ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת מקץ – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויהי מקץ שנתים ימים" (מא, א)

"אשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו ולא פנה אל רהבים", זהו יוסף,. ..שאמר לשר המשקים וזכרתני והזכרתני נתווספו לו שתי שנים . ולכאורה, הסיפא סותרת את הרישא, בסיפא נראה שיוסף הצדיק נענש על ששם מבטחו בשר המשקים, וברישא מופיע הפסוק 'אשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו'? כאשר שהה הרה"ק רבי מאיר שפירא זיע"א מלובלין אצל רבו הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זיע"א, שמע מפיו תירוץ נפלא על דברי המדרש. על פי מעשה שהיה בעיירת קונסטנפין שברוסיה, שם התגורר הצדיק הנסתר רבי אהרן מטיטייב זיע"א בנו של הרה"ק רבי צבי זיע"א שהיה בנו יחידו של הבעל שם טוב הקדוש זיע"א. מצבו החומרי היה ללא נשוא, עברו עליו ימים שלא בא אוכל לפיו. ערב שבת אחד הגיעו מים עד נפש, ביתו היה ריק מכל, עד שאפילו נרות לשבת לא היו לו. מרוב צער וכאב לא יכול היה להתאפק יותר, ושלא כמנהגו קם ממקומו, ובזריזות ניגש לשולחן, ודפק עליו ושאל בהתמרמרות, היתכן? שנים רבות אני יושב בעיירה וומתפלל בבית הכנסת הזה, ובמשך הזמן הזה לא עלה על דעתו של מישהו לשאול מהיכן ירק זה חי? וכי נכדו של הבעש"ט חייב לענות את נפשו ברעב ולהתפלל ביסורי עוני? בבית הכנסת קמה מהומה גדולה, איש האשים את רעהו בהזנחת רבי אהרן. מתוך הרגשת מוסר קבלו עליהם כולם להתכנס מיד אחרי סעודת שבת, ולטכס עצה במה ואיך עוזרים לרבי אהרן להתפרנס בכבוד, כיאה לנכדו של הבעש"ט הקדוש. אחרי התפילה פנו איש איש לביתו תוך החלטה נחושה לחזור אחרי הבדלה לבית הכנסת להתייעצות. גם רבי אהרן פנה למושבו בבית הכנסת כשמצפונו מיוסר על המעשה שעשה, ולבו מלא חרטה, לא כל כך על עצם הגילוי ששרוי במצוקה ובעוני, אלא שניצל את שמו של הבעש"ט הקדוש כדי לעורר רחמנות אצל הציבור. אחרי ששקע בהרהורים הגיע למסקנא שעליו לבקש מהקדוש ברוך הוא שהציבור שנכח בבית הכנסת בשעת מעשה, ושמע את תלונותו על יחסם המתנכר אליו, ישכח את כל אשר אירע. חשב ועשה, ניגש למזוזה, הניח עליה את ידו ואמר, רבש"ע: אני מבקש ממך שתעזור לי שישכח הציבור כל מה שאמרתי. צריק גוזר והקב"ה מקיים, הצבור שכח את המאורע ואף אחד לא בא לבית הכנסת כפי שהחליטו. עם זה, סיים הרבי, מיושבת הסתירה בדבר המדרש, יוסף הצדיק לאחר שפנה אל שר המשקים, שם בה' מבטחו, וביקש ששר המשקים ישכחהו, ואכן 'לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו' .

 

"ופרעה חולם" (מא, א)

בעת נעילת ה"כנסיה הגדולה" השלישית כובד הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז' לשאת דברים ובתוך כך אמר בקול חוצב להבות: המצב כיום דומה כאילו ארמון המלך אחוז להבות אש! המלך ישן על מיטתו ואינו יודע מאומה ואילו משרתיו מתווכחים ביניהם מהי הדרך הטובה והנאה ביותר להעירו משנתו ולהצילו מן הדליקה!.. . באותו מעמד חסר אדם חכם שיבוא ויזעק לעומתם: העירו את המלך מיד!!! הוא כבר יציל את עצמו! כך גם אנו – סיים הרב מפוניבז׳ – עם ישראל כולו מוקף בלהבות!… עלינו להעיר את עצמנו ואת אחינו מהתרדמה בה כולנו שקועים ונחוש להציל את עצמנו ! אל לו לאדם להתעורר בקץ שנותיו ולגלות כי ישן כל ימיו!… (וקראת לשבת עונג)

