ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת לך לך – מאת ר' ברוך רובין הי"ו 

 

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (יב, א)

סבל רב סבל הסבא קדישא רבי ישראל מרוז'ין משלטון הרשע ברוסיה, ולאחר שישב כמעט שנתים בכלא בעלילת שוא, הצליח בחסדי שמים להמלט מהמדינה והשתקע בעיר סדיגורא שבבוקובינה, שהיתה נתונה אז תחת השלטון האוסטרו הנגרי, יריבתה של רוסיה. לאחר שהצבא הרוסי גלה כי טרפו חמק מבין אצבעותיו, הגיש לקיסר אוסטריה בקשה נחרצת להסגירו לידיו, ומקורבי הרבי פעלו נמרצות לדחיית הבקשה. בין השאר הועלתה הצעה, כי הרבי יחליף את שם משפחתו פרידמן כדי להסתיר את זהותו, אולם הרבי סרב ואמר: "אמנם התקיים בי מה שנאמר אצל אברהם אבינו, וגליתי מארצי וממולדתי, אך לא מבית אבי, שכן רק אברהם נאלץ לעשות כן, מפני שבנו של תרח היה, אולם אני בנו של רבי שלום הגדול מפרוהבישט, ועל שמו שם משפחתי, שכן פרידמן משמעותה 'איש שלום', ומאב שכזה, איני צריך ואיני יכול ללכת ולהתנתק"…

 

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך… וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" (יב, א – ד)

לך לך – להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם (רש"י) זהו, כידוע, אחד מעשרה נסיונות, שנתנסה בהם אברהם אבינו. לכאורה, יש להבין, האם הנסיון כאן כל כך גדול? והלא בחרן אין לאברהם אבינו ילדים, והקב"ה מבטיח לו, שאם ילך אל הארץ ההיא, יתן לו ילדים וירבה את זרעו. הקב"ה גם מבטיח לאברהם, שתלאות הדרך לא יגרמו לו למיעוט ממונו ולא למיעוט שמו, אלא להיפך – הקב"ה יברך אותו, אם ילך, בממון רב ובשם טוב ובכבוד, איפה, אם כן, הניסיון כאן? קושיה נוספת מתעוררת כאן – 'אמירה' היא, כידוע, לשון רכה, ו'דיבור' הינו לשון קשה. מדוע אפוא נאמר בתחלה "ויאמר ה' אל אברם לך לך", ובפסוק ד': "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'"? אמנם, אומר ה'שפת אמת', התשובה לשתי השאלות נובעת מיסוד אחד, ממעלתו העצומה של אברהם אבינו. ההליכה על פי צווי ה' אכן היתה כדאית לאברהם, שכן הקב"ה הבטיח לברכו בילדים, בפרנסה ובעשר ולגדל את שמו, אך אברהם אבינו, ברוב צדקותו, לא שמע לקולו מפני השכר הגדול, אלא "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" – ללא חשבונות וצפייה לתגמול, אלא אך ורק משום שהקב"ה אמר ללכת, 'כאשר צוה אותו ה'. היתה כאן, אם כן, 'אמירה' בלשון רכה "ויאמר ה'…", כי יחד עם הצווי היו ההבטחות הגדולות. אבל כאשר אברהם אבינו הלך, הוא לא הלך בגלל ההבטחות, אלא אך ורק בשל צווי ה', ולכן נאמר כאן בלשון קשה, לשון דיבור – "כאשר דיבר אליו ה'…"

 

"ואת הנפש אשר עשו בחרן" (יב, ה)

וכתב רש"י: "שהכניסן תחת כפני השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. מעשה בבחור מתחזק שאחז בשלבים הראשונים של חזרתו בתשובה. הוא הגיע אל הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל והתלונן בפניו: "רבי, קשה לי לקיים תרי"ג מצוות זה יותר מדאי בשבילי…!" אמר לו רבי בן ציון: "לו יהי כדבריך, כמה מצוות אתה רוצה להוריד ממך חצי? שני שליש?" תפס הלה את המרובה: "שני שליש"… "מוסכם"! השיב לו רבי בן ציון להפתעתו "כמה הם שליש מתרי"ג? חישב הלה וענה: "מאתים וארבע" "ואותן הנך מקבל ברצון"? "אין לי כל בעיה עם מספר זה" – השיב. "ובכן" – המשיך רבי בן ציון להפתיעו – "החפץ חיים מנה את המצוות הנוהגות בזמן הזה, והן מאתים ששים ושבע. האם אתה כהן" "לא" השיב. "א"כ" – אמר לו רבי בן ציון – "ירדו לך עוד שלושים וכמה מצוות. האם אתה נזיר"? "לא" השיב הלה. סיכם רבי בן ציון: "באיסורי עריות קרובות אין לך בעיה. ירדו עוד כשלושים. לא לעשות עבודה זרה, לא להשתחות לה, לא להקים מצבה, לא לנחש, לא לעשות מעשה אוב וידעוני, לא להתנבאות לשקר… להמשיך? עוד מגיע לי עודף"… (רבינו ה'אור לציון')

