ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת מטות – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

 "לא יחל דברו" (ל, ב)

עד כמה נזהרו הגדולים האמיתיים בלשונם, אפשר ללמוד משני הסיפורים הבאים: בשנת תרי"א יצאה הוראה של השלטונות בפולין, לפיה חייבים כל היהודים בפולין להחליף בגדיהם לבגדי גויים כשאר תושבי המדינה, וכן לקצץ את זקנם ופיאותיהם. עוד נקבע שכל העובר על הצו יאסר. ואכן, השוטרים החלו לתפוס יהודים ולגלח זקנם ופיאותיהם בעל כורחם, תוך שהם מכים את מי שסירב ולוקחים אותו למאסר. היו מגדולי ישראל שפסקו לקיים את גזירת מלכות משום "פיקוח נפש", אך רבי אברהם מטשכנוב זצ"ל הורה שזו גזירת שמד, משום שכוונתה להעביר את היהודים על דתם, ובשעת השמד הדין הוא "ייהרג ואל יעבור" "אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא" (שינוי צורת שריכת שרוכי הנעליים). באו אליו חלק מאנשי עירו וטענו כלפיו כי דעתו הינה "דעת יחיד", אך ה"טשכנובר" ענה להם כי שמע שגם ה"החידושי הרי"ם" זצ"ל מגור סובר כך. מיד ענו לו שאין מסתמכים על שמועה בדיני נפשות, ולכן נאלץ ה"טשכנובר" להסכים שהצדק עם הטוענים, והחליט לנסוע לוורשה לדון על כך עם החידושי הרי"ם. כשהזמין את המרכבה לצאת לדרך, התחננו בפניו אנשי ביתו ומקורביו, כי בעת סכנה כזאת, אין זה הזמן לנסוע לוורשה. ענה להם ה"טשכנובר" "מה אתם חושבים, שאני נוסע לשבת בוורשה?" כשהגיע ל"חידושי הרי"ם", שמח הלה לקראתו והביא לו כסא, אך ה"טשכנובר" סירב לשבת ואמר: באתי לשמוע דעת מעלת כבודו בעניין הלבושים. נענה החידושי הרי"ם ואמר: דעתי ברורה שזו גזירת שמד. הגזירה היא בהשפעת המשכילים, שרצונם להעביר על הדת, כדי שהיהודים ידמו לגויים. המשיכו גדולי עולם אלה להתפלפל מספר שעות בהלכות קידוש השם, ולפני שנפרדו שיבח הטשכנובר את החידושי הרי"ם שדעתו דעת תורה. "אם כך, מדוע סירב כבודו לשבת כשהובא בפניך כסא?" הקשו עליו. ענה הטשכנובר: כיון שהוצאתי מפי את המילים: "מה אתם חושבים, שאני נוסע לשבת בוורשה?", על אף שכוונתי הייתה שלא אשהה זמן רב בוורשה, למרות זאת לא רציתי לשנות מדבריי". ועוד מעשה שמובא בשם תלמיד בישיבת פוניבז' שהיה מקורב לראש הישיבה הרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל: התלמיד הבחין שבראש השנה נוהג הרב לאכול לבדו בחדרו שע"י הישיבה, וגם לאחר שהתחתן בשנית המשיך לנהוג כך. אזר התלמיד אומץ ושאל את הרב לסיבת הדבר, מדוע הוא אוכל בראש השנה לבד ללא בני המשפחה, כפי שראוי לנהוג בסעודת יו"ט? התפלא הרב לראות שיש מי ששם לב למנהגו, וסיפר לו שפעם נסע לארה"ב לפני ראש השנה לערוך מגבית עבור הישיבה, בליל החג, בבית הכנסת בו התפלל, ניגש אליו יהודי עשיר מנכבדי הקהילה, והזמין את הרב לסעוד אצלו בליל ראש השנה. "הבנתי", אמר הרב "שהמקום והחברה – ואולי גם הכשרות, אינם מתאימים עבורי לליל ר"ה, אבל הייתי נבוך מכדי לסרב ולכן אמרתי שאני נוהג לאכול ביחידות בליל ר"ה. העשיר הנכבד קיבל את דברי בהבנה, ולא נעלב. מאז אני נוהג לאכול ביחידות בליל ר"ה כיון שכך אמרתי, כדי לא לסטות מהציווי "ככל היוצא מפיו יעשה". (פרפראות פאר)

