ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת חוקת – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"זאת חוקת התורה" (יט, ב)

בגמרא מובא (ראש השנה כא:) ביקש קהלת להיות כמשה, יצתה בת קול ואמרה לו: "וכתוב יושר דברי אמת" (קהלת יב, י). במדרש כתוב שהקב"ה אמר למשה רבינו: לך אני מגלה טעם פרה אדומה, אבל לאחרים חוקה. ושלמה אמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". הנה כתוב בספרים שיש רמז בפסוק שמשה ידע טעם פרה אדומה, כי שמו רמוז בפרשת פרה שכתוב: "ולקחו לטמא מאפר שריפת החטאת", שתיבת "מעפר שריפת החטאת" יוצא בראשי תיבות "משה", ללמדנו שלמשה נגלה טעם פרה אדומה. אמנם שלמה טען שגם שמו רמוז, שהרי תיבות "לטמא מעפר שריפת החטאת" יוצא בראשי תיבות "שלמה" ועל זה ענו לו: "וכתוב יושר דברי אמת", דהיינו שהאותיות של משה כתובות לפי סדר הא"ב 'מ'עפר ש'ריפת ה'חטאת' אבל אותיות שלמה אינן לפי הסדר 'ל'טמא מ'עפר ש'ריפת ה'חטאת' ולכן יצאה בת קול ואמרה לו: "וכתוב יושר דברי אמת". (פנינים יקרים)

 

"זאת חוקת התורה" (יט, ב)

מסופר במסכת ברכות (ס"א) : פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר לו: עקיבא אי אתה מתיירא מפני המלכות?! אמר לו רבי עקיבא: 'אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם, מפני מה אתם בורחים? אמרו לו, מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם. אמר להם השועל, רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם, כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? ענו הדגים ואמרו לשועל: אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתייראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה 'כי היא חייך ואורך ימיך' כן, אין אנו הולכים ומבטלים ממנה. הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, ראש ישיבת טלז בארה"ב, שואל על דברי הגמרא, מדוע הוצרך ר' עקיבא לספר לפפוס משל ארוך זה על השועל, הדגים והרשתות, בעוד שהיה יכול לומר לו בפשטות את אותה התשובה עצמה שהשיבו הדגים לשועל; הוא יכול היה לומר כך: 'התורה היא חיינו, בלעדיה אין לנו חיים', ותו לא. איזו תובנה נוספת מצא ר' עקיבא במשל הדגים, שבשלה החליט לבסס את דבריו על המשל הזה דווקא? התשובה היא, היה הגר"מ גיפטר מבאר, כי במשלו של ר' עקיבא טמון רעיון עמוק, המלמד מהו המבט הנכון וההשקפה הטהורה כלפי כל העולם הזה על חמודותיו כולן. הבה ונתבונן: כאשר מוציאים את הדג מהמים, האם הוא מת מיד? לא ולא. להיפך ברגעים הראשונים הוא מקפץ ומשתולל, ולעומד מן הצד נראה הדג כביכול מלא שמחת חיים. במים הוא שט בניחותא, שקט ורגוע, ואילו בחוץ מרצו פורץ ועולה על גדותיו; הוא מנפנף בסנפיריו ובזנבו, ונראה שמתחיל 'לחיות'… כך נראים הדברים למי שאינו מבין מאומה בדגים… אולם, אם נשאל אדם המתמצא מעט, אדם המכיר את אורחותיו של הדג, הוא יוכל לומר בבירור כי כל הקפיצות הללו, כל הריקודים מלאי המרץ, אינם ביטויים לשמחתו ולאושרו של הדג, אלא דווקא למותו הקרב… אלו אינם ריקודי שמחה אלא פרפורי גסיסה. וכך ממש הם הדברים בכל הנוגע למצבו הרוחני של האדם אמר הרב גיפטר. אדם הפורש מבית המדרש, אדם המתנתק מצינור החיים שלו מהתורה הקדושה, נראה לפעמים כשמח ומלא חיים; אנו רואים אותו מתלהב מכל התענוגים שהעולם הזה יודע להציע לו, ממצה את ההנאה הגשמית מכל רגע של חייו. אולם מהי האמת? האמת היא, שאדם אשר חי את חייו, תוך שהוא מנותק מהתורה הקדושה נשמת אפו הרי הוא חשוב כמת! כל ההנאות, כל פינוקי ההבל של העולם הזה אינם אות חיים, אלא פרפורי גסיסה! הם סימן ומופת ברור לכך, כי בעוד תקופה קצרה תהיה נפשו של האדם הלז בבחינת מת, גופו אולי יישאר לטייל ו'לבלות' כאן בעולם הזה עוד מספר שנים, אבל רוחו ונפשו עומדים לשוב אל צור מחצבתם ולהניחו כאן, כשהוא מתנוסס ושוקע בביצה החומריות העכורה… זוהי, איפוא, התשובה שהשיב ר' עקיבא לפפוס בן יהודה באמצעות משלו. הוא פנה אליו ואמר לו כדברים הללו: נכון הדבר כי כעת בעולם הזה, נראה כי אתם המאושרים; אתם משופעים בממון, אתם בעלי השפעה, אתם מצליחים לאגור נכסים, ואילו אנו בני התורה, נאלצים להתחבא כדי להגן על חיינו וללמוד את התורה הקדושה… ברם, לאמיתו של דבר, אנו חיים ואילו אתם מתים, כל השפע בו אתם שוחים אינו אלא בגדר פרפורי גסיסה, משום שללא התורה הקדושה, בלי לימודה ועמלה, לא יתכן מצב של חיים. סיים הגר"מ גיפטר: אף ללומדי התורה בעמל יום אחר יום, לעתים 'נדמה' להם, ששם ברחוב יש חיים, שם משתוללים וחיים, והכל תוסס כל כך, אך עלינו לדעת, שאין אלו 'חיים' כלל, אלו פרפורי גסיסה, כדג המשתולל מחוץ למים… החיים האמיתיים הם חיים – של תורה, בין כותלי בית המדרש. תורתנו "תורת חיים" היא, בלעדיה אין חיינו חיים! (ופריו מתוק)

