ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת חיי שרה – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

 "ויבא אברהם לספד לשרה" (כג, ב )

בספר 'מטה יהודה' פרש בדרך צחות, שלפעמים נוהגים להספיד אנשים בביטויים מפליגים שלא שייכים אל הנפטר כלל וכלל. עד כדי כך, שאדם שהגיע להלווית חברו שהוא מכירו, מוצא את עצמו תוהה האם לא טעה והגיע ללוויה של מישהו אחר, או שמא חברו ה יה צדיק נסתר.. . אבל כאשר הספיד אברהם אבינו את שרה, כמה שהספיד וכל מה שאמר, עדין כולם ידעו שזו שרה. לא היו שם שבחים מוגזמים. וזהו "ויבוא אברהם לספוד לשרה". מעשה ביהודי שנפטר והלוויתו התקיימה ביום שאסור בהספד, ואכן למרות שהיה ת"ח חשוב הורה הרב שטיינמן ז"ל שלא לומר אף דברי הספד ולא להקל בעניין זה. לאחר מכן ביום השלושים, בזמן הקמת המצבה, בקשוני שאספיד. נכנסתי לרב ושאלתיו מה כדאי שאומר . אמר לי כך: אנשים חושבים 'מספידים.. אומרים…' ובאמת אדם יושב בזמן הזה בדין קשה מאד. באים אנשים בהספד ואומרים עליו שהיה צדיק נשגב, כל מעשיו לשם שמים וכו', ושם בשמים שומעים זאת ו צוחקים עליו. אם היה יכול אותו נפטר, היה מתחנן ואומר: תפסיקו עם זה. והוסיף ואמר: הלואי ואחוז אחד של מעשי האדם יהיה באמת לשם שמים! שאלתי אותו: וכי השו"ע לא ידע סברא זו? ובכל זאת מובא שיש להספיד ? ענה לי: אז היו אנשי אמת, אומר ים רק מה שאמת, וגם הנפטרים אותם הספידו היו אנשי אמת, לכן לא היתה בעיה. והוסיף דוגמא, על אדם שהיה אוסף תרומות למוסדות בחו"ל, וכשנפטר אמרו עליו שכל כלו היה מסירות נפש לתורה. ואילו אני יודע, אמר הרב, שהיו לו בעיות בבית והוא חיפש איך לברוח.. . הוא אשר אמרנו: צריכים מאד להזהר בדברי הספד על נפטר, שיהיו דברי אמת. (לאור הנר )

 

"שני חיי שרה" (כג, א)

רבנו האור החיים הקדוש מגלה לנו, שאדם צדיק שנגזר עליו לחיות מספר שנים, ונפטר קודם הזמן שנקצב לו, בקיצור ימים ושנים, הקדוש ברוך הוא, אינו מקפח את שכרו, ומחייה לו את השנים שהיה אמור לחיות, כלומר, ה' משלם לו שכר, גם על השנים שהיה יכול לחיות עוד, ולעשות בהם מצוות ומעשים טובים, שהיות שהוא נפטר שלא מחמת עוונותיו, הוא לא צריך להפסיד את שכר המצוות שיכל לעשות. לפיכך, גם שרה אמנו שנפטרה שלא בזמנה מחמת מעשה העקידה, נחשב לה גם אותם שנים שלא המשיכה לחיות, כאילו היא חייתה אותם, וזה כאילו חלק מחייה. וזהו כוונת הפסוק 'ויהיו חיי שרה מאה שנה… שני חיי שרה', ולכאורה המילים 'שני חיי שרה' מיותרים, אלא בא ללמדנו, שנחשב לה לשרה אמנו, כאילו המשיכה לחיות גם את השנים שלא חייתה, ומקבלת שכר על כל השנים האלו, כי זה נחשב 'שני חיי שרה'.

 

"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה ויקם אברהם מעל פני מתו" (כג ב-ג)