 

"ויתן אותי במשמר… אותי ואת שר האופים" (מא, י)

יש להבין, הקשה המהרי"ל דיסקין, מפני מה הזכיר פה שר המשקים את שר האופים. מה ביקש להשמיע בכך לפרעה. ביאר המהרי"ל דיסקין באופן נפלא: אם שר המשקים היה אומר לפרעה שיוסף פתר את חלומו והפתרון אכן התקיים, עדיין יכול פרעה לטעון שיוסף ניסה את מזלו. במקרה זה גם הצליח. לכן הסביר שר המשקים "כאשר פתר לנו כן היה, אותי השיב על כני ואותו תלה". דהיינו, אם יוסף היה פותר רק לטובה, לא היה יוצא מזה נזק. ממה נפשך, אם פרעה יהרוג אותי – אין לו ממה לחשוש, אם פרעה ישיב אותי למשרתי – הרי שהוא קנה לעצמו ידיד בכך ש"חזה" את העתיד מראש. לעומת זאת אצל שר האופים, יוסף מסתכן כשהוא פותר את החלום לרעה. שכן במקרה הטוב שר האופים ימות, אך אם פרעה ישיב אותו לתפקידו, ייתכן מאוד ששר האופים ירצה להתנקם בו על כך שפתר את חלומו לרעה. לכן הזכיר שר המשקים את שר האופים לפרעה, ללמדו שיוסף מבין בפתרון חלומות ואינו מנחש בעלמא . (במחשבה תחילה )

 

"אין נבון וחכם כמוך" (מא, לט)

חכמתו של יוסף נשאה חן בעיני פרעה ובעבורה הוא התמנה למושל בכל ארץ מצרים. החכמה והפקחות הן אחת מן התכונות היסודיות של כל מושל ומנהיג, הנדרש לעתים להכריע ולפסוק, כאשר המציאות אינה ברורה לפניו כלל וכלל . בספר מורשת אבות מסופר שרבי דב בעריש מייזליס המכונה המהרד"ם, נמנה בין פוסקי דורו. לא אחת ולא שתים נשאל בנושאים שהסעירו בשעתם את כל גדולי הדור, כשהכל חפצים לשמוע גם דעתו השקולה, המלאה פקחות ודעת תורה. בעיירות ישראל בפולין הילכו עד לתקופת מלחמת העולם השניה סיפורים ועובדות על אהבתו לעמו ועל חכמתו ופקחותו בישבו על מדין. פעם אחת התיצבו לפניו מלמד עני ובעל מלון עשיר לדין תורה. המלמד טען כי הזדמן למלון בערב שבת והפקיד את צרור כספו אצל הנתבע. הלה, יהודי בעל צורה, הכחיש את הסיפור מכל וכל . שאל המהרד"ם את בעל המלון, הנתבע, אם יהיה מוכן להשבע על טענתו, והלה השיב בחיוב. בתוך כך גלגל המהרד"ם עמו שיחה על דא ועל הא. והנה הבחין בשעון זהב יפה המשתלשל מכיסו של העשיר. המהרד"ם גילה התענינות גוברת והולכת בשעון היפה והוא בקש ממנו את הרשות להתבונן בו מקרוב. הלה הושיט את השעון למהרד"ם, אשר אמר: "שעון יפה כזה, ברצוני להראות לזוגתי. האם כבודו מסכים?" "בוודאי", השיב העשיר מתוך הנאה גלויה. המהרד"ם נכנס לחדר אשתו, נתן בידה את השעון וצוה עליה לגשת אל אשת בעל המלון ולבקש ממנה את הפקדון, שהפקיד אצלה המלמד העני, וכראיה שאכן, בעלה שלח אותה, תציג את השעון המהודר שבידה. הרבנית עשתה כמצוותו, ולאחר שהות קצרה חזרה עם פקדונו של העני, ופני העשיר המכובד – חפו. "אבל", הזהירו המהרד"ם, "אל תצעק עליה, שכן אצטרך להזמין אותך פעם נוספת לבית הדין!"… (ומתוק האור)

