ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת לך לך – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"לך לך … אל הארץ אשר אראך" (יב, א )

בשנים הראשונות להנהגתו של הרבי מליובאוויטש קרא פעם אחת לאחד מחסידיו והטיל עליו משימה, שהייתה בסגנון סיפורי הבעל שם טוב. החסיד נצטווה לנסוע למקום כלשהו, בלי שנאמר לו מה לעשות שם ואל מי לפנות. כשיצא החסיד מלפני הרבי התחיל לתהות: מה אני אמור לעשות שם? איזו משימה הרבי רוצה שאמלא? אולי לא הבנתי נכון את הדברים שאמר לי הרבי? החליט החסיד להעלות את שאלותיו על הכתב ומסר את מכתבו למזכירות הרבי . הרבי הגיב על המכתב בשורה אחת, נוקבת: "אם מתחילים להתעורר אצלך ספקות, מתעוררים ספקות גם אצלי".

 

"לך לך מארצך" (יב, א)

להנאתך ולטובתך (רש"י) אם היה זה נסיון, למה נאמר לו "להנאתך ולטובתך" דבר העשוי להקטין בהרבה את הנסיון? אלא, בדבר זה גופו התבטא הנסיון, אם יעשה זאת אברהם בגלל "הנאתו וטובתו", או בגלל מצוות האלוקים. ואולם באמת אברהם עמד בנסיון "וילך אברם כאשר דבר אליו ה' " שהלך רק משום מצוות ה' ולא משום שיפיק מזה הנאה וטובה . .

 

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (יב, א )

אומר רבי שמשון רפאל הירש: "לך לך" – לך לעצמך, בדרכך שלך. לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה. "לך לך" – בבדידות. אם שיטת הרוב איננה אמת – עבוד את ה' לבדך! איך יכולנו להתקיים ואיך נוכל להתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט.

 

"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך" (יב, ב )

מדרך העולם שכשאדם עולה לגדולה ומתעשר הרי הוא מתרחק מבני משפחתו וממכריו העניים ואין זה לפי כבודו לתת דעתו עליהם ולעזור להם, וממילא קונה לו אדם זה שונאים ומקנאים רבים. לפיכך בירך הקב"ה את אברהם כי אפילו לאחר "ואגדלה שמך" לא תהיה מאלה שגדולתם מביאה להם שונאים. כי אם "והיה ברכה" שתוסיף לעשות צדקה וחסד ותהיה לברכה בפי כל. (הדרש והעיון)

 

"ואברכה מברכיך ומקללך אאר" (יב, ג )

