ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת חוקת – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" (יט, ב)

רש"י מביא בשם המדרש "ויקחו אליך – לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר" . שואל ה"כלי יקר": מהי המעלה המיוחדת בכך שהפרה תיקרא על שמו של משה רבינו בדווקא? ומבאר, שאין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, וכיוון שהפרה האדומה באה ככפרה על חטא העגל, ומשה רבינו התחיל בכפרה זו, כאשר שרף את העגל והשקה מאפרו את בני ישראל – לכן הוא רצה שגם גמר הכפרה, הפרה האדומה, תיקרא על שמו . כאשר הגיע רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל הי"ד לארצות הברית כדי לאסוף כסף לישיבתו בברנוביץ', היה בידו פתק עם שם של נדיב אחד, אליו רצה להגיע. הוא שאל את מארחו כיצד הדרך למקום מגוריו של הנדיב, והלה אמר לו כי מדובר בדרך ארוכה, ואם רק ימתין קמעה עד שיגמור לאכול פת שחרית, יקח אותו לשם . רבי אלחנן סירב לכך, ואמר לאותו מארח כי ברצונו ללכת לשם רגלי, אך הלה סרב בכל תוקף ואמר לר' אלחנן כי הדרך ארוכה מאוד, ובשמחה יסיעו לשם ברכבו מיד לאחר שיגמור לאכול. הויכוח נמשך ביניהם כאשר ר' אלחנן מתעקש ללכת רגלי, והלה מפציר בו להמתין עד שיקח אותו ברכבו. לבסוף 'נכנע' ר' אלחנן והסכים להמתין עד שהלה יקח אותו . הדרך אכן היתה ארוכה, והנהג מראה כל העת לרבי אלחנן כמה ארוכה הדרך, ומביע את שמחתו על שזכה להסיעו ברכבו . לבסוף הגיעו למחוז חפצם, לפתח הרחוב בו התגורר אותו גביר, אלא שהרחוב היה חד -סטרי ולא ניתן היה להיכנס מאותו כיוון . הנהג הצביע לעבר ביתו של הגביר ששכן באותו רחוב, ואמר לר' אלחנן שהוא יכול לרדת מהרכב ובמרחק הליכה קצר יגיע לבית הגביר. ר' אלחנן נותר לשבת ברכב . בתחילה חשב הנהג כי ר' אלחנן מן הסתם שקוע בלימוד ואינו שם לב לדבריו, ושוב פנה אליו שירד, אבל ר' אלחנן אומר לו לתדהמתו: הרי עדיין לא הגענו, יש עוד כמה בתים עד לבית הגביר . אמר המארח: אכן, צריך מעט ללכת, אבל בסך הכל מדובר בהליכה קצרה ביותר, ואין אפשרות להכנס לרחוב להגיע עד הבית . שאל אותו ר' אלחנן: האם אין כניסה לרחוב מצד אחר? והלה השיב: יש כניסה מהכיוון השני וזה קצת סיבוב כדי להגיע לשם . אם כן – אמר לו ר' אלחנן – תעשה סיבוב ותביא אותי בבקשה עד הבית ! היהודי נרעש לגמרי. אינו מבין כלל. הרי ר' אלחנן התעקש לעשות את הדרך הארוכה רגלי, ועכשיו הוא מסרב ללכת אפילו מרחק קצר כל כך . אבל הוא אינו שואל שאלות, עושה את הסיבוב, ומגיע עד הפתח של הבית ורגע לפני שר' אלחנן יורד, הוא לא יכול להתאפק ושואל אותו: כבוד הרב, אני שמח על הזכות שנפלה בחלקי להסיע את הרב למחוז חפצו, אבל תורה היא וללמוד אני צריך , בתחילה רצה הרב ללכת מרחק כה גדול, וסרב שאני יסיע אותו. הייתי צריך להתחנן לפני הרב שיסכים לכך שאביא אותו למחוז חפצו. והנה, כאשר כמעט הגענו, ונותר מרחק כה קצר, סרב הרב לרדת ואמר לי לעשות סיבוב שלם ולהביא אותו עד פתח הבית, מה פשר הדבר ? אמר לו רבי אלחנן: אכן, צודק אתה בדבריך , באמת לא רציתי לנסוע , אין דרכי ליהנות מאחרים, אבל אתה התעקשת וזכית במצוה זו להסיע אותי אל מחוז חפצי, אולם, אם כבר מקיימים מצוה, צריך לעשות אותה בשלימות , מצוה שלא מקיימים אותה בשלימות, חסר בכל המצוה, אם כבר הסעת אותי את כברת הדרך הארוכה הזאת וזכית במצוה, מן הראוי שתזכה לעשותה שלימות, ולהביא אותי עד מחוז חפצי ממש, כי מצוה בשלימות היא מצוה שונה לחלוטין! יש שלימות במחשבה, בכוונה לשם שמים, אבל יש שלימות במעשה . משה רבינו רצה לקיים את מצוות פרה אדומה בשלימות. להתחיל ולסיים אותה, ולזכות שמי שמלמד את דיניה, יהיה מיוצאי חלציו . (יחי ראובן )