 

"ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" (מא, מה)

פסוק זה אמור לענות לנו על שאלה שמתעוררת בענין אחי יוסף, כיצד לא זיהו את אחיהם, המשנה למלך? האם לא שמעו את העבדים קוראים לו בשמו יוסף? על פי פסוק זה, שסיפרה לנו התורה איך קרא פרעה ליוסף, אנו מבינים את התשובה – האחים לא שמעו את שמו של יוסף אחיהם בפי העבדים, משום שהם קראו לו כפי שפרעה כנה אותו: "צפנת פענח". ומדוע התגלגל הדבר כך? כל מה שעבר על האחים עם יוסף, היה לצורך תיקון גדול, לכן סובבו משמים שיוסף יקרא בשם אחר, ואחיו לא יכירוהו. (טעמא דקרא)

 

"וישתחוו לו. .. ויכירם ויתנכר אליהם" (מב, ו-ז)

מעשהו זה של יוסף צריך ביאור, שהרי כשהתגלה אליהם, אמר להם שאין בלבו עליהם, ואם כן, מדוע כשהשתחוו לו התנכר אליהם, ולא גילה להם מי הוא? חלומותיו של יוסף על אחיו הראו, כי אחי יוסף ישתחוו אליו. האחים כעסו מאד על כך, ולכן מכרוהו לישמעאלים . טבעם של בני אדם הוא, שכאשר אדם מנצח את חברו, החבר חש השפלה על כך שהוא נוצח, ונגרמת לו עגמת נפש רבה. כשהגיעו אחי יוסף למצרים והשתחוו לפניו, הכיר אותם יוסף, והבין שזהו אשר ראה בחלומותיו. אך בצדקותו הרבה התנכר אליהם באותה עת, מכיון שלא רצה להשפילם, שכן, אילו היה מגלה להם כשהשתחוו לפניו, שהוא יוסף אחיהם, היתה נגרמת להם עגמת נפש גדולה, כשהיו נוכחים לראות שהם נוצחו ויוסף צדק בחלומותיו. למרות שיוסף חפץ בכל מאדו להתגלות לאחיו, כבש את רצונו והתנכר אליהם לעת עתה, כדי שלא לביישם . (קדושת לוי)

 

"ולהשיב כספיהם איש אל שקו" (מב, כה)

פעם הוצרך הגרי"ז סולובייצ'יק לשלוח מכתב בדואר, אך היה זקוק לאיש נאמן שידאג לכך שהמכתב יוחתם כראוי ויישלח לתעודתו. קרא הגרי"ז לאדם נאמן והושיט לו את המכתב יחד עם שטר כסף גדול. השליח ראה את השטר והציע מיידית: אני אשלם את הסכום הפעוט למשלוח המכתב מכיסי והרב יחזיר לי בהזדמנות את הסכום. סירב הרב מבריסק והסביר: יכולתי לתת לך סכום פעוט כפי עלות המשלוח, אלא שרצוני שתהיה מוכרח לשוב הנה לעדכן אותי בתוצאות השליחות, לכן הענקתי לך שטר גדול. דבר זה, המשיך הרב מבריסק להסביר, למדתי מיוסף הצדיק. כאשר הגיעו השבטים לשבור אוכל ממצרים, הטמין יוסף בכליהם את סכום הכסף שהביאו עמם, מה הייתה מטרתו בכך? סתם לצער אותם? אלא שיוסף הצדיק רצה לוודא שהשבטים יחזרו שנית למצרים, גם אם ימצאו מקור אחר של אוכל בינתיים. כדי להבטיח זאת, הטמין בכליהם ממון שאינו שלהם, כך היה בטוח שצדיקים כמותם ישובו אליו שנית להשיב את הממון. (במחשבה תחילה )

