ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת יתרו – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"וישמע יתרו" (יח, א)
מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (רש"י ) בכך שהגיע, נבדל מהשאר ששמעו ולא באו . מעשה בכפרי ששקוע היה בעבודת האדמה ובטיפול בבעלי החיים, שנסע לעיר . בהגיעו לעיר הגדולה עמד נפעם מול הבניינים הגדולים והמכוניות המפוארות . בהגיעו לקצה העיר הבחין בברזלים ארוכים על הכביש, וקווים ביניהם . מעולם לא ראה מסילת רכבת, והוא שש למראה הברזלים, הרי ברזלים כאלה בדיוק יועילו לו כשהוא זקוק לרסן את הסוס ! הוא החל לפרק את המסילה, ועבד במשך כשעה וחצי . לפתע שמע צפירה, ובדעתו עלתה המחשבה שאולי מתקיימת באזור שמחה, שהרי בחתונה צופרים . הוא ממשיך לעבוד, והצפירה מתחזקת. כעת הוא הגיע למסקנה, שזו בוודאי חתונה ויצא בריקוד תוך כדי עבודתו . אדם העומד מן הצד יכול היה לחשוב שהכפרי ודאי חירש . אך לא, הוא שומע היטב! אבל, אוי לה לאותה שמיעה שתביא אותו לריסוק איברים. כשקטר צופר – יש לזוז מהפסים! יתרו שמע את הקול… והבין !
"ושם האחד אליעזר" (יח, ד)
יש להביא יסוד גדול בדרכי החינוך הנלמד מפרשתנו, שהנה נאמר 'שם האחד גרשם וגו' ושם האחד אליעזר' . ולכאורה היה צריך לומר 'ושם השני אליעזר', וכמו שאמרה תורה 'את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים' . אלא, ש'כבש' אכן יש אחד ושני, אבל ה׳בנים' צריכים להיות בעיני האב כל אחד ואחד כבן יחיד ומיוחד, דלכל אחד יש שליחות וערך בפני עצמו. (באר הפרשה )
"עתה ידעתי" (יח, יא)
מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר. רש״י . ישנם אנשים אשר שונאים את הצדיק כשחי ומוכיח אתם במעשיהם הרעים, ורק לאחר שמת לובשים אדרת שער ובוכים עליו באהבה ובכיה לומר כמה צדיק היה זה… וז״ש יתרו – מכירו הייתי לשעבר – שעד עכשיו לא הייתי מכיר בצדיקים חיים, רק הייתי אוהבם כשהמה היו בבחינת ״לשעבר״, שמתו כבר, ועכשיו ביותר – עכשיו כבר יהי' מבין עליהם לשמוע מהם גם כשהם עדיין בחיים. (נחלי דבש דף יט )
"כי בדבר אשר זדו עליהם" (יח, יא)
הבעל שם טוב הקדוש אמר כי כל אדם נידון בשמים לפי פסק דינו שלו! שבשעה שהוא רואה לפעמים את חברו עושה מעשה רע, הריהו חורץ את משפטו, וחושב שראוי חברו לעונש זה וזה, בעוד הוא שוכח כי הוא עצמו הרי עשה פעם כמעשה זה ובדבריו חרץ את משפטו גם הוא. זהו שאמר הכתוב "כי בדבר אשר זדו עליהם" העונש ניתן תמיד כפי שחרץ אדם על – עצמו. (פרדס יוסף )
"אנשי חיל" (יח, כא )
סיפר הגאון רבי שלמה בן שמעון, פעם היה עם הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בחתונה של רמי מעלה, בנו של אחד האנשים הידועים במדינה. הגאון רבי עובדיה יוסף הוזמן לערוך את סידור החופה והקידושין. הרב הכין עדים כשרים, ויראי שמים. המנחה הזמינו לסדר קידושין, ומיד אמר 'ואני מזמין בשם המשפחה את השר הנכבד מר פלוני להיות עד'… מיד הגיע אותו שר מפורסם, שלפי ההלכה אינו יכול לשמש עד בקידושין… מה עושים? הכל בפומבי, לעיני כל צמרת המדינה? הרב עובדיה קיבלו בחמימות, ותיכף לקח את הרמקול ואמר שכבוד השר לא ישמש עד סתם, אלא יהיה עד של כבוד, כראוי למעלתו, וכתב מתחת למקום חתימת העדים בכתובה, כותרת 'עד של כבוד', והחתים את השר, ויצא הדבר בכבוד ובהיתר .
"לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו ויאמר אליו ה' לך רד" (יט, כג – כד)
לפי רום מדרגתו היה משה רבינו סבור, כי מצוות השם יתברך – שלא לגשת אל ההר כבר עשתה את הגישה הזאת לבלתי אפשרית מן הטבע, ש"לא יוכל העם לעלות", לפי שציווי ה' מהווה כעין מחיצת ברזל למנוע כל גישה אל ההר. לפיכך אמר לו "לך רד", רד קימעה ממדרגתך הרמה אל מצבו – של העם, או אז תווכח להבין שעדיין אין זה בבחינת "לא יוכל" ויש להזהירם שוב על כך . (קדושת לוי )
"וידבר אלוקים את כל הדברים האלה" (כ, א)
מלמד שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו (רש"י ) ידוע כי שתי דברות הראשונות "אנכי" ו"לא יהיה לך" נאמרו בדיבור אחד, כמו שנאמר "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי" (תהילים ס"ב), דהיינו שדיבור אחד אמר ה' ובני ישראל שמעו שתיים: אנכי ולא יהיה לך . והנה מצות "אנכי" היא מצות עשה של קבלת עול מלכות שמים ואמונת ה', ועליה היו בני ישראל צריכים להשיב הן, ואילו "לא יהיה לך" היא לא תעשה, שלא לעבוד ע"ז ועליה צריכים לענות לאו, ומכיון שנאמרו בדיבור אחד מה ענו בני ישראל ? מבאר כ"ק מרן ה'שר שלום' זי"ע מבעלזא שענו: "ה' אחד" שזוהי הסכמה על קבלת מלכותו ואמונתו וגם הצהרה שלא לעבוד ע"ז, וזו הייתה ענייתם על שתי דברות אלו . לפי"ז הוא מפרש את מה שאומרים בזמירות ליום שב"ק (יונה מצאה בו מנוח): "ובאו כולם בברית יחד, נעשה ונשמע אמרו כאחד, ופתחו וענו ה' אחד", כי כשאמר ה' בדיבור אחד אנכי ולא יהיה לך פתחו כולם ואמרו ה' אחד .
"לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (כ, ז )
אל תשא את שם ה' על דברים שהם שוא ושקר. אל תשים את תו הקודש על דברים שהם פסולים בהחלט, נראים כמצוות ואינם אלא עבירות חמורות. כי מעשה היצר להטעות את הבריות, לצייר לפניהם עבירות קשות כאילו הן מצוות נעלות . ולכן אמרו חז"ל (שבועות לט), שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שכן כל הפשעים החמורים וכל הרציחות והאכזריות הנוראות נעשו במסווה של אמת, צדק ויושר. (דודאי ראובן )
"זכור את יום השבת לקדשו" (כ, ח )
זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו (רש"י ) במצות זכור נכלל גם כן לכבד את השבת ביין ובמטעמים, ומצות שמור הרי הוא כפשוטו, שלא לעשות בו מלאכה . הנה מצויים אנשים הרוצים להבדיל את זכור משמור, העני בדרך כלל מעדיף את השמור, שהרי הוא איננו מנהל שום עסקים, ואינו עשוי להפסיד כלום משמירת שבת, אבל מאידך קשה לו לקיים את הזכור משום שאין לו ממון כדי לכבד ולענג את השבת ביין ובמטעמים ומגדנות וכדו' . כנגדו העשיר מקיים את הזכור לכל פרטיו ודקדוקיו, כי אינו חסר ממון כדי להרבות במיני מגדנות ולכבד את השבת ברוב מטעמים ותענוגים, אבל מאידך קשה לו לקיים את השמור כי הוא סובר שע"י השבתת עסקיו הגדולים עשוי הוא להפסיד ממון רב. לפיכך אמרו חכמינו ז"ל "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" ואי אפשר להבדיל ביניהם כלל, העשיר מחויב לקיים גם את השמור, ובו בזמן חייב הוא ג"כ לסייע לעני שיוכל גם הוא לקיים את הזכור. (המגיד מדובנא )
"כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת" (כ, ח )
כתב רבינו האור החיים הקדוש חידוש מעניין, שה' יתברך ברא את העולם ונתן לו כוח קיום רק לששת ימים, ובכל שבת על ידי שישראל שומרים את השבת הם נותנים בו כח קיום לעוד ששה ימים, וכן בכל שבת מתחדשת הבריאה לששת ימים נוספים . ובזה מתבארים דברי הגמרא, כל האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית (שבת קיט ב) . ולכאורה קשה האיך שייך לעשות שותפות אחרי שכבר נגמרה המלאכה בששת ימי הבריאה ? אלא, שהבריאה מתחדשת בכל שבת על ידי שישראל שומרים את השבת, ועל ידי כך הם שותפים במעשה בראשית המתחדשת בכל שבת . בזה מתפרש לשון הפסוק 'כי ששת ימים עשה', שלכאורה היה לו לומר 'בששת ימים עשה', אלא שהקב"ה עשה רק 'ששה ימים', ובאמצעות שומרי יום השבת וקדושת היום נבראים מחדש עוד ששת ימים.
"כבד את אביך ואת אמך" (כ, יב )
פעם אחת באמצע הלימוד שלמד 'היהודי הקדוש' עם תלמידיו שיעור בגפ"ת, העמיק בענין אחד ש הוקשה לו, ובין הלומדים היה בחור מופלג שהיה יתום מאביו ר"ל, ומחמת שהכיר דרך 'היהודי הקדוש' ששוהה בעיונו איזה שעה בדביקות עצומה, הרהיב לילך לבית אמו לאכול, כי היתה לו חלישות הלב, ואחר אכלו בחיפזון, קם במהירות לרוץ לבית מדרש. כאשר היה בדרך , קראה לו אמו שיוריד עבורה מעליית הגג, חבילת שחת שהיתה צריכה. נתיישב בדעתו, אף כי אמנם אולי חזר 'היהודי הקדוש' ללמוד עם התלמידים, אבל הלא עיקר הלימוד הוא על מנת לשמור ולעשות (קידושין מ, ע"ב) וכעת כאשר באה לידו מצוות כיבוד אם האם לא יקיימנה. שש לעשות רצון אמו, ומיד חזר ובא אל בית מדרש רבינו הק'. כאשר אך פתח את הדלת, הקיץ רבינו הקדוש מעיונו, ובראותו את הבחור הנכנס קם לפני ו מלוא קומתו ונמלא שמחה . שאלו הרבי, איזו מצוה עשה כעת אשר עבורה נתל ווה עמו האמורא הקדוש אביי, ובתוך כך, תירץ לו הקושיא שנתקשה בה זמן רב. סיפר לו הבחור את הנעשה עמו. אמר לו 'היהודי הקדוש', שנשמת אביי מתעברת אצל מי שמקיים מצוות כיבוד אם, והולכת עמו להיות לו חלק במצוה זו. כי אביי היה יתום מקטנותו ואשר לכן נקרא שמו 'אביי' שהוא ראשי תיבות א'שר ב'ך י'רוחם י'תום . (תורת היהודי הקדוש )
"כבד את אביך ואת אמך" (כ, יב )
בשולחן ערוך נפסק, שאף שיש מצוה גדולה וחשובה של כיבוד אב ואם, אבל אם יש הוצאות בעבור כיבוד האב אזי צריכות ההוצאות להיות משל כסף האב ולא משל הבן , ולא צריך לאסוף כסף בשביל לכבדו. מסופר שפעם בא אדם אל הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל ושאל שאלה שאביו גר בעיר רחוקה, ושלח לו אביו מכתב שיבוא לבקרו, אלא שכסף עבור הנסיעה הוא לא שלח ועל כן הוא בא לשאול האם הוא צריך להוציא כסף או כיון שנפסק בהלכה שלא צריך להוציא הוצאות מרובות על כן לא יסע לבקר את אביו . השיב לו הגאון, שאמנם להלכה נפסק שלא מחויב להוציא כסף והוצאות מרובות עבור כיבוד אביו, אשר על כן מצווה הוא ללכת אליו "ברגל".. .