 

"זאת חקת התורה… ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" (יט, ב)

אף בתורה הקדושה עצמה מצאנו את הדבר המופלא והמנוגד שיש בפרה א דומה, וכמוה אף היא מטהרת טמאים ומטמאת טהורים. אם זכה – נעשית לו התורה סם חיים, ואם לא זכה – נעשית לו להפך, חס ושלום (יומא עב, ב) . (רבי דוד מלעלוב )

 

"ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" (יט, ב )

רבי משה שפירא, עמד פעם בויכוח עם אחד ממשכילי ירושלים, ובין הדברים הקשה הלה בנימת זלזול: אולי תוכל לבאר לי את טעמה של פרה אדמה, שהיא מטהרת טמאי מתים, ולעומת זאת היא גם מטמאת את העוסקים בהכנתה, כיצד אפשר אפוא, ליישב את הדבר על־פי ההגיון, שבפרה אחת יהיו שני הפכים מוחלטים? ! חייך רבי משה, ואמר: הבה ואתן לך דוגמה מסיר הבישול שבביתך, אם אתה מכניס בו בשר בהמה, אזי ככל שהוא מתבשל יותר, כך הוא מתרכך יותר, אולם אם תכניס בו ביצה, כמה שתבשלה יותר, כך היא מתקשה יותר, והנה אתה רואה שפעולה אחת של בישול, גורמת שני הפכים מוחלטים, רך מכאן וקשה מכאן, ומכאן שגם בפרה אדומה הדבר יתכן.. .

 

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (יט, יד)

אמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל (ברכות סג: ) הגר"ח מבריסק זצ"ל באחת מדרשותיו פירש את הפסוק כנ"ל, והוסיף תוספת נפלאה וכה אמר: יותר מזה כלול במאמר זה, כי הנה דמיינו לעצמכם שיום אחד הוחלט בשמים להרשות לכל הנפטרים לקום למשך שעה אחת מקבריהם, ובאותה שעה רשאים הם לעשות כרצונם. כשהדבר נודע בעוה"ז באו כולם לבית הקברות להיפגש עם יקיריהם ולדרוש בשלומם. אך מיד שהקברים נפתחו קמו כל הנפטרים מקברם ורצו במהירות הבזק לבתי המדרשות וישבו ללמוד בהתמדה עצומה ונוראה, ולא רצו להביט ולדבר עם שום אדם בעולם, מאחר והמתים כבר יודעים את ערך לימוד התורה, לא היו מוכנים להפסיד ולו רגע אחד. זוהי כוונת חז"ל 'אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה' כלומר אין התורה מתקיימת רק אצל מי שמתייחס לזמן בעולם הזה כמו זה שניתנה לו ההזדמנות לקום מקברו לשעה קלה והוא רץ לבית מדרש.. . (אוצרות התורה )

