ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת מטות מסעי – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (ל, ג)

בעיני המון העם, לפעולה ולמעשה של האדם יש תוקף ומשמעות ואילו למילה יש פחות חשיבות ותוקף. אמר – אז אמר… הבטיח – אבל לא הבטיח לקיים… אולם במבט אמיתי, הדיבור הוא קודש. אדם חייב לעמוד בדיבורו ובמילתו. מילה – זו מילה! המילה צריכה להיות יציבה ואיתנה כמו בטון יצוק, אפשר לבנות עליה בנין . החפץ חיים הוציא לאור ספרים רבים, ולא הוציא את הספר למכירה לרבים, עד שהגיהו אותו היטב. בתו, מי של ימים התפרסמה כרבנית זקס היתה מסייעת בידו להגיה את הספרים . פעם אחת ביקש ממנה ה"חפץ חיים" שתגיה סט 'משנה ברורה'. זה היה בחורף. שם, בליטא, בחורף לא היה הרבה שמש, כמעט ולא מצאו את השמש זורחת באמצע החורף . והנה באותו יום שאביה ביקש ממנה להגיה את ה'משנה ברורה', בדיוק יצאה השמש על הארץ. שמחה גדולה! היא רצתה לצאת החוצה, ליהנות מהשמש, לכן ביקשה מאבא: "אולי מחר. היום לא" . כיון שחשבה שאבא יאמר לה שזה דחוף, הוסיפה ואמרה: "אבא, מחר אני מוכנה להגיה אפילו עשרים סטים. מחר, אבל לא היום" . "מה קרה? למה היום לא?" התעניין ה"חפץ חיים" . "כי יש שמש בחוץ, אני רוצה לשבת, לתפוס שמש בחצר" . "בסדר, תלכי לשמש", הסכים ה"חפץ חיים" . היא יצאה, ישבה בשמש כמה שעות. כאשר שבה לחדרה בבית, מצאה על השולחן ערמה של עשרים סטים 'משנה ברורה' . באה לאביה ותמהה: "אבא, מה קרה?" "בתי היקרה", אמר ה"חפץ חיים" במתק לשונו, "מילה זו מילה. את הוצאת מהפה שלך 'עשרים סטים'. עשרים סטים זה עשרים סטים, לא פחות" . איי, איי. ומי שאצלו מילה זו מילה, יש לו זכות ש"ככל היוצא מפיו יעשה". (יחי ראובן )

 

"איש כי ידור נדר לה'" (ל, ג)

המדרש מביא את הפסוק "ימינו כצל עובר" (תהלים קמד, ד) בהקשר לפסוק זה. בספר "קדושת לוי" מובא ביאור למדרש, המתבסס על הגמרא במסכת נדרים (י' ע"א) : המקור בגמרא הוא במסכת נדרים דף י' עמוד א': "תניא, רבי שמעון אומר: לא יאמר אדם לה' עולה, לה' מנחה, לה' שלמים, אלא עולה לה', מנחה לה', שלמים לה'" . הגמרא קובעת כי אסור לומר "לה' קרבן", אלא יש לומר "קרבן לה'". הסיבה לכך היא החשש שמא האדם ימות לאחר שהזכיר את שם ה', ולפני שיספיק לומר "קרבן", ובכך יוציא שם שמים לבטלה חלילה. לפיכך, הפסוק בתורה אומר "נדר לה'" ולא "לה' נדר". המדרש מסביר מדוע נכתב בסדר זה, ומתרץ באמצעות הפסוק "ימינו כצל עובר" – כלומר, יש חשש שהאדם לא יספיק לסיים את המילה "קרבן" . בהקשר זה, מובאת בספר "שם משמעון" תובנה מעניינת בשם הרב יצחק פרנקל זצ"ל, אב"ד טיסמניץ: מדוע כאשר אנשים מברכים זה את זה, הראשון אומר "שלום עליכם" והשני משיב "עליכם השלום", במקום להשיב גם הוא "שלום עליכם". תשובתו מתבססת על כך ש"שלום" הוא אחד משמותיו של הקב"ה, כפי שנאמר בספר שופטים "ויקרא לו ה' שלום". לכן, המשיב אומר "עליכם השלום" ולא "שלום עליכם", מחשש שמא ימות חלילה ונמצא שם שמים מתחלל . ואם תשאל, מדוע הראשון יכול לומר "שלום עליכם"? התשובה היא שחז"ל אמרו (ברכות יז, א) "כל המקדים שלום לחברו מאריכין לו ימיו ושנותיו", ולכן אין חשש שימות, אלא אדרבה – מאריכים לו ימיו ושנותיו .

