ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת משפטים – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא, א)

צריך אדם לשים את משפטי האלוקים לפניו. עליו להקדיש את כל ה"אני" שלו בעבור המשפטים ולמסור את נפשו עליהם. וזהו שאומר הכתוב: "לפניהם" – שיעמידו את המשפטים לפניהם, לפני קיומם העצמי… (קול שמחה)

 

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא, א)

שאל שר אחד, את הצדיק מאפטא ר' אברהם יהושע העשיל זיע"א, אצלנו מי שיש לו תביעה על חברו מגיש כתב תביעה לבית המשפט והשופט קובע תאריך המשפט, בינתיים יש לו לשופט שהות לעיין בדבר, וכשמגיע זמן המשפט מעמידים שני הצדדים עורכי דין, דנים ומתווכחים, ואחר כך מוציא השופט פסק דינו, ויש גם אפשרות לערער וכו', ואילו אצלכם היהודים באים פתאום לרב מציעים את הטענות, והרב כמעט תמיד פוסק מיד, היתכן שיש בנוהל כזה משפט צדק? ענה לו הרה"ק מאפטא, אמשול לך משל, פעם רדף זאב אחרי שה והשיגו, כשעמד לטורפו הגיע פתאום הארי והוציא את השה מידו של הזאב, טען הזאב, הרי זו גזילה ממש, הלכו שניהם להתדיין לפני השועל, פסק השועל, יחלוקו, חצי לארי וחצי לזאב, ומי יחלק את השה כדין, נמנו וגמרו שהשועל יחלק, מחלק השועל את השה לשנים וקובע שאין החלקים שווים, נשך קצת מאותו החלק שנראה לו יותר גדול, כדי להשוותו לשני, אלא ששוב נראה לו שעכשיו זה קטן יותר מדי ונשך מהשני, וכך נשך פעם מחלק זה ופעם מחלק זה, עד שלא נשאר כלום בשביל בעלי הדין. אמר לו הרה"ק מאפטא, כך הוא אצלכם, אתם מתדיינים ומתדיינים, מעמידים עורכי דין ומערערים, ובסופו של דבר ההוצאות ושכר הטרחה ה"שושבינים" אוכלים את הכל ולא נשאר כלום בשביל בעלי הדין. אבל אצלינו משתדל הרב לפסוק מיד, או לעשות פשרה וכך נאה ויאה לו, שלא לקפח את שני הצדדים גם יחד. (אמרות חכמה)

 

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא, א)

מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני. (רש"י) כדי שלא יהיו אנשים סבורים, כי מכיון שהמשפטים הם בעלי אופי הגיוני ומחויבים לפי השכל, אינם איפוא מצוות אלוקיות אלא יצירות אנושיות – על כן העידה התורה, שהם "מסיני" כדוגמת מצוות אחרות שהן בבחינת חוקים ויש לקיימן רק מפני רצון השם-יתברך ולא משום שהשכל מחייב אותן… (חידושי הרי"ם)

 

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא, א)

אשר תלמדם לא נאמר, אלא תשים ופירש רש"י כשולחן ערוך ומוכן לפני האדם. אחד מחסידי הרי"ם הקדוש זי"ע התנצל לפניו, אודות שכחה שיש לו והוא שוכח מה שלומד. אמר לו הרי"ם, הזדמן לך פעם שלקחת הכף לאכול ושכחת לשים הכף בפה רק נתת את הכף תחת האוזן? ענה החסיד הנ"ל איך יתכן לשכוח איך לאכול ושלא ליתן האוכל לפה, אשר בזה כל החיות של האדם, אמר לו הרי"ם, אם כן איך יתכן שאתה שוכח התורה אשר בזה תלוי כל חיות האדם, כי מזון הנשמה הוא כמו האוכל שהוא מזון הגוף, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קיט, צג) לעולם לא אשכח פיקודיך כי בם חייתני. (בית יצחק)

 

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא, א)

תשי"ם נוטריקון ש'שת י'מים ת'עשה מ'לאכה, רמז שדנין רק בימות החול ואין דנין בשבת. ויש לומר בצחות הטעם, כיון שאמרו חז"ל שהדיין צריך לראות בשעת הדין כאילו גהינום פתוח תחתיו, אם כן אי אפשר לדון בשבת כיון שגם הגהינום שובת בשבת קודש.