 

"ואת הנפש אשר עשו בחרן" (יב, ה)

"וית נפשתא דשעבידו לאורייתא" (תרגום אונקלוס ) הג"ר דוב בעריש ווידענפלד זצ"ל גאב"ד טשעבין, סיפר (מובא בספר "שר התורה" עמ' 197 ) פעם אחת אמר אדם להג"ר יהושע מקוטנא זצ"ל, בעל "ישועות מלכו", שהינו בקי בסדר נזיקין. רבי יהושע רצה להעיר לו שעיקר העניין הוא לא רק הבקיאות, אלא ההתמסרות לתורה, לכן פנה אליו בשאלה: האם יודע אתה מהו שיעבודא דאורייתא? השיב לו האברך, בוודאי, ופרש בפניו את כל השיטות ופרטי הדינים שנוגעים לשיעבודא דאורייתא. כאשר סיים להרצות את דבריו, אמר לו רבי יהושע: לא זאת היתה כוונתי, אני התכוונתי לדברי תרגום אונקלוס על הפסוק "את הנפש אשר עשו בחרן" – "וית נפשא די שעבידו לאורייתא". גם זהו שיעבודא דאורייתא, וגם את זה צריך לזכור. לימים הסביר חתן הגאון מטשעבין הג"ר ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל, את כוונת הדברים. נתבונן מהו עניין שיעבוד? כאשר קרקע משועבדת לאדם, אפילו אם נמכרה פעמים רבות היא נשארת משועבדת לו, ולעתים להפך, יש לאדם קרקע והוא בעליה ללא פקפוק, בכל זאת אין לו שליטה עליה, כי היא משועבדת לאחרים. הוא הדין בענין השיעבוד לתורה, יש מי שמשועבד לתורה ובכל רגע פנוי הוא עוסק בה, אמנם לפעמים הוא נאלץ להתעסק בצרכים אחרים, אבל במהותו הוא משועבד לתורה. הוא לא יסיח דעתו מהלימוד גם בעת התעסקות בדברים אחרים, ומיד כשיסתיימו טרדותיו הוא ישוב לתלמודו. כנגד זה ישנם אנשים שאמנם יושבים ולומדים במשך כל היום, אבל כל דבר קטן מוציא אותם מהלימוד. כל מאורע שמתרחש, הופך להיות עסק שלהם. כל סיפור של רכילות או מאורע הקורה בעולם או בפוליטיקה, הם עניינים התופסים אותם. בני אדם כאלה, אף על פי שהם יושבים ולומדים, אינם ראויים לתואר "משועבד לתורה". (ילקוט יוסיף לקח)

 

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב וילך אברהם למסעיו (יג, ב-ג)

וברש"י בחזרותיו פרע הקפותיו. היה הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל רגיל לומר : לפיכך כתבה תורה ׳ואברהם כבד מאד׳ לפי שבאמת כבד מאד לאדם לפרוע חובות עתיקים, היצר הרע אינו מניחו.

 

"קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" (יג, יז)

תלך עם מדת הארץ שלך – עם מדת הענוה שלך כמו שאמר "ואנכי עפר ואפר". תלך לארכה ולרחבה כדי להשפיע גם לאחרים. (אמרי חיים)

 

"ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו והוא יושב בסדם" (יד, יב)

וכי הרכוש היה בן אחי אברהם? מדוע אמר הכ תוב "ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם…", ולא כפי שמתבקש: "ויקחו אל לוט בן אחי אברם ואת רכושו…"? מדוע 'נעץ' הכתוב את הרכוש בין שמו של לוט לבין יחוסו ? ביאר הגאון רבי מרדכי יאהלין זצ"ל, בעל שו"ת "תכלת מרדכי", כפי ששמע מדרשן אחד: הלא ידענו שאברהם היה מכניס אורחים גדול. והנה, אירע פעם שנמרוד התאכסן אצל אברהם, שקיבל אותו כדרכו בסבר פנים יפות והאכילו והשקהו ואירחו אצלו במשך כחודש ימים. כאשר רצה נמרוד ללכת לדרכו הודה לאברהם בחום על כל הטוב אשר גמלהו, אך להפתעתו תבע ממנו אברהם לשלם עבור כל מה שאכל ושתה. התפלא נמרוד: הלא שמעתי עליך כי מכניס אורחים הנך, וכל אורח מקבל כאן אכילה ושתיה חינם אין כסף, ומדוע אהיה גרוע מכולם? אמת מה ששמעת, השיב אברהם, אולם אני נותן זאת רק לבני אדם, אולם אתה נמרוד, הלא לטענתך אלו-ה אתה, ואלו-ה מוכרח לשלם! ניחא, השיב נמרוד, כמה מגיע לך? נקב אברהם בסכום כסף עצום. התקצף נמרוד וזעק: הכיצד תבקש להונות אותי בסכום כה עצום, שערכו פי כמה וכמה מכל מה שאכלתי ושתיתי? הכיצד זה הפכת ממכניס אורחים – לגזלן? לא ולא, השיבו אברהם, הנח לי להסביר לך כיצד החשבון הוגן ומדוייק להפליא: כל חיי האכלתי והשקיתי המוני בני אדם ללא כל תמורה כספית, והכל בירכו אותי שאלוקים ימלא לי חסרוני וישלם לי בכפלים על הטוב שעשיתי עימם, ואני רשמתי על פנקסי את סך כל הכסף שהוצאתי על המאכל והמשקה שנתתי לאורחי כל השנים, והסכום שתבעתי ממך הוא בדיוק כפליים, כפי שכל אותם אנשים בירכוני, ומאחר והנך מצהיר כי אלו – ה אתה, הרי מוכרח אתה לשלם לי את כל הוצאותי בכפלים, עבור כל האורחים שאכלו ושתו ובירכוני כל השנים! ואם אסרב לשלם? הפטיר נמרוד. אם לא תמלא את מבוקשי, השיב אברהם אקח את מרכבתך וסוסיך ואפשיט מעליך את בגדי המלכות, ותלך ריקם לביתך. האם תעדיף זאת? אבל אין כספי תחת ידי, נזעק נמרוד, הלא בדרכים אני נע ונד עתה! הנח לי ללכת, ואני מבטיחך בהן צדקי, כי מיד כשגיע לארמוני אשגר לך את כל הסכום טבין ותקילין… לא ולא, אמר אברהם, וכי היכן שמענו על אלו-ה שאין כספו בידו? הלא על אלוקינו שבשמים, להבדיל, נאמר (חגי ב, ח) "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'", ואתה שזה עתה הודית שאין לך לא כסף ולא זהב – רשום נא בכתב ידך, כי הנך מצהיר מפורשות שאין אתה אלו-ה – ואמחול לך לך על התשלום המגיע לי, וסע לביתך לשלום… לא נותרה ברירה בידי נמרוד, והוא הודה בכתב כי אין הוא אלו-ה וחתם בחותמת המלך. ומאז פרסם אברהם את הודאתו של נמרוד שאינו אלו-ה, ורק ה' הוא האלוקים. ונמרוד, בזעמו כי רב, הבין כי לאברהם לא יוכל לעשות מאומה, ואין עצה אחרת מלבד זו: לתפוס את לוט שקלסתר פניו דומה לאברהם, לאסרו בשלשלאות של ברזל ולהוליכו בכל העולם, ולספר לכל שזהו אברהם, שעתה הוא מסור בידי, ושקר הוא מה שבדה מליבו כאילו אינני אלו-ה! הוא אשר הדג יש הפסוק: "ויקחו את לוט ואת רכושו", ולמה? משום שהוא "בן אחי אברם, וילכו" – לא הרעו לאיש אלא רק לקחו עימם את לוט, כדי להוציא את תכניתו של נמרוד לפועל. מששמע אברהם "כי נשבה אחיו", כלומר: שנשבה משום שהוא 'אחיו' ודומה לו בקלסתר פניו, ועל ידי זה יהיה חילול ה' גדול בעולם, לכן "וירק את חניכיו", ורדף אחריהם ומסר את נפשו להצילו מידם, כדי שלא יתחלל שמו יתברך, וידעו כולם שה' אחד ושמו אחד! (קהלת מרדכי)

 

"וירק את חניכיו שמונה עשר ושלש מאות" (יד, יד)

שמונה עשר ושלש מאות בגימטריא שיח, אין שיחה אלא תפלה, שבכח התפילה יצא אברהם למלחמה וניצח. (מאור ושמש)

 

"ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים… ויאמר לו כה יהיה זרעך" (טו, ה)

"ויוצא אותו החוצה – ולפי מדרשו, אמר לו: צא מהאצטגנינות שלך, שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן. אברם אין לו בן אבל אברהם יש לו בן, וכן שרי לא תלד אבל שרה תלד. אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל" (רש"י). בא יהודי לפני רבי אהרן מסדיגורא ובכה: אני עומד לפני משפט קשה וצפוי לי עונש כבד, וכל ההוכחות נגדי ואיני רואה כל דרך להינצל, אין לי שום עצה… ענה לו הרבי: כשאין לאדם עצה, אזי "עצת ה' היא תקום" (משלי יט כא). וכך היה, הלך למשפט ויצא זכאי! אח"כ בא להודות לרבי על המופת, על רוח הקודש. אמר לו הרבי: כאשר אדם בא להתפלל אל הקב"ה, הוא מגיע עם עשר עצות איך כדאי לטפל בעניין שלשמו הוא מתפלל, וכשזה לא מצליח הוא חושב שהכל הסתיים ואין עוד סיכוי ותקוה, ונופל לזרועות היאוש. אפילו אברהם אבינו הסתכל באצטגנינות. הוא כבר נשוי שבעים וחמש שנה, ואין לו ילדים. הסתכל בכוכבים וראה שגם לו וגם לשרה לא יכולים להיות ילדים. אמר לו הקב"ה: מי אמר שאין עוד סיכוי. לאברם אין ילדים, אך לך יקראו אברהם – ולאברהם יהיו ילדים. לשרי אין ילדים – אך לשרה יהיו ילדים. כאשר מגיע מצב שאדם מבין כי אין לו יותר מה לעשות, אזי "עצת ה' היא תקום". כל זמן שיש לאדם עצות, אומר הקב"ה: עשה כפי שאתה חושב, ורק לאחר שהאדם מנסה את כל הדרכים ורואה שאין לו עצה – אזי "עצת ה' היא תקום". זה מה שנאמר בתהלים (יג, ב -ג) האדם שואל: "עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני" והתשובה: "עד אנה אשית עצות בנפשי", כל זמן שיש לך עצות אומר הקב"ה – תסתדר לבד. וכשכבר אין לך עצות, ואתה סומך רק על הקב"ה – אז הקב"ה ישלח לך את ישועתו. (הגש"פ אדיר במלוכה)

 

"ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם … ויאמר לאברם" (טו, יב-יג)

ולא נאמר 'ויאמר ה' לאברם', כי כיוון שרמז לו כאן על הגלות בא לידי עצבות, ואין השכינה שורה מתוך עצבות. (תפארת שלמה)

 

״גר יהיה זרעך בארץ לא להם״ (טו, יג)

גם גויים שבעצמם יהיו ״בארץ לא להם״, זרים בארץ, מיעוטים נרדפים — אף הם יענו את בני ישראל. (מדרש שמואל)

 

״ותרדמה נפלה על אברם״ (טו, יד)

ה' יתברך הראה לאברהם את הגלות ואת כל הצרות שיבואו על בניו. אחת מהן תהיה ה'תרדמה' – שבני ישראל יישבו בחיבוק ידיים, ויהיו רדומים ומבלים את שנותיהם באפס מעשה. (המגיד מדובנא) "התהלך לפני והיה תמים" (יז, א) יש לפרש בדרך צחות, דהנה מדרך האדם הוא, דכשהוא בדרך אזי מתרשל קצת בעבודת השי"ת ומזניח איזה דברים שהוא נזהר בהם בביתו. וכמו שאומרים בשם צדיק אחד דאם האדם בביתו הוא גאנצער יוד (-יהודי שלם), הרי שבדרך הוא האלבער יוד (-חצי יהודי), ואם בביתו הוא האלבער יוד (-חצי יהודי) אזי בדרך הוא פערטל יוד (- יהודי לרביע). ויש לפרש בזה הפסוק (תהלים קיט, א) "אשרי תמימי דרך" שגם כשהוא הולך 'בדרך' הוא 'תמים' בדרכי השי"ת ולא רק למחצה ולשליש. (חיי צבי)