ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת כי תבוא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה" (כו, א )
אמר רבינו "אביר יעקב" אבוחצירא זצ"ל: אין "והיה" אלא לשון שמחה, והנה כיצד יכול האדם לשמוח בעולם הזה? הרי אם יש לו מנה, רוצה הוא מאתיים. יש לו מאתיים, ירצה ארבע מאות. כל ימי העני רעים, ואילו העשיר – מרבה נכסים מרבה דאגה, אינו שמח בחלקו ואינו בטוח בעשרו, כי גלגל סובב בעולם. נמצא, שאין לך אדם מאושר! אך דרך אחת יש לאושר, אחת ויחידה: "והיה", לשון שמחה, "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה" , אם תדע שהכל בידי שמים, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו כמלוא נימה – אזי אין מקום לדאגה, ולא ליגון ואנחה, וממילא שורה השמחה !
"לא עברתי ממצותיך לא שכחתי.." (כו, ג )
כשקרבו ימיו של הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זצוק"ל להסתלק מן העולם , ראה תלמיד הרה"ק רבי ארון לייב מפרעמישלאן זיע"א כי תקפה עליו השעה, ומותר וצריך לומר כבר וידוי . עמד לפני רבו בדחילו ורחימו ואמר בקול רותת: רבינו, הספרים הק' אומרים שאמירת וידוי לחולה, סגולה היא לאריכות ימים, יאמר נא רבינו וידוי כמנהג ישראל הקדושים. מיד פתח ר' מיכל"ה ואמר: רבש"ע אלקינו ואלקי אבותינו, הריני מודה ומתוודה לפניך בשעה זו שאני עומד להפטר מן העולם, ואומר בכל לבב, שקיימתי את כל מצוות התורה ככל שידי והשגתי מגעת, לא עברתי על רצונך יתברך, לא במעשה ולא בדיבור, לא במחשבה ובהרהור שבמוח, ולא ברעותא דלבא. התחילו העומדים מסביב למטת החולה תמהים, מעולם לא שמעו וידוי כזה . נענה ר' ארון לייב ואמר להם: אף אתם אל תתמהו, והן של אמת, שכן בוידוי מעשר כל אדם מישראל אומר, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, שמעתי בקול ה' אלקי, עשיתי ככל אשר צויתני. אשרי איש ירא ה' ההולך בדרך האמת כל ימי חייו שיכול לומר וידוי כזה .
"ואמרת אליו הגדתי היום" (כו, ג)
שאינך כפוי טובה (רש"י ) בספר "יגדיל תורה" מובא: מעשה ביהודי שנושע מצרתו, וחשב איך להשיב להקב"ה על טובתו ולעשות לו נחת רוח, כתשלום לנס שנעשה עמו. בתחילה חשב להקים גמ"ח לטובת הרבים וכיוצא בזה . כשהתלבט ולא ידע מה להחליט הוא בא אל רבו הרה"ק בעל הנתיבות שלום מסלונים זי"ע ושטח לפניו את הרעיון, הצדדים החיוביים והשליליים. נענה לו הרבי בחיוך: לו אתה שומע לי, אל תעשה דבר ! ועם ההרגשה הזו שאתה חייב לרבש"ע תמשיך כל ימי חייך, תישאר חייב להקב"ה. אל תפטור עצמך בעשייה כלשהי מהחובה התמידית להכיר בכל עת בטובתו של הקב"ה!.. .