 

"זאת חוקת התורה" (יט, ב)

איתא ב'רוקח', הוקשה חוקת התורה לפרה אדומה, מה פרה אדומה מטהרת אף התורה מטהרת לומדיה לשמה. ואם יאמר האדם הן אני עץ יבש אטום וחתום לבי מלהבין איזה דבר בתורה, צא תאמר לו טעות גדולה בידך, כי אמנם לפעמים יצטרך האדם לנקות עצמו מעט בכדי לזכות להבין את אמרי התורה, אך אין דרך לבוא לידי זה כי אם על ידי עסק התורה עצמו. בזה פירש הגאון רבי שלמה קלוגער זי"ע ('אבל משה' תחילת ההספד על החתם סופר) כי אנו מבקשים 'ותפתח לבנו בתלמוד תורתך' (ליקוטי תפילות), ואם היה פירושו בפשוטו היה לו לומר 'ותפתח לבנו לתלמוד תורתך', ומהו בתלמוד, אלא הכוונה לפתוח את הלב שייכנס בו יראת ה', או כל מידה נבונה, והנה כל דבר סגור פותחים במפתח, ומהו ה'מפתח' לפתוח בו את הלב, הוא התלמוד, נמצא שעם הלימוד יפתח לבו ויכנסו בו כל דברי התורה אשר ילמד”.

 

"זאת חקת התורה" (יט, ב)

אפשר לומר, על פי המסופר שבא חסיד אחד לפני הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע, וביקש ממנו עצה וסגולה לזכרון, מכיון שהוא מטבעו שכחן גדול. והשיב לו שיעשה תשובה, והוא על פי מאמרם ז"ל (יומא פו. ) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ואנו אומרים בתפילה ואין שכחה לפני כסא כבודך, וא"כ סגולה הוא לזכרון. איתא בגמרא (חגיגה ט:) אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד, ומובא באמרי נועם (פרשת ויקרא) לפרש, משום דשם מלאך השכחה הוא פוט"ה בגימטריא ק', ואילו מלאך הזכרון שמו מיכא"ל בגימטריא ק"א, והוא עומד תחת כסא הכבוד, ולכן השונה פרקו מאה פעמים ואחד זוכה שתורתו נחקקת בקרבו ואינו שוכחה. וזה שאמר הכתוב "זאת חקת התורה", אם רצונך שהתורה תחקק בזכרונך, העצה היא "אשר 'צוה' ה' לאמור", עליך ללמוד ולשנות הפרקים מאה פעמים ואחד כמספר צו"ה בגימטריא ק"א, ולא תשכח לימודך. (מקור ברוך)

