ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת חוקת – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

 "זאת חקת התורה" (יט, ב )

סיפר רבי חיים גריינמן: פעם בהיותו אברך צעיר, היה דחוק מאד בפרנסה, ובאותם ימים הגיע אליו יהודי ובקש לעשות עמו עסקה של "יששכר וזבולון", וכיון שלדעת חלק מהפוסקים בהסכם כזה השכר על לימוד התורה מתחלק בשווה – חצי ליששכר וחצי לזבולון, חשש לחתום על הסכם זה כי היה חבל לו על חצי משכר לימוד תורתו. מאידך גיסא, ללא הסכם זה – לא יתאפשר בידו ללמוד כלל. נגש אפוא אל ה"חזון איש" והציע בפניו את ספקו. נענה ה"חזון איש" ואמר, כי גם ויתור על חצי מהשכר נחשב כמסירות נפש ללמוד התורה, ועליו לעשות זאת!

 

"זאת חוקת התורה " (יט, ב )

הרה”ק האמרי יוסף מספינקא זי"ע כתב דברים נפלאים ופתח פיו במשל למה הדבר דומה, לאחד הנכנס אל בית היין, ועז חפצו לטעום מעט מן האדום האדום הזה, אך אין לו כי אם כוס אחת שאינה נקיה, עד שנפשו קצה לשתות בזה הכוס, ואילו מים חיים לתת אל כלי ולשטוף את הכוס גם לא היה שם בנמצא, מה עושה האיש, הרי הוא לוקח מעט מהיין הרב המצוי מימינו ומשמאלו, ועם היין ירחץ את הכוס בכדי שיוכל לשתות הימנו יין ולהתענג מפרי הגפן . ממנו נלמד וכן נעשה גם ביינה של תורה, שאל יאמר האדם הן אני עץ יבש אין כי לא תורה ולא מעשים, מלא אנוכי בעוונות עד שאיני יכול ללמוד את התורה הקדושה והטהורה, כי לא כך הם פני הדברים, אלא העצה היעוצה היא שילמד האדם את חוקי חורב ויעסוק בדברי תורה ביגיעה, וזאת התורה אשר ילמד תנקה ותטהר את נפשו רוחו ונשמתו, עד אשר יגיע למדרגה הראויה לשתות מהיין הטוב בלימוד התורה ואף להשקות עם רב ללמוד וללמד את תלמוד תורתך.

 

"זאת חקת התורה אשר צווה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה" (יט, ב )

רבינו האור החיים הקדוש מביא את דברי חכמינו, המובאים גם בפירוש רש"י, וזה לשונם: 'לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה' . ומפרש רבינו הקדוש לפי זה, מה שנאמר 'זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר', שהמילה 'לאמר' תמיד מתפרשת במובן 'לאמר' לאחרים, דהיינו שעם ישראל צריכים 'לאמר' לאחרים שהיא חוקה, שאם ישאלו אותם אומות העולם מה הטעם של המצוה עליהם לענות להם שזה 'חוק' . ומוסיף רבינו הקדוש ללמוד מזה חידוש גדול ועצום, שדווקא 'לאומות העולם' צריך לומר שזה 'חוק', אבל לישראל מותר וצריך לומר את טעם המצוה, ואכן כך נהגו משה ואהרן ואמרו את טעם המצוה לכל עם ישראל. רבינו הקדוש מוסיף ראיה לדבריו המחודשים, שאם לא כן, האיך נצטוו בני ישראל לקיים מצוות פרה אדומה, בלי לדעת את טעמה וסודה, הרי חסר להם את ה'נשמה' של המצוות, כי מצוה בלי כוונה הרי היא כגוף בלי נשמה, ומה תועלת בקיום מצווה זאת? אלא בהכרח צריך לומר, שעם ישראל ידעו את הטעם של המצווה .