"ארמי אובד אבי וירד מצרימה" (כו, ה)
מה הקשר בין שני חלקי הפסוק, בין לבן הארמי לבין גלות מצרים ? אמר הגאון רבי יעקב רוקח זצ"ל מדמשק, בספרו קולו של יעקב: הן חז"ל אמרו, כי גלות מצרים נגרמה עקב העדפת יעקב אבינו בן זקוניו, יוסף, שגרמה לקנאת האחים. הם מכרוהו, וההמשך ידוע . אבל לו לא החליף לבן הארמי את רחל בלאה, היה יעקב אבינו נושא את רחל לבדה, ויוסף היה בכור האחים, ולא היו מתקנאים בהעדפתו. לפיכך, על ידי 'ארמי עובד אבי', נתגלגל 'וירד מצרימה'.. . (מעיין השבוע )
"וענית ואמרת… ארמי אובד אבי" (כו, ה )
פירש רש"י , בקול רם. יש לפרש על פי מה דאיתא במסכת ברכות שאסור להגביה קולו בתפלתו, לפי שנראה מקטני אמנה שסובר שאין הקב"ה עונה לחש ובוחן לבבות ומחשבות חס ושלום. לפי זה אם אדם אומר בתפלתו דבר שנודע מזה לכל העולם שהקב"ה הוא כן בוחן לבבות ויודע מחשבות, אזי רשאי להתפלל בקול רם . כאן הוא אומר "ארמי אובד אבי" שלבן ביקש במחשבתו לעקור את הכל, וה' הצילנו מידו, שהיה יודע את מחשבתו, ובוחן את לבבו , ואם כן רשאי כן לומר בקול רם. זה הוא שפירש רש"י 'וענית ואמרת' בקול רם , וקשה הלא אסור להגביה קולו בתפלתו , לזה אמר 'ארמי אובד אבי', משום הכי מותר להגביה את קולו. (חנוכת התורה )
"ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול" (כו, ח )
בהגדה של פסח אומרים, ובמורא גדול – זה גילוי שכינה . בספר שרפי קדש (על ההגדה של פסח) מביא הרב וולך את המעשה הבא: היהודי הקדוש מפשיסחא היה תלמידו של החוזה מלובלין. הוא נפטר בגיל צעיר מאד, והיתה לו רק שן אחת בפיו . הוא סיפר פעם לר' יעקב אריה מראזלין, שבליל הסדר ישב אצל החוזה מלובלין , ה'חוזה' ישב מכוסה בטלית על הראש, ואמר את ההגדה של פסח כדרכו, בחיל ורעדה, עם כל יראת השמים הגדולה ביותר . כשהגיעו למלים "ובמורא גדול – זה גלוי שכינה", הרים ה'חוזה' את הטלית, והיהודי הקדוש כל כך נבהל ממראה עיניו, שמר וביראה נפלו לו כל השיניים מהפה, ונשארה רק שן אחת . אמר היהודי הקדוש, באותה שעה כעסתי על השן הזאת איך היא לא נפלה . אחר כך הבנתי – היא נשארה כדי שיהיה אפשר לאכול מצה, סלחתי לה.. . (לאור הנר )
"ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה" (כו, י )
פעם עלתה על דעתו של הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנא זיע"א לקיים מצות הבאת ביכורים, על דרך שאמרו חז"ל (כתובות קה, ב) כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים . מה עשה, קנה כבשה ושחט אותה, את הבשר חילק לעניים לשבת קודש, ומהצמר נתן לאיש חסיד אחד שהיה תמים ומופשט מענייני העולם הזה שיטווה ממנו כרך אחד של ציצית, שכר שליח מיוחד, רשם את כרך הציצית במקום המשתמר בבגד העליון של השליח, וחיברו שם לבגד, ושלחו להביא את כרך הציצית אל הרה"ק רבי חיים מצאנז זיע"א . השליח עשה שליחותו ומסר לצדיק מצאנז את דברי הקדוש רבי מרדכי שהוא רוצה לקיים מצות ביכורים, וכי הביא לו לשם כך כרך ציצית. נהרו פניו של הרבי מצאנז נטל בעצמו את הדורון ממקום חיבורו אל הבגד בחשיבות גדולה, והשליח סיפר שגם את הנייר שעוטף את הציצית כרך הרבי מנדבורנא בעצמו . לקח הרבי מצאנז את הנייר והטמינו לחשיבות רבה במקום מיוחד .