 

"אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול" (יט, ב)

איתא בשם הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא זי"ע, אדם שחושב שהוא כבר מושלם ואין לו כבר מה לתקן כי אין בו מום, זהו הסימן הכי גדול שעוד לא עלה עליו בכלל עול תורה ומצוות, וזהו אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול, כי אדם שכן קיבל עליו תומ״צ, יודע תמיד, כי יש לו עוד מה להוסיף, וכן התורה והמצוות שלו יכולים להיות איכותיים יותר. כן פירשו בדומה לזה ״למד לשונך לומר איני יודע״, ולכאורה והרי זה דבר שקר, כי אתה כן יודע, אלא הכוונה איני יודע, שיש לו עוד הרבה חסרונות בידיעה אינו יודע עדיין את כל הש״ס, אינו יודע את הרמב״ם, יש לו עוד הרבה מה ללמוד, אין לו זמן להבלי עולם הזה, וזה רק מי שמקבל עליו באמת עול תומ״צ כי אז הוא מרגיש תמיד בחסרון. (ישועות משה) ונראה להוסיף בזה על הא דאיתא (מלכים ב' ד, כג) גבי האשה השונמית שמת בנה והלכה אל איש האלוקים ופגע בה איש ה, "ויאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת ותאמר שלום", ולכאורה מה השיבה לו, אלא זהו פירושו שאמרה שלום, היינו שהרגישה בעצמה שהיא בשלימות, ואם כן הרי היא בסכנה גדולה דהרי זהו סימן שעדיין רחוקה היא בעבודת השי"ת, על כן הלכה מיד אל הצדיק. (שיח יעקב יוסף)

 

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (יט, יד)

מסופר על ר' שמחה בונים מפשיסחא, שלפני פטירתו פרצה אשתו בבכי מר. אמר לה: למה תבכי, הרי החיים אינם אלא הכנה לקראת המוות. כל ימיו צריך אדם להתכונן איך למות. "זאת תורת האדם", "כי ימות באהל" – שידע כשמגיע יום המיתה, איך למות. "אדם כי ימות…" (יט, יד) אמר רבי שמעון בן לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (גיטין נז:). בימי השבעה על מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל הגיע לאוהל הניחומים רב חשוב מארה"ב בשם הגאון רבי דוד עוזרי שליט"א, וסיפר לבנים ולנוכחים סיפור מעניין על שקידתו העצומה של רבינו. באחת הפעמים רבינו התארח אצלו בארה"ב, ובערב שבת שאל אותו אם יכול להראות לו את חדר השינה בו ילון. לאחר שהראהו את חדר אכסנייתו שאלו רבינו אם יוכל לסדר באיזו דרך שיהיה אור קטן בחדר למשך כל הלילה, והוסיף לבקש שלא יהיה אור גדול כדי שרעייתו הרבנית ע"ה, תוכל לישון ללא הפרעה. לאחר בדיקה קצרה פנה הגר"ד עוזרי לרב ואמר שישנה אפשרות אחת, שבתוך הארון הגדול שבחדר יש אור קטן, ואם יפתח את הדלת יוכל ללמוד בלי להפריע את הרבנית בשנתה. רבינו בדק את האור ואמר כי טוב הוא, אבל עדיין חושש שאולי האור יפריע לרבנית. בבוקרו של שבת סיפרה הרבנית שהרב לקח כיסא, הכניסו לתוך הארון, ואת הדלת סגר אחריו, וכך ישב ועסק בתורה כל הלילה. (אמונה שלמה)

 

"אדם כי ימות באהל" (יט, יד)