 

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא, א)

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא תעלה על דעתך לשנות לפניהם כמה פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כפי שנמסרו לך הלכותיהן, ותאמר איני מטריח עצמי להסביר להם טעמי הדבר, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם (רש"י). והכוונה היא כי כשם שכשמאכילים ילדים קטנים צריך לפורר להם את האוכל הדק היטב, וישנם מאכלים שצריכים גם להמתיקן, כן ציוה הקדוש ברוך הוא את משה שעל אף שהוא הבין את עומק התורה אבל עבור עם ישראל צריך לפרט את התורה לפרטיה, לפורר להם את חלקי התורה הנעימה לפירורים, כשולחן ערוך שצריך רק להכניס לפה. (לבוש יוסף)

 

"ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם" (כא, ד)

כותב רבינו האור החיים הקדוש שאדם שמתלהב בעבודת קונו, ואינו רוצה להיפרד מהנשמה שלו, כי רוצה להמשיך לעבוד את ה' גם באפיסת כוחותיו, מקבל שכר כאילו חי כל ימי עולם ועבד את ה', כי מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. והוא מרומז בפסוק 'ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אשתי ואת בני' שהוא אוהב את הנשמה הנקראת 'אשה', 'ואת בני' הם המצוות ומעשים טובים, 'ועבדו לעולם' שיקבל שכר כאלו עבד את השם יתברך כל ימי עולם.

 

"וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים אם רעה בעיני אדוניה…והפדה… אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע… ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף" (כא, ד)

התורה הקדושה צועקת כאן מעומק הלב על אורך גלות ישראל, וכפי שרבינו האור החיים הקדוש מפרש והולך ברמז הפסוקים, וכדלהלן: 'וכי ימכור איש' הקדוש ברוך הוא שנקרא 'איש', 'את בתו לאמה' מכר את כנסת ישראל הנקראת 'בתו' שתלך בגלות ותהיה ל'אמה' אצל הגויים, ושואלת התורה מדוע 'לא תצא כצאת העבדים'? שהרי עם ישראל כבר בגלות קרוב לאלפיים שנה, ומדוע שונה מכל אמה היוצאת לאחר שש שנים? ולמרות 'אם רעה בעיני אדוניה', שהיא ממשיכה לחטוא, אי אפשר לקרוא לה 'רעה' כי היא בגלות וצער וזה מכריח אותה לחטוא, והקדוש ברוך הוא יוכל לבחון הדברים רק לאחר שיקיים 'והפדה' שיפדה אותה מהגלות, ואז יראה שרק כובד הגלות מונע אותם מלעבוד את ה' כרצונם האמיתי. והתורה מוסיפה וטוענת לפני הקדוש ברוך הוא: 'אם אחרת יקח לו' שבגלות כל השפע הטוב עבר לאומות העולם, כאשר 'עיני כל ישראל רואות', אז לפחות 'שארה כסותה ועונתה לא יגרע' שיהיה לכלל ישראל את הצרכים המנימליים של אוכל וביגוד, ו'עונתה' שה' יענה לתפלותיהם. 'ואם שלש אלה לא יעשה לה' כמו שאנו רואים שאין לבני ישראל הצרכים הרגילים, 'ויצאה חנם' מהגלות אפילו אין להם שום זכות, 'אין כסף' אפילו שאינם כוספים לגאולה.