 

"יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה" (מב, לו)

כאשר דרשו השבטים מיעקב שבנימין יבוא איתם למצרים, יעקב מתנגד נחרצות. ראובן מציע הצעה (שם לז): "ויאמר ראובן אל אביו לאמור את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך, תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך". רש"י (שם לח) מבאר: "לא קיבל (יעקב) דבריו של ראובן. אמר: בכור שוטה הוא זה. הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני"?! ויש להבין: מה באמת עלתה בדעתו של ראובן כאשר הציע את דבריו? וכי חשב שיעקב אבינו יהרוג שתי נפשות? לא סתם נפשות, אלא נכדיו ובני בנים הם כבנים… סיפור מרגש שהיה כך היה : יהודי שהתאלמן מרעייתו ל"ע ובנו הגיע לפרק האיש מקדש, הגיע לביתו של כ"ק האדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א וביקש להתברך מפיו לרגל החתונה. שמע האדמו"ר את בקשתו והחזיר לו אף הוא בקשה: "ביום שתתקיים החתונה, כאשר תסיימו את כל האירוע כולו, אני מבקש שתיכנס אלי כי רצוני לדבר איתך". היהודי חש שלא בנוח. "הן ה'מצווה טאנץ' יסתיים בשעה מאוחרת בלילה, אין רצוני להטריח את הרבי שליט"א. אגיע בעזרת השם ביום אחר". הרבי התעקש: "אני רוצה שתגיע דווקא באותו יום. אני אחכה לך בכל שעה שתגיע!" רק כאשר היהודי אישר שהוא יגיע בסיום החתונה, ניאות הרבי להעניק לו מברכותיו מלוא חופניים. לאחר החתונה, נקש היהודי על דלתו של הרבי מוויז'ניץ, בשעת אישון לילה שנושקת לכוכבי בוקר, ונראה היה שחיכה רק לו. היהודי התיישב וחיכה למוצא פי האדמו"ר והשאלות לא איחרו מלהגיע: הרבי התעניין בכל פרט ופרט מהחתונה. באיזו שעה הלכו ל חופה, מי היו השושבינים, מי התכבד בברכות, איך היו המאכלים בסעודת החתונה והאם היה מקום לכל האורחים, כיצד היו מעגלי השמחה ומי היה הגראמער ב'מצווה טאנץ' ואילו פנינים הוא אמר… המחותן חש שלא בנוח, אבל מפני הכבוד לא הראה את פליאתו וענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. שעה ארוכה ישב וענה לכל שאלותיו המפורטות של הרבי, ובשעה שהאיר מזרח נפרד מהרבי לשלום. מקורביו של הרבי תמהו לא פחות מהיהודי, ובהזדמנות הראשונה שאלו את הרבי מוויז'ניץ מה זה ועל מה זה. הרבי השיב במתק לשון: "דרך העולם היא שכאשר ההורים חוזרים משמחה הם מדברים בינם לבין עצמם בשעות שלאחר השמחה על האירוע והחוויות שחוו. ליהודי זה", הטעים הרבי, "אין אף אחד שישוחח איתו כאשר הוא שב מחתונת בנו. לכן הזמנתי אותו אלי כדי שישיח וירווח לו"… בספר 'תולדות יצחק' מביא רעיון מחייב על תגובתו של ראובן ליעקב: מלשונו של יעקב לבניו "עלי היו כולנה", הבין ראובן שיש לאביו תרעומת על כך שהוא נושא במשא הצרות לבד ובניו לא נושאים עימו בעול ולא מרגישים בצערו. לכן התחכם ראובן והציע "את שני בני תמית". הצעה שיעקב כמובן התנגד לה ושלל אותה מכל וכל. או אז אמר ראובן לאביו: בני הרי הם רק נכדיך ואתה מסרב להרוג אותם. ואילו יוסף ובנימין הם אחינו – בדרגת קרבה גדולה יותר מאשר נכדים לסבם, ומדוע זה תחשוב שאיננו מצטערים בצערם? ! (במחשבה תחילה)