 

"וישמע הכנעני מלך ערד… וילחם בישראל וישב ממנו שבי" (כא, א )

שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד (רש"י ) מחשבת הכנעני שלאחר מות אהרן יוכל לקום על ישראל ולהכניעם לפניו תמוהה לכאורה: מדוע העלה בדעתו שינצח את ישראל, הלא משה רבינו עדיין חי ורוחו חופפת על העם, כיצד זה לא העלה בדעתו שזכותו הגדולה של משה עודנה מגינה על העם ? ה"חזון ישעיהו" מבאר זאת על פי מעשה בחכם יהודי אחד שהיה מקורב למלך, ובמהלך אחת מן השיחות שנערכו ביניהם, ביקש המלך לדעת מהי הסיבה לכך שהיהודים נרדפים בכל מקום שבעולם? נענה החכם ואמר: אין זאת אלא משום שאין ביניהם שלום והם רודפים זה את זה. שמע המלך את הדברים, הרהר בהם ארוכות, ולבסוף אמר: יסלח לי כבוד הרב, אבל דבריו אינם מתקבלים על לבי.. . לימים יצא המלך למסע ציד בחברת פמלייתו, כשלפתע משכה את תשומת לבו חיה אחת. המלך החל לרדוף אחריה ומרוב להיטות לא הבחין כי הוא מתרחק מכל אנשיו עמוק, עמוק אל מעבה היער . כאשר נוכח בכך התמלא בפחד, ובלית בררה צעד לאשר הובילוהו רגליו, עד שמצא עצמו בפאתי כפר קטן. התקרב המלך אל הבית הראשון שאותו ראה, נקש על דלתו ועד מהרה נפתחה זו בידי יהודי כפרי, שלא הכיר את המלך. המלך ששמח על שזהותו נשארת סמויה, התארח בבית היהודי, אשר התגלה כנדיב וכמארח מושלם, וכששבה אליו רוחו נפרד ממנו לשלום, תוך קבלת הנחיות ברורות להמשך הדרך, וכך מצא את הדרך חזרה לארמון המלוכה . לא חלפו ימים רבים ואל בית המארח הגיע שליח מן המלך המחזיק בידו הזמנה אל הארמון. האיש נחרד ולא ידע את נפשו, אולם כאשר עמד אל מול המלך והביט בו, הבין את פשר ההזמנה – אותו ציד תועה שהתארח בביתו היה המלך בכבודו ובעצמו.. . המלך הודה לו נרגשות על העזרה שניתנה לו באותו לילה ואמר: חפץ אני לשלם לך כגמולך על הצלת נפשי, ולשם כך אני מבקש שתנקוב בשכר כלשהו, וכל מה שתאמר – אתן לך ! לשמע ההצעה המיוחדת אורו עיני היהודי והוא פתח ואמר: הוד מלכותו, אין דבר שישווה לזכות לארח את המלך בביתי, ואיני זקוק לשכר נוסף על כך, אולם אם על המלך טוב והוא מבקש להוסיף לי על שכרי, אומר את אשר על ליבי: חנווני אני ומחזיק ברשותי חנות קטנה המספקת לי פרנסה מועטה, אולם לא מזמן פתח שכני סמוך לחנותי חנות נוספת, והסיג את גבולי, כתוצאה מכך התמעטו הלקוחות ופרנסתי קופחה, אבקש, אפוא, מהוד מלכותו, שיצוה על שכני לסגור את חנותו.. . קרא המלך לרב היהודי, סיפר לו את כל המעשה ואמר לו: אכן, צדקת בדבריך! הלא אותו יהודי יכול היה לבקש ממני שאמלא את ביתו כסף וזהב וכך יוכל לחיות כל חייו ב רווחה ובנחת, ושוב לא יצטרך לעמול לפרנסתו כלל, אך הוא העדיף להמשיך להשתכר צרור נקוב, ובלבד שחנותו של השכן תסגר!.. . הנה כי כן, הסיבה לצרותיהם של ישראל היא המחלוקת והפי רוד הקיים בין איש לרעהו ! כל עוד אהרן הכהן חי – מסיים ה"חזון ישעיהו" – הוא היה אוהב שלום ורודף שלום, ודואג להשכין שלום בין איש לרעהו, ומכוחו של אותו שלום גבר כוחם של ישראל, ואיש לא היה יכול להם . לפיכך, כאשר שמע הכנעני כי מת אהרן הוא הבין כי זוהי שעת כושר לקום על ישראל, שהרי כעת יסתלק השלום מישראל, יתגבר הפירוד ותתרבה המחלוקת שביניהם, ועל ידי כך יחלש כוחם וניתן יהיה להכניעם בנקל! (ומתוק האור )