 

"ואשר לא צדה והאלוקים אנה לידו" (כא, יג)

לכאורה ראינו בפרשתנו שאדם אשר הרג בשוגג צריך לנוס לעיר מקלט, וכידוע מתחבא שם עד שיפטר מן העולם הכהן הגדול, וראינו שיש חיוב לתלות שלטים בדרך המורים באיזה כיוון נמצאת עיר מקלט. נשאלת השאלה, לעניין ביכורים שמעלים לבית המקדש לא ראינו שחייבים לשים שלטים להודיע הדרך לבית המקדש א"כ למה גבי עיר מקלט כן חייבו חכמים לשים שלטים בדרך? אלא התירוץ הוא כזה: כשאדם הולך עם הטנא בידו ורוצה לעלות לבית המקדש שואל הוא את האנשים היכן הוא בית המקדש? עונים לו: וכי מה הצורך שלך בבית המקדש? עונה להם להביא ביכורים באתי… יוצא פרסום בין האנשים על דברי מצווה… אבל גבי הנס לעיר מקלט אין צורך לפרסם את הנושא כ"כ לכן חייבו לשים שלטים..

 

"וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" (כא, טז)

בספר "תנועת המוסר" מובא סיפור על מסירותו הנפלאה של רבי ישראל סלנטר להצלת ילד מידי שוביו: בזמן עלות ניקולאי הראשון על כיסא המלוכה ברוסיה השתנה היחס ליהודים לרעה. גזירות רבות ניתכו עליהם. באותה תקופה נגזרה גזירת (הרקטורים) "הקנטוניסטים" האכזרית. הרוסים היו חוטפים ילדי ישראל ומוסרים אותם למלכות לשם עבודת צבא ממושכת. בחלקה של העיירה סלנט נפלה הגזירה לתת ילד אחד לצבא, עיני ראשי הקהל התחילו לפזול לעבר משכנות הדלים כמנהג הימים ההם. באותם ימים נקלעה לסלנט אלמנה עניה, שהייתה מחזרת על הפתחים ומנגנת בתיבת נגינה כמקובל בסביבה ההיא, היא הלכה בלוויית בנה הקטן, שהיה אוסף את הפרוטות שהיהודים היו זורקים לה, ממוני הקהל חטפו את הילד מידי אמו, שינו את שמו לשם אחר מילדי המקום ורשמו אותו לעבודת הצבא לשם מילוי חובתם למלכות. זעקות האלמנה הענייה הרקיעו שחקים. דעתה נטרפה עליה, היא התרוצצה מבית לבית, דפקה על דלתות גבאי העיר, אך ללא הועיל. באותו זמן הגיע רבי ישראל לשבות בסלנט, האישה בראותה לפניה איש נשוא פנים נפלה לרגליו והתחננה שיציל את ילדה. ר’ ישראל הקשיב לסיפור דבריה, הרגיע אותה וביקשה לבוא לאחר שבת, בליל שבת ובשבת בבוקר, הלך ר’ ישראל לבית הכנסת להתפלל ולא דיבר עם איש מאומה בעניין זה. אחרי תפילת שחרית, באו כל נכבדי המקום לאכסנייתו של רבי ישראל לקידוש, אחרי שקידשו על היין, קם פתאום ר’ ישראל ממקומו בקצף נורא והתחיל לנזוף במסובים ולכנותם בשם רוצחים וגונבי נפשות, בהיותו מכיר את ראשי הקהל, פנה לכל אחד באופן אישי, לאחד אמר "הרי צדיק אתה וקושר את מטפחתך על הצוואר בשבת, כדי לא לטלטל אף במקום עירוב, ואילו לעבור על הפסוק: "גונב איש ומכרו מות יומת" לא אכפת לך?" לשני אמר "הרי אתה מחזר אחרי מצוות ומדקדק בקלה כבחמורה, ואילו למסור נפש מישראל לשמד מותר?" לשלישי אמר: "הרי אתה מדקדק במצה שמורה ובאתרוג מהודר, ואילו לעבור על הלאו: "כל אלמנה ויתום לא תענון", שיש עליו מיתה בידי שמים, אין אתה חושש?" וכן לרביעי וכן לחמישי. הקהל נדהם ונבהל מפניו ולא יכלו לפצות פה לענות לו, ר’ ישראל קפץ ממקומו כאילו הכישו נחש, ותוך זעקה מרה שאסור להימצא בחברת רשעים עזב בבהלה את הבית ובאמצע יום השבת עזב את העיר. השמועה עברה מבית לבית. נזיפתו הצורבת של ר’ ישראל, גאון וצדיק הדור, ובריחתו מהעיירה העליבה אותם עלבון נוקב ויורד עד תהום הנפש, גם ראשי הקהל, האחראים לחטיפה, הכירו בחטאם והחליטו לשחרר את הילד החטוף ולפייס את ר’ ישראל, אולם, לא נמצא איש בכל העיירה שהיה לו העוז ללכת בשליחות זו ולהסתכל בפניו של ר’ ישראל עד שר’ אליהו מקרטינגה, שהיה באותו מעמד, קיבל זאת על עצמו. אחרי חיפושים רבים הוא מצא את ר’ ישראל מהלך בין ההרים שבתחומי העיר שקוע במחשבות נוגות. אחרי שגילה לו ר’ אליהו ששחררו את הילד החטוף נאות ר’ ישראל לשוב העיר. מסופר שכאשר בטלה הגזירת הנוראה ושוב לא חטפו את ילדי ישראל לצבא הצאר הרוסי, שמח רבי ישראל שמחה גדולה מאד. שמחתו על ישועת ה’ והצלתו הייתה כה גדולה עד שהוא גער בתלמידיו על שלא ברכו את ברכת "הטוב והמטיב" בשם ומלכות. (מורשת אבות)