באחד מבית הספר אחד למדו קורס לגישור. בשיעור הראשון חילקו את התלמידים לעשרה זוגות, ואמרו להם שהיום עליהם לעשות זה לזה 'כיפופי ידיים', כל כיפוף ידיים יזכה בדולר אחד את המכופף. ניתנו להם עשר דקות, וכל הכיתה היתה כמלחמה. בסוף הזמן הקצוב הצליחו רק שניים שלושה זוגות לקבל דולרים בודדים. אך זוג אחד היה, שכל אחד מהם הצליח לקבל שלוש מאות דולרים! להפתעת כולם הסבירו, שהם החליטו בתחילת הזמן שניתן להם, שבמקום שכל אחד יילחם וינסה לעצור את השני מההצלחה, יאפשרו כל אחד לחבירו בתורו לכופף את ידיו, ואכן כופפו את ידיהם הלוך ושוב ללא כל מאמץ… כך נוהג איתנו הקב"ה, נותן לנו הצלחה כדי שנייחס אותה אליו ונחזירה לשורשה, נותן לנו כישלון כדי שנשוב אליו, כך שוב ושוב ושוב… (נקודות של אור – ספינקא)

 

"לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ג)

מי שנזהר בדיבורו, לבל תחולל שום מלה היוצאת מפיו ולא תהא לבטלה, עליו הכתוב אומר: "ככל היוצא מפיו יעשה" – ברכותיו מתקיימות וכל דיבור שלו נחשב כגזירה שיש למלאה, כפי שאמרו חכמינו: "ותגזר אומר ויקם לך – צדיק גוזר והקב"ה מקיים… (עבודת ישראל).

גדולי ישראל כבדו אפילו אמירה ומלאו אחריה אף לאחר שנים העיקר לא לחלל את מוצא פיהם. הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, ממנהיגי הדור באמריקה, היה מיוצאי ליטא שנהוג אצלם לאכול בפסח מצה שרויה. פעם אחת התארח רבנו בחג הפסח בבית בו הגישו לו דבר שלא רצה לאכול, כדי שלא לפגוע בבעל הבית, אמר הרב: איני יכול לאכול זאת, משום שאיני אוכל 'שרויה' בפסח! למן אותו היום והלאה, לא אכל רבנו בפסח 'שרויה', כדי שלא לחלל את דברו! כשביקר הרב קמינצקי בזקנותו בארץ, התפלאו בני משפחתו לגלות שהוא מניח לאחר התפילה זוג תפילין נוסף, תפילין דרבנו תם. הוא הסביר להם: לפני כחמישים שנה, כשהציע לי הגאון רבי פייבל מנדלוביץ את ראשות ישיבת "תורה ודעת", התפתחה בינינו שיחה. בין היתר שאל אותי הגאון מדוע איני מניח תפילין דרבנו תם, כפי שנהג החפץ חיים בערוב ימיו. עניתי לו כי החפץ חיים הניחם כשהגיע לגיל 80 . כשאגיע גם אני לגיל זה – אניח אף אני תפילין דרבנו תם. עתה, משזכיתי והגעתי לגיל זה – עלי לקיים את דברי!

 

"וידבר משה אל ראשי המטות… לא יחל דברו וגו'" (ל, ב-ג)

פרשה זו פותחת בדיני נדרים ושבועות, שנאמרו על ידי משה רבינו ע"ה "אל ראשי המטות לבני ישראל", ולכאורה מדוע מציינת התורה, שפרשה זו נאמרה אל "ראשי המטות", הרי כל המצוות נאמרו בתחילה לראשי העם, קודם שהובאו לפני שאר בני ישראל. אלא יש להמתיקו בדרך צחות, מנהגו של עולם הוא ש"ראשי המטות" מנהיגים ועסקנים מבטיחים להמוני העם הבטחות שונות, ופעמים אף נשבעים על קיום דבריהם, ובסופו של דבר אינם מקיימים כל מה שהבטיחו, וגם עושים דברים המנוגדים למוצא פיהם. מציאות עגומה היא, שדווקא מנהיגי העם שחייבים לשמש מופת ודוגמא להמוני העם במעשיהם ובמידותיהם, מועדים לשנות את דבריהם בלא ניד עפעף ולבטל במחי יד הבטחות שניתנו בנדר ובשבועה לבני העם. לכן קוראת כאן התורה במיוחד אל כל אחד מ"ראשי המטות", "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". (חתם סופר)