 

"אם נתן תתן את העם הזה בידי" (כא, ב)

פירש"י ז"ל יושב הנגב – זה עמלק שנאמר (במדבר יג) עמלק יושב בארץ הנגב, ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען אמרו נתפלל סתם שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי. שמעתי בשם הגה"ק החידושי הרי"מ זי"ע שהקשה למה לא שינו גם את מלבושם, כדי שלא יכירום כלל. ואמר שאם היו משנים גם לבושיהם, ובני ישראל הי' מבקשים להשי"ת שימסור כנענים בידם, היו נמסרים באמת, אף שהמה עמלקים, כיון שהי' משנים לשונם ולבושיהם, הוי להו כדין כנענים ממש, אף שבתולדה היה עמלקים, ומזה יצא לנו מוסר השכל, שאם משנה ח"ו לשונו ומלבושו, כאחד מהעמים, הוא נחשב כאחד מהם. (שיח שרפי קודש)

 

ממדבר מתנה" (כא, יח)

דרשו חז"ל (נדרים נה.) מאי דכתיב ממדבר מתנ ה – כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, תורה ניתנת לו במתנה . כשהיה הרה"ק רבי שמחה בונם מפשיסחא מגיע לגמרא זו היה אומר: יש מבני אדם הטועים טעות קטנה, במקום להפקיר עצמם כמדבר, הרי הם מפקירים את אחרים ועדיין הללו תוהים ותמהים, מפני מה לא יזכו שהתורה תהא נתונה להם במתנה.

 

"ויאמר ה‘ אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו" (כא, לד)

איתא בגמרא: (נדה סא.): אמר משה רבינו, שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר "ויבוא הפליט ויגד לאברהם העברי", ואמר ר‘ יוחנן זה עוג שפלט מדור המבול ולפיכך היה משה רבינו מתיירא ללחום בו עד שאמר לו הקב"ה, ועשית לו כאשר עשית לסיחון. אשתו של הגאון מוילנא היתה "גבאית צדקה" ותוך כך הייתה מחזרת על פתחי אנשים, כדי להתרימם לצורכי צדקה יחד עם חברתה הטובה . בערוב ימיהן, נתנו הנשים תקיעת כף אחת לרעותה כי מי שתיפטר מן העולם ראשונה תבוא לחברתה ותספר לה בחלום על המתרחש למעלה. אשת הגאון נפטרה ראשונה ובאה אל חברתה בחלום ואמרה לה: אין לי רשות לספר לך כלום מהמתרחש למעלה, רק דבר אחד הרשו לי לספר לך: ודאי זוכרת את, כשהלכנו יחד לאסוף צדקה דילגנו בטעות על בנין אחד, ואני הצבעתי עליו שנלך לשם, אין מספיק מילים בעולם כדי לתאר כמה שכר מקבלים למעלה על הושטת אצבע זו! סיימה את דבריה ונעלמה.