"ברוך אתה בבואך" (כח, ו)
בברכה זו – שיתברכו הבריות וישמחו בבואו של אדם לביתם – התברך רבי אברהם ענתבי זצ"ל, רבה של ארם צובא, כפי שמובא בספר אבותינו ספרו לנו, וברגישותו וטוב לבו השכיל להשתמש בברכה זו ל צורך הטבה ליהודי קשה יום מאנשי קהלתו . הדבר ארע כאשר הלך לו באחד הימים ברחובה של עיר, והנה לקראתו יהודי ממרר בבכי . מה לך, רבי יהודי? נפנה רבי אברהם ושאלו בדאגה. לויתי סכום גדול לסחור בו, והפסדתי במסחרי – שח לו היהודי – המלוה תבע אותי לדין תורה, וכעת יצאתי חייב בדיני… מה אעשה, ואין בידי מאומה לשלם ? הרב ברך אותו, התענין בזהותו של המלוה, וביקש ממנו לבוא אליו למחרת היום באותה שעה. למחרת היום, מיד לאחר התפלה, בקש הרב מבנו, רבי יצחק זצ"ל ללוותו לביתו של העשיר המלוה . כשראה אותו עשיר את הרב ההדור בלבושו, מלווה על ידי בנו, עומד בפתח ביתו לא היה קץ להתרגשותו . יכנס, כבוד הרב, יכנס, ברוכים הבאים! איזו זכות וכבוד היא לי ! זכות? איזו זכות… הפטיר הרב. זכות גדולה ועצומה, התלהב העשיר . מכיר אני את גוזמאות הסוחרים, חייך הרב . באמת ובתמים – הניח העשיר ידו על לבו – כבוד עצום ורב הוא לי ! כמה הוא שוה לך, כבוד זה, שלש מאות גרוש ? הרבה יותר קרא העשיר, ואני מעריך אותו באלף דינרים ! הבאמת ובתמים תדבר? פקפק הרב . ודאי, בהן צדק ! אם כך, הבא נא את שטר החוב של פלוני העני. הלא יודע אתה שמטה ידו ואין בידו לשלם את חובו ! לשמע הדברים מיהר העשיר והביא את השטר, ולנגד עיניו קרעו הרב, והניח את הקרעים בחיקו. עכשיו, אמר הרב, יערוך נא את השלחן לפת שחרית, ונצדיק את מחיר הביקור ! תוך דקות ספורות נערך שולחן כיד המלך, הרב ובנו הסבו לסעודה, ובמהלכה השמיעו דברי תורה מאירים ורעיונות המושכים את הלב, בנוסף לברכות רבות שהמטיר הרב על ראשו של העשיר, שלא הצליח להסתיר את אושרו . כששב הרב לביתו, כבר המתין לו העני. מיהר הרב, נתן את קרעי השטר בידיו וברך גם אותו בהצלחה מ ר ובה . (לאור הנר )
"יקימך ה' לו לעם קדוש… והלכת בדרכיו" (כח, ט )
הדרכה אחת – הכוללת הכל – מדריך אותנו בורא העולם: והלכת בדרכיו, התבונן במעשיו של אביך שבשמים ועשה כמותו, מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון, מה הוא גומל חסדים, אף אתה גומל חסדים. ואכן, ככל שעלו בני אדם במעלות דבקותם בבורא, ככל שהתקרבו אליו באמת ובתמים – כך מופלאים היו במדותיהם, ומכאן למדו כל רואיהם פרק מאלף בהליכות חיים . בספר נחלת צבי, מובא בהקשר לכך המעשה הבא . יום הסתלקותו של ראש ישיבת חברון, רבי משה מרדכי אפשטין זצ"ל היה יום רווי בתוגה ובעצב גדול . רבבות תלמידים הלכו אחר מטתו, מבכים את מות רבם הנערץ . אחד מאותם אלפים היה רבי אברהם שמואל פינקל זצ"ל, בנו של הסבא מסלבודקא . מחשבותיו שלו לא היו תפוסות רק בצער הנוכחי. הלילה – הרהר בינו לבינו, צריכה להיערך חתונתו של בחור פלוני… מה יהיה? מי יגיע לחתונה ? ממחשבה למעשה, ליד קברו הפתוח של ראש הישיבה, נשא רבי אברהם שמואל פינקל הספד, ובסיום דבריו אמר: רבינו הקדוש, אתה עולה כעת השמימה לשבת בישיבה של מעלה, אולם כאן, בישיבה של מטה, בישיבת חברון בירושלים עיר הקודש, עומד להכנס היום בחור לחופה, והנה, חלילה לנו לגרום למעט מכבודו ולהפר את שמחתו . מחובתנו הראשונה, אפוא, היא להשתתף בחתונה בחדוה וברעות. זוהי הדרגה הגבוהה ביותר בגמילות חסדים – סיים את דבריו – לשמוח עם האחר, על אף שאתה עצמך עצוב ומדוכא.. . (לאור הנר )
"יככה ה' בשגעון ובעוורון ובתמהון לבב" (כח, כח )
בימיו של רבי בונים מפשיסחא, היה בחור אחד שנכנס בו שגעון לא עלינו, ובמחשבתו נקבע, ששר הצבא של העיר הוא אליהו הנביא, ושר העיר הוא מלך המשיח. התביישו בני ביתו בו ונטלוהו לרבי בונים שהיה ידוע בפיקחותו. מיד עם היכנסו, ספר הבחור לרבי על גילויו, והרבי שאלו, ומי אני? השיב הלה: אתה הרבי. שאלו רבי בונים: אם אני הרבי, הרי גם אני יודע מי הם אליהו הנביא והמלך המשיח, אבל אני שותק ואף אתה צריך לנהוג כן. הבטיח הנער שלא יגלה הדבר, ובזמן קצר הבריא משגעונו.
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (כח, מז)
במוצאי צום גדליה אחד, ישב הסבא משפולי בביתו ועמו התוועדו כמה מצדיקי דורו. קם הרבי ר' זושא מאניפולי ואמר לרבי לייב , המוכיח מפולנאה שנודע בדרשותיו הנוקבות והמייסרות: מעכב אתה את ביאת המשיח בדברי התוכחה והמוסר שלך, שכן תולה אתה את הכול במעשיהם ואין אתה מלמד זכות עליהם, אילו היית מהפך בזכותם היו ישראל נגאלים זה מכבר. נענה הסבא משפולי ואמר: צודק הוא רבי זושא, נשבע אני שאין ישראל חוזרים למוטב על ידי תוכחות ויסורים, אלא מרב כל. כן נאמר בפרשת כי תבוא, תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, מכאן שרק על ידי רב כל, אפשר לעבוד את ה'.
"כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם… כן ישיש ה' עליכם להאביד" (כח, סג )
מסופר, שכאשר הגיע האבן עזרא לפסוק זה, קרא את הפסוק בתהלים (מח, ט ): "כאשר שמענו כן ראינו". היו הדברים תמוהים באזני השומעים, עד שבא חכם אחד ובאר את כוונת האבן עזרא, וכך צריך להטעים את הפסוק: "כאשר – שמענו", "כן – ראינו", וכוונתו היתה כך: "כאשר" – את החלק הראשון בפסוק "כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם", זאת רק שמענו אבל לא ראינו ולא זכינו שנתקיים בנו עד עתה, אולם "כן" – את החלק השני בפסוק "כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם", זאת ראינו לצערנו והתקיים בנו בשנות הגלות המרה, ובמהרה נזכה להגאל בתשועת עולמים.
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (כח, מז)
אחד מדמויות ההוד שבירושלים עיר הקודש בדור הקודם, היה הרה"צ רבי אלי'ה רוט זצ"ל, מבני עליה ונקיי הדעת שבירושלים, תלמידו ומשמשו הנאמן של הרב הקדוש רבי שלמה'קע זוויהל'ער זצוק"ל זי"ע. פעם עם שחר ניגש ר' אלי'ה לאברך צעיר, שעמד בפינת בית הכנסת עם הטלית המקופלת על כתפו, בהכנה דרבה להנחת טלית ותפילין ולהתפלל תפילת שחרית. הוא התקרב אליו ושאלו: אברך יקר [יונגערמאן], יש לי הצעה טובה עבורך! שתוכל גם להרוויח בה מעט… עזוב נא היום את הטלית והתפילין, תוותר עליהם ליום אחד, ותמורת זאת אשלם לך חמישים דולר ! האברך נדהם, ולא האמין למשמע אוזניו, ר' אלי'ה! קרא בהתרגשות, מה קורה עמכם, וכיצד עלתה על דעתך, שלא אניח היום תפילין! אך ר' אלי'ה ממשיך בשלו: אתן לך מאה דולר, ואפילו חמש מאות ויותר, ובלבד שתסכים לוותר היום על הנחת הטלית ותפילין שלך. ראה האברך שאין דבריו ברורים ונחרצים דיים, הוא הרים אפוא את קולו וזעק: ר' אלי'ה! איני יודע מה רצונכם ממני היום, גם אם תניחו לי כאן ועכשיו על השולחן מיליון דולר! ואף הרבה מיליונים רבים , מבטיח אני לך בהן צדקי שלא אוותר על הנחת טלית ותפילין, ואין הדבר בא בחשבון כלל וכלל. כששמע זאת רבי אלי'ה פשטה נהרה על פניו, ואמר: עתה אסביר לך כוונתי ומה רציתי ממך. הנה מצהיר אתה בפה מלא שהנך מוכן בחפץ לב לוותר על שני מיליון דולר בשביל הנחת הטלית ותפילין! אם כן , תמה אני מדוע אין רואים עליך כשהנך ניגש כעת להניח הטלית והתפילין שמחה גדולה לכל הפחות כאותה שמחה שהיית שמח לו הרווחת כעת כמה מיליון דולר! אתמהה… – סיים רבי אלי'ה את הלימוד מוסר המאלף . (פרי עמלנו )