ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת כי תשא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"כי תשא את ראש בני ישראל" (ל, יב)

ה"אור החיים" הקדוש שואל שתי שאלות: מדוע כתבה התורה הק' הלשון 'תשא' ולא 'תפקוד' כמו שכתוב 'אך את מטה לוי לא תפקוד' (במדבר ג, טו), וכן, מדוע כתבה 'את ראש' ולא הספיק לומר 'כי תשא את בני ישראל'? ועונה, שאדם שהולך בקומה זקופה, כשראשו למעלה, הוא שואף לרוחניות ולהתעלות, ואילו הבהמה שהולכת כפופה וראשה למטה, שואפת לגשמיות. אדם מישראל שחוטא, יתכן שבפועל הולך הוא על שתי רגליים, גם דוב מסוגל לכך, וגם קוף מסוגל לכך, אבל במהותו הרוחנית הוא הושפל לארץ, לארציות ולגשמיות, "נמשל כבהמות נדמו". על גחונו ילך, עיניו משוטטות אחר עשב למאכל, ואינן נשואות אל על, לאלוקיו. לפיכך, נצטווה משה רבנו לשאת את ראש בני ישראל, לזקוף את קומתם הרוחנית, ולרומם את מושגיהם. להפכם לבני אדם! ידוע הסיפור על הרה"ק הצדיק רבי יצחק מנשכיז זצ"ל, שהיה מתבודד בחדרו אשר בעליית הגג, ולומד תורה בקדושה וטהרה, והיה מצווה למשרתו באזהרה חמורה שלא יפריעו לו, ולא יכנסו לחדרו. פעם ביום פתח בעצמו את דלתו, ואז היו הכל נכנסים לחדרו בחרדת קודש, לקבל ברכתו ולהוושע בעצתו. בין אנשיו היו שני סוחרי בקר, שלא עשו צעד בלא ברכתו. לפני כל קנייה או מכירה שאלו בעצתו, והצליחו בכל מעשיהם. פעם פרצה מגיפה בעדרי הבקר, פרות ושוורים חסונים מתו כזבובים, עדרים שלמים נמחו מעל פני האדמה. חרדו שני הסוחרים לגורל עדריהם, ומיהרו אל הצדיק שיעתיר עבורם שלא יהיה בהם נגף. הגיעו לבית ה צדיק, והמשרת עצר בעדם: הצדיק לומד, ואין להפריעו! יש להמתין ולחכות עד שדלתו תפתח. התחננו ואמרו: "כל רכושינו עלול לרדת לטמיון, בכל דקה מתים שוורים לעשרות! בעדרנו מושקע הונם של אלמנות ויתומים. שותפים הם בעסקנו, וישאו איתנו בהפסדנו "! פג לבו של המשרת, והוא פינה את הדרך. עלו הסוחרים בסולם, נקשו בדלת ופתחוה, ונכנסו לחדרו של הרב. הרב ישב בחדרו, עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, ועסק בסתרי תורה. כששמע את הדלת נפתחת, נשא ראשו וראה את הבאים – ועיניו קמו, פיו נפער בתדהמה וחיוורון כיסה את פניו. כמעט התעלף. כעבור רגע ארוך התעשת, שמע את זעקתם וברכם כמבוקשם, והקדוש ברוך הוא 'רצון יראיו יעשה' ותפסק המגפה. לאחר שהלכו, קרא הרב למשרת, ואמר לו: "מה זאת עשית, הרי הוריתי לך שלא להכניס אנשים לחדרי בשעת לימודי "? התנצל המשרת ואמר שהיתה זו שעת הדחק, ואלמנות ויתומים היו עלולים להפסיד את כספם. התרצה הרב, ואמר: "טוב עשית, אך דע לך שלא בכדי ציויתיך על כך. כשאני לומד, מצוי אני בעולם שכולו אור וזוהר, רוחניות והתעלות, ועלי להכין את עצמי, ולרדת עשר מעלות אחורנית, כדי לקבל את קהל הפונים המצויים בעולם של חולין וגשמיות. כשהם פתחו את הדלת ונכנסו מבלי הודעה והכנה מוקדמת, כמעט והתעלפתי! לפתע ראיתי שוורים לבושים כבני אדם, והרהרתי בבעתה: מאימתי יודעים שוורים לעלות בסולם "?! וכבר אמר הבעל שם טוב הק' "אדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאות".

 

"זה יתנו" (ל, יג)

דרשו חז"ל שמשה התקשה מהו מחצית השקל, והראה לו הקדוש ברוך הוא כמין מטבע של אש, שמשקלה מחצית השקל, ואמר לו: "כזה יתנו". צריך להבין, במה נתקשה משה, עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא להמחיש לו את הדבר? וכי לא ראה מימיו צורה של מטבע? ומדוע הראה לו הקדוש ברוך הוא מטבע של אש, ולא של כסף? הלא הציווי היה לתת מטבע של כסף. ויש לומר שמשה לא נתקשה לדעת מהי צורת המטבע, אלא התקשה להבין את סגולת הכסף, קשה היה לו להבין כיצד זה שהכסף, שהוא אם כל חטאת, ישמש ככופר נפש, וכדי להשיב לו על תמיהתו, הראה הקדוש ברוך הוא למשה דוקא מטבע של אש, שבזה רצה לומר שכשם שהאש יש בה שני צדדים, צד חיובי, שמסייעת בבישול ובעוד עניינים, וצד שלילי, ששורפת ומזיקה, כן הכסף יש לו שתי פנים, צד שלילי, אך גם צד חיובי. מצד אחד יכול הכסף להביא את האדם לידי גנבה, גזלה, אונאה, רציחה, ומילוי כל תאוותיו השפלות, ומצד שני, ניתן להשתמש בכסף לעשיית מצוות: להאכיל ולהלביש עניים, לקנות חפצי מצוה, ועוד כהנה וכהנה מעשים טובים. אותו כסף, שהאדם עמל וטרח להשיגו, ואימץ בזה את מיטב כוחות גופו ונפשו, ולמרות זאת מונע את עצמו מלהשתמש בו למילוי תאוותיו, ומקמץ ממנו שלא להרבות לקנות בו אף את צרכי גופו, אלא משתמש בו בעיקר לצרכי מצוה, כסף זה ראוי להיות כופר נפש. (אזנים לתורה)

 

"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור" (לא, ב)

אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בציבור שנאמר 'ראו קרא ה' בשם בצלאל' (לה, ל) אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, הגון עליך בצלאל? אמר לו רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן? אמר לו אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל, הגון עליכם בצלאל? אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון , לפנינו לא כל שכן? (ברכות נה). ולכאורה, מדוע דוקא כאן היה צרך לקבל את הסכמת עם ישראל למינוי, מה שלא מצינו בשאר מינויים כגון נשיאים וכו'? זאת מפני שמלאכת המשכן באה לכפר על חטא העגל, בצלאל היה שלוחם של ישראל לכפרה, ולכן נשאלו בני ישראל האם ראוי בצלאל בעיניהם, כשם ששליח ציבור צריך להיות על דעת הקהל, ולא בעל כרחם. (תורת משה)

 

"ויתן אל משה ככלותו" (לא, יח)

כתב רש"י: "ככלתו, כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן"… מובא בצוואת רבי אליעזר הגדול: "בני, הוי זהיר בהכנסת כלה לחופה ולשמח חתן, שכל המשמחו כאילו קיבל תורה מהר סיני שנאמר "ויתן אל משה ככלתו" – כלתו כתיב, ודאי יום שנתנה תורה, כיום שנכנסה כלה לחופה". מובא בשם כ"ק הרה"ק מקלויזנבורג זצ"ל שכאשר מסייעים לחתן וכלה ודואגים להם לצרכי הנישואין, אזי האדם המסייע, מקבל לא רק את שכר מצוות הכנסת כלה, אלא לזכותו נזקפים גם כל הדורות שיצאו מזיווג זה, ומלבד שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, הוא מקבל שכר גם על התורה והמצוות שיוצאי חלציהם מקיימים עד סוף כל הדורות. הוריו של רבינו הגרא"מ שך זצ"ל היו ידועים בעיירה וואבוילניק כבעלי צדקה וחסד. פעם אירע שהוצרכו בעיירה לסכום כסף כדי לחתן כלה יתומה. ביודעם את ליבה הרחום של האם פנו אליה גבאי הצדקה. באותם ימים לא היתה הפרוטה מצויה בבית, אך לבה הרחום לא יכל לעמוד מנגד, מצוקתה של הכלה היתומה טרדה את מנוחתה: "סוף סוף זוכה אותה מסכנה להקים בית, היאך ניתן לעמוד מנגד"?! לפתע נפלו עיניה על הארון המסוגר, שם שכנו כלי הכסף שבעלה רבי עזריאל נתן לה במתנה גמורה כדי שתוכל לעשות בהם כרצונה. כלים אלה נועדו על ידה לשימוש בחג הפסח, הם היו בעלי ערך, ולכן היססה, ואז החליטה בכל זאת לעשות מעשה. ביד בוטחת פתחה את דלתות הארון, וכלי הכסף היקרים נמסרו לידי הגבאים… בהגיע ליל הסדר ניגש רבי עזריאל לעטר את שולחן החג בכלים הנאים. כשפנה להוציאם מהארון הופתע. הארון ריק. לתמיהתו: "היכן הכלים"? השיבה: "בכלי הכסף הוקם בית בישראל"! (איש לרעהו)

 

"וירא אהרן ויבן מזבח לפניו וגו '" (לב, ה)