 

"וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו" (כא, יח)

שאלו לברזל מפני מה קולך נשמע כל כך בעת שמכים עליך, והזהב בעת שמכים עליו אין קולו נשמע כל כך, והשיב הברזל, הטעם פשוט כי הזהב לא מכה אותו הזהב שהוא אחיו, רק הברזל שהוא זר אליו מכה אותו, לכן אינו צועק כל כך בעת שמכה עליו, אבל הברזל, מכה אותו הברזל שהוא אחיו וקרובו, זה כואב מאוד, שאחים וקרובים יכו זה את זה, ולכן הברזל צועק מאוד בעת שמכה עליו ברזל אחר. (ילקוט הגרשוני)

 

"ורפא ירפא" (כא, יט)

'טוב שברופאים לגיהנום' (קידושין פ"ד). הגאון הרב שך זצ"ל היה אומר במילתא דבדיחותא שאת הרופאים צריכים בגיהנום, כי שם מצויים כל אלו שסובלים ומתייסרים ואילו בגן עדן כולם בריאים. ומובא בספר 'חכמת חיים' על רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל שהחזיק טובה גדולה לד"ר וואלך על שהקים את בית החולים 'שערי צדק'. והגם שהיה יהודי ירא שמים שנהג לפי הנחיותיו של רבי יוסף חיים, נהג הרב לרצותו פעם בפעם על דברי חז"ל הנ"ל. פעם אחת אמר לו כך: "רופא שצריך לטפל בחולה ולנתח אותו, יודע שלעתים הנתוח מסוכן והחולה עלול למות, חושב הרופא לעצמו: 'למה אני צריך לטול על עצמי את הסיכון הזה, אם הוא ימות חלילה, אני אהיה האחראי ואני עלול לרשת גיהנום בעבור כך, לכן מוטב שלא אטפל בו'. לכן, רופא טוב, הוא זה המוכן להכנס לגיהנום, העיקר שיציל את חייו של החולה".

 

"ורפא ירפא" (כא, יט)

כל מיני צער הבאים על האדם הם מן השמים ואפילו חירופים וגידופים מכוונים מהשמים. (החפץ חיים). הגמרא (ב"ק ה): דברי רבי ישמעאל אומר: "ורפא ירפא", מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. למרות שהחולי הגיע מידי שמים אך נתן הקב"ה היתר לרופא לרפא את החולי. אך חס וחלילה אל יבעט בייסורים, כפי שאומר הגאון מווילנא: "אלמלי הייסורין לא היינו מוצאים ידינו ורגלינו ביום המשפט".

