ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת כי תשא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" (ל, יב)

ביאר בה הרה״ק ה׳דברי ישראל' זי״ע וז״ל: הנה ידוע ש׳תשא' לשון הגבהה. ויש לרמז, למשל, הטובע בים – כל זמן שראשו מבחוץ ואינו משוקע בתוך הים לא יזיק לו. כמו כן, הנה קשין מזונותיו של אדם כ׳קריעת ים סוף' (פסחים קיח.), והדאגות וטרדת הפרנסה הם גלי הים (שהרי עצם ענין הפרנסה הוא ׳ים׳), והעיקר לשמור ולהגביה את ראשו – שהראש לא יהיה משוקע בתוך גלי הים. זהו ׳כי תשא את ראש בני ישראל׳ העיקר להגביה הראש והמוח לפקודיהם, וממילא אף שהגוף עוסק בפרנסה גופא בתר רישא גרירא, עכ״ל. וכן ביאר הרה״ק מקאצק זי״ע (שש״ק רפט) ׳יגיע כפיך כי תאכל׳ (תהלים קכח, ב) כי בדווקא אמר יגיע כפיך ולא יגיע ראשך, לומר, שאף שפעמים ועל האדם להתעסק בפועל ידיו, לצורך פרנסתו או לשאר עניינים, מכל מקום יראה לעסוק ש׳צדיק באמונתו יחיה', וממילא יבין וישכיל שלא ירוויח כלל אם יצרף את ראשו ליגיע כפיו, שהרי מה שנקצב לו בוא יבוא אליו בכל אופן. אחד מחסידי הרה"ק רבי יחזקאל מקאז'מיר זי"ע נכנס אליו בשאלה – כי הוא נצרך לעזוב את שערי 'בית המדרש' לעסוק על המחיה ועל הכלכלה, ורב פחדו מהבלבול השורר בשווקים וברחובות. אמר לו הרה"ק כתיב 'ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו', וברש"י, 'עשאן כמין מרזב סביב לראשו, 'שירא מפני חיות רעות', והדבר תמוה, וכי איזו שמירה היא – לשים גדר אבנים רק סביב הראש, הלא 'פרוץ מרובה על העומד' – באשר כל גופו אינו שמור מן החיות והמזיקים . אלא, משל לציפור שנפלה לתוך ביצה והחלה לשקוע בה יותר ויותר – אם כנפיה עדיין לא טבעו, בידה לצאת מהבוץ על ידי כנפיה, ואם גם כנפיה טבעו בתוככי הבוץ, כל זמן שראשה מחוץ לבוץ עדיין תוכל לזעוק 'הצלה' ויבואו להושיעה, אבל כשגם הראש נשקע בבוץ, אוי לה… ולכן בצאת יעקב אבינו חרנה, לבית לבן הרמאי, נתיירא מפני חיות רעות, וחשש מאד, כי מי יודע מה מצפה לו שם, על כן עשה 'שמירה מעולה' סביב לראשו, כי כל זמן שהראש לא 'שקע', עדיין אפשר לו לאדם לזעוק לעזרה ולהצלה. אמר לו הרה"ק, כך גם אתה, בצאתך לעבודת הפרנסה, הזהר על 'ראשך' לבל ישקע בהבלי העולם הזה, ותשמור על ה'אמונה' שבמח, ובזה תנצל מכל הבלבול והרע, ובכל עת ובכל זמן עדיין תהיה מקושר כראוי אל ה' הוא האלוקים. (באר הפרשה )

 

"ונתנו" (ל, יב)

פעם אחת באו גבאי צדקה אל רבי יחזקאל לנדא, בעל 'נודע ביהודה', בעניין חיוני שבעבורו נדרש סכום נכבד. שאלם הרב מה הסכום הדרוש להם, והשיבו שהם זקוקים לארבע מאות רובלים. מיד מנה הרב שלוש מאות ותשעים רובלים ונתן להם. תמהו הגבאים, למה חיסר עשרה רובלים אחרי שנתן כמעט את כל הסכום. הבחין הרב בתמיהתם ואמר: "רצוני שעוד יהודים יזכו במצווה, כדי שלא להיות ממי שעליהם נאמר 'הרוצה שייתן ולא ייתנו אחרים, עינו רעה בשל אחרים" (אבות ה, יג)

 

"מחצית שקל תרומה לה'" (ל, יג)