הנה מהכתובים נראה שאברהם בא להספידה ולבסוף לא הספידה אלא קם ודיבר אל בני חת, וצ״ב, מדוע חזר בו ולא הספידה, ועוד, דאיתא במדרש (רבה נח ו) 'מלמד שהיה רואה מלאך המוות מתריס כנגדו' – היכן נרמז ענין זה בפסוק. ומבאר ה'תפארת שלמה' וז״ל (בשינוי קצת), והעניין הוא ע״ד הכתוב (שמות ג, ו) 'ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים', כי הנה כלל גדול במעלות הצדיקים המתהלכים לפני אלוקים בתמים, אף אם חלילה באה עליהם מידת הדין לאיזה יחיד או רבים ח״ו, לא יתנו לבם להתבונן מהות הצרה ההיא רח״ל, ולא יפול לבבם להקשות מדוע עשה ה' ככה לארץ הזאת, כי לבם נכון ובטוח בה' כי 'צדיק וישר הוא א-ל אמונה ואין עוול' (דברים לב, ד), ונהפוך הוא 'כי מפי עליון לא יצאו הרעות' (איכה ג, לח), רק כל מעשיו יתברך מכוונים לטובה. ולכך כאשר ראה משה רבינו את מראה הסנה – המורה על הגלות לא רצה להתבונן מה זה ועל מה זה, לכן 'ויסתר משה פניו כי ירא מהביט' ולהסתכל אל בחינת הדין המכונה אלוקים, פן יקשה בעיניו על כי כך מתנהג עמהם ה'. כיו״ב אתה אומר באברהם אבינו, כי כשבא לספוד לשרה ראה מלאך המוות מתריס כנגדו, ר״ל כשהתחיל להתבונן על מיתת שרה הצדקת הראשונה שבעולם, שהיא הייתה אם כל בני ישראל, ורוח הקודש מדברת מתוך גרונה, ועתה פתאום מתה עליו אחרי מעלת העקידה שזכתה לבן צדיק כזה ולא הועיל לה כלום, כל זה היה היצר הרע מכניס בלבו של אברהם אבינו, בעבור יקשה על אלוקיו, לכן מיד ויקם אברהם ולא הספידה . (באר הפרשה)

 

"וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" (כג, טז )

מעשה ברבי אפרים זלמן מרגלית מברודי שהלך אצל אחד מגדולי המלכות להשתדל בדבר המתקת דין גזירה רעה שנגזרה על היהודים שלא כדין, עם ששר זה ידוע ומפורסם היה כ"לקחן" שידו פשוטה לקבל מתנת יד, קשה היה לו לרבי אפרים זלמן שהיה נקי כפים ובר לבב, להציע לשר שוחד ממון, בא אליו בעקיפין והקיף בדברים סחור סחור, ואותו שר שחומד ממון היה, גם הוא התבייש לתבוע ממנו בפה. פתח השר ואמר: רבי אותה בקשה שאתה מבקשני עליה אמלאנה ברצון רב, אלא שגם אני בקשה גדולה לי אליך. סוחר גדול פלוני בעירנו, חוב גדול של ממון יש לו עלי, יואיל נא מר לסור אליו. מיד הבין רבי אפרים זלמן את הרמז הדק והכל על מקומו בא בשלום. לאחר מעשה יצא רבי אפרים זלמן ודרש: מה דכתיב ארבע מאות שקל עובר לסוחר'? עפרון זה, נשיא בני חת, שמתחילה אמר לו לאברהם "ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא" התבייש לקחת את השקלים במישרין מידו של אברהם, לפיכך עמד והפנהו אל סוחר פלוני ופלוני ואברהם אף הוא הבין את הרמז והעביר לסוחר.. . (על התורה )

 

"וה' ברך את אברהם בכל" (כד, א )

מובא בגמרא (ב"ב טז) בת הייתה לו ובכל שמה, ויש להסביר על פי מה שמובא בהלכה שאם גם האב וגם הבן צריכים לישא אשה, אז האב חייב קודם לישא לעצמו אשה ואח"כ להשיא את בנו, ואם האב כבר קיים מצוות פרו ורבו אז בנו קודם, והנה לפי שיטת בית הלל מקיים המצווה רק אם יש לו בן ובת, ולכן אמר כאן הכתוב וה' ברך את אברהם בכל, דהיינו שהייתה לו בת וא"כ יש לו בן יצחק ובת בכל, וקיים כבר מצות פרו ורבו, ולכן יצחק קודם, לכן שלח את אליעזר שילך למצוא שידוך ליצחק, ואח"כ אברהם גם כן נשא אשה את קטורה . (כליל תפארת)

 

"טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת" (כד, טו )

בפרשתינו נאמר במפגש של אליעזר עם רבקה בבאר המים 'ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יצאת אשר יולדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם וכדה על שכמה', ומדייק רבינו האור החיים הקדוש מלשון הפסוק, שמהשמים סיבבו שרבקה תצא בדיוק באותו רגע שאליעזר הגיע, ולא רגע קודם ולא רגע אחר כך, כדי שלא יפגוש באשה אחרת. ולכן נאמר 'רבקה יוצאת' ולא 'רבקה יצאה' – כי היציאה לא היתה מרצונה, אלא מן השמים סיבבו וגרמו לה לצאת דוקא באותה שניה . וזה לשון קודשו: 'לצד תפילת אליעזר עשה ה' שתצא באותו רגע, לא קודם ולא אחרי כדי שלא יכשל באשה אחרת'. נמצאנו למדים: כל תהליך של שידוך יהיה בדיוק בזמן, ואינו מתעכב.

 

"וירץ העבד לקראתה" (כד, יז)

לפי שראה שעלו המים לקראתה (רש"י) וביאר הרמב"ן דדייק כן מהא דאחר כך כתיב "ותשאב לכל גמליו", ומקודם לא נאמר לשון שאיבה אלא כתיב "ותמלא כדה ותעל", והיינו מחמת דהמים עלו לקראתה ולא הוצרכה לשאוב. ויש להבין דהא גופא קשיא מפני מה עלו המים לקראתה בפעם השניה. ובספר "קדושת לוי" תירץ: ונראה שבפעם הראשונה דבדעתה היה לשאוב המים לצרכה, לכן עלו המים לקראתה שלא תטריח עצמה, אבל בפעם השניה שכוונת היתה לגמול חסד להשקות גמלי אליעזר, אז לא עלו המים לקראתה. כי כשהאדם עושה מצוה חשוב יותר אצל הקב"ה שיעשה האדם הפעולה, ולא שהמצוה תהא נעשית ע"י נס, כי מכל השתדלות קלה במצוה יש לו ית"ש נחת מרובה, ולכן לא נעשה לה גם בשאיבה השניה . (להתעדן באהבתך)

 

"עד אם דברתי דברי ויאמר דבר ויאמר עבד אברהם אנוכי" (כד, לג )

אצל אליעזר מצאנו כשהגיע לביתו של לבן "ויאמר לא אוכל עד אם דיברתי דברי, ויאמר דבר", "ויאמר עבד אברהם אנוכי" וגו'.. . נשאלת השאלה, מתחילה כתוב "דברתי דברי" שהוא לשון של דיבורים קשים כגידין, ותיכף אח"כ כתוב "ויאמר", כלומר אמירה רכה. מה קרה ? מה התהפך בין רגע מדיבורים קשים כגידים, עד כדי אמירה רכה ? ביאר כ"ק האדמו"ר מספינקא שליט"א, הרי פסוקים אלו נאמרו בשעה שאליעזר גילה שהכניסו לו רעל קטלני בתוך האוכל, כמובן ברגע הראשון הוא נתקף בנחשולי זעם מוצדק על לבן הנבל שזמם בדם קר לרצחו נפש על לא עוול בכפו… כמובן שבאותו רגע עלה בדעתו של אליעזר שברגע שרק יתנו לו לפתוח את הפה, הוא לא ישאר חייב ללבן הרשע, הוא יטיח בו את האמת בדיבורים קשים כגידים שיסלקו סופית מלבן הכסיל את הרצון לחזור על טעות כזו פעם נוספת… דיבורים כאלו שיקח ללבן הרבה מאוד זמן להתאושש מהם, בעצם הוא רצה להטיח בלבן בדיוק את מה שאנו היינו מטיחים בו ברגע כזה של כעס בלתי נשלט על מי שתכנן לגדוע את פתיל חיינו עבור בצע כסף… אלא שאליעזר הרי לא גדל בין העצים, הוא גדל אצל אברהם אבינו, והרי אצל אברהם אבינו ע"ה, כל דבר היה סיבה להתקשר בקשר יותר אמיץ לבור א עולם, אין חבר שרוצה להרוג, אין נבל שרוצה לרצוח, יש רק בורא עולם שעומד ומחכה לנו ומסמן לנו בכל מיני איתותים דרך כל מיני אנשים.. . בבית של אברהם אבינו לא היתה שפה של צעקות, לא היה נוסח של דברים קשים כגידין… ולכן ברגע שהתחיל אליעזר לומר "עבד אברהם אנוכי", אופס… פתאום התפוגג כל הכעס… כל הרוח יצא מהבלון… זה לא לבן… זה הרבונו של עולם.. . עבד אברהם לא משחרר קיטור על ראשו של הסיבה המזדמנת… עבד של אברהם אבינו מפנים את מה שהשם רצה ממנו באותו רגע להפנים… הוא רואה את מי שעומד מאחורי הסיבה… ובכלל, זה לא הוא, זה אתה!! ! ואם כן, אין טעם לצעוק, אין טעם להשפיל, אין הגיון לשחרר קיטור.. . "ויאמר… עבד אברהם אנוכי".. . זה מרגיז, זה מדגדג… השכן מלמעלה בנה בלי רשות… ועוד ועוד… בא לנו "לעשות לו כל מה שעולה לנו בראש באותם רגעים מבלי לחשוב פעמיים"… אבל אז, מכה בנו ההכרה, וכי כלום כך למדנו ?!… האם זה השכן הגורם? האם זה החבר? הרי זה בורא כל העולמים שמדבר איתנו עכשיו… ובאותו רגע… מילים קשות כגידין מתהפכות לאמירה רכה.. .