 

"איש כי ידור נדר" (ל, ג)

מעשה באדם שנדר על בת אחותו שלא יישאנה לאישה, הכניסה רבי ישמעאל לביתו וייפוה. אמר לו רבי ישמעאל: בני, מזו נדרת? אמר לו: לאו, והתירה רבי ישמעאל. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן. (נדרים סו)

 

"וידבר משה אל ראשי המטות… לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ב-ג)

לא סתם הנחיה זו נתנה אל ראשי המטות: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר", לקראת הכניסה לארץ יש לבנות חברה שבה מילה זו מילה, אדם יודע לקחת אחריות על דבריו הפרטיים, וההנהגה יודעת לקחת אחריות על דבריה הציבוריים. כולנו יודעים שלאבד אמון באדם זה דבר קל מאוד ומהיר, ולרכוש אמון בחזרה זהו מסע ארוך ולפעמים בלתי אפשרי. נקודת המוצא של אמון זה טמונה בדיבור. "ככל היוצא מפיו יעשה". יש לזכור, אין הבדל אם זאת התחייבות בין הורים לילדים, בין ילדים להוריהם, בין בני זוג או בין שכנים – "ככל היוצא מפיו יעשה", עמוד בהתחייבותך בצורה זקופה וישרה, ואל תזדקק לתירוצים פתלתלים ועקומים כדי לתרץ את אי עמידתך בהם.

 

"או השבע שבועה" (ל, ב-ג)

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, לא תהיו סבורים שהותר לכם להישבע בשמי, אפילו באמת אין אתה רשאי להישבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המידות הללו: את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע (מדרש) מהו, באמת, ענינו של דבר זה, שאסור להישבע אלא אם כן מחונן האדם בכל המידות הללו? אלא שאמרו חכמינו: ״יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא יכול לו״ (קידושין) הרי נתון אפוא האדם במאבק קשה ומר עם היצר הרע ואינו יכול לנצחו אלא בס"ד. אך במה דברים אמורים, באיסורים שאסרה תורה על האדם, שמסייעים לו לאדם מן השמים כי יוכל לשמרם, אבל בנדרים ושבועות שאדם מקבל על עצמו מרצונו שלו, איננו מקבל כל עזרה וסיוע מן השמים במלחמתו נגד היצר, שכן מי ביקש ממנו כי יוסיף על עצמו עוד איסורים על איסורי התורה, כפי שאמר הכתוב בעניין נדרים: ״למה יקצוף האלוקים על קולך וחבל את מעשה ידיך״ (קהלת פ"ה פס"ה) ברצונך ובדיבורך שלך קשרת את עצמך באיסור זה, על כן עליך להתגבר בכוחות עצמך על היצר הרע העושה את כל המאמצים להעבירך על האיסור הזה. ברור איפה שזקוק אדם לזכויות גדולות, לכוחות כבירים ולמידות נאצלות, כדי שיוכל לנצח לבדו במאבק קשה זה… (קומץ המנחה)

 

"איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ג)

בס' הדרש והעיון מביא שהגר"א זצ"ל כותב בביאור מאמר הכתוב במשלי (י, ח) "חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט", דהכוונה, דמי שהוא חכם לב לוקח המצווה תיכף בזריזות, בלי שום שהי', ואז הוא בטוח שיעשה אותה, אבל מי שאינו עושה המצווה תיכף, רק אומר שיעשה אותה מחר או לאחר זמן, על פי רוב יפגוש במניעות שונות, אשר תעמודנה לו לשטן ולילבט ויכשל. יש להעמיס הכונה הזאת גם בדברי הכתוב "איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", הכונה גם כן על דרך שכתבנו, שאם אחד ידור נדר לה', ויקבל עליו לעשות דבר טוב, עליו להשגיח שלא יחל דברו, ולא ישנה מוצא שפתיו, ועל כן העצה היעוצה "ככל היוצא מפיו", כאשר אך יצא הדבר מפיו, תיכף יעשה אותו, ואז ילך לבטח דרכו ולא יכשל בלשונו, וכאמור.