"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א', לד ) כתב בספר מקדש מרדכי שזה באה התורה לרמז לנו, שיתנו מחצית השקל, כי בכסף אין שלימות, כי אדם שאוהב כסף כל כסף שיש לו זה חצי ממה שהוא רוצה . להמחיש זאת בדרך משל, אדם שישב בגינת חמד, ולפתע התיישב לצידו אדם מוכר ומפורסם, היה זה גדול עשירי העולם. מהתבוננות בו, הוא הפתיע ושאל, אתה מזהה אותי? כן בוודאי, אתה הרי העשיר הנודע. נו… תשלים את המשפט הוא אומר לי, לנוכח פליאתי הוא מחייך ואומר ההמשך הוא… "העשיר מספר אחד בעולם". אמרתי לו אדוני היקר מאוד, טעית והנך חי בטעות גדולה, אתה בבעיה כלכלית גדולה יותר ממני, לך חסר יותר כסף ממני. כעת היה תורו להתפלא, והוא פתח עיניים גדולות ואמר, יש לך מושג כמה כסף יש לי? יש לי ארבעים מיליארד דולר, איך אתה מדמיין שחסר לי יותר כסף ממך? עניתי לו, לא טעיתי, אני אסביר לך, הרי אתה מפחד כל הזמן להפסיד את התואר מקום ראשון בעולם למקסיקני שמתחרה בך, לכן אתה חותר בכל מחיר ושואף להכפיל את רכושך לשמונים מיליארד, ככה תהיה מוגן מלסכן את מעמדך, אם כן חסרים לך ארבעים מיליארד דולר, באמת חסר לך הון עתק, אבל לי חסר מקסימום רבע מיליון דולר, אז למי חסר יותר כסף ? לפי זה יתכן לפרש "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל", כי האוהב כסף שהוא עשיר כשנתן לצדקה הוא מרגיש שנתן שלם, ואילו העני שנותן מפת לחמו הרבה יותר אחוזים מרכושו לעומת העשיר, מרגיש שנתן פחות ממה שצריך, לכן מזהירה התורה, העשיר תזכור מה שתרמת זה רק חצי ולא מושלם, וגם העני תרגיש טוב ואל תמעיט בערך הנתינה שלך.

 

"ויעשהו עגל" (לב, ד)

כשנפטר הגאון ר' שמואל מוהליבר זיע"א, הוצע למנות תחתיו כרבה של ביאליסטוק את הגאון ר' מאיר שמחה הכהן בעל "אור שמח", שהיה יליד ביאליסטוק, אולם כמה מראשי הקהל התנגדו בטענה שאין למנות לרב את יליד עירם. שמע על כך ר' מאיר שמחה ואמר: קשה מדוע כשבושש משה רבינו לבוא, דרשו ישראל מאהרן הכהן שיעשה להם עגל, מדוע לא מינו את אהרן הכהן במקום אחיו? אלא כנראה שסברו , מוטב להביא עגל מבחוץ מאשר למנות את אהרן שהוא בן עירם.

 

"לך רד כי שיחת עמך" (לב, ז)

רבי יצחק זעליג מקוצק־ סוקולוב, היה ראש המדברים בהנהגת יהדות פולין . פעם, תמה בפניו רבי חיים גינזבורג משדליץ על־כך שמנהיג קהילה בישראל הופך להיות נואם באסיפות ועסקן ציבורי, והוא השיב לו בחריפות: "הולך אני בדרכו של משה רבינו, שהרי משה בוודאי היה רבי לכל הדעות, ישב בראש ההר ונהנה מזיו השכינה, אולם בינתיים עשה הערב רב למטה את העגל ויצא במחולות. אמר לו הקב"ה למשה 'לך רד כי שחת עמך', בזמן שהעם משחית את דרכו, לא העת לשבת ברומו של עולם, אלא יש לרדת אל העם ולהוכיחם בדברי תוכחה. לך רד – (רֶעד – בלשון אשכנז)…

 

"ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות" (לב, יט)

כאשר משה ראה לא רק את העגל, אלא גם את המחולות, השליך מידיו את הלוחות. לא זו בלבד שחטאו, אלא הם גם רוקדים וצוהלים על חטאם. (רבי יצחק קארו)

 

"אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב" (לב, לא)