במשפחה מסויימת היה סבא שחלה באלצהיימר, וככזה לא היתה לו כל אפשרות להשתתף באירועים משפחתיים. הדבר גרם לצער רב לכל בני המשפחה, מה גם כשמדובר בת"ח גדול, שהופעתו מכבדת את כל המשפחה. לקראת חתונתה של אחת הנכדות חיפשו תרופה תביא מזור למחלתו של הסבא. חיפשו ומצאו. לאחר בירורים רבים הגיעה לאוזנם שמועה על תרופה פלונית, שבכוחה להחזיר את חולה האלצהיימר למצב בריא לחלוטין וזאת לכמה שעות בלבד. נו, חתונה אינה אורכת יותר מכמה שעות, ולכן הגו בני המשפחה את הרעיון להביא לסבא את התרופה, כדי שיהא בכוחו לשמוח עם כל צאצאיו. הם ביררו היכן ניתן להשיג את התרופה, וכשהגיעו לשם, נדהמו לשמוע את המחיר… מדובר היה בהון עתק של ממש, שהסתכם באלפי דולרים לכדור אחד. כששמעו את המחיר, החלו כמה מבני המשפחה לסגת אחור, והתחבטו מאוד האם הדבר שווה את ההשקעה. לאחר זמן החליטו שהם משקיעים את אלפי הדולרים, העיקר שהסבא יוכל להשתתף בחתונה. ואכן, הנס הזה התרחש באופן מופלא. הסבא נטל את התרופה, וממש היה לאדם רגיל. אלה שידעו על מחלתו, נדהמו לראותו מתפקד כרגיל, ללא כל בעיה. פלאי השי"ת. הסבא היה בחופה, קיבל ברכה אחריתא, והשמחה הרקיעה שחקים. מזה זמן רב שלא זכו בני המשפחה המורחבת לראות את סבם משתתף בשמחות. זמן קצר לאחר החופה נעלם לפתע הסבא מהאולם. בני המשפחה נבהלו ולא ידעו מה אירע. הם הרי זכרו שהסבא בעצם חולה קשה במחלת האלצהיימר, ויתכן, כך חששו, שהשפעתו של הכדור הסתיימה לפני הזמן, ואולי גם זה בגלל 'הקוד הגבוה' של המחלה הנמצא אצל הסבא. עוברת רבע שעה, חצי שעה, ויותר, והסבא אינו חוזר. למותר לציין שכל השמחה הושבתה, והכל חיפשו את הסבא בכל מקום אפשרי. אבל, למרבה התדהמה והצער, לא מצאוהו. משחיפשו בכל 'החורים והסדקים' של אולם השמחות, והעלו חרס בידם, יצאו בני המשפחה לחפש באזורים הסמוכים. עד שלפתע, משפתח אחד הנכדים את דלתו של… בית מדרש פלוני, הוא מוצא את הסבא יושב ולומד… הוא מזעיק את כל בני המשפחה אל בית המדרש, וצריך רק לדמיין את השמחה הגדולה שאחזה בהם במוצאם את הסבא הדגול. אבל, מיד לאחר רגעי השמחה, פונים הורי הכלה, בנו וכלתו, אל הסבא הת"ח, ואומרים לו: סבא, מה קרה לך? הרי השקענו אלפי דולרים כדי שתוכל להשתתף אתנו בשמחה? ואם כן, מדוע לא תהיה אתנו באולם השמחות? כולם ממתינים לך שם בכיליון עיניים. וכי אין זה בעיניך בזבוז זמן? הרי כל דקה שהכדור משפיע עליך שווה הון עתק, ועוד מעט תחלוף השפעתה של התרופה! בוא נא יחד עמנו אל השמחה, ונשמח כולנו יחד! אבל הסבא ממאן לקום ממקומו. הוא מביט בעיניים קמות על ההורים, ועל כל אלה שהתאספו סביבו, וניסו לשכנעו, ואומר להם: האם זה נקרא בזבוז זמן? מה קרה לכם? וכי לא חינכתי אתכם במשך כל שנותיי שהתורה היא החפץ היקר ביותר בעולם, וכל מילה שלומדים בה שווה פי אלף אלפי אלפים מכל דבר אחר?! עד שאני זוכה לכמה שעות של שקט ממחלתי, ויש בידי אפשרות להתרכז בלימוד, אתם רוצים.. שאבזבז את זמני ואבוא להשתתף בחתונה? הצאצאים המשיכו להפציר ולהפציר, אבל הסבא נשאר ללמוד בבית המדרש.
בואו ונחשב חשבונו של עולם: הרי הזמן שלנו אינו עולה לנו כסף, ואנחנו לא משלמים על כל דקה הון עתק; וכי משום זה לא ננצל את הזמן, ונבזבזו על הבל וריק?! המגיד הגר"ש שבדרון זצ"ל ניסה לתאר פעם בפני שומעיו את יוקר הזמן, ואמר שננסה לתאר שהמתים שכבר מתו קיבלו מן השמים אפשרות לרדת לכמה שעות לעולם שלנו. הרי כל הקרובים ובני המשפחה יבואו אליהם, וינסו לחבקם ולנשקם אחרי כל כך הרבה שנים שלא ראו אותם, ואולי אף יספרו להם סיפורים על הנכדים והנינים. אבל אלה שירדו לעולמנו, יחפשו מיד את בית המדרש הקרוב ביותר, ויחלו ללמוד ולנצל כל רגע ורגע ללימוד תורה. הם הרי כבר יודעים את ערכה של כל מילה, וחשיבותו של כל רגע של לימוד! הם לא יתנו לעצמם לבזבז את הזמן היקר לדברי הבל וריק. ואנחנו, שנמצאים כאן בס"ד, עד מאה ועשרים שנה, ויש ביכולתנו להעשיר את מזוודתנו בעוד ועוד דקות ושעות, ימים ושנים, של לימוד תורה, לא נעשה זאת? (הרב משה מיכאל צורן)