 

"איש כי ידר נדר לה'" (ל, ג)

הדא הוא דכתיב, כי לא ידע האדם את עתו (מדרש). מה ענין פסוק זה לכאן? מצינו בגמרא, שבשעה שאדם נודר קרבן אל יאמר ״לה' קרבן", אלא ״קרבן לה'״, משום שמא יבטא את השם ולא יסיים את המלה ״קרבן״ ויהא מוציא שם שמים לבטלה (נדרים י). מבארים המפרשים, כי החשש הוא פן ימות פתאום בטרם יהא סיפק בידו לומר ״קרבן״. זוהי אפוא הכוונה שבמדרש, שלפיכך אמר הכתוב ״נדר לה'״ ולא ״לה' נדר״, משום ״לא ידע האדם את עתו״, ויש מקום אפוא לחשוש פן ימות באמצע ויהא מוציא שם שמים לבטלה, על כן עליו לומר תחילה ״נדר״ ואחר כך ״לה'״… (נחל קדומים וקדושת לוי)

 

"נקום נקמת בני ישראל" (לא, ב)

כתוב במדרש: נאמר על יהושע "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך", היה צריך יהושע לחיות מאה ועשרים שנה כמשה רבינו, ולמה נתקצרו שנותיו בעשר שנים? בשעה שאמר הקב"ה למשה "נקום נקמת בנ"י מאת המדינים אחר תאסף אל עמך" אע"פ שנתבשר על מותו לא איחר הדבר אלא נזדרז "וישלח אותם משה", אבל יהושע כיון שבא להילחם עם ל"א מלכים, אמר: אם אני הורגם מיד אני מת כמו שהיה עם משה רבינו, מה עשה? התחיל מתעכב במלחמתם, שנאמר "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה", א"ל הקב"ה: כך עשית?! הריני מקצר את ימיך עשר שנים! אומר הגאון ר' אלי' לאפיאן בספרו "לב אליהו": חלילה לנו לפרש מדרש זה כפשוטו שיהושע מפני שאהב את עצמו הוא התעצל במלחמת ל"א מלכים, דבר זה אסור לעלות על הדעת ואין צורך להביא ראיות לזה. אלא ביאור העניין הוא כך: ראה יהושע וידע איך היו עם ישראל כל זמן שמשה רבינו היה חי, וכמה ירידות ברוחניות הם ירדו אחר מותו, ובמיתת משה ירד העם כמה מעלות ודרגות רוחניות אחורנית, וחשש יהושע מה יהיה כשהוא יסתלק מהם הרי יינטל מהם אור הלבנה, כמאמר חז"ל (בבא בתרא עה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, ובני ישראל עלולים לחטוא, ואכן כך היה כתוב (יהושע כד) "ויעבוד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע" והפסיקו לעבוד את ה' לאחר מותו. ועל כן דחה את מלחמת ל"א המלכים כדי לחיות כמה שיותר ואז לא יחטאו, וכוונתו הייתה ודאי טהורה וקדושה. אמנם צריך להבין: מדוע א"כ נענש יהושע? אלא אסור לאדם לעשות חשבונות, ואף שנראה כי באופן זה יהיה חילול שמו יתברך ובדרך אחרת יהיה קידוש שמו, אין לו לסטות כמלוא נימא ממאמר ה'. משה רבינו על אף שידע ואמר "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך" (דברים לא) לא עשה חשבונות ולא עיכב את המצווה. למדנו מכאן דבר נורא על אף חשבון קדוש ונקי מכל נגיעות נענש נורא, ולא זו בלבד שלא נתקיימה מחשבתו להאריך ימים ולהנהיג את ישראל, אלא נתקצרו ימיו בעשר שנים!