 

"ככל היצא מפיו יעשה" (ל, ג)

בשנת תרע"א חל צום "תשעה באב" במוצאי שבת . הגאון רבי יהודה צדקה שהיה בא בימים נזקק לנטילת תרופות עקב מצב בריאותו הרופף והרופא אסר עליו לצום. קראו בני ביתו של הרב לילד קטן מבני השכנים כדי שישמע את הרב מבדיל על היין וישתה את הכוס. לאחר ששתה הילד את כוס הבדלה ביקשה הרבנית לתת לילד דבר מתיקה אולם רבי יהודה סירב ואמר כי אין זו השעה המתאימה לקבלת ממתק, והסביר לילד בנועם כי בשעה זו צמים כל בית ישראל על חורבן המקדש על כן מיד במוצאי הצום יבוא ויקבל את הממתק המובטח . למחרת היום מיד כאשר נשלם הצום שאל רבי יהודה את בני ביתו היכן הוא הילד ששתה אמש את יין ההבדלה כי ברצונו לתת לו את אשר הבטיח . אין כל צורך – אמר אבי הילד – בני כבר שכח את שהבטיח לו הרב.. . הוא אולי שכח – אמר רבי יהודה – אבל אני לא שכחתי כלל… את מוצא שפתי – אשמור ! (ויקרא לשבת עונג )

 

"נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין" (לא, ב-ג )

ציווי ה' מדבר על "נקמת בני ישראל", בעוד ציווי משה לעם מתייחס ל"נקמת ה'". השאלה המתבקשת היא: איזו נקמה נדרשה – נקמת ה' או נקמת בני ישראל ? חז"ל במדרש (במדבר רבה, כב, ב) מתייחסים לסתירה זו. לפי המדרש, הקב"ה ראה בנקמה זו עניין של בני ישראל, שכן המדיינים גרמו להם נזק. לעומת זאת, משה טען כי השנאה כלפי ישראל נבעה מקיום התורה והמצוות, ולכן הנקמה היא למעשה נקמת ה' . המגיד מדובנא, רבי יעקב קרנץ, מסביר את הדיאלוג בין הקב"ה למשה באמצעות משל: אדם נכנס לחנות יין לקנות בקבוקים. בעודו בוחר, נכנס שיכור ושבר את כל הבקבוקים. בעל החנות גער בשיכור וגירשו. הקונה תהה אם עליו לשלם על הנזק. כששמע את בעל החנות מאשים את השיכור בנזק שגרם לקונה, הבין שבעל החנות מצפה ממנו (השיכור ) לשלם. הקונה הציע ללכת לדין תורה, שם נפסק כי האחריות תלויה בשאלה אם השיכור היה קשור לקונה או לבעל החנות . הנמשל: בני ישראל סבלו אבדות בשל חטא בעל פעור. הקב"ה ציווה על נקמה במדין, ומשה תהה אם הנקמה היא בשם בני ישראל או בשם ה'. הקב"ה אמר שהנקמה היא של בני ישראל, מה שרומז על אשמתם. משה, לעומת זאת, טען שהמדיינים פגעו בישראל בגלל קיום מצוות ה', ולכן הנקמה היא של ה'. בכך, לימד משה זכות על עם ישראל. (ומתוק האור )

 

"והייתם נקיים מה' ומישראל" (לב, כב )

רבי יחזקאל שרגא משינובה, בנו הבכור של ה"דברי חיים" מצאנז, היה ידוע בעמידתו האיתנה על משמר ההלכה. הוא נהג לומר: "כל העובר על דין אחד בשולחן ערוך, סופו יורד לגיהנום". למרות שלעתים חלק על אביו ולא נהג כמותו, אביו כיבדו מאוד בשל יושרו ואמינותו . בשבת הראשונה לאחר פטירת אביו, ישב רבי יחזקאל שרגא עם אחיו לסעודת ליל שבת. כשהוגשו הדגים, נטל תחילה את הדגים המתוקים ורק אחר כך את החמוצים, בניגוד למנהג אביו. אחיו, רבי ברוך מגורליץ, הקשה על כך: "כבר בשבת הראשונה אתה משנה ממנהג אבינו? " רבי יחזקאל שרגא השיב: "נאמר בפרשת מטות, 'והייתם נקיים מה' ומישראל'. מכיוון שאחי העיר על שינוי מנהג אבינו, חובתי להסביר את מעשיי. אבינו היה תחילה רב ברודניק, שם דגים היו נדירים. מחשש שלא יהיה דג לשבת, היה קונה דג מיד כשהתאפשר, אפילו בתחילת השבוע, ושומרו בחומץ. גם כשהיה דג טרי בערב שבת, העדיף את הדג החמוץ מפני שהו כן קודם. במנהג זה המשיך גם בצאנז. אני, לעומת זאת, לא נהגתי כך מעולם, שכן אצלי דגים אלו לא היו תדירים. לכן, איני משנה ממנהגי הקודם. "