 

"פרה אדומה תמימה אשר לא עלה עליה עול" (יט, ב )

רבינו האור החיים הקדוש שואל מדוע צריך שיהיה דווקא פרה אדומה שלא עלה עליה עול של משא ומלאכה, מה דבר זה בא ללמדנו ומה הרמז בזה? ומתרץ, שמכיוון שפרה אדומה באה לטהר את האדם מטומאת מת, וכל המושג של טומאה באה מחמת עוונותיו של האדם, שהם מביאים דינים וקליפות על האדם, ומרמזת התורה שאחד מהדברים שיכולים לטהר ולכפר על האדם מעוונותיו הוא 'עול' הייסורים, שהם ממתקין את הדינים וממרקים את הייסורים . וזה לשונו: 'אשר לא עלה עליה עול' כי העול ימתיק הדינים בסוד מאמרם ייסוריו ממרקים כל עוונותיו של אדם, שהם בחינת הדינים . בפרשת תצוה מוסיף האוה"ח הק', שלכך אמרו חכמים כי 'חייב האדם לקבל הרעה בשמחה', ולכאורה איך אדם יכול לשמוח ולברך על הייסורים?  אלא כשידע האדם שהייסורים הם טובה גדולה, כי הנשמה שהייתה רחוקה מתקרבת על ידי הייסורים להשם יתברך, וייסורי הנשמה כשהיא רחוקה מהשם יתברך, הם רעים ומרים יותר מייסורי הגוף. ובלשון קודשו: אני משכיל על דבר שאמרו 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה', ומפרש בגמרא שצריך לקבל הרעה בשמחה כשם ששמח בטובה, והיה הדבר קצת בעיני רחוק, ועל פי הדברים האמורים בעניין, הנה הייסורים הם מקריבים ענפי הנשמה שהיו רחוקים משורשם, ש'אין לך רע ומר כעוזבו את ה' אלקיו', ובאמצעות הייסורים יתקרב הרחוק, ועל זה ישמח לב המשכיל.

 

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (יט, יד)

'אמר ריש- לקיש: אין דברי תורה מתקיימין – אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל' (שבת פג:). ויש לבאר את מאמר חז״ל: 'אין דברי תורה מתקיימין – אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל': כאשר האדם עוסק בתורה, הרי אפילו לאחר שימות יאמרו שמועה מפיו, ועל ידי זה יחשב שנמצא בבית המדרש גם לאחר פטירתו… וזו כוונת רבי יונתן, שאמר בהמשך הגמרא: 'לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה, ואפילו בשעת מיתה, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' – אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה', דהיינו: שאפילו לאחר שימות יחשב כאילו עדיין חי ועוסק בתורה.. . (פנים מאירות )

 

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (יט, יד )

אמרו בגמרא (שבת פג:) אמר רבי יונתן לעולם אל ימנע אדם את עצמו מביהמ״ד ומדברי תורה, אפילו בשעת מיתה, שנאמר ״זאת התורה אדם כי ימות באהל״, אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה. מסופר על הגה״ק מטשעבין זי״ע שבאחד הלילות בתקופה האחרונה לחייו, פנה למשמשו ואמר: האם תוכל להביא לי שו״ת נודע ביהודה חלק יו״ד, ברצוני לעיין שם בתשובה בהל' טריפות. בבוקר סיפר המשמש לחתנו של הגאון שבלילה ביקש הרב את הספר נודע ביהודה. הלך חתנו ה״ה הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון זי״ע לבית חותנו ושאלו: איזו שאלה בהלכות טריפות הייתה לפניו באמצע הלילה? השיבו הגאון, אני כבר מתכונן לדרך… כשמגיעים למעלה צריכים להיבחן על מה שלומדים פה, לכן אני חוזר למבחן. חזרתי לעצמי את הנודע ביהודה, ובתשובה פלונית שכחתי משהו, לכן הוצרכתי לעיין בה…

 

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (יט, יד)

'אמר ריש- לקיש: אין דברי תורה מתקיימין – אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל'. הגר״ח מבריסק זצ"ל באחת מדרשותיו פירש את הפסוק כנ"ל, והוסיף תוספת נפלאה וכה אמר: יותר מזה כלול במאמר זה, כי הנה דמיינו לעצמכם שיום אחד הוחלט בשמים להרשות לכל הנפטרים לקום למשך שעה אחת מקבריהם, ובאותה שעה רשאים הם לעשות כרצונם. כשהדבר נודע בעוה"ז באו כולם לבית הקברות להיפגש עם יקיריהם ולדרוש בשלומם. אך מיד שהקברים נפתחו קמו כל הנפטרים מקברם ורצו במהירות הבזק לבתי המדרשות וישבו ללמוד בהתמדה עצומה ונוראה, ולא רצו להביט ולדבר עם שום אדם בעולם. זוהי כוונת חז"ל 'אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה' כלומר אין התורה מתקיימת רק אצל מי שמתייחס לזמן בעולם הזה כמו זה שניתנה לו ההזדמנות לקום מקברו לשעה קלה והוא רץ לבית מדרש… (אוצרות התורה)