 

"וידבר משה וגו'" (לא, ג)

וברש"י אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא אחר. סיפר המגיד מישרים הגר"י גלינסקי זצ"ל: מסופר על הגה"ק בעל השאגת אריה זצ"ל, סיפור אמיתי שהגה"ק מבריסק סיפרו כמה פעמים: אשה זקנה נקשה על דלתו של הגה"ק רבי חיים מוואלזין זצ"ל ובפיה סיפור ובקשה בצדו: "לפני חמישים שנה התגוררתי בכפר ליד וואלזין. באותם ימים היה השאגת אריה עורך "גלות", שהיה גולה ממקום למקום, והתאכסן בכפר שלנו במשך כחודשיים. השאגת אריה הקפיד שלא לאכול "חדש" גם בחוץ לארץ, ולי (לאלמנה) היה קמח מהישן ונרתמתי לסייע לתלמיד חכם, ולכבוד שבת הייתי אופה לו בקביעות שלוש חלות. כאשר עזב את הכפר בירך אותי כי אזכה לעשירות, ואזכה מכספי לבנות שלושה בתי כנסיות (כנגד ג' חלות), שניים בגולה, ואחד בארץ הקודש". ברוך ה' המשיכה האשה לספר, בעשירותי, בניתי בית הכנסת אחד בווילנה, ואחד בעיירה אחרת, (הרב מבריסק העיד שהתפלל באותו בית הכנסת), והנה עתה קפצה עלי זקנה, יש לי את הסכום המלא ממון רב, לקיים את המשך הבטחתו, לבנות בית הכנסת בירושלים עיר הקודש. אך כיון שאין לי מכרים בירושלים באתי לשאול אולי לראש הישיבה יש קשרים בירושלים, ואפקיד את הכסף ברשותו, והוא יעביר אותו לידיים נאמנות. התפלא רבי חיים: לכי לביתך, מה דוחק אותך, אם ה"שאגת אריה" בירך אותך, הרי לא תעזבי את העולם עד שתבני שלושה בתי כנסיות, יש לך ביטוח, מה בוער לך… ביטוח מהשאגת אריה… סיים הגר"י גלינסקי: למשה רבינו היה ביטוח חיים מהקב"ה! מלחמת מדין, אילו היה משה רבינו מעוניין לחיות עוד כמה שנים הייתה לו היכולת, כי היה בידו משכון "נקום נקמת בני ישראל 'ואחר תאסף' אל עמיך" אינך מת עד שתנקום במדין, ולא היה לו ציווי ללכת מיד ולהילחם במדין, והיה ביכולתו לדחות את הנקמה, אך עם כל זאת, החליט משה רבינו ע"ה: וכי אתחשב בחיים שלי בשעה זו שנפלה בחלקי מצוה להילחם בהללו שהחטיאו את ישראל, באותו יום שנצטווה כבר אסף וגייס ללחום במדין לנקום את נקמת ה', ואף שידע להעריך כמה שווה שנת חיים של גדול כמותו, והבין כי אם יישאר בחיים, עם ישראל ירוויח מכך הון רוחני וגשמי רב, חיים נוספים של משה איש האלוקים! אך לכבוד ה' הפקיר את הכל… (והגדת)

 

"וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא" (לא, ה)

פירש רש"י להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה חביבין הם על ישראל עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר עוד מעט וסקלוני ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן. יובן לפי עובדא דהוי כי הרה"ק ר' אלימלך מליז'ענסק היה נוסע אל הרה"ק ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב ואז כבר היו נוסעים קהל חסידים אל הרבי ר' אלימלך. פעם אחת שאל אותו הרבי ר' מיכל מדוע הקהל נוסעים אליכם, השיב מפני שאני אוהב צדיקים (ונתכוון על הרבי ר' מיכל), אמר לו הרבי ר' מיכל לאותו צדיק שר' אלימלך אוהב אני שונא, השיב הרבי ר' אלימלך אדרבא מטעם זה עצמו אני אוהב אותו, ולכן יש לומר כי משה רבינו הוא שאמר על עצמו עוד מעט וסקלוני היינו כי מרוב ענוה סבר שבוודאי ידנוהו למיתה על רוב פשעיו, אמנם לעומת זה גרמה גודל הענוה הלזו שיאהבו אותו בני ישראל ביתר שאת, וזהו ביאור דברי רש"י להודיע שבחן של רועי ישראל דמתחילה מה הוא אומר עוד מעט וסקלוני היינו כי משה חשב שעוונותיו מרובין עד כי עוד מעט ידונו אותו למיתה על חטאיו, אכן מפני שהיה שונא עצמו כל כך, על כן הוסיפו בני ישראל להעריצו ולהקדישו ביותר, ולכן כששמעו שמיתתו תלויה בנקמת מדין לא רצו ללכת ונמסרו על כרחן. (ברך משה)