פעם בראש השנה שחל בימים חמישי ושישי ערב שבת קודש, ראו שהרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זצ"ל מתאמץ וטרוד מחשבתו בענין מסוים. בשבת קודש, קפץ על השולחן, וקרא: איך ווייס שוין! ( – אני כבר יודע). והסביר דבריו, תמיד היה קשה לו, איך הניח הקב"ה לישראל לעשות את העגל? ועכשיו נתחוור לו. משל למלך שהיה לו בן קטן חביב, ורצה למנותו למלך כממלא מקומו, אבל שרי המלוכה היו נגד מינויו בכל תוקף. ונמלך המלך, ומינה בנו למלך והוא עצמו נסע ממקום מלכותו. השרים מצאו מקום לגבות חובם, והתחילו לפתות את בן המלך הקטן, ונשמע להם, ושם את כתר המלך, בראשו של כלב, והכלב רץ עם כתר על ראשו בחוצות העיר. לאחר זמן בא המלך, והרגיש שמעלימים ממנו דבר מה, ושאל שיספרו לו, מה קרה כאן בהיעדרו, וסיפרו לו איך שבנו שם את הכתר… אמר המלך בכעס מעושה: צריך להושיב בית-דין לשפוט את בני, ממה נפשך אם הוא בן דעת – דינו חמור, ואם אין בו דעת אזי אינו ראוי להיות מלך. השרים הסכימו השרים בחפץ לב, ובחרו מהם בי"ד ונמצא חייב, והוציאו פסק דין חמור, וסיפרו למלך שנמצא חייב בדינו. אמר להם המלך טוב פסקתם, אבל פסק הדין יבוצע באלו שהסיתוהו לכך, ובכוונה נסעתי מכאן, כדי לראות איזה עלילות יעלילו על בני יקירי אלו הרוצים להיפטר ממנו. והנמשל, אילולי היו בני ישראל עושים את העגל אחר פטירת מרע"ה, לא היה מי שיחזירם בתשובה ח"ו, אבל משה עלה למרום, והסיתו הערב רב את בני ישראל לעשות העגל, כדי שימצאו חייבים ח"ו, וכשחזר מרע"ה שילם למסיתים כגמולם על אשר הם הסיתו את בני ישראל לבגוד בכתרא דמהימנותא. (מרן הרמ"ח מסלונים)

 

"וחנותי את אשר אחון" (לג, יט)

אף על פי שאינו הגון (ברכות ז) מעשה בעשיר אחד שהיה נוסע אל הרה"ק רבי זושא מאניפולי זיע"א, וכדרך חסידים היה משאיר בכל פעם פדיון. פעם אחת כשבא אל הרבי לא מצאו בביתו, והרבנית אמרה שבעלה נסע אל הרבי שלו. מה? תמה העשיר, גם לרבי יש רבי? כן, ענתה הרבנית, הוא נסע אל המגיד הגדול ממעזריטש זיע"א. חשב העשיר בליבו, אם כן למה לי לנסוע אל התלמיד? אסע אף אני אל הרבי של ר' זושא. ומאז שהתחיל לנסוע למעזריטש, החלו נכסיו להידלדל. במר נפשו חזר לרה"ק רבי זושא מאניפולי ושאל: מפני מה כשהייתי נוסע אל כבודו היו נכסי מוצלחים, ואילו כשהתחלתי לנסוע אל המגיד ממעזריטש התחלתי להפסיד? אמר לו רבי זושא: אומר לך, באמת אני איני רבי אלא יהודי פשוט כמוך, כשאתה היית נותן פדיון ליהודי פשוט, גם הקב"ה נתן ליהודי פשוט, אך כשאתה התחלת לבדוק למי אתה נותן, אף הקב"ה התחיל לבדוק למי הוא נותן.

 

״ופני לא יראו״ (לג, כג )

מסופר על תלמידו של הרמב״ן שנטה למות, והרמב״ן נתן בידו מכתב וקמיע. במכתב נכתבו שאלות על הנהגת ה'. כעבור מספר חודשים מפטירתו, נגלה אל רבו ואמר לו: ״הגעתי לעולם האמת, ובזכות הקמיע שנתת לי נפתחו בפני כל השערים, אך לגבי השאלות שביקשת שאברר על הנהגת הבורא – השאלות אינן שאלות! למעלה רואים "עולם ברור"! אין שאלות, הכל מובן. (אמונה שלמה)

 

"פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות" (לד, א)

פעם אחת העמיד חסיד בקבוק יין על שולחנו של רבי מרדכי מקוזמיר. החסידים שעמדו סביב רצו לטעום ממנו, אולם מחזיק הבקבוק לא רצה למסור לאחרים בטרם הוא עצמו ישתה . חייך אליו רבי מרדכי ואמר: "בעניין לוחות הברית נאמר למשה 'פסל לך', ואילו בעבודה זרה נאמרו אותן שתי מילים – לא תעשה לך פסל'. איך אפשר אפוא להבחין בין הלוחות, שהם תכלית הקדושה, לעבודה זרה, שהיא שיא הטומאה ? "ההבחנה היא בסדר המילים: בעשיית הלוחות המילה 'לך' כתובה אחרי המילה 'פסל', ואילו בעבודה זרה ה'לך' נכתב לפני 'פסל'. מכאן אנו למדים שאם אדם חושב קודם כל על עצמו – זה סימן בלתי טהור".