם ברחובותיה ועיניו לא שבעו ממראות הכרך הגדול . במהלכו הגיע לאולם חשוך שבו הקרינו שקופיות על גבי הקיר. אנשים רבים ישבו והביטו בתמונות המוקרנות על הקיר. נכנס הכפרי והתיישב ביניהם. מסכנים – חשב הכפרי לעצמו מפני מה הם יושבים בחושך… מתוך רצון להיטיב עימם קם ממקומו ניגש אל קצה האולם והדליק את האור. לתדהמתו, מיד כאשר העלה את האור, נעלמה התמונה מעל גבי הקיר… מה אתך?! צעקו יושבי האולם כבה מיד את האור! באור לא רואים מאומה! רק כאשר האולם חשוך מבחינים בתמונה. זהו גם הסבר הכתוב אמר רבי לייב, כאשר יעקב אבינו ניצח את שרו של עשיו אמר לו: "הגידה נא שמך", מהו סודו של היצר הרע המושך אחריו אנשים כה רבים ומפילם ברשתו. על שאלה זו ענה לו המלאך וגילה ליעקב את סודו: "למה זה תשאל לשמי" כוחי הגדול נובע מעצם זה שאנשים "יושבים בחושך" ואינם שואלים לשמי… לו היו "מדליקים את האור" היו מבינים כי כל מה שיש לי להציע להם הוא דמיון שווא ותעתועים!…

 

"וישם את השפחות וילדיהן ראשונה, ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" (לג, ב )

כומר שהיה חכם בעיני עצמו, נטפל לרבי ישעיה הלוי הורביץ – השל"ה הקדוש, וניסה להקניטו: בנביא חגי (ב, ט) נאמר על בית המקדש השני: "גדול יהיה כבוד הבית הזה, האחרון מן הראשון". אם כן, פירושו של דבר שבית המקדש השני הינו אחרון ולא יהיה לכם בית מקדש שלישי. הביט בו השל"ה הק' בבדיחות ושאל: רואה אני שבקי הינך בדברי הנביאים. ודאי ידועים לך פסוקי התורה. שמא תוכל, אם כן, להסביר לי מה פשרו של הפסוק "וישם את השפחות וילדיהן ראשונה, ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים"? הכיצד ייתכן שגם לאה וילדיה, וגם רחל ויוסף יהיו בגדר "אחרונים" ? אלא בהכרח ש"אחרון" בלשון הקודש פירושו מאוחר, ולאו דווקא סופי.. . (במחשבה תחילה)

 

"הסירו את אלהי הנכר אשר בתככם" (לה, ב)

מעשה ביהודי שהיה אוכל ואוכל… ומידות גופו עלו ונתעלו לאורך ולרוחב עד כדי סכנה לחייו, מה עשה, הלך אל הרופא והלה נתן לו 'סדר אכילה' (דיאטה) שבבוקר יאכל רק שני חתיכות לחם מ'קמח מלא', בצהרים רק 'תוספת אחת' ובערב רק ירקות. בני ביתו הכינו עבורו את סדר המאכל במסירות ונאמנות, אך דא עקא שכבר עברו ג' חדשים ועדיין לא זז מאומה, ולא עוד אלא שמידותיו המשיכו לעלות מעלה מעלה… עד שקראו לו בני ביתו לאסיפה דחופה – לשמוע האם הוא אוכל את כל מה שהיא מכינה לו כציווי הרופא… והוברר הדבר, שאכן, הוא אוכל כציווי הרופא בשלימות אבל לטענתו הוא נוהג דיאטה בשיטת עשו, המה ראו כן תמהו – מה הוא סח, והסביר להם בדברי הכתוב (כח , ט) 'וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה', וברש״י, 'הוסיף רשעה על רשעתו (ר״ל מרשעת על מרשעיות שהיו לו כבר) שלא גרש את הראשונות'. גם הוא כמותו, לא עזב את סדר אכילתו, אלא שהוסיף על סדרי אכילתו כמנהגו עד היום גם את ציווי הרופא, ומה הועילו חכמים בתקנתם… כי כוונת הרופא הייתה שיחדל מהרגלי אכילתו הנלוזים ומעתה יאכל רק מה שהרופא מצווהו. כעי׳׳ז אמרו בעלי המשל להמשיל, למי שהבין בדעתו כי הנהגתו איננה ראויה, והוא מהלך בדרכים עקלקלות – היפך מהקדושה ורצון הבורא, מה עשה התחיל לעסוק בתורה ועבודה, אבל עליו לדעת כי לא סגי בזה, כי כל עוד שאיננו עוזב לגמרי את הרגליו הנושנים הרי הוא כאותו חכם שלא חדל מאכילתו הסוררת ורק הוסיף אכילה נוספת… (באר הפרשה)

 

"ומלכים מחלציך יצאו" (לה, יא )

פעם שאלו חסידים את רבי יהודה-לייב מינוביץ' (המהרי"ל), אחיו של רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, במה זכו הוריהם לבנים כאלה (כל בניהם זכו והיו גאונים וצדיקים). השיב רבי יהודה-לייב: "זה בזכות אמנו, שהייתה בעלת מסירות-נפש לתורה וליראת שמים". וסיפר: "פעם אחת, כשחזר אבינו ממסע לחוץ-לארץ לרגל עסקיו, הביא לאימנו בגד מאד יקר ונכבד. כעבור זמן הבחינה אימנו כי המלמד שלימד אותנו היה נראה מאד מודאג, דבר שפגע בהתלהבות שבה נהג ללמד אותנו. שאלה האמא את המלמד לפשר דאגתו וחוסר התלהבותו, והוא סיפר כי אשתו מתקנאה בבגד היקר שיש לה, והיא מתאוננת עליו, שאינו מביא לה מתנות כאלה. מיד ניגשה אימנו לארון, לקחה את הבגד היקר ומסרה אותו לידי המלמד. 'מסור אותו לאשתך, ובלבד שלא תהיה מודאג ותוכל ללמוד עם בניי מתוך חיות ושמחה', אמרה".

 

"אלוף נחת" (לו, יז )

בדרך צחות: למה אנו מאחלים "אידישע נחת" – נחת יהודי? מפני שכתוב אלוף נחת, שזה היה מצאצאי עשו, ולכן אנו אומרים לא נחת כזה ח"ו, אלא אידישע נחת… (פרפראות )