"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (כ, יב )
בצפון תל-אביב היה בית כנסת שבקושי מנה מניין מתפללים. יום אחד החל להגיע למקום מבוגר כבן שבעים. הוא לא נראה דתי מבית, הוא נהג להתפלל ומיד לצאת. רב בית הכנסת התפלא, מעולם לא ראה אדם שבגיל כה מבוגר חוזר בתשובה . לאחר כמה פעמים שהאיש הופיע, פנה אליו הרב, האם זקוק הוא לעשות אזכרה, אני פה הרב, תוכל להגיד לי . לא. אני חוזר בתשובה. הרב נדהם: מה קרה ? האם שמעת על הסיפור של הרב רביץ ז"ל? הרב נזכר במקרה שאירע עם הרב רביץ שעשה קידוש השם. הוא היה זקוק להשתלת כליה וכל ילדיו נלחמו ביניהם מי יתן את כלייתו לאביו, לבסוף ניגשו לדין תורה אצל הרב אלישיב זצ"ל, שפסק כי לבכור זכות הבכורה, ואכן הבכור תרם לאביו כליה. הדבר התפרסם ועשה קידוש השם גדול. כן, שמעתי, באמת קידוש שם שמיים – הפטיר הרב. אז תדע, כבוד הרב, שלי קרה אותו סיפור בדיוק! הייתי זקוק להשתלת כליה והרופאים פנו אל ילדיי. בני אמר שהוא נוסע עוד מעט למסע בחו"ל והוא זקוק לכוחות ותרומת הכליה תחליש אותו. פנו לבתי, והיא טענה שעוד מעט היא מתחילה סמסטר חדש באוניברסיטה והיא זקוקה לכוחות ללמוד, ולכן אף היא אינה יכולה . כאן פרץ הזקן בבכי והמשיך: הנה, אתה רואה? נתתי לילדיי את החיים, השקעתי בהם הכל, הזרמתי כספים בלי סוף, שלחתי אותם ללמוד, נתתי להם חוגים ומה לא – והם השאירו אותי ככה! הייתי מאוד מדוכדך . ואז נחשפתי לדין התורה בין ילדי הרב רביץ וראיתי מה זה הכוח של התורה . באותו רגע החלטתי לחזור בתשובה… (ברכת דוד )
"לא תחמוד" (כ, יד)
שלושה זוגות תפילין השאיר אחריו בכתב ידו הקדוש בעל ה'אור פני משה', מתלמידי המגיד הגדול ממעזריטש. השתוקק הרה"ק ר' מנדל מקוצק זי"ע לרכוש מאלמנתו זוג תפילין אחד לעצמו, אך היא דרשה בעד כל זוג הון רב, שלושה שקלי זהב. מסר, הרה"ק מקוצק את כל חסכונותיו לחסיד אחד וביקש להביא לו משם זוג התפילין. חזר אותו חסיד והתפילין בידו, מסרם להרה"ק מקאצק, והוסיף כלאחר יד, בגלל התפילין האלו נכשלתי ב'לא תחמוד', לא יכולתי להתאפק והנחתי אותם. כהרף עין החזיר הרה"ק מקאצק את התפילין לידיו של החסיד, באמרו, קח אותם, שוב אין לי צורך בהם, תפילין שהכשילו אדם ב'לא תחמוד', ובשאלה שלא ברשות, אינם עבורי . (ממעיינות הנצח )