 

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (יט, יד )

אמר רבי שמעון בן לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (גיטין נז:) . כדי לזכות לקנות את התורה הקדושה, צריך האדם להתמסר ולקנותה בייסורים שהרי ארץ ישראל ותורה נקנית בייסורים . משל למה הדבר דומה. לגביר גדול שהיה לו בן יחיד וכמובן מפונק… בהגיעו לפרק האיש מקדש, סירב האב להשיאו , באומרו שעקב היותו מפונק לא יצליח לנהל את ביתו כראוי, אבל האמא ריחמה עליו, לא רצתה לעכב את שידוכיו, ובקשה להוכיח לבעלה שאכן בנם עובד ומתאמץ והוא ראוי לצאת לחיים . מה עשתה? נתנה ביד הבן שטר כסף, ואמרה לו שילך לאביו ויראה לו מה הרוויח היום, עשה הבן כמצוות אמו, והראה לאב הנה זה שכרי על עמלי היום… נטל האב את השטר וקרע אותו מולו, ואמר שקר! את הכסף הזה לא הרווחת ממלאכתך" האמא לא התייאשה, ושלחה את בנה עם סכום כסף גדול יותר, ובנוסף ביקשה מבנה שילכלך את ידיו ונעליו, כך יראה מאובק ומלוכלך כחוזר עתה מהעבודה. אבל גם עתה התמונה חוזרת על עצמה, האב לוקח את שטר הכסף, וכעוס על בנו שמשקר אותו שוב ושוב. חוזר הבן אל אמו ומספר לה את אשר אירע, האם פוכרת את ידיה בייאוש ואמרה: אני רואה שאביך ניחון בחוש של נביאות… ואי אפשר לשקר אותו כנראה שאין ברירה ועליך לצאת באמת לעבודה ולהרוויח ממעשי ידיך. בלית ברירה השכיר הבן עצמו למלאכה כלשהי וכשהרוויח סכום כסף הלך לאביו. גם הפעם התמונה חזרה על עצמה, האב הביט בבן במבט חשדני הניף את השטר ובא לקורעו אבל אז החל הבן העובד לזעוק בקול גדול: "אבא, אבא, אל תקרע את הכסף עבדתי עליו קשה…" ברגע זה נראה חיוך רחב על פני האב הוא ניגש לבנו נישק אותו ואמר: "עכשיו אני בטוח בני יקירי שהנך יודע לעבוד, והראיה שכאשר קרעתי בפניך את שטרי הכסף הקודמים, לא צעקת כי לא עמלת והזעת עליה, ולכן לא היה אכפת לך שהם נקרעים, אבל כאשר הנך זועק חמס על השחתת הכסף, אין לי אות ברור מזה שאכן החילות לתת את ידיך במלאכה ועכשיו אוכל לחתן אותך בלב רגוע". זוהי כוונת חז"ל באומרם שהתורה נקנית בייסורים, כי רק שעמלים ומתאמצים על התורה אז מרגישים את המתיקות שבה וממילא גם את השייכות שלנו אליה. (אמונה שלמה)

 

"יען לא האמנתם בי להקדישני" (כ, יב )

לכאורה קשה מדוע נענש משה על שהיכה את הסלע ולא דיבר, והלא מוכרח היה לעשות כן שהרי אמרו חז״ל שכל מה שעשה אברהם אבינו ע״ה למלאכים בעצמו שילם לו הקב״ה לבניו בעצמו, ומה שעשה על ידי שליח שילם הקב״ה על ידי שליח, אברהם אמר ״יוקח נא מעט מים״ ושילם הקב״ה לבניו ע״י שליח – משה רבינו, שנאמר ״והכית בצור ויצא ממנו מים״. והנה אמרו חז״ל שהשכינה היי תה מדברת מתוך גרונו של משה, אם כן אילו היה משה מדבר אל הסלע לא היה הנס נעשה על ידי שליח, כי השכינה היא המדברת, וממילא היה צריך להכות. אמנם חז״ל אמרו שכיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, וזו הייתה טעותו, שכיון שבא לכלל כעס ואמר ״שמעו נא המורים״ נסתלקה ממנו שכינה, כדאיתא בגמרא שכל הכועס שכינה מסתלקת ממנו, ואם כן כבר היה יכול לדבר אל הסלע, שהרי באותה שעה השכינה לא הייתה מדברת מתוך גרונו.(פתגמין קדישין)

 

"ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" (כ, כט )

הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. (אבות א, יב ) הגמרא במסכת תענית (ד ף כ"ב ע"א) מספרת על רבי ברוקא, שהיה רגיל להתהלך בשוק של 'בי לפט' (שם מקום), והיה רגיל אליהו הנביא אצלו. שאל רבי ברוקא את אליהו, "האם יש כאן בשוק אדם שהוא בן עולם הבא?". השיב לו אליהו "לא". בינתיים עברו בשוק שני אחים, הצביע עליהם אליהו ואמר: "אלו בני עולם הבא". הלך רבי ברוקא ושאלם "מה מעשיכם?" השיבו לו: "אנשים בדחנים אנחנו (שמחים ומשמחים בני אדם. רש"י), מבדחים אנשים עצובים, וכשיש שניים שיש ביניהם מריבה, אנו טורחים להשלים ביניהם על ידי דברי בדיחותא". והנה, בפירוש ה'גאון יעקב' שאל שתי שאלות נפלאות על המעשה: א) מדוע הוצרך רב ברוקא לשאול את אליהו הנביא האם יש כאן אנשים שהם בני העולם הבא, מהי התועלת שבידיעה זו, וכי חיפש שידוך לביתו או לאחותו?! ב) יותר יש לתמוה, על תשובת אליהו הנביא – וכי יתכן להצביע על אנשים אשר המה בחיים ולומר שהם בני העולם הבא?! וכי יש לאדם 'תעודת ביטוח' שיישאר צדיק כל ימיו, הלא "הן בקדושיו לא יאמין" (איוב טו, טו), ואפילו על אבות העולם לא ייחד הקב"ה שמו בחיי חיותם (רש"י בראשית ל"א, מ"ב), כי מי יודע מה יהיה באחריתו? ! ויישב את הדברים ה'גאון יעקב' כדלהלן, והדברים מתוקים מדבש: עלינו לדעת, כי תענוג העולם הבא, הוא תענוג אשר לא יצוייר כלל בעולם הזה, לא ממינו ולא מסוגו, והוא, כי בכל תענוגי העולם הזה מהול גם קורטוב של עצב, בכל שמחה ועונג בעולם הזה, יישאר האדם עם נימה של 'היה יוכל להיות יותר טוב', בכל דבר חדש ויפה שיקנה, יהיה דבר מסויים שאינו מושלם, וכן יצטער מהפסד הממון, וגם כשיאכל וישבע מכל תענוגים, ריבוי המאכל יזיק לו, ופעמים שיוליד בו חולאים רעים רח"ל וכו'. בעולם הבא לעומת זאת, התענוג הוא אמיתי, ללא שום עצבות. והנה, אם ירצה אדם להרגיש מעט בעולם הזה 'מעין העולם הבא', יוכל להגיע להרגשה זאת רק כאשר יהיה שמח וטוב לב בכל ענייניו, ויקבל הכל באהבה ובשמחה, ולא יתעצב מכל המקרים אשר יזדמנו לו, כי יאמר, הלא מתת השי"ת הוא, ולמה זה אתעצב. וגם כאשר יראה אחרים מתעצבים או מתקוטטים, גם כן ירבה שלום וינחם את ליבם. ובאם יתנהג על זה האופן, אז יזכה ליהנות מעט בעולם הזה מעין העולם הבא. כעת נוכל להבין, ששאלת רב ברוקא לאליהו הנביא הייתה – האם יש כאן אנשים, שבזה העולם משיגים קצת מהנאת העולם הבא? וכוונתו היי תה, ללכת וללמוד מהם היאך ניתן להגיע להנאה זו. והראה לו אליהו הנביא את הבדחנים הללו, כי הם תמיד שמחים, ללא עצבות כלל, וגם מקרינים מהשמחה שלהם על אחרים, מרחיקים את הקטטות והמריבות ועושים שלום בין איש לרעהו, על ידי כך שמראים להם שכל העולם הזה הבל הבלים, חולף כרוח נושבת, ולא כדאי להתעצב ולהתרגז בשביל עולם שהוא כ'אבק פורח', וכך היו משמחים אותם עד שהיו מתפייסים והופכים למאושרים. הנהגתם ואושרם של משמחים אלו, היא קצת דוגמת העולם הבא, אשר אין שם עוצב ורוגז, והכל בתכלית התענוג והשלום! ובפירוש ה'עיון יעקב' כתב, כי העושה שלום בין איש לחבירו, הרי הוא בכלל מזכה הרבים, והרי שנינו, שכל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו, ולכן היו מובטחים שהם בני העולם הבא!!