 

"ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה" (כ, א-ב)

מדוע לא היה מים לעדה אחר פטירת מרים, והלא גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ואם בחייה היו לישראל מים בזכותה, כל שכן אחר מותה! מבאר ה"אשיב אברהם", שהלא אמרו חז"ל (הובא ברש"י): "למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך: מה פרה אדומה מטהרת אף מיתת צדיקים מכפרת". ואין הכוונה שעצם מיתת הצדיקים מכפרת, אלא שכאשר הצדיק מת כל העם עושה חשבון נפש, שהלא הצדיקים מתים בעוון הדור, ואם כן מדוע מת הצדיק? במה צריך להתחזק? ויש העושים זאת מפחד, שעד עכשיו הצדיק היה כמגן לדור, ועכשיו שמת מי יגן עליהם? כמו השכנים של רבי זירא שהיו פושעים גדולים, ולאחר מותו חזרו בתשובה, כי אמרו, עד עכשיו הוא הגן עליהם ועכשיו אין מי שיגן עליהם. אם אכן כך הוא, נחשב שהצדיק לא מת, חיותו של הצדיק מוסיפה להתקיים כי השפעתו נמשכת גם לאחר מותו, ועל כן גם השפע שהיה בזכותו בחיי חיותו ממשיך להיות מושפע לאחר מיתתו. אבל אם הצדיק מת ומותו לא השפיע מאומה, אף אחד לא חזר בתשובה והכל נשאר כשהיה, כי אז נחשב שהצדיק מת ואין לו שום קשר לעם ומדוע יקבלו בזכותו שפע וברכה?! "ותמת שם מרים ותקבר שם", כלומר לא הייתה למותה שום השפעה על העדה, ומשום כך מעתה שוב לא היו מים לעדה.

 

"וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים… " (כ, טז)

מלאך זה משה (רש"י). הרה"ק ר' יצחק מווארקה נזף בבעל עבירה על מעשיו הרעים. אמר לו: יודע אתה מי אני? אני אחד מצדיקי הדור, ויכולני לעקור אותך מהשורש… המקורבים התפלאו על סגנון הדברים של רבם שלא הלמו את ענוותנותו. הסביר להם האדמו"ר: הרי משה רבינו עניו גדול היה, ובכל זאת כשדיבר עם אדום נאמר: "וישלח מלאך" ומפרש רש"י זה משה. בדברו עם אדום, חגר משה הענו עוז וגאון וקרא לעצמו מלאך.

 

"שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים" (כ, י)

יש שני סוגי צדיקים, יש צדיק שאינו פוסק מלהוכיח את ישראל עד שחוזרים בתשובה. ויש צדיק שנוהג להיפך, הוא מקרבם ומעלה אותם מאד עד שבושים בעצמם לחזור ולחטוא, וההבדל הוא שמי שכופה ממילא נכנעים לפניו שלא ברצון, ולפי התנהגות עם ישראל נוהגת גם הבריאה כולה, שנבראה בשביל ישראל, ונמצא שיש הנהגה שלא ברצון, לעומת הצדיק שמקרב ומעלה את העם, ועי"ז בושים לחטוא ונכנעים מרצון, כך גם הבריאה כולה נוהגת ברצון. משה רבינו הואיל ובא לכלל כעס והוכיח את ישראל בדיבורים קשים "שמעו נא המורים". לא רצה גם הסלע שהוא נברא לשמש את ישראל להוציא מים ורק בעל כרחו הוציא מים שהוצרך משה להכותו ולהוציא המים בכפיה. (קדושת לוי)