 

"ואבוא היום אל העין" (כד, מב )

היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. (רש"י ) מספרים על רב אחד שנסע יחד עם משפחתו לעיירה רחוקה בכדי לערוך שם את אירוסי בנם עם בתו של אחד מגבירי העיר. בדרך התעייפו, נכנסו לפונדק לנוח ולשתות משהו. באו בדברים עם בעל הפונדק ובתוך השיחה שאלוהו אם הוא מכיר את העשיר פלוני מהעיירה. בעל הפונדק אמר שאכן מכיר הוא אותו ואמר עליו שהוא רמאי וגנב ואין תוכו כברו. כשיצאו מהפונדק, אמר הרב לבני ביתו: ״עכשיו אני מבין את הפסוק בפרשת חיי שרה ״ואבוא היום אל העין״, אומר רש״י מכאן שקפצה לו הדרך. לכאורה קשה, מה צורך היה בקפיצת הדרך? וכי זמנו של אליעזר היה דוחק? ברם, אפשר לומר בדרך צחות אילו היה אליעזר הולך לאט, מן הסתם היה מתעייף והיה מתעכב בפונדקי דרכים והיה מדבר עם בעל הפונדק שהיה אומר לו שהוא מכיר את רבקה בת בתואל, שיש לה אח שהוא רמאי וגנב גדול. ואז היה אליעזר חוזר הביתה לאברהם אבינו בידים ריקות. לכן היה צורך בקפיצת הדרך, בכדי שלא יהיה סיפוק בידו להתעכב במקום כלשהו… (עולמו של אבא)

 

"ואבוא היום אל העין" (כד, מב )

"היום יצאתי והיום באתי – מכאן שקפצה לו הדרך" (מדרש). מנין למד זאת המדרש, ואיזו תועלת יש בידיעה על הדרך שקפצה לאליעזר? תירוץ נפלא עד למאוד מובא בשמו של הגאון רבי מנחם מן אשכנזי, בנו של בעל "ידי משה" על מדרש רבה: ידוע שעקידת יצחק הייתה ביום הכיפורים, שהוא בעשירי לחודש תשרי. מכיוון שידענו כבר שהדרך מביתו של אברהם עד הר המוריה נמשכה שלושה ימים, נמצא שחזר לביתו לאחר העקידה בי"ג תשרי. אז נתבשר שמתה שרה, ובאותו היום נגלתה השכינה ליצחק ואמרה לו שהיום נולדה בת זוגו רבקה. במסכת סופרים מצינו שרבקה הייתה בת שלוש שנים ושלושה ימים כשבא אליעזר. חשבון פשוט יגלה שאותו היום היה יום ראשון של חג הסוכות. איך, אם כך, יכול היה אליעזר לומר שהיום יצא מביתו, אין זאת אלא על פי דברי הגמרא בעירובין (מה:) הרי שאין תחומין למעלה מעשרה" ומסקנת הגמרא היא שיתכן הדבר על ידי קפיצת הדרך. וזה מה שיישב המדרש – על ידי קפיצת הדרך יכול היה אליעזר לעשות את הדרך אף שהיה זה יום-טוב . (כמוצא שלל רב)

 

"ואבוא היום" (כד, מב )

"היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ" (רש"י). לשם מה נעשה לאליעזר נס שקפצה לו הדרך? אלא כל זמן שרבקה לא הייתה ראויה להינשא הייתה בבית הלבן, אך כשמלאו לה שלוש שנים ויום אחד ונעשתה ראויה להינשא ליצחק, בו ביום שלח אברהם את אליעזר לבית לבן כדי להוציא את השושנה מבין החוחים, וכדי שלא תשהה שם אפילו יום אחד מיותר. לכן נעשה לו נס וקפצה לו הדרך.

 

"אשר הנחני בדרך אמת" (כד, מח )

לאחר שרבי זאב נחום מביאלא בעל ״אגדת אזוב״ התאלמן מאשת נעוריו, הוצע לו לשאת אלמנה בת טובים. ברוב ענותנותו אמר לה: ״כדי למנוע מקח טעות, מוצא אני חובה להודיע מראש, כי אין אני גדול בתורה כמו שמן הסתם ספרו עלי, ואף לא צדיק אני, לא חכם ולא עשיר, והכל שקר ורמיה״. פנתה המשודכת ושאלה: ״אלו הן מגרעותיך וחסרונותיך, מה הן איפוא, מעלותיך? השיב רבי נחום: ״מעלתי היחידה היא שדובר אמת אני וכל מה שאמרתי נכון הוא, כי איני מסתיר את חסרונותי״.. .

 

"מה' יצא הדבר" (כד, נ)

בעיירה סאבאטיש אשר בסביבות העיר ברעזעווע, נתעוררה באחד הימים שאלה חמורה על המקווה המקומי, עד שהגיעו הדברים לידי רינון בפי הבריות. לרגל חומר הענין, התבקש רבינו החת"ס לבוא ולברר את הדבר. בביקורו שם טיהר את המקווה, בהוסיפו, כי אם לכתחילה היה מן הראוי לתקנו, הרי היות שהתיקון יעלה לסכום גדול מעבר ליכולתה של העיר, אי אפשר להעמיס עליה תיקון זה, מאחר שבדיעבד המקוה כשר. לאחר זמן מה נפגש רבינו ברבה של סאבאטיש והתעניין איך הסתיים הדבר. סיפר לו הרב, שלאחר הפרד רבינו מעירו, ניגש אליו אחד מבני העיר והתנדב לכסות את כל הוצאות התיקון, ובתנאי שבל יוודע לאיש שם המנדב. לשמע אוזן מסירות נפשו של אותו בעל הבית על דקדוקי מצוות וטוהר המידות, התרשם רבינו מאד וקרא בהתרגשות, שעם בעל הבית כזה היה משתדך . שמר את הדבר רבה של סאבאטיש, וביום מן הימים כאשר הגיע רבינו לפישטיאן הסמוכה, הלך לקבל את פני רבינו שעסק אז במרחצאות שם, ואחרי שנוכח לדעת שעדיין לא שכח את המעשה ועודנו עומד באותה דעה שעם בעל הבית כזה ניחא ליה לבוא בקשרי שידוכין – הציע עבור בת רבינו מרת גיטל את בנו של אותו בעל הבית, שבינתיים נעשה מבני ישיבתו בפרעשבורג . הלא הוא רבי אליהו, בן הנגיד רבי מנחם מנאלי קורניצער מסאבאטיש. ויטב השידוך בעיני רבינו, ובחודש תמוז שנת תקצ"א באו בברית השידוכין שם בפישטיאן. (ספרא דמלכא – אמרות החת"ס בהוצאת 'עוז והדר')

 

"מה' יצא הדבר" (כד, נ)