נשים לב לכך ששינתה התורה ולא נקטה ”ומקללך אקלל”, באותה הלשון שנקטה ”ואברכה מברכיך”. בכל עת שהיה רבי שמואל עובר בשוק המקומי, היו נשמעות קללות רמות לעברו. אחד המוכרים, גוי שונא ישראל, נהג להדר בהלכה שעשו שונא ליעקב וכל יהודי שעבר שם היה זוכה ממנו לעיניים בורקות משטמה. יוצא מן הכלל, לרעה, היה רבי שמואל הנגיד, שחי בספרד לפני כאלף שנה. רבי שמואל הצטיין בפקחות יתירה, טוב לב וחושי מסחר ופוליטיקה יוצאים מן הכלל. חבוס בן מאכסן, שליטה של גרנדה, חיבב אותו מאוד וקידם אותו בתפקידים הפוליטיים, כשהוא מכהן כשר צבא ולאחר מכן כשר האוצר. לשיא הגיע כאשר נתמנה לשמש כווזיר, המשרה הכי קרובה לדרגת המושל. כאשר עבר רבי שמואל בשוק, שפך הגוי על ראשו את הגרועים שבגידופים, אולם רבי שמואל שעשיר היה בתורה לא פחות מעושרו הגשמי, שתק ולא ענה דבר. באחת הפעמים התלווה רבי שמואל אל מושל גרנדה, כאשר זה האחרון איווה לרדת לשוק ולראות את נתיניו מקרוב . הגוי שראה מרחוק את דמותו של רבי שמואל, לא דקדק להסתכל מי פוסע לצידו, הוא נעמד בפתח החנות ובקולו הרעים על רבי שמואל עלבונות ונאצות . המושל נחרד. אך בראותו את רבי שמואל שותק, חרה אפו שבעתיים: ”כך הוא עושה תמיד?” רבי שמואל הנהן לאישור בענווה. הפקודה נורתה מפי המושל הנזעם: ”כרות את לשונו הרעה לאלתר”. רבי שמואל הנהן שוב לאישור והמושל המשיך בדרכו. רבי שמואל הורה לאנשיו לברר למי חייב הסוחר כספים, הוא שילם מכספו את כל חובותיו ושלח אל ביתו מדי שבוע תבואה ופירות, את אנשי ביתו ציווה רבי שמואל לקנות מסחורתו של הסוחר גם אם אין להם צורך בה ולחלק זאת לעניים. הסוחר הגוי שהתפלא שעדיין לא נכרתה לשונו, השתאה לנוכח הטוב שהרעיף עליו רבי שמואל הנגיד. לבו נהפך למוטב ופיו הרעיף ברכות על ראשו בכל עת שהיה עובר בשוק. חודשים חלפו והמושל נקלע שוב בלוויית רבי שמואל לשוק, הסוחר שראה את רבי שמואל החל משבחו בקול רם. המושל זקף גבה כעוסה: ”הן ציוויתי אותך לכרות את לשונו מפיו”. רבי שמואל התנצל: ”עשיתי ככל אשר ציוויתני, אדוני. כרתי את לשונו הרעה מפיו ותחתיה שמתי לו לשון טובה”… ”ומקללך אאור״, מדוע לא נאמר אקלל? את השאלה שואל הרה”ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב בספרו, אבל בשונה מן התירוץ שהוא מביא שם, שמעתי תירוץ אחר, אף הוא בשמו של ה”קדושת לוי”: הקב”ה הבטיח לאברהם שהשונאים שלו, אלו שמקללים אותו, יזכו להארה, כאשר יוארו עיני שכלם, ייהפך לבם לטובה לאהוב את אברהם במקום לשנוא אותו . לפי"ז יובן המשכו של הכתוב: ”ונברכו בך כל משפחות האדמה”. שהרי אם יהיו שונאים שיקללו את אברהם ויקוללו משמים, איך יברכו את בניהם שיהיו כמו אברהם. אולם כאשר השונאים ייהפכו לאוהבים, כולם ירצו להתברך בבנים כמו אברהם.

 

"ואברכה מברכיך ומקללך אאר" (יב, ג )

מדוע נאמר בברכה קודם "ואברכה" ואחר כך "מברכיך", ואילו אצל קללה נאמר להיפך, קודם "מקללך" ואחר כך "אאר"? משום שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה". ולפיכך המברכים יתברכו עוד לפני שיגיעו לכלל מעשה, רק בשביל המחשבה. ואילו המקללים יתקללו רק לאחרי מעשה ולא אחר המחשבה. (כלי יקר )

 

"ואת הנפש אשר עשו בחרן" (יב, ה )