 

"אם נתון תתן את העם הזה בידי" (כא , ב )

בפרשתנו שנינו, שכאשר הסתלקו ענני הכבוד מעל עם ישראל עם פטירת אהרן הכהן, חשבו העמלקים שניתנה רשות מהשמים להילחם בישראל. פחדו שמא יתפללו היהודים שיימסרו בידיהם ותפילתם תענה. מה עשו, שינו לשונם ככנענים, כדי שיתפללו ישראל לבוראם לתת כנענים בידם, והואיל והם עמלקים לא תתקבל תפילתם. ראו ישראל לבושם כעמלקים ולשונם ככנענים, ולא ידעו על מי יתפללו. אמרו: נתפלל סתם. וזהו שנאמר: "אם נתון תתן את העם הזה בידי", ונענתה תפילתם. בספר "שיח שרפי קודש" מובאת שאלתו הנפלאה של הגאון הקדוש בעל חידושי הרי"ם זצ"ל: מדוע לא התחפשו כליל, ולא שינו גם לבושם יחד עם לשונם, ולא היו ישראל נבוכים, ולא היו מתפללים סתם, אלא סבורים שהם כנענים, ומתפללים על הכנענים – ואז לא היו נענים? ותירץ תירוץ נפלא ומרעיש. שאילו היו משנים גם את לשונם וגם את לבושם, ולו גם זמנית, ולו כדי להוליך שולל בלבד, אזי היו הופכים באמת לכנענים. ואם היו ישראל מתפללים על הכנענים שיימסרו בידם, הייתה תפילתם מועילה והיו נמסרים בידם! מכאן יהיה לנו מושג מה עמוקה ומהותית פעולת שינוי הלשון והלבוש! סיפור בין זמננו מצאנו בספר "פאר ישראל". מעשה בצעיר שהצטנן ברוחניות ופזל למחוזות אחרים. לא היה לו לשנות אורחות חיים בין מכריו, והחליט לנסוע לחוץ לארץ, שם יוכל לנהוג ביתר חירות. בא לפני רבו, ה"בית ישראל" מגור זצ"ל, לקבל ברכת פרידה. קיבל, ונסע. מיד לאחר הנסיעה הופיע בביתו שליח מטעם הרבי. שאל את האם, האם נטל עימו את קפוטת השבת. תמהה לשאלה, חיפשה בארון, ומצאה את הקפוטה… בערב השבת הראשון לשהותו של הבחור בחו"ל התדפק יהודי אלמוני על דלת אכסנייתו. ביקש לראותו, מסר לידו חבילה, אמר: "הרבי שלח זאת", והלך. פתח הבחור, ומצא בה את הקפוטה שהשאיר מאחריו… הבין שעיני הרבי צופות עליו, ולא שינה שם את לבושו. בהתייחדו בלבוש נשמר מחברה רעה, וסופו שהתעשת וחזר למוטב! עם ישראל שמר על ייחודיותו במצרים משום שלא שינה את לבושו, שפתו ושמותיו. ולא שהייתה שם התבדלות מוחלטת. הייתה הידרדרות למ"ט שערי טומאה. אך השפה והלבוש היוו בלם. עצרו את הסחף, ואפשרו את הגאולה .

 

"ויאמר ה' אל משה אל תירא אתו כי בידך נתתי אתו" (כא, לד )

יש לדקדק שהיה לכתוב ׳בידך אתן אותו׳ מהו ׳נתתי׳. גם על מה שפירש״י שהיה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם יש להקשות, הרי שם בפסוק ״ויבא הפליט ויגד לאברהם״ פירש״י שהיה מתכוון שייהרג אברהם ויישא הוא את שרה, אם כן אדרבא לא רק שאין לו זכות אלא חטא יש לו. יש לומר דכאן פירש רש״י לפי העניין, כי משה לא ידע כוונתו וחשש שמא הייתה לטובה ויש לו זכות, אך הקב״ה אמר ״אל תירא אותו״ כי אין לו שום זכות שכוונתו היית ה רעה, וממילא כבר מאז ״בידך נתתי אותו״. ולכן שם פירש רש״י לפי האמת שהרי בסופו של דבר אנו רואים שלא עמדה שום זכות לעוג, ומדוע לא ניצל בזכות שהציל את לוט, לכן אומר רש״י שכוונתו הייתה לרעה . (כלי יקר)