הגה״ק ה׳חזון איש' זי׳׳ע סיפר פעם לאחותו הצדקנית אשת חבר להגה״ק מסטייפעלע זצוק׳׳ל, היום היה אצלי יהודי שבא לברר אודות בחור (לעניין שידוכים), והנה כששאלני על 'יראת שמים', עניתיו 'ס׳קען זיין בעסער' (יכול להיות טוב יותר, כלומר… יש לו במה לשנות דרכיו ולהתעלות יותר ממצבו העכשווי), כמו כן כששאלני על 'התמדתו ואהבת התורה שבקרבו', עניתיו 'ס'קען זיין בעסער'. כך עניתי על כל שאלותיו וספיקותיו, ורציתי בזה לרמז לו – אין הבחור ראוי לך . בצאתו מביתי, אמר לי, מבין אני מתוך דברי הרבי שמדובר בבחור מוכתר בכל מידה נכונה – ירא שמים מרבים, מתמיד עצום בלימודיו, בעל מידות טובות מאין כמוהו וכו', כי הרי שמעתי שאתם אומרים שעדיין יש לו מקום להתעלות, משמע שזה ה'חסרון' היחיד שיש לו, ומכיוון שידעתי גם ידעתי כי אין 'מושלמים' בהאי עלמא, הרי זה ה'חתן' המתאים לי, ועוד באותו היום נגמר השידוך בכי טוב. ובכן, אמר ה'חזון איש', נביטה נא ונראה, האיך שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו, הרי יהודי זה 'בר דעת' הוא, ואף אני אמרתי לו דברים (כמעט) מפורשים 'יש לבחור הרבה מה לשנות ולהיטיב את מעשיו', והאיך נהיה כדבר הזה, שהבין מדברי שהבחור 'כליל המעלות' הוא, אלא, בהגיע העת והזמן לזווג את בת פלוני לפלוני, נהפך כל העקוב למישור, ו'תקפוץ' הארץ ואף השמים אם יצטרכו לזה, ה'חכם' יהפוך לסכל והשומע לחרש, והשידוך יגמר… 'כי מה' אשה לאיש' . כיו׳׳ב אמר הרה׳׳ק ה'פני מנחם' זי׳׳ע שבבוא העת לגמור השידוך מוליך הקב׳׳ה את ההורים כ'בלינדע פערד' (סוסים עוורים) שלא יראו כל חסרון במדובר ובכך יתנו את הסכמתם ויצא השידוך לפועל. פעם קבל 'מחותן' אחד בפני ה'פני מנחם' כי זה לאחרונה לקח 'חתן' לבנו והכל 'מכרו' לו כי החתן הנו ממש 'רבי עקיבא אייגער', ועתה משנגמר השידוך נתברר לו שלא מיניה ולא מקצתיה – לא רעק׳׳א שבדור הקודם, ולא בדור הזה, לא תלמיד חכם ולא בן תלמיד חכם, כי אם כמעט עם הארץ גמור.. . נענה הפני מנחם ואמר, הנה בבוא העת והזמן לגמור השידוך עם 'בת פלוני לפלוני' שהוכרז ארבעים יום קודם יצירת הוולד, נוטל הקב׳׳ה את ה'שכל' מהורי המדובר, שלא יזיקו ולא יפריעו את הדבר מלבוא לידי גמר, ומכיוון שכן בקל היו יכולים לפתותך ש״חתן דנן' הנו רעק׳׳א בכבודו ובעצמו… אמנם כעת משנגמר השידוך החזירו לך את השכל במתנת חינם מן השמים, וכי על זה דווה לבך, האם היה עדיף לך להשאר מבלי שכלך… ימלא פיך תהילתו על שחזר השכל אליך בשלימותו .

 

"ויקראו לרבקה ויאמרו אליה, התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך" (כד, נח )

בתשובותיו, מקשה הגאון בעל "נודע ביהודה": איך אפשר לקדש אשה על ידי שליח, הרי השליח הוא 'תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים', שהרי אשה זו היתה מותרת לכל העולם, ועתה נאסרת להם ? ותירץ ה"נודע ביהודה", שמכיוון שהשליח היה יכול לקדשה לעצמו, אם כן יכול לקדשה גם לאדם אחר, משום 'מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה'. לאור זאת, ביאר הגאון המופלא רבי יעקב לוי זצ"ל באופן נפלא את הפסוק שלפנינו: "ויאמר אליה התלכי עם האיש הזה" – כלומר: האם את מסכימה להתקדש לאליעזר? אמנם, לאחר שרבקה הסכימה להתקדש לאליעזר השליח, יכול היה אליעזר לקדשה ליצחק המשלח, שהרי 'מיגו דזכי לנפשיה – זכי נמי לחבריה'… ודברי פי חכם חן! (זכר יעקב)

 

"מה ה' אלוקיך שואל מעמך"

פעם אחת פרצה שריפה בצרכניית "יד עזרה" בבני ברק ונגרם נזק רב. חשבנו להשיג תרומות ע"י שיפורסם דבר השריפה בעיתונות ובכך לגרום לנדיבי עם לתת תרומה מכובדת. לצורך כך באנו וסיפרנו על כך לר' אשר פריינד זצ"ל שייסד את מוסדות 'יד עזרה'. כששמע זאת ר' אשר הגיב בתקיפות ואמר: 'אני לא מבין איך אתם רוצים לפרסם את זה בעיתונות ולהוציא את הלכלוך שלנו לרחוב, הרי השריפה מראה שמשהו אצלנו לא בסדר, שבורא עולם מרמז לנו ורוצה מאתנו משהו, למה צריכים לפרסם דבר כזה ברחוב'? ודרש שנעצור את הפרסום… (נקודות של אור – ספינקא)