וברש"י: "אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאם". אברהם אבינו מרוב אהבתו לה' – למרות כל הניסיונות שעברו עליו, הצליח להכניס גרים תחת כנפי השכינה, אין זאת אלא מתוך אהבתו לבורא העולם. הנה, כשאדם לא מחפש כבוד, לא הצלחה, ולא כל מיני הישגים חיצוניים, אלא הוא מחפש את הנקודה הפנימית האמיתית של עצמו, אז הוא זוכה להשתחרר מן הכעס, מההקפדה, מחוסר שביעות הרצון, מהרגשת הקיפוח… הוא מתחבר אל הנקודה הכי גבוהה, לנקודה של השמחה . וכשהוא מחובר ושמח, והשמחה שלו לא תלויה בכל מיני דברים חיצוניים. הוא בוחר בה' מאהבה, מהמקום הכי פנימי, הכי אמיתי שלו. שבת אחר הצהרים. יהודי העיר עשו את דרכם אל בית הכנסת לתפלת מנחה, אך מחזה מוזר עד מאוד, עצרם בפתח חנות הכלים. מה רואות עיניהם? גוי כבד גוף, מגושם, סמוק ממאמץ וחמה, עומד על יד הדלפק כשהוא דופק עליו בזעם. בידו זלוטי (מטבע של הימים ההם) אחד בלבד והוא מבקש לרכוש כד נחושת קטן ופשוט, אשר מחירו אינו עולה על חצי זלוטי. אולם נערה יהודייה בת ישראל, שנצבה מאחורי הדלפק, מצביעה לעבר הכד, כשהיא עונה בקול שקט – אך ברור והחלטי: לא אמכור אותו בפחות ממאה זלוטי! חמתו של הגוי גוברת, ובכעסו הוא זועק: חמש זלוטי. חמש זלוטי אתן לך! עקשנית! למרות שאני בטוח שמחירו נמוך בהרבה! הנערה, בנחת ובשלוה, עושה רושם כמי שאינה מעוניינת כלל שיקנה את הכד, מנידה את ראשה כאומרת: אין על מה לדבר! גם בתשעים ותשעה זלוטי איני נותנת את הכד. הגוי אינו יודע את נפשו. הוא כלל אינו מבין, מדוע הנערה דורשת מחיר כה מופרז על כד פשוט כל כך. באין אונים, השאיר את הכד על הדלפק ועזב את החנות בזעם… והנערה? אין היא מתרגשת כלל מן המחזה. היא לוקחת סדור בידה, ובהתרגשות רבה פותחת בתפלת מנחה של שבת קודש. ודאי תתפלאו, כיצד נערה יהודייה כשרה, משמשת כמוכרת בחנות בעצומה של שבת קודש? ובכן, זהו המעשה: הוריה של הילדה, לא היו שומרי תורה ומצוות, ואת חנות כלי הבית שברשותם, הם פתחו מדי שבת, רח"ל. למרות זאת, כשנפתח בסמוך לביתם בית ספר "בית יעקב", שלחו את בתם ללמוד בו. הבת שגלתה את אור התורה ומצוותיה, החליטה לשמור מצוות. ההורים רואים ואין הם מונעים זאת ממנה, אם כי אינם צועדים בדרכה. באותה שבת, נסעו ההורים לבני משפחתם, כשהם משאירים את בתם למלא את מקומם בחנות. הנערה – שלא יכלה לסרב להוריה, החליטה לפתוח את החנות בשבת ולשבת על כיסא המוכר, אך לא למכור מאומה! כך היא לא תחלל את השבת. ואמנם, כאשר הגיע הגוי לקנות את כד הנחושת הפשוט, היא העלתה את מחירו למאה זלוטי, בידיעה שהוא לא יקנה את הכד במחיר מופרז שכזה. בתחילה נכנס הגוי אל החנות שוב ושוב, מנסה לשדלה בטובות, ולאחר מכן בצעקות, אולם כשראה שאינו יכול להניעה מדעתה, לא הוסיף עוד להופיע. והנה… פלא פלאות! אך יצאה השבת, והגוי נראה שוב בפתח החנות, בידו האחת מאה זלוטי ובידו השנייה הוא הניף את כד הנחושת, שנשאר על הדלפק מאז שעזב את החנות בחמת זעם. הגוי נתן את הכסף לנערה והסביר: "יודע אני כי אין זהו שוויו האמתי של הכד. אך מה אעשה? לאחרונה חדשתי את הרהוט בביתי, וכשעברתי ליד חנותך, ראיתי את הכד, ומיד ידעתי שהוא ישלים את הריהוט החדש. לבי נמשך אחריו ואין אני מסוגל להשאירו בחנותך, על כן ארכוש אותו למרות מחירו הגבוה!" מאה זלוטי שילם הגוי על כד ששוויו אינו אלא חצי זלוטי בלבד! למחרת, כשחזרו ההורים לביתם, הם נדהמו לשמוע את סיפורה של בתם. קשה היה להם להאמין, שהכד ששנים – רבות שכב בחנותם באין דורש, נמכר ב… מאה זלוטי! הסיפור חדר לליבם, והם החליטו לשמור את השבת כדת וכדין. בשבת הבאה, כאשר עברו יהודי העיר ליד החנות, ראוה נעולה על מסגר ובריח, והכל בזכות נערה יהודייה כשרה ש"רק" רצתה לשמור שבת… (ברינה יקצורו)

 

"ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה" (יב, ח )