 

"עבדיך יעשו כאשר אדני מצווה" (לב, כה )

הגאון הגדול רבי אהרן קוטלר זצ"ל ישב בחדרו בישיבת לייקווד כל כולו שקוע בעומק ים התלמוד כדרכו בקודש. לפתע שמע כמה נקישות בדלת, ולאחר שהורה לפתוח, נפתחה הדלת, אדם מבוגר נשוא פנים עומד ומבקש רשות להכנס, רבי אהרן מראה לו להכנס ומביט עליו ואינו מזהה מי הוא . שואל אותו האורח, האם ראש הישיבה אינו מזהה אותי, אומר לו ר' אהרן, לא! אני הוא פלוני אלמוני, למדנו יחד בישיבת סלבודקא שבליטא, ור' אהרן נזכר בו מיד, קם לעברו וקיבלו בחיבוק ובאהבה רבה, ושאל אותו: היכן היה עד היום, חשבתי שלא שרדת את המלחמה הקשה ! ברוך השם זכיתי לצאת מגיא צלמות, ואף להקים בית נאמן בישראל, ומכיון שאני יודע שזמנו של ראש הישיבה יקר מאד, אינני רוצה להפריע ח"ו , ולא באתי הנה אלא להתוודות על העבר ! ר' אהרן השיב לו בחיבה יתרה: ראשית, אינך מפריע לי כלל, אלא להיפך אתה מהנה אותי ביותר שאנו נפגשים לאחר שנים רבות שלא ראינו ולא שמענו זה מזה, ושמחה גדולה יש לי בזה, ואני מודה לך על כך ששמחתני. שנית, אני מופתע ומתפלא להבין על מה ולמה באת להתוודות? ! חברו החל לגולל לפניו היסטוריה עתיקה עוד משנות בחרותם בישיבת סלבודקה. הוא הזכיר לו שבהיותם בישיבה הגיע לשם המשגיח של ישיבת מיר רבי ירוחם זצ"ל, כיון שנאלץ לב רוח מהשלטונות לאחר שאנשי דלא מעלי טפלו עליו שוא ושקר והלשינו עליו למלכות. רבי ירוחם ברח משם והגיע לסלבודקה ושהה שם כשמונה חדשים, ובכל אותה התקופה נהנו ממנו שם כל בני הישיבה בעצה ותושיה, פעם בשבוע היה מוסר שיחה מוסרית לכל הישיבה, וגם היה עורך 'ועדים' עם קבוצות של בחורים . דרכו של רבי ירוחם היה שהיה יושב עם קבוצה של חמשה עד ששה בחורים ומלבנים יחד סוגיות ועניינים ביראת שמים ובעבודת השם. רבי ירוחם היה שואל את הבחורים שאלה באיזה ענין, כל אחד היה אומר את מה שהוא חושב, לבסוף היה אומר רבי ירוחם את משנתו, כשהוא מוכיח את דבריו ממקורות תנ"ך ודברי חז"ל.. . ממשיך אותו חבר ומספר: פעם אחת ישבנו שנינו ועוד שלושה בחורים נוספים, ורבי ירוחם שאל אותנו האם יש ליהודי מה ללמוד מגוי בעניני מדות ודרך ארץ? ! כל אחד השיב כפי מה שהשיב, ולבסוף קבע רבי ירוחם נחרצות שאין ליהודי כלום מה ללמוד מהגויים, כי אין להם שום מדה טובה ונכונה, וכל טיבו דעבדין לגרמיהו הוא דעבדין – כל מה שהם עושים אינם עושים בגלל שכך היא המדה, אלא בגלל שכך טוב להם לפי האינטרס שלהם באותה שעה, וכאשר האינטרס שלהם משתנה – מיד משתנה בהתאם גם ענין הנהגת המדה והדרך ארץ שלהם, ואין להם שום מחוייבות ומצפון לכל מה שדיברו וסברו יום או שעה קדם!! ! כל חברי הועד היו מפולין או מליטא ו לכן קיבלו את דבריו כמו שהם! אני שהייתי יליד גרמניה והכרתי היטב את נימוסי הגרמנים והתנהגותם למופת… כשיצאנו מהועד לחשתי לך באזניך ואמרתי: כנראה שרבי ירוחם לא היה אף פעם וגם לא ראה מעולם גויים גרמנים, כי אילו היה מכיר אותם, את ישרם ואת נימוסיהם המפלאים לא היה אומר כך!.. . זכורני שתפסת את ידי בחזקה ואמרת לי בחריפות: הס מלהזכיר! רבי ירוחם הוא הרבי שלנו! וכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה! אם רבי ירוחם קבע שאין לנו מה ללמוד מהם, דא היא גזרת אוריתא – זאת היא חוקת התורה, ואין להרהר אחריה כמלוא נימא! עניתי