 

"ורפא ירפא" (כא, יט)

היה רופא שנהג לטול סכום נכבד עבור הטפול בחולים. כששאלו אותו: "מדוע מחיריו יקרים כל כך", ענה: "כתוב: 'טוב שברופאים לגיהנום'. ומי הוא ההולך לגיהנום, רופא טוב. דהיינו: מי שגובה סכום פעוט לבקור. ומדוע, כי ד' הביא את המחלה לחולה והוא צריך להוציא סכום כסף כדי להתרפא ואם אני אגבה סכום נמוך, הרי יגזור עליו לבוא לרופא שוב ושוב ולהוציא בכל פעם עוד סכום כסף עד שישלם את כל מה שנגזר עליו. לכן אני לא רופא טוב לב ואני לא הולך לגיהנם, שהרי אני מלכתחילה גובה סכום גבוה מאד ובכך גורם לחולים להתרפא מיד. (חכמת חיים)

 

"ורפא ירפא… " (כא, יט)

אצל הקב"ה נאמר (בשלח טו, כו) "אני ה' רופאך", פעם אחת. ואילו אצל רופא בשר ודם כתוב ורפא ירפא – פעמיים. בא לומר בפעם הראשונה הוא מקלקל ואחר כך מרפא מה שקלקל. (בשם הרב ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי)

 

"רק שבתו יתן ורפא ירפא" (כא, יט)

המילה "שבתו" מרמזת כאן לשמירת שבת כהלכתו, והיינו "רק שבתו" אם ייתן את "שבתו" שזהו שבת "לה'" וייזהר בכל הלכות שבת ודקדוקיה ומצוותיה, אזי יזכה ש"ורפא ירפא" שהקב"ה יגמול לו כמעשיו וירפא אותו מכל נגע ומחלה, ולכן אף נהגו בכל תפוצות ישראל לברך מי שבירך לחולה דווקא בשבת ולומר "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" שזהו בזכות שמירת השבת. (האדמו"ר מקודינוב זצ"ל)

 

"רק שבתו יתן ורפא ירפא" (כא, יט)

כשביקר רבינו הגר"א את אחד מאחיו, אשר שכב על ערש דווי, מצא שם שני רופאים גדולים, מאמסטרדם ומפטרבורג. הגר"א פנה אל אחיו ושאל אותו כמוכיח, מה לך ולרופאים, הרי ה' הוא רופא חולים? שאל אותו הרופא ההולנדי, וכי לחינם ברא הקב"ה רופאים ותרופות? ענהו הגאון, אף הוא בשאלה, וכי לחינם ברא הקב"ה חזירים?! אלא, אלו לא נבראו אלא לגויים, אף התרופה והרופא לא נבראו אלא לגויי הארץ, ולא לישראל אשר צריכים להתרפאות בידי הקב"ה. (כתבי רבי יוסף זונדל מסלנט)

 

"כל אלמנה ויתום לא תענון…" (כב, כא)

מדרכו של עולם, כאשר אדם נקלע לצרה, הוא פונה תחילה לבקש עזרה מן הקרובים לו ביותר, בן אל אביו ואישה אל בעלה. לא כן אלמנה ויתום, הצועקים מיד אל הקב"ה, שאין להם קרוב ממנו. זהו שנאמר: "כי אם צעוק יצעק אלי" – צעקתו תבוא מיד אלי, ולכן מידת הדין נותנת כי "שמוע אשמע צעקתו". (רבי יצחק מוואלוז'ין זצ"ל)

 

"כל אלמנה ויתום לא תענון" (כב, כא)