אהלה כתיב בלשון נקבה, אך נקרא אהלו בלשון זכר, בתחילה נטה את אהל אשתו ואחר כך את שלו (רש"י). אברהם אבינו הקדים לבנות את אהל אשתו, לפי שצריך לכבדה יותר מגופו (יבמות סב) . לאחר פטירתו של ראש ישיבת טלז באמריקה, הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, סיפר אחד מתלמידיו: לאחר שנתמנתי לשמש כרב שכונה, הגעתי לבית רבי הגר"מ, והצגתי בפניו בעיה מסוימת שנוצרה אצלי בשלום- הבית: מדי בוקר מבקשת ממני אשתי להוריד את פח האשפה, ואני סבור שאין בכך כבוד התורה . מה עלי לעשות?…' עשה ראש הישיבה עצמו כחושב ומהרהר בדבר התשובה שיש להשיב ל'שאלה קשה' מעין זו, ואחר כך אמר לאברך: 'חושבני שאינך צריך להוריד את הפח' . למחרת בבוקר, נשמעות דפיקות על דלת ביתו של האברך. מה נדהמו בני הזוג לפגוש על מפתן הבית, את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. 'במה זכינו שכבוד הרב מגיע אלינו הבוקר?', שאלו בני הבית, והגר"מ גיפטר השיב: 'אני מתנצל על ההפרעה, רק תראו לי בבקשה היכן מונח הפח כדי שאוכל להורידו…' .(ופריו מתוק)

 

"ויתן לו מעשר" (יד, כ )

איתא בשבת (קיח, א) "אמר רבי יוסי יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה" ביאר במרדכי (פ"א דב"ב סי' תק"ב) פירש משום דמחלקין לקרובים יותר עיי"ש אף על גב דרשאי ליתן לקרובים. אמר מרן הגרש"ז אויערבאך, כדי לא להיכנס בחשש 'מחלקי צדקה' ובפרט שלפעמים נותן לקרוב יותר מאדם זר, הוא נוהג שכאשר נותן לו גביר סכום לחלק לצדקה אומר לו אם אתה מסכים ליתן הכסף 'עבורי' ואעשה בו מה שארצה, ואם הגביר הסכים לקח ממנו הכסף, והטעימו שאז הכסף הוא שלו 'ולא כספי צדקה' ממילא יוכל לעשות מה שירצה . וסיפר לי שבעבר היה אצלו הנגיד הנודע מחזיק התורה בכל העולם ה"ה ר' משה רייכמאן ונתן לו צ'ק על סכום גדול, אמר לו: "אם אתה מסכים ליתן הכסף עבורי ולעשות בו כרצוני" ענה לו: "כן". וכדי להיווכח בהסכמתו האמיתית יצא הגרש"ז למטבח והביא קופסת גפרורים והצית גפרור וקרבו לצ'ק. שאלו ר' משה: "רבי מה הנכם עושים", אמר לו: "אני רואה שהנך לא מסכים באמת שאעשה בצ'ק מה שארצה, אם כן למה לקחת ממך כסף". (מידות והנהגות טובות)

 

"אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד" (טו, א )

בעיר אחת בגרמניה היה יהודי מתבולל, בעל בנק פרטי, ולו בן יחיד. חלה הבן, ואביו הבהיל למיטתו רופאים מומחים, אך קצרה ידם והמחלה הלכה והחמירה, הילד דעך. נזכר האב שאביו היה פונה בעת מצוקה לשמש בית הכנסת, שיערוך תפילת "מי שברך" הלך לבית הכנסת ופנה אל השמש, שאל בכמה תעלה לו ברכה כזו לרפואת בנו. היה שם אורח, יהודי מגליציה שבא לרגל עסקיו. שמע, והתעניין. "בצאנז כבר היית?" צאנז? מה יש בצאנז, בית חולים? פרופסור נודע? ! "הרבה יותר" השיב. "יש שם 'וואנדער רבינער' רבי עושה נפלאות, מחולל ניסים, מכל העולם נוהרים ובאים!" שב לביתו וסיפר לאשתו. דחקה בו לנסוע. הטלטל בדרכם, חצה ארצות, עבור מחוזות והגיע לצאנז. בא לרבי ושטח מבוקשו, בנו חולה שהרבי ירפאו . חקרו הרבי. מאין הוא, מגרמניה. מה עיסוקו, מנהל בנק. האם הבנק סגור בשבת, ודאי שלא. כל הבנקים פתוחים בשבת וסגורים ביום ראשון ושלו בכלל. יבין הרבי, התחרות קשה, ורוב לקוחותיו גויים. ובכלל, גם בביתו אין השבת נשמרת. וכשרות? גם לא. בבית הוריו שמרו. כיום, אין בעירו אטליז כשר. וטהרה? אינו יודע מה זה. הרבי הסביר. אה, אז לא . "טוב" נאנח הרבי. "ובכן, שמע. מישהו הטעה אותך, איני עושה נפלאות: אין בידי לרפא את בנך". לא? אם כן, לחינם בא. מבקש הוא סליחה על ההטרדה. אבל מדוע התור ארוך כ"כ? "אסביר לך" המשיך הרבי, "אנשים יודעים שהצרות באות ממרום, ומאמינים שתפילתי מקובלת לפני ה' וביכולתי לפעול לביטול הגזירות. גם על בנך נגזרה גזירה, ואני מוכן לפנות אל הבורא ולבקש שימלא משאלתך וירפא את בנך. אבל אז ישאל השי"ת: האם הוא עושה רצוני, שמבקש שאעשה רצונו? ומה אוכל לענות?! על כן, מציע אני עסקה: אתה תקבל על עצמך לשמור שבת כשרות וטהרה, ואני מתחייב שהשי"ת יעשה רצונך ובנך ירפא!" שמע הבנקאי, ושקל את העסקה. ענה: בענין הכשרות, מבין אני שאין בעיה. נעבור לצמחונות. בענין הטהרה, אשאל בבית. אבל בענין השבת, אין על מה לדבר. אם אסגור את הבנק בשבת יעזבוני לקוחות והעסק יסגר . "כרצונך", השיב הרבי. "לא עשינו עסק". לחצו ידים, נפרדו כידידים. חזר לביתו, ובנו גוסס "נו, מה היה שם" שאלה האם . "יהודי קשוח" ענה הבנקאי, "אי אפשר לעשות איתו עסק, אינו מוכן להתפשר"! וסיפר על הפגישה. נרעשה האם: "רוצח! הבנק חשוב לך יותר מבנך?! אתה רץ מיד לדואר ומשגר מברק שאתה מסכים לשלושת התנאים". מיהר, ושלח את המברק, כשחזר, כבר הוטב לילד. כעבור זמן קצר, נרפא. והעיר געשה ורעשה: הבנק נסגר בשבתות, אנשים שמעו את הסיפור השתאו והעריכו והעסקים רק שגשגו. שלחה אותו אשתו לשלם לרבי שכרו 300 מארקים כדמי ביקור אצל הפרופסור, ולא הסכים לקחת. כאלישע, שמאן לקחת כסף מנעמן, כדי להרבות כבוד שמים. אחרי שהתעקש אמר הרבי: "אם כן, היה שלוחי. בבית המדרש יושבים אברכים ולומדים. חלק ביניהם את הכסף ויברכו את בנך". הלך וחלק. שמע אחד הלומדים, ומיהר אל הרבי. לפני זמן רב חלתה אשתו ומחלתה הלכה והחמירה, והרבי הסתפק בברכה. שאל בכאב: "האם הרבי מושיע רק מחללי שבת?!"… נתן בו הרבי עיניו: "אתה חסיד שלי?" "ודאי!" ואוהב אותי?" "אהבת נפש!" "אם כן, מדוע לא תבין! הקב"ה גזר גזירה, מי אני שאבטלנה. ואם אני מחולל מופת, ומכריח לבטל גזירת שמים, אני מעורר עלי רוגז והקפדה, ועלול לשלם על כך ביוקר רב. אבל הכל כדאי, כדי להרבות כבוד שמים. כדי שבאשכנז יראו בנק סגור בשבת, וידעו שיש אלוקים בישראל! אבל שאתה תדרוש זאת ממני…"!? (והגדת )

 

"הבט נא השמימה וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך" (טו, ה )

אומר רבי מאיר שפירא מלובלין: כך אמר הקב"ה לאברהם: יודע אתה שלא תוכל לספור את הכוכבים, ואף על פי כן מביט אתה לשמים ומנסה לספור אותם. אף צאצאיך יהיו כך, תהיה בהם ההעזה והרצון להתמודד עם דברים הנראים למעלה מן הטבע ומיכולת אנוש .

 

"ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים… כה יהיה זרעך" (טו, ה )

כשם שהכוכבים נראים לעינינו מרחוק כנקודות זעירות בלבד, בה בשעה שהם עולמות עצומים… כך ייראו גם היהודים. בעולם הזה יהיה מראיהם עלוב ושפל, אולם בשמים יהיו עצומים ורמים ויהוו את היסוד של כל הבריאה … (בשם הבעש"ט)

 

"ושרי אשת אברם לא ילדה לו" (טז, א )

דווקא "לו" לא ילדה – דייק הרה"ק רבי יחיאל ממליץ זיע"א – אבל בעצמה נחשב לה הדבר כאילו ילדה ילדים רבים, שהרי כבר נאמר "את הנפש אשר עשו בחרן", ודרשו חז"ל: שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים, וכבר אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו . הרי נחשב לה לשרי כאילו כבר ילדה ילדים רבים, אלא ש"לו" – לאברהם – עדיין לא ילדה.

 

"ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך" (טז, ה)

ולכאורה, מה מקום יש לכעס שרי על אברהם? במדרש מוסבר הדבר על פי משל: שני בני אדם, היו חבושים בבית האסורים. יום אחד בא המלך לביקור בבית הסוהר, והייתה זו שעת רצון מלפניו, משום כך אמר המלך, כי יבקשו ממנו בקשה אחת וימלאנה. מיד קם אחד מן האסירים ויאמר אל המלך: הוד מלכותו, אנא, חטאתי לפניך ומבקש אני ממך סליחה ומחילה על כך. אנא, הוצא אותי מכלאי. נכמרו רחמי המלך על האסיר ויצווה לשריו לשחררו מבית האסורים ולהשיבו אל ביתו . האסיר השני, שבאותה העת בה הגיע המלך לא היה נוכח שם, אמר לחברו לכלא: כעס רב לי עליך! בידך היה מלבקש גם בעבורי לצאת לחופשי, שהרי אילו היית אומר למלך, שישחרר גם אותי, או אז, הייתי יוצא אף אני לחופשי, כי עת רצון הייתה לפני המלך, אולם כעת , שאמרת "הוצא אותי מכלאי", אותך יוציא ואותי ישאיר . כן הוא הנמשל: כך אמרה שרה לאברהם: אילו בעת שהבטיחך הקב"ה "שכר הרבה מאד" היית אומר ומבקש "ואנו הולכים עריריים" בלשון רבים, הרי כמו שנתן לך בן (ישמעאל), כך הייתי זוכה גם אני ונפקדת בבן. כעת שאמרת "ואנכי הולך ערירי" בלשון יחיד, לך נתן הקב"ה בן ולי לא נתן. ולכן "חמסי עליך"!

 

"המול לכם כל זכר" (יז, י)

הרה"ק רבי שלום מבעלזא זיע"א הוזמן לסעודת ברית-מילה ובתוך הדברים אמר לאבי הבן: "היום הושלמה ברית-המילה שלך". תמה האיש: "ברית-המילה שלי?" הסביר הצדיק: "כל מצווה צריך לקיים בשלמות במחשבה, בדיבור ובמעשה. את ברית -המילה אנו מקיימים בתינוק במעשה, אבל במחשבה אין הוא מקיים את המצווה, שכן עדיין אינו בר-דעת. רק כשמכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, הוא מתקן את המחשבה שהייתה חסרה בברית שלו-עצמו". והוסיף: "זהו שנאמר לאברהם 'ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך'. לשם-מה נאמר שוב 'אתה'? אלא כאשר תקיים את הברית ל'זרעך', תגיע 'אתה' לשלמות במצוות המילה".

 

"המול לכם כל זכר" (יז, י)

ידועה השאלה, הרי אברהם קיים את כל התורה לפני שנצטווה, ומדוע לא קיים גם את מצוות המילה קודם שציווהו הקב"ה ? יש מפרשים (שפתי חכמים) שהטעם הוא על פי הכלל הידוע, "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", ולכן לא רצה אברהם למול כל עוד לא היה מצווה (שהרי מילה היא פעולה שניתן לעשותה רק פעם אחת, ואם יקיימנה בזמן שאינו מצווה, לא יוכל לקיימה לאחר מכן שוב, בזמן שיצווה עליו הקב"ה לעשות כן, ויפסיד את מעלת "מצווה ועושה") . בשו"ת שרידי אש (הרב ויינברג) מובא טעם אחר- מעצם הגדרתה של מצווה זו כ"ברית", ברור שלא ייתכן שאדם יכרות "ברית" בעצמו, בלי שהאחר (במקרה זה- הקב"ה) יפנה אליו לשם כך. "ברית", מעצם טבעה, מצריכה שניים, ולכן ברור מדוע לא נקט בה אברהם כצעד חד צדדי מבלי שהקב"ה פנה אליו .