ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת כי תבוא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"והיה כי תבוא אל הארץ" (כו, א )
רבי אברהם דב מ אווריטש, בעל ה"בת עין" מז'יטומיר, נהג להכניס לביתו כל שד"ר מארץ הקודש והיה מבקש מהם לספר בשבחה של ארץ ישראל . ויהי היום, הגיע שד"ר מכובד למראה שהתארח בשבת אצל ה"בת עין", וכמובן שבסעודה הפליג לספר בשבחה של הארץ, וכל כמה שהוסיף לספר הפציר רבי אברהם דב שיספר עוד, על ירושלים, על מקום המקדש ועל שאר ערי הקודש. השד"ר, שכבר סיפר בהרחבה ובדברי מליצה וכל סיפור ומעשה על הארץ ואנשיה שזכר כבר סיפר בהרחבה יתירה, נענה ואמר: "ארץ ישראל כה נפלאה היא עד שאין אבניה אבנים רגילות אלא מרגליות הן" . לאחר אותה שבת החליט ה"בת עין" לעלות לארץ ישראל ולמלא סוף סוף את תשוקת ליבו הטהורה. אומר ועושה. למרות קשיי הדרך והטלטולים קם ועלה לארץ הקודש . לאחר שהות זמן, פגש באותו שד"ר. פנה אליו ה"בת עין" ואמר: "יש לי קפידא עליך. עליתי לארץ וזכיתי לראות בטובה וחשתי שאכן 'עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה', איני שובע מלהביט ולהרגיש את ארץ ישראל, אך דבר אחד בדבריך אינו נכון, מה שאמרת שאבני הארץ כמרגליות והנה אבניה ככל האבנים". אמר לו השד"ר: "אבני הארץ נוצצות כמרגליות אך לא כל אחד זוכה לראות" . מששמע זאת ה"בת עין" נסגר מיד בחדרו ושפך ליבו בדמעות לפני הקב"ה שיהיה הוא מן הזוכים לראות . לאחר זמן מה, זימן אליו את בני חבורתו לסעודה, ולנוכח תמיהתם לשם מה סעודה בסתם יום של חול, הסביר להם: "היום זיכני הבורא לראות שאכן אבני ארץ הקודש מאירות כמרגליות, וגם מי שאינו זוכה לראות שיידע שאין החיסרון אלא בו ולא בארץ" .
"והיה כי תבוא אל- הארץ" (כו, א )
אומר ה"אור החיים הקדוש": "אין והיה, אלא לשון שמחה, כי אין לו לאדם לשמוח אלא בישיבת הארץ" . ומביא בספר "מעינות הנצח" על רבי אברהם יעקב מסדיגורה שכאשר עלה לארץ ישראל טעה בקידוש של ראש השנה ואמר "זמן שמחתנו" . אמר לחסידיו שבאמת אין זו טעות כל כך גדול ה: וכי יש שמחה גדולה מלישב בארץ ישראל"?
"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (כו, ב )
ברש"י: "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר הרי זו בכורים" . וצריך להבין למה כתב רש"י "יורד", יותר נראה היה לכתוב לשון "נכנס", וכי השדה בירידה? מובא משמו של הרה"ק רמ"ל מסאסוב זי"ע כי מטבע האדם אחר שהשקיע כוחו ועמלו בשדה, הוציא השדה יבולה, וישכח לגמרי שהקב"ה ברא הכל בחכמתו . וזהו באמת ירידה גדולה לאדם שיחשוב מחשבות כאלו .
"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (כו, ב )
כשזוכה האדם לקדש את ראשיתו של היום לעבודת השם יתברך, ביכולתו להיות סמוך ובטוח, ש כל מעשיו באותו יום יהיו לשם שמים. אולם, אם ראשיתו של היום עוברת על דברים של מה בכך, ופטפוט בעלמא, עלולים גם תפילתו ולימודיו בהמשך היום להיראות בהתאם . אל ה"אמרי חיים" זצ"ל הגיע חסיד ותינה את צרתו: מחשבות זרות מטרידות אותי בתפילתי, ואיני מצליח להתגבר עליהן. כיצד אוכל להינצל מהן? " נענה ה"אמרי חיים" ואמר: "ראשית, מחובתנו לבחון מה הן המחשבות הזרות אודותיהן אתה שח. ראה נא, כשאדם קם לפנות בוקר, טובל במקווה וממהר ללמוד דף גמרא, ולאחר מכן, בשעה שהוא עומד ומתפלל, באות לו מחשבות בתפילתו – הרי שהן מחשבות זרות . אולם כאשר האדם קם בשבע בבוקר, יורד לתא הדואר, אוסף משם את העיתון ועובר עליו בעיון בתוספת כוס קפה, ולאחר מכן נוטל לו את התפילין ופוסע בניחותא לבית הכנסת, לא לפני שפטפט על דא ועל הא עם כמה ממכריו… כשבאות לו מחשבות תוך כדי התפילה, אין הן מחשבות זרות כלל וכלל, אדרבה, התפילה שלו היא הזרה במערכה הזו… " רק אדם ש"ולקחת מראשית", נוטל את הראש, שהוא ראש השנה, ראש חודש, ראש השבוע וראשית היום – ומקדישו לעבודת ה' ולשם שמים, הוא יזכה לכוון את ההמשך כולו לעבודת ה', ועליו נאמר "החכם עיניו בראשו" .
"ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך" (כו, ג )
עניין הכרת הטוב נלמדת מפרשתנו כמו שכתב רש"י מהספרי "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה" . ישנו סיפור פלאי בירושלמי (תרומות מד, ב) שיהודי אחד הזמין את הרב לאכול אצלו סעודה. בהגיע הרב לסעודה הופתע מאוד לראות שאת מי בחר היהודי להושיב על יד הרב? לא פחות ולא יותר מאשר את… כלבו ! הרב, שכמובן הרגיש מאוד מבוזה פנה אל היהודי ושאל אותו: וכי הזמנת אותי כדי לביישני? ענה לו היהודי: שהרב יבין, כלב זה, אינו "סתם כלב".. . מה הכוונה? מספר היהודי לרב: "אשתי נשארה בבית לבדה ובאו נכרים לתפסה, והכלב התנפל עליהם פצע אותם והבריח אותם, ובכך ניצלה . וכעת אני משלם "הכרת הטוב" לכלב, ומכבדו לשבת ע"י הרב. ע"כ . ומאידך, המקשה את לבו שלא להכיר בטובה שמקבל מחברו יכול להתדרדר עד עמקי שאול של רשעות וכפיות טובה . כמו שמספרים על אחד הצדיקים (החתם סופר ) שעשה טובה לאיזה יהודי, ולאחר מכן שיגר לו אבן קטנה, שאל היהודי למה שלח לו אבן ? ענהו, שכשתרצה לזרוק עלי אבן בעבור הטובה שתהיה לפחות אבן קטנה.. .
"ואמרת אליו" (כו,ג )
שאינך כפוי טובה (רש"י ) בספר "יגדיל תורה" מובא: מעשה ביהודי שנושע מצרתו, וחשב איך להשיב להקב"ה על טובתו ולעשות לו נחת רוח, כתשלום לנס שנעשה עמו . בתחילה חשב להקים גמ"ח לטובת הרבים וכיוצא בזה . כשהתלבט ולא ידע מה להחליט הוא בא אל רבו הרה"ק בעל ה"נתיבות שלום" מסלונים זי"ע ושטח לפניו את הרעיון, הצדדים החיוביים והשליליים . נענה לו הרבי בחיוך: לו אתה שומע לי – אל תעשה דבר! ועם ההרגשה הזאת שאתה חייב לרבש"ע תמשיך כל ימי חייך, תישאר חייב להקב"ה . אל תפטור עצמך בעשייה כלשהי מהחובה התמידית להכיר בכל עת בטובתו של הקב"ה!… .
"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" (כו, ג )
החתם סופר מבאר בדרך צחות: אל לנו להבין כפשוטי העם "זה הכהן שיש עכשיו, אין מה לעשות…" אלא חפש כהן כזה שראוי בפני עצמו (ולא שכהונתו היא אך ורק משום שגם אביו היה כהן, והוא עצמו אינו ראוי לכהונה) . וכך מתפרש הפסוק: "ובאת אל הכהן" אל כהן כזה "אשר יהיה בימים ההם" – ולא מימים קדמונים, שהכהונה היא לו מימי אהרון ולכן הוא כהן – כלומר: "נכד"… אלא גם כיום הוא עצמו ראוי להיות כהן .