ליצני הדור היו שואלים: מדוע ראוי אהרן להקריב על גבי המזבח, והרי הוא עצמו בנה מזבח לעגל הזהב. בשלמא על עשיית העגל אנוס היה, אולם מזבח לא נתבקש לבנות אלא מעצמו עשה? תירץ ה"בן איש חי" על פי משל: ביער אחד, חיו חבורת שודדים עזי נפש, שהיו חומסים עוברי דרכים. את שללם הרב הטמינו במערות במעבה היער. יום אחד, יצא בן המלך אל היער לצוד ציד, כאשר ראו אותו השודדים מתקרב אליהם, החליטו לשדוד אותו ולאחר מכן להשליך אותו אל אחד הבורות. ריחם אחד השודדים על בן המלך, פנה לחבריו ואמר: אין כל צורך שנלחם כולנו עמו, שהרי הוא בודד, שובו למערה ואני אלחם איתו לבדי! הסכימו השודדים לדבריו. כאשר התקרב בן המלך, התנפל עליו השודד ונטל את כל רכושו, אולם במקום להשליך אותו אל הבור שיחררו לשוב אל בית אביו. שב בן המלך אל הארמון, וסיפר למלך את אשר אירע לו. כעס המלך מאד, ושלח פלוגה מחייליו המובחרים, והללו השתלטו על השודדים, והובילו אותם כבולים בשלשלאות אל עיר הבירה. כאשר הובאו לפני המלך, זיהה מיד בן המלך את אותו שודד שהתנפל עליו, ועל כן מיהר המלך וגזר עליו כעונש נוסף, שיספוג שמונים מלקות… נאנח השודד – אוי לליבי! אוי ללבך? – התפלא המלך – אוי לגבך שיספוג את המכות, אולם מדוע אוי ללבך? אוי לליבי – השיב השודד – שנתן לי עצה רעה להציל את בן המלך! הקשיב המלך, ושמע ממנו את כל אשר אירע, והבין כי שודד זה הציל את בנו ממיתה, על כן שיחרר אותו, העניק לו מתנות רבות ואף מינה אותו לתפקיד חשוב בממלכה! כן הוא גם הנמשל – אמר ה"בן איש חי" – אהרן הכהן ידע כי ה"ערב רב" שבבני ישראל יכולים לבנות מזבח במהירות, ואף להקריב עליו קורבנות עוד באותו היום, ואם יעשו כן יקצוף ה' עליהם מאד. משום כך, התנדב לבנות בעצמו את המזבח, והשתהה רבות בבנייתו, עד שלא היה ראוי להקריב עליו עוד באותו היום, וביום המחר בבוקר השכם – ידע אהרן – שישוב משה מן ההר ויתבטל כל העניין. על מעשהו זה, זכה אהרן לשכר שיהיה הוא מקריב על גבי המזבח בבית המקדש! (וקראת לשבת עונג)

 

"ארך אפים" (לד, ז)

אמרו חז"ל, כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר ה זה ואני מוחל להם (ראש השנה יז:). בספר ראשית חכמה (שער הענוה פ"א) כתב: שמעתי בשם הגאונים על מה שאמרו חז"ל יעשו לפני כסדר הזה, הכוונה שיעשו סדר המדות שלימד הקב"ה למשה שהוא א-ל רחום וחנון. דהיינו מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום וכך לכל הי"ג מדות. הגה"צ רבי ירוחם לייבוביץ זצ"ל כיהן כמשגיח בישיבת ראדין – ישיבתו של החפץ חיים, טרם הגיע לכהן כמשגיח בישיבת מיר. כאשר דחקה לו השעה בישיבת ראדין עקב התעקשותו הבלתי מתפשרת על לימוד המוסר שיונהג בישיבה, דבר שעורר תסיסה רבתי בקרב רבים מבני הישיבה שלא הסתירו זאת, נכנס רבי ירוחם אל החפץ חיים להוועץ בו כדת מה לעשות האם להמשיך במלחמתו בתוך הישיבה או שמא עליו למשוך ידיו מכל הרעיון ולעזוב את הישיבה. ענה לו הח"ח: "אף פעם לא ראיתי נרדף שמפסיד"… הבין רבי ירוחם מדבריו שכדאי לו לוותר ולעזוב את הישיבה. הוא אכן עבר לישיבת מיר, שם הצליח ועלה לגדולה והגיע לעצם שיא פריחתו ותפארתו.

 

"ורב חסד" (לד, ז)

נכדו של הגראי"ל שטיינמן זצ"ל סיפר: מידי ראש חודש, היו מגיעים עשרות ראשי כוללים וישיבות לקבל מידי הרב שטיינמן סכומי כסף. במשך כל היום היה תור ארוך שהגיע עד המדרכה ברחוב חזון איש בב"ב. אחד מהעומדים בתור, היה אדם שביזה והשמיץ את הרב שטיינמן ברבים בהדפסת מודעות רחוב נגדו… אמר הנכד להרב שטיינמן: "האם ראש הישיבה יודע שפלוני שמקבל תמיכה כספית חודשית, משמיצו ברבים"… הגיב הרב שטיינמן: "אם כך הרי שביחס אליו כבר אין לי את שיקול הדעת הנכון כמה לתת לו… כי לכל אחד אני נותן כפי שיקול דעתי, אך אצלו יש לי כבר "נגיעות", ואם כן אני צריך לתת לו יותר… כדי לצאת מן הספק"…! מלמל הנכד ברוב מבוכתו: "אם כן, שווה לראשי הכוללים להשמיץ את סבא… ככל שירבו במודעות רחוב נגד סבא, כך יקבלו יותר"…