לך על דבריך הנחרצות: שמובן מאליו כי גם אתה אינך יודע מהו גוי גרמני ! תוך כדי הדברים הללו החל אותו יהודי להפשיל לאט את שרוול ידו השמאלית עד למקום הנחת התפלין, ומראה לר' אהרן את ידו, ר' אהרן נבהל ושואל אותו האין זה ידך?! והשיבו, לא ! דאס איז אפאלשע האנט, יד תותבת! ור' אהרן שואל אותו: על מה ולמה, היכן ידך המקורית? ! עד כאן חלק הראשון של המעשה… וכאן מגיע החלק השני של הספור שהתרחש שנים לאחר מכן . ממשיך אותו חבר של רבי אהרן ומספר: היינו יחד כמה שנים עד שנלקחנו למחנות העבודה תחת הנאצים הארורים ימ"ש . כשהגענו לאושוויץ נפרדנו, אותך לקחו למקום אחד ואותי לקחו לעבוד במטבח . יום אחד לא הייתי יכול לעמוד ביסורי הרעב הנוראים, ולמרות הסיכון שבדבר לא הייתי יכול לעצור את עצמי, ולקחתי מתוך הערימה של הלחמים לחם אחד בשביל להחיות את נפשי . את אשר יגורתי בא! כאשר הגיע המפקד ספר את הלחמים הבחין מיד שחסר לחם אחד! הוא הרים את קולו בשאגה אדירה על הלחם שחסר, ושאל מי לקח את הלחם?! מכיוון שלא קיבל שום מענה צעק שוב, מי לקח מכאן את הלחם, ושוב לא קיבל מענה ! החוק הנאצי קבע שאם נתפס אדם בגניבה היה מקבל ארבעים מכות קשות, אשר רק מעטים מהם שרדו בחיים… כיוון שאותו מפקד לא קיבל מענה אמר שאם עד דקה אף אחד לא יודה על הגניבה, כולם יקבלו את העונש הצפוי ! לאחר ששמעתי זאת אמרתי בלבי, איך אוכל וראיתי באבדן מולדתי! איך אוכל לתת לכולם לקבל את העונש על מעשה שאני לבדי עשיתי, ומיד הכרזתי בקול כי אני הוא שגנבתי את הלחם ! אמר המפקד: מכיון שלא הודית מיד הרי שעונש המלקות כבר לא מספיק בשבילך, מגיע לך הרבה יותר מזה, והורה לבוא אתו ! הוא תפס בי ולקח אותי לבלוק ששם ישבו כל המפקדים והקצינים על סיר הבשר זוללים בשר דבר אחר עם משתאות יין וכל זה בלווי תזמרת פילהרמונית… הוא הכריז בקול על הגניבה שגנבתי, ועל שלא הודיתי מיד על כך, ושואל את כולם: מה דעתם על העונש המתאים לי, כי מלקות כבר לא מספיק עבורי? ! אחד הקצינים צעק אלי בקול, אמר, באיזה יד גנבת את הלחם, ביד ימין או ביד שמאל? כיון שהבנתי היטב מה כוונתו הארורה, עניתי, ביד שמאל! אם כך תביאו מיד מסור ותנסרו לו היד!! ! כך עשו, והחלו לנסר את היד, וככל שצעקתי יותר עקב היסורים הנוראים, כך הם המשיכו יותר לצחק ולזלל, ואף אחד מהם לא עצר את עצמו לרגע…. או אז נזכרתי בדברי רבי ירוחם, ובמה שאמרת לי: רבי ירוחם הוא הרבי שלנו, וכל המהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה… ואם הרבי אמר שאין מה ללמוד מהם, הרי שזאת חוקת התורה שאין לנו כלום מה ללמוד מהם!.. . אז לא הסכמתי לקבל את הדברים, היום אינני צריך לקבל, ואינני צריך לזה פרושים, כי מבשרי אחזה… ועל זה באתי היום להתודות לפניך!! ! (אמרי מנחם )

 

א.ה. אומות העולם פחותים יותר מבעלי החיים, שהרי על בעלי החיים, אמר רבי יוחנן אלמלא לא נתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול (ערובין ק, ב), ואילו על אומות העולם, אמר רב הונא שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור (קדושין סח, א) שהם רק דומים לבעלי חיים . מבעלי החיים היינו לומדים הנהגות טובות בנושאי צניעות, גזל, עריות, ודרך ארץ, ואילו מהגרמנים, הידועים ביושרם ובנימוסם, ראינו מה יצא מתרבותם המופלאה.. .