"וירעו אותנו המצרים" (כו, ו)
מדוע לא כתוב: "וירעו לנו", אלא, שהמצרים החליטו שאנו הרעים, האשימו אותנו בכל הקורה להם… כדרך שונאי ישראל מאז ומעולם, הטופלים על היהודים את כל הרעות ומאשימים אותנו בכל האסונות . וכך סיפר רבנו עובדיה מברטנורא זצ"ל, באגרת ששלח מירושלים בשנת רמ"ח, לפני כחמש מאות שנה: מעשה נורא ארע בירושלים. נער ערבי כעס והתקצף, ואמו ניסתה לשכך את זעמו. קם הנער על אמו והרגה, תצלינה האוזניים משמוע. מיד חבשוהו בבית האסורים, והביאוהו בפני השופטים. עמד הנער בפניהם וטען, שלא היה אחראי למעשיו. הוא שתה יין והשתכר, ובשכרותו עשה מה שעשה . תמהו השופטים: מהיכן יש לו למוסלמי יין? הלא היין אסור עליהם בשתייה! אין זאת, אלא שקנהו מן היהודים. אם כן, היהודים הם האשמים ברצח! ענשו השופטים את הקהילה היהודית בששה דינרי זהב, והישמעאלי יצא לחופשי חינם .
"ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו וישמע ה' את קולנו" (כו, ז )
בשם הרב הגאון חכם מנשה שלו זצ"ל, ששמע מבעל ה'בן איש חי' זי"ע: משל לבן מלך שנשבה. עמדו השובים והשחיתו את תואר פניו, כדי שלא יוכלו לזהותו כבן המלך. הלך המלך מעיר לעיר וחיפש את בנו. כשהגיע לעירם של השובים, ערך מסדר זיהוי של כל תושבי העיר, אך לא מצא את בנו, כי הושחת תוארו . כשפנה ללכת, החל הבן לצעוק "אבא!" שמע המלך את קולו של בנו, זיהה אותו ומיד שחררו מן השבי. למרות שמראה פניו השתנה, הקול נשאר אותו הקול . והנמשל: הקב"ה שמע את קולם של ישראל במצרים וגאל אותם. ואף שירדו למ"ט שערי טומאה, עדיין הקול נשאר אותו הקול שהיה להם בתחילה .
"ושמחת בכל הטוב" (כו, יא )
אמר המגיד מדובנא זצ"ל: אדם שיקבל מחברו כוס זכוכית במתנה, יניח אותה במטבח, וישתמש בה בכל יום, עד שתישבר, כדרכן של כוסות זכוכית. אבל אם יוזמן להשתתף במשתה המלך, והמלך יעניק לו כהוקרה כוס זכוכית – הוא יניח אותה בארון הזכוכית בטרקלינו ויציגנה שם לראווה, הוא לא יתייחס אליה כאל כוס שתייה רגילה, אלא כהוכחה לאהבת המלך . הוא הדין, כשאדם זוכה לרוב טובה וברכה, לא ישמח רק בטובה כשלעצמה, אלא ידע שהקב"ה נתנה, וישמח בה כפליים, כאות לאהבת הקב"ה וכהוכחה שנשא חן בעיניו, כנאמר בפרשתנו: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" – תשמח בטוב שבעתיים, משום שהוא מוכיח על אהבת ה' אליך .
"ארור משגה עיוור בדרך" (כז, יח)
מבאר רש"י: הכתוב מדבר במי שהוא "סומא" בדבר ובא לבקש עצה. על כן המשיא עצה לחברו יזהר לייעץ לו רק עצה טובה והוגנת . פעם אחת נכנס תלמיד אל הגאון רבי שמחה זיסל זיו ה"סבא מקלם" וביקש להתייעץ עמו על עניין חשוב. ביקש ה"סבא" מאותו תלמיד שישוב וייכנס אליו לאחר תפילת ערבית ורק אז יוכל לתת לו עצה כפי שנתבקש . בתפילת ערבית – הסביר ה"סבא" – אנו אומרים: "ותקננו בעצה טובה מלפניך" על כן בטרם אייעץ לך מה לעשות, אני רוצה לכוון היטב בתפילתי כדי שאוכל לתת לך עצה טובה .