הגאון הרב שך זצ"ל סיפר על דודו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל: פעם ראוהו עולה לביתו וחוזר על עקבותיו, לאחר זמן קצר שוב עוה לביתו ושוב מיהר לרדת וכך חזר הענין על עצמו כמה פעמים. כששאלו אותו לפשר הענין הסביר: "בביתי נמצאת עוזרת אלמנה, וכשרציתי להכנס לביתי שמעתי אותה שרה, אם אכנס היא בודאי תפסיק לשיר, אך כיון שכאשר היא שרה זה בודאי מפיג במעט את צערה ומשכיח את צרותיה, לכן נמנעתי מלהכנס, עד שוידאתי כי הפסיקה לשיר מעצמה ורק אז נכנסתי לבית". (שמושה של תורה)

 

"לכלב תשליכון אותו" (כב, ל)

משכיל עז פנים בא פעם אל הגאון רבי אברהם בורשטיין, בעל ה"אבני נזר" מסוכצ'וב, ובפיו בקשה: אם יבואו לפני הרב עם עוף או בשר בקר שיש ספק בכשרותם והרב יבדוק ויטריף את הבשר אנא שלחוהו אלי… אני אוכל אותו… אינך הראשון המבקש זאת אמר הרבי – כבר קידמוך… מי הקדימני? תמה המשכיל. אספר לך מעשה שהיה אמר הרבי: כאשר באו משה ואהרון אל בית פרעה, עמדו בשער הארמון כלבים עזי נפש שהגנו על הפתח ולא נתנו לאיש להיכנס. פרעה כך טענו הכלבים נותן לנו את מזוננו ומתפקידנו להגן עליו. לא ניתן לכם להיכנס! אמר להם משה רבינו: אינכם יודעים שפרעה אוכל את הבשר המובחר ואילו לכם הוא משליך את הפסולת… לעומת זאת אנו, הקדוש ברוך הוא עומד להוציאנו ממצרים ולתת לנו את התורה שם נאמר שכל נבלה וטריפה, אפילו אם המדובר בבשר משובח ביותר: "לכלב תשליכון אותו"! שמעו הכלבים את הטענה והניחו להם להיכנס. ואכן כעבור זמן לא רב יצאו ישראל ממצרים והתקיימה ההבטחה שהובטחה לכלבים ובני ישראל נצטוו "לכלב תשליכון אותו". עברו שנים המשיך בעל ה"אבני נזר" בסיפורו וקמו דור חדש של משכילים מזלזלים בתורה ובמצוות והחלו הם לאכול נבלות וטריפות… תבעו אותם הכלבים לדין. נעמד נציג המשכילים וטען: בתורה לא נאמר שיש להשליך את הנבילות לכלב ההולך על ארבע דווקא… ישנם גם הולכי על שתיים שאין הם טובים מן הכלב בהרבה… אכן כן השיב נציג הכלבים באמת אין כל הבדל אולם אנו זכינו בבשר משום שלא חרצנו לשון כלפי בני ישראל, ואילו אתם המשכילים אינכם חדלים לחרוץ לשון… בכל עת הנכם פוערים את פיכם נגד שומרי התורה והמצוות, ומדוע זה מגיע לכם לקבל את בשר הנבילות והטריפות?!… שמע המשכיל את דברי הרבי ועזב בבושת פנים.

 

"לכלב תשליכון אותו" (כב, ל)

מסופר על יהודי תמים שהיה גר בכפר והיה נוסע לעיר לשאול את רב העיר בעת שהיתה מתעוררת שאלה בענייני כשרות. הרב שם לב שכבר עברו כמה חודשים והאיש לא הגיע אל הרב עם שום שאלה. יום אחד חוזר האיש אל הרב עם שאלה, הרב ענה על השאלה וגם הביע את תמיהתו על הזמן הממושך שבו נעדר האיש, תשובת האיש היתה, שבפרשת משפטים הרב דרש על הפסוק: "כל נבלה לא תאכלון לכלב תשליכון אותו״, אמר האיש לעצמו: ״לשