ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת מקץ – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"ויהי מקץ שנתיים ימים" (מא, א)

״אשרי הגבר אשר שם בה׳ מבטחו״ – זה יוסף. (מדרש) יהודי בא לפני כ״ק האדמו״ר רבי יצחק מסקוירא זצ״ל והתאונן בפניו שאין לו פרנסה וגם אין לו כל מוצא ודרך שיכול להשיגה… אמר לו הרבי: "גם דוד המלך ניצב בפני שאלה זו. הוא שאל: ״מאין יבוא עזרי", שהרי אנו יודעים, שהברכה צריכה לחול על משהו. על ״יש״, כמו שמצינו באלישע שבירך את כד השמן שיתרבה על יסוד המעט שיש בו, אבל דוד המלך ניצב בפני ״אין״, לכן שאל כיצד יבוא עזרו. ומה היתה תשובתו של דוד המלך מיניה וביה? תשובתו היתה: ״עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ״! כלומר: אם תשאל כיצד ייעזר, עליך לזכור שה׳ הוא ״עושה שמים וארץ״ ואף אותם יצר ״יש מאין״. על כן, כמו שעשה אותם יש מאין, כך לא יבצר ממנו להושיע גם את אלו שאין להם מאומה, ולהשפיע להם ברכה עד בלי די. (רזין דאורייתא)

 

"ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" (מא,א)

מובא בבית הלוי סיום תקופת מאסרו של יוסף וחלום פרעה הם לכאורה שני עניינים נפרדים, אשר מלבד זה שארעו באותו פרק זמן, אין שום קשר ביניהם. צריך להבין, אם כן, מדוע כורך הפסוק את שניהם יחד באמרו, "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם". אלא בכל דבר בעולם יש סיבה ומסובב. כלומר, ישנה הסיבה הגורמת את הדבר, וקיימת התוצאה הנולדת מן הסיבה. בהבחנה המדויקת מהי הסיבה ומה המסובב שוררת מבוכה רבה, ורבים הם הטועים. למשל, אם אדם השקיע כספו בעסק מסוים והרויח על ידי כך רווח גדול, אומר השכל האנושי, שההשקעה היתה הסיבה שממנה נהיה הרווח הגדול. אליבא דאמת, זוהי טעות גדולה. לא ההשקעה הביאה את הרווח, אלא מן השמים נגזר עליו שירויח. ואחרי שגזרו כך, מן השמים סובבו את מהלך העניינים בעולם הזה שיבוא אדם זה וישקיע את כספו בעסק מוצלח. נמצא אם כן, שהמציאות היא ההפך ממה שבני אדם רגילים לחשוב, לא העסק הוא הסיבה והרווח הוא המסובב, אלא הרווח שנקבע מן השמים הוא הסיבה והעסק הוא המסובב. כך הוא הענין גם אצל יוסף. המדרש (בראשית רבה פ"ט א') אומר "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם", זה שכתוב איוב (כח ג:) "קץ שם לחשך", קץ שם ליוסף כמה יהיה בבית האסורים. כיון שהגיע הקץ, "ופרעה חולם". כלומר, גם כאן יש מקום לשכל האנושי לטעות ולומר שחלום פרעה הוא הסיבה שסובבה את הוצאת יוסף מבית האסורים. בא המדרש ומלמדנו שהקב"ה הועיד מראש את חלום פרעה להיות האירוע שיגשים את יציאת יוסף מבית הסוהר. על כן היה עתוי החלום תלוי ועומד עד שתגיע העת של "קץ שם לחושך", סוף ישיבת יוסף במאסר. ומכיון שהגיע היום הנכסף, מיד "ופרעה חולם". מעתה מובן היטב סדר העניינים בפסוק וכריכתם יחד. אכן, "מקץ שנתיים ימים", של יוסף, הגיעה העת "ופרעה חולם".

 

"ויהי מקץ שנתיים ימים" (מא, א)

״אשרי הגבר אשר שם בה׳ מבטחו״ – זה יוסף. (מדרש) סיפר הגאון רבי יוסף דינקלס זצ״ל: בשנים שפרצו שריפות בעיירה ראדין וכילו את בתי העץ שבה, החליטו סוכני הביטוח להגיע ולהציע ביטוח נגד שריפות. הרבה מהתושבים נענו להצעותיהם, שכן מאחר והבתים היו של עץ, כאמור, עמדו תדיר בסכנת התפשטות אש במקרים של דליקות. כשהגיעו סוכני הביטוח אל החפץ חיים לשכנעו שיצטרף אף הוא להסדר הביטוח, סירב להענות להם כשהוא מנמק זאת באומרו: ״מדוע לתת למדת הדין לקטרג ביתר קלות? הרי אם נגזר על האדם גזירה, מדת הרחמים מנסה לסנגר עליו ולהתחנן שהעונש הצפוי לבוא עליו הוא מדי כבד… אבל אם עושה ״ביטוח״ לרכושו, מה תוכל מדת הרחמים לטעון? הרי מדת הדין תשיב לעומתה, שאדרבה, הוא לא ינזק מהדין הצפוי לו, שכן הוא עוד יקבל מהביטוח הכל… ומדע לתת למדת הדין את האפשרות לקטרג. (מאיר עיני ישראל)

 

"ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר" (מא, א)

נאמר כאן 'ויהי' לשון צער, לרמז על צערו של יוסף הצדיק שנתעכב בבית האסורים במשך שנתיים ימים, גם לאחר חלומו של שר המשקים. ואמרו רבותינו במדרש, שהסיבה לכך שקיבל עונש, משום שביקש משר המשקים לאחר שפתר לו את חלומו לטובה, ואמר לו יוסף 'כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה', ומכיון שאמר בדבריו שני פעמים לשון זכירה, קיבל עונש מידה כנגד מידה, שנשכח כביכול במשך שנתיים, כנגד כל פעם שהזכיר הלשון של זכירה – נשכח למשך שנה. ומבאר רבינו האור החיים הקדוש, שסיבת הדבר שנשכח למשך שנה שלימה כנגד כל זכירה, כי החלום של שר המשקים היה בראש השנה שהוא יום הזכרון, ולכן נענש יוסף הצדיק, שהקדוש ברוך הוא מנע את זכרונו באותו יום, וגם בראש השנה הבא אחריו, ובראש השנה השלישית שהוא 'מקץ שנתיים ימים' לחלומו של שר המשקים, נפקד יוסף לטובה, וכפי שאמרו רבותינו שיוסף יצא מבית האסורים בראש השנה. ולכן מובן, בגלל שהוא נשכח בראש השנה שהוא 'יום הזכרון', נשכח כבר ממילא למשך כל השנה.

 

"ויהי מקץ שנתיים ימים" (מא, א)

״אשרי הגבר אשר שם בה׳ מבטחו״ – זה יוסף. (מדרש) יהודי, שהיה מוטרד מאד מנין יתפרנסו משפחות האברכים שלומדים לאחר נשואיהם בכולל לזמן בלתי מוגבל, החליט להיכנס אל כ״ק האדמו"ר מגור בעל הבית ישראל ולשטוח בפניו את הבעיה בנוסח הבא: ״בשלמא הילדים שלנו, יכולים לשבת וללמוד בלי הגבלה, כי אנחנו עוסקים במסחר ומפרנסים אותם, אבל מה יהיה על הילדים והנכדים שלהם ועל הנינים שלהם? אין לי מנוחה בלילות מדאגה זו״! קפץ האדמו״ר ממקומו וצעק: "שוטה שבעולם! אתה כבר יודע מה יהיה בדור הבא ובעוד שני דורות? כבר פתרת את כל הבעיות הקשות וסילקת את כל הסכנות העלולות להיות בחמישים השנים הקרובות, עד שהדבר היחידי שנשאר לך בלי פתרון הוא הפרנסה של הנכדים והנינים שלך"? (במחיצתם)

 

"ויהי מקץ שנתיים ימים" (מא, א)

״אשרי הגבר אשר שם בה׳ מבטחו״ – זה יוסף. (מדרש) סיפר כ״ק האדמו״ר רבי שלומק׳ה מזוויעל זצ״ל: ״אבי הרה״ק רבי מרדכי זצ״ל, נוהג היה להחזיק על שולחנו את בניו לאחר נשואיהם. יום אחד החלטתי שיש לנו אב בשמים, ואינני זקוק לתמיכת אב בשר ודם – עבר יום, עברו יומיים, והבית התרוקן. ״עוד יומים עברו, ורעבנו ללחם״. חשבתי בלבי: אולי נגזר מן השמים שפרנסתי תעבור דרך אבי. שלחתי את רעייתי לאבי, והוא העניק לה רובל שלם. ״בדיוק באותה עת, ביקרו אצל אבי שני חסידים, והם החליטו לסור ולבקר גם אצלי, הואיל ונישאתי זמן קצר לפני כן, אחד מהם הוציא מכיסו רובל כסף לתתו לי כמתנת נישואיו, ובדיוק כאשר אשתי חזרה ובידה הרובל שקיבלה מאבי, החזיר אותו חסיד את הרובל לכיסו מבלי שימת לב… הראו לי משמים: הנה, הרובל כבר היה מוכן עבורך, והחזירוהו חזרה… ללמדך, שהכל בידי שמים. (צדיק יסוד עולם – זוויעל)

 

"ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר" (מא, א)

רבינו האור החיים הקדוש מדקדק בלשון הפסוק, שהיה לו לומר ויהי מקץ שנתים ימים 'חלם פרעה' או 'ויחלום פרעה', ומדוע נאמר בלשון ופרעה חולם'??? ומתרץ וזה לשונו: 'עוד אפשר שיכוון לומר, כי שנתים ימים ופרעה חולם בתמידות חלום זה, אלא שלא היה יודע שחלם, ולסוף שנתים חלם ולא שכח'. עד כאן לשונו. כלומר: שבמשך שנתיים חלם פרעה את אותו חלום, אלא כשהוא היה קם בבוקר לא ידע מהחלום כי היה שוכח אותו, ולאחר שנתיים ימים חלם ולא שכח, ואז הגיעה ישועתו של יוסף הצדיק שיצא מבית האסורים. ונמצאנו למדים יסוד גדול באמונה: שלכאורה מה היה הצורך בכך שיחלום פרעה במשך שנתיים, והלא עיקר המטרה היה לסובב לפתרון החלום על ידי יוסף, ושיצא על ידי זה מבית האסורים, ולכאורה היה מספיק שיחלום פרעה בלילה האחרון בסיום השנתיים ימים. אלא התשובה לכך היא: שהרי כל הסיבה שנתעכב יוסף שנתיים ימים בגלל שאמר לשר המשקים והזכרתני, ואם היה יוסף נותן אל לבו לשוב על זה, הרי היה נגאל בתוך השנתיים, שהרי תשובה מועלת לכל דבר, לכן מן השמים הכינו סיבת גאולתו שלא יהיה מעוכב אפילו שעה אחת, ובכל השנתיים האלו חלם פרעה את אותו החלום, ואם היה יוסף מתקן את הענין הזה שתלה בטחונו בבשר ודם, אז מיד היה פרעה נזכר בחלומו, מה שהיה מביא לגאולתו של יוסף מיד. וכן לגבי פרנסה וכל ישועה שהאדם צריך, עליו לדעת שהישועה עומדת ומחכה לו, והוא רק צריך לעשות השתדלות רוחנית, וברגע שיהיה ראוי, יקבל אותה מיד.

 

"ופרעה חולם" (מא, א)

מדרש: וכי הבריות אינם חולמין, אלא חלומו של מלך, של כל העולם הוא. ויש לומר שקשה על שר המשקים מדוע לא הלך הוא בעצמו אל יוסף להגיד לו את חלום פרעה כאילו שהוא עצמו חלם את החלום, וכאשר יפתור לו יוסף, ילך שר המשקים לפרעה ויפתור לו את החלום בשם עצמו, וכל הכבוד היה בא אליו. וזהו שהקשה במדרש: וכי כל העולם אין חולמין, שהיה לו לספר את החלום ליוסף כאילו הוא עצמו חלם זאת. ועל זה תירץ המדרש שחלום של מלך שאני, שאם היה אומר ליוסף בשם עצמו היה פותר לו כמו להדיוט. ועל כן מוכרח היה שר המשקים לומר ליוסף שפרעה הוא החולם, ואז יוסף כבר לא היה מגלה לו את הפתרון רק היה הולך בעצמו לפרעה, ועל כן הוצרך להזכיר את יוסף בפני פרעה. (פרדס יוסף)

 

"וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים וגו' ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה" (מא, ח)

משל למלך אחד שהיה לו בן יחיד ורך, אך לא חכם. חשב המלך בלבו הלא בני הוא יורש העצר, הוא ימלוך תחתי והוא ישב על כסאי והוא ריק מכל חכמה ומדע ואיך יצליח במלכותו? ולכן החליט לשלחו לברלין אל פרופסורים הבקיאים בכל חכמה ומדע, למען ילמד ויתקדם במושכלות. וכן עשה ונשאר שם הבן כמה שנים עד כי למד כמה מקצועות בחכמה ומדע. ואז ביקש מאביו להשיבו אל ארץ מולדתו כי עמו עוז ותושיה ושלח המלך והביאהו אליו. המלך עשה משתה לכל שריו ועבדיו לכבוד בנו יורש העצר. וכטוב לבם ביין עלה בלב אחד מן השרים לבחון את חכמת הבן והשכלתו. ושאל אותו על מהות החכמה אשר למד שם, ענה הבן ואמר חכמת המדידה והתשבורת וכדומה. לקח השר בידו טבעת עגולה וקמץ את ידו כמלוא אגרוף כשהטבעת בתוכה, והושיט אותה לפני הבן לבוחנו אם יוכל לדעת מה החפץ אשר בידו? אחז הבן ביד השר והתבונן בה על פי הכללים שלמד ואמר, שיש בידו דבר עגול חלול באמצע. התפעל השר ואמר אמנם ידעת שיש בידי דבר עגול, אבל אבקשך לומר לי לפי השכל הישר מה הוא הדבר בשמו הפרטי? לאחר שהבן חשב הרבה ענה הנה בידך אבן הרחיים כיון שהוא עגול וחלול באמצע. כששמעו הנוכחים את דבריו, התפרצו בצחוק, כי בזה הראה הבן את גודל איוולתו, כי אמנם הוא מלומד במושכלות וחכמות בכללי המופתים, אבל נבצר ממנו להבין מעצמו את איכות הדבר ומהותו כי הוא איש בער ולא ידע. הנמשל: כי אמנם החרטומים סיימו חוק לימודם במוסדות השכלה גבוהה, על פי מופתים לימודיים בכללי החכמה של פתרון החלומות, ולכן הבינו ששבע פרות רומזות לשבע עניינים, אך היה להם לשקול בפלס מאזני החכמה לאיזה מהעניינים יש לדמות הדבר. והרי באמת יותר קרוב הפתרון כדברי יוסף, אבל החרטומים שגו ועיניהם טחו מראות נכוחה שהפתרון האמיתי הוא ענין שובע ורעב, ולכן קראו עליהם חכמינו ז"ל "בקש לץ חכמה ואין" שביקשו הכרעת לבם מה שהוא בתולדה, ואין, אבל דעת לנבון נקל זהו יוסף. (אהל יעקב)

 

"את אשר האלקים עשה הגיד לפרעה" (מא, כה)

רבינו האור החיים הקדוש מביא את דברי הגמרא, ששלושה דברים הקדוש מכריז עליהם בעצמו ולא על ידי שליח, ואלו הן: רעב, שובע, ופרנס טוב. ובזה מבאר מה שאומר יוסף לפרעה 'את אשר האלקים עשה הגיד לפרעה', ולכאורה מדוע נאמר 'עושה' בלשון הווה, ולא 'יעשה' בלשון עתיד??? אלא נתכוון לרמז, שאת הדברים שהקדוש ברוך הוא עושה ומכריז בעצמו, הגיד לפרעה באמצעות החלום. ומוסיף רבינו הקדוש, שגם את הדבר השלישי שהוא 'פרנס טוב' הראהו בחלום, כי כל מה שהודיעו על שנות השובע והרעב, ושהפרות הכחושות אוכלות את הבריאות, הוא בשביל שישכיל לקחת אדם נבון וחכם שידע איך ומה לעשות ששני הרעב יתפרנסו משנות השובע. ובזה מובן מדוע הוסיף יוסף בפתרון החלום 'ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים', ולכאורה איך נעשה יוסף יועץ למלך, והרי ביקש ממנו רק פתרון החלום? אלא התשובה היא, שגם זה חלק מפתרון החלום, שלכן הודיעו הקדוש ברוך הוא שנות השובע והרעב, כדי שימנה פרנס טוב שידע בחכמה ובתבונה, איך לפרנס בשנות הרעב.

 

"ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות" (מב, ז)

מגיעים הימים בהם מתגשמים חלומותיו של יוסף הצדיק. אחיו הגדולים עומדים לפניו בהיכלו וכורעים ברך, מתחננים על נפשם, אינם משערים שלפני אחיהם הקטון הם נצבים. למרות שחלפו עשרים ושתיים שנה, ונפשו של יוסף יוצאת אליהם, עדיין מתנכר הוא אליהם, מדבר קשות ומאשים אותם בריגול ארצו. מה הניע את יוסף להתייחס כך אל אחיו? למה הקשה פניו אליהם ולא התגלה אליהם מיד כשבאו?! את התשובה לכך נוכל להבין ע"י משל: מעשה בבן מלך מאחת הארצות הרחוקות, בן חכם ומשכיל שאביו היה גאה בו. לעמיתיו מארצות אחרות היה מציג את בנו בגאווה, ולוחש כממתיק סוד, "אני רגוע שלאחר מותי תתנהל הממלכה בידי אדם זה"!. האורחים ראו את המלך ובנו, ואף הם היו מלאי הערצה ואהדה למשפחת הוד מלכותו רבת החסד. בוקר אחד התעוררה עיר הבירה לחרושת שמועות: "אומרים שריססו כתובות נאצה נגד המלך ירום הודו"!. בזריזות מחקו את הכתובות המשפילות, ויצאו למסע איתור הפושע. לאחר שבוע שוב הוכתה העיר בגל כתובות המגנות את המלך באופן אישי. הנתינים התחלחלו, כבוד המלך היה אצלם מעל הכל! שוב נמחקו הכתובות, שוטרים גלויים וסוכני חרש ניסו לאסוף מידע, בלשים רחרחו ולא מצאו מאומה. בשם המלך עצמו יצאה הודעה שהפושע ייענש במלוא חומרת הדין, וכנראה שגם זה לא עזר. בפעם השלישית לא יכול היה הפושע להימלט. כל תושבי העיר היו דרוכים לעקוב אחר אדם המחזיק מיכל צבע, והוא נמצא; לבוש סרבל מכף רגל ועד ראש, ופניו מכוסות בברדס שחור. חיש התנפלו עוברי האורח על הצעיר, לפתו את ידיו עד שהגיעו כוחות הביטחון. סוסי המשטרה דהרו לכוון זירת הפשע, ומצאו את הפושע מושכב על הרצפה, סביבו עשרות אורחים נרגשים, לוכדים אותו בטבעת אנושית הדוקה. השוטרים נגשו, וללא אומר ודברים אזקו את ידיו וקשרוהו על גב הסוס, מובל לארמון המלוכה. המלך עצמו רוצה להיות ראשון החוקרים. לאחר חצי שעה המתה החצר; הפושע שנתפס בשעת מעשה נכנס לחדרי החקירות, בשעה הקרובה יתפנה המלך מעיסוקיו ויבוא בכבודו ובעצמו להבין מה היה המניע למעשה. נכנס המלך, וכולם עומדים על רגליהם ביראת כבוד. הפושע, רתוק לכיסא החקירות, מציץ בעיניים שוחקות מבעד לברדס השחור, ומעיניו לא ניכרת חרטה. בעיני המלך לא מוצא חן הצחוק שנשב מהעיניים, והורה לשלישו לפשט מעליו את הכסוי. חושך בעיניים!. לכסא החקירות היה מרותק בנו יחידו, יורש העצר!. אנדרלמוסיה של ממש התחוללה באולם, ורק המלך עצמו שמר על קור רוח. "כיצד העזת לעשות כך"? שאל ביבושת. "חלילה אבא", ציחקק הבן קל הדעת, "לא התכוונתי לפגוע בך, אתה מבין… רציתי ללעוג למשטרה שאינם יודעים לתפוס פושעים"… האב לא קבל את גרסתו של הבן, ודרש ממנו להתנצל בפניו קבל כל אזרחי המדינה, בקול רם!. הבן לא הסכים להשפיל עצמו בפני כל העם, ואף המלך לא נעתר לשחרר אותו. "כבוד המלוכה ניצב כאן, ואסור לשתוק"!. הורה להותיר את הבן בכבליו, עד שיואיל להתנצל. חלף שבוע והבן עומד במריו, לא מבקש מחילה ולא מתנצל. המלך היה אובד עצות, ונועץ בחכמיו. ניגש אחד היועצים, קד לפניו ושטח את תכניתו: "תן לי עשרים וארבע שעות, ובנך יבקש סליחה בפני כל העולם"!. נעתר המלך, והיועץ קבל חדר עם חלונות המשקיפים למסדרונות חדרי המגורים. בפקודה, הובל לשם יורש העצר, לצידו התיישב היועץ בשתיקה, שניהם לבדם בחדר. לפתע, תכונה נשמעה מהחוץ, הנסיך נעמד וראה התרוצצויות. "מה קרה?" שאל את היושב לצדו. יצא היועץ וחזר עם תשובה, "המלך חטף התקף לב"!. עיני הבן התעגלו, ושמר על שתיקה. לאחר שעתים הקדחתנות תססה שוב, עדת רופאים עטויי לבן שעטו לארמון ובידי עוזריהם עגלות וציוד רפואי. "מה עכשיו"? רטט קולו של יורש העצר. "אני מבין שהמצב לא טוב, מנסים לייצב את מצבו". דמעות זלגו מעיניו, אך לא היה מסוגל לבקש סליחה. צעקות שבר עוררו אותו מקיפאונו, בשלישית נעמד להציץ מבעד לחלון. המוני אזרחים עומדים בחצר וצועקים למלך. נראה שאלו הן דקותיו האחרונות, לב המלך לא יכול להכיל את העוול שגרם לו בנו יחידו! בבעתה קם הבן ממקומו, בעזרת האזיקים נפץ את זגוגיות החלון וזעק בקול משתנק מבכי, "לא, אבא! אל תלך! אני מצטער על מה שעשיתי, מבטיח אני לך שלא אעשה יותר שטויות כאלו"! באחת דממו כל המסתובבים בחצר, פניהם מחייכות. בארמון ממול הוסט הווילון ואביו נעמד במלוא הדרו וכוחו, פניו מאירות וידיו מזמינות – "סלחתי בני, בא נא אלי", התרגיל הצליח. יוסף לא רצה לצער את אחיו לחנם, חלילה. אבל כדי שאחיו יתעוררו לבקש סליחה, כדי שיתחרטו על מכירתו, הוכרח להתנכר אליהם ואז החרטה הייתה אמיתית! (שירת התורה)

 

"ויאמר מרגלים אתם" (מב, ט)

מדוע האשימם דוקא באשמה זו ולא באשמה אחרת? באר האדמו״ר מגור הזקן זצוק״ל, כי יוסף חשש שמא יחקרו וישאלו את אנשי המקום על אודות אחיהם שנמכר לכאן, ועלולים להוודע כי אותו העבד שנמכר הוא המלך, ולכך האשימם ״מרגלים אתם״, כדי שיפחדו לחקור את אנשי המקום, כיון שחושדים בהם שמרגלים הם. (באר התורה)

 

"מה זאת עשה אלקים לנו" (מב, כח)

זה ההבדל בין אדם לחמור. חמור כשנותנים לו מכה, אינו מחזיר פניו להתבונן מאין הגיעתו המכה אלא ממשיך בדרכו הלאה. מה שאין כן אדם שמקבל מכה, מיד מחזיר פניו לראות מיהו המכה, ועל מה הוא מכהו, ומשתדל לתקן הסיבה שמפני זה הוכה. נמצא שהמכה היתה לתועלת. וכן בכל יסוריו של אדם, אם מחזיר פניו ומתבונן מי המכהו ועל מה הכהו – 'מה זאת עשה אלוקים לנו' – יוצא לו מזה תועלת, אבל אם אינו מחזיר פניו לראות ולהתבונן מי הוא המכהו ועל מה הוא מכהו, אין יוצא לו ח״ו תועלת מזה, ואין הבדל בינו לבין ה… (מאמר מרדכי – סלאנים)

 

״ואל שדי יתן לכם רחמים״ (מג, יד)

לכאורה היה צריך לומר: ״יתן עליכם רחמים״ והרי לכך נתכוון שהשי״ת ירחם עליהם א״כ מדוע אמר: ״יתן לכם רחמים״? מבאר הרבי משה יחיאל מאוז׳רוב זצ״ל; הרוצה שירחמו עליו מן השמים צריך תחילה שיהיה הוא עצמו רחמן, כדרך שאמרו; ׳כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים׳ (שבת קנא.). אף יעקב אבינו איחל לבניו שיזכו להיות רחמנים שיתן הקדוש ברוך הוא להם מידה טובה זו של רחמנות על אחרים וממילא ירחמו גם עליהם מן השמים. (ממעינות הנצח)

 

"הם יצאו את העיר לא הרחיקו ויוסף אמר לאשר על ביתו קום רדוף" (מד, ד)

מה הקשר בגלל שלא הרחיקו לכן אמר רדוף אחרי האנשים? אלא איתא כי תפילת הדרך מועילה לאדם שלא יוזק, ומחויבים בתפילה זו רק לאחר שמתרחקים לפחות פרסה אחת מן העיר, ויוסף ידע שהם יתפללו תפילת הדרך ולכן ציוה לרדוף אחריהם לפני שיתרחקו הרבה מן העיר. היינו, לפני שיתפללו תפילת הדרך. ויש עוד להוסיף, שלכן ציוה יוסף למלא את אמתחותיהם 'כאשר יוכלון שאת' (מד, א), שיכביד עליהם המשא ולא יוכלו לנסוע מהר יותר ויקל לרדוף אחריהם ולהשיגם בעוד מועד. (הגה"ק האלוקי רבי חיים ויטאל זי"ע)

 

"ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף והוא עודנו שם ויפלו לפניו ארצה" (מד, יד)

רש״י מפרש: ״עודנו שם – שהיה ממתין להם״. בספר ישמח לב (להגרי״ז לובינסקי) מקשה שלכאורה מה זה משנה מה שהיה ממתין להם, ולכאורה ״והוא עודנו שם״ נראה כשפת יתר, דוודאי כיון שנפלו לפניו ארצה, היה עדיין שם? ומסביר שמרמז בזה על גודל מדרגותיו של יוסף הצדיק, שאף שבאו אחיו להשתחוות אליו, וראה בחוש איך שחלומותיו מתקיימים, בכל זאת לא זחה דעתו עליו כלל, ונשאר בשפלות רוחו כמו שהיה בעת שהשליכוהו הבורה, כי ידע שכל הגדולה הניתנת לו, מן השמים היא, לא עבור עצמו, אלא בכדי להציל את אחיו ובית אביו מחרפת רעב ולהחיות עם רב, וזה ״והוא עודנו שם״ באותה הבחינה שהיה שם בבור, היה בשעה שנתקיים בו ״ויפלו לפניו ארצה״.