 

"ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה…" (לא, כא)

בספר ״חובת הלבבות״ מצינו מעשה בחסיד אחד, שראה פעם חבורה של בני אדם חוזרים משדה המלחמה שמחים ועליזים ועטורי זר הניצחון. אמר להם: ״אתם ניצחתם במלחמה קטנה ומעוטת ערך, ואילו כעת צפויה לכם מלחמה גדולה פי כמה, הלא היא מלחמת היצר, בה האדם שרוי תמיד ואשר מתגברת ביתר שאת עקב הגאווה הבאה כתוצאה מניצחון״. כיוצא בזה אמר גם אלעזר לאנשי הצבא, שאף על פי שהם חוזרים ממלחמת מדין, בכל זאת יהיו יודעים כי הם באים עתה למלחמה הגדולה האמיתית, זו מלחמת היצר, והוא נתן להם מצוות הגעלת כלים, לרמז בזה כי יטהרו את ליבותיהם מכל רגש גאווה הטמון בהם, כשם שיש להוציא את טעם האיסור המובלע בכלים. דבר זה יהא בו כדי לסייע להם במלחמה הכבדה העומדת עתה בפניהם… לפיכך נאמר לעיל: ״ויקצוף משה על פקודי החיל… הבאים מצבא המלחמה״, משה קצף על פקודי החיל המשלים את עצמם כי כבר באו מן המלחמה ודעתם זחוחה עליהם, בו בזמן שרק עכשיו צפויה להם מלחמה כבדה וקשה פי כמה… (שער בת רבים בשם ייטב לב)

 

"והייתם נקיים מה׳ ומישראל" (לב, כב)

מסופר על אשה עשירה ממדינת הונגריה שהייתה חשוכת בנים, באה האשה אל רב העיר ובידה סכום של ארבע מאות זהובים, וביקשה לשלוח אותם בדורון לאחד הצדיקים שיתפלל עבורה שתיפקד בזרע של קיימא. הציע הרב לשלוח את הכסף להגה״ק רבי יוסף חיים זוננפלד זיע״א רבה של ירושלים עיה״ק ת׳׳ו. מסרה האשה את הכסף והרב שלח את הסכום לרבי יוסף חיים, כעבור כמה שבועות בא בעל האשה אל הרב בתרעומת, על שהסכים לקבל סכום גדול מאשתו בלא ידיעתו, הרב הצטדק שחשב שהאשה עשתה זאת מידיעתו, אולם העשיר תבע שהרב ידרוש שיוחזר הכסף מירושלים. לרב לא היה נעים לעשות כן, לכן הציע לבעל שהוא ישלם את כל הסכום מכיסו הפרטי בתשלומים. עוד הם מדברים ומסכמים את העניין, נכנס הדוור לבית הרב והביא לו מכתב באחריות שהגיע מירושלים, העיף הרב מבט לכתובת השולח ומה נדהם לקרוא הרב יוסף חיים זוננפלד מירושלים, פתח את המכתב ומצא את הסכום בסך ארבע מאות זהובים ששלח לר׳ יוסף חיים זוננפלד. הבעל התרגש וביקש לשמוע מה כותב רבה של ירושלים, נענה הרב והקריא לפניו את המכתב: ״קיבלתי את מכתבו בצירוף הכסף, אולם מכיוון שמעלת כבודו כותב שאשה מסרה לו זאת, חוששני אולי עשתה זאת מבלי רשות בעלה, לכן הנני משיב לו חזרה את הכסף, ואבקשו למסור כל הסך תיכף ומיד לאשה, אולם כמובן לא מיעטתי בשביל כך למלא את בקשתה בדבר התפילות, ויהי רצון שיתקבלו התפילות ויזכו לישועה בקרוב.״ עיני הרב והבעל זלגו דמעות מרוב התרגשות, ובו במקום שלח חזרה את הכסף לרבה של ירושלים.