 

"ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (כא, ה)

מדוע קראו ישראל למן 'לחם קלוקל', והלא היו בו כל הטעמים שבעולם? ביאר ה'חזקוני': לבני ישראל היה חשוב לא רק הטעם, אלא גם הצבע והצורה של המאכלים המוכנסים לפיהם. נמאס להם לראות אותו מאכל יום אחרי יום, שנה אחר שנה, הם רצו גיוון… ולכאורה, מדוע באמת לא נתן להם הקב"ה מאכלים שונים, פעם כך ופעם כך, אלא במשך ארבעים שנה הוריד להם מאכל אחד באופן קבוע? מסופר על אביו של המשגיח הרה"צ ר' אליעזר דסלר זצ"ל, שהיה סוחר. יום אחד הזמינו יהודי עשיר להתארח בביתו. כשהגיע, ראה שעל השולחן מונחים קרוב לעשרים סוגי סלטים! שאל את בעל הבית: "מה פשר הדבר, מה צורך יש בכל כך הרבה סוגי סלטים?!" ענהו בעל הבית העשיר: "בהמה אוכלת כל חייה קש. תרנגולת כל חייה מנקרת זרעונים. בן אדם אוכל כמו בן אדם, מאכלים מגוונים…" נדהם אביו של הרב דסלר ואמר: "נכון שאנו בני אדם, אך הסבור שיתרון האדם על הבהמה מתבטא במגון סוגי הסלטים המוכנסים לפיו – אדם אומלל הוא!" רצה הקב"ה להוציא מליבם של ישראל את הרעיון הלזה, ולכן נתן להם מן במשך ארבעים שנה ללא צורה, רק עם טעמים שונים, כדי שלא יחשבו שמעלתם המיוחדת בהיותם בני אדם באה לידי ביטוי באכילת מאכלים מגוונים. לא! על האדם לאכול את הנדרש לו לקיומו, ולשם כך קיבלו בני ישראל את האוכל הטוב ביותר. אבל במה שנוגע למותר האדם מן הבהמה – לשם כך קיבלו את התורה הקדושה! (ומתוק האור)

 

"אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה" (כא, יז)

שאלו פעם את רבי יוסף דב מבריסק: מדוע שירת האזינו ארוכה היא, שירת הים קטנה ממנה, ואילו שירת הבאר קטנה משתיהן, ואין בה אלא ארבעה פסוקים בלבד? חייך הרב ואמר: "הרי פתגם שגור בפי העולם 'הרב יודע היטב, הרבי עם תלמידיו יודעים קצת, והתלמידים בעצמם יודעים מעט מאוד'. את שירת האזינו שר משה לבדו שידע את התורה, ולכן היא ארוכה מכולן, את שירת הים שרו משה ובני ישראל ולכן קצרה היא יותר. אולם שירת הבאר שרו אותה בני ישראל לבד, ולכן קטנה היא מכולן…

 

"במחוקק במשענותם" (כא, יח)

כפי המידה שהתורה חקוקה בלב האדם, כך ניתן להשען עליה ולבטוח בה. "עץ חיים היא למחזיקים בה". משל לחבל שמשליכים לטובע בנהר לאחוז בו. כפי שמחזיק בו – כך מציל הוא את חייו.

 

"וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (כה, א)

סיבת הזנות שהגיעו ישראל היה מחמת 'שטים' כלומר, שיצאו לשוטט ולטייל מחוץ למחנה, והגיעו אל המקום של בנות מואב, והגיעו לידי עבירה. בפרשת אחרי כותב האור החיים הקדוש, כי כל מקום שנעשה בו פעם עבירה, נעשה מתועב ומושחת, ויש בכוחו בעתיד להכשיל גם צדיק שיגיע לאותו מקום, שיכשל בעבירה או בהרהור עבירה, מחמת שהמקום נעשה גורם לעבירה. לפי זה מפרש את הפסוק 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו' שעצם העובדה שישבתם והתעכבתם בארץ מצרים שהוא מקום עבירה, זה עלול לעורר בכם מחשבות ומעשים רעים. בפרשת נח מפרש רבינו הקדוש את הנאמר על דור המבול 'ותשחת הארץ לפני האלוקים', שהם הכניסו השחתה וזוהמא לארץ, עד שהפך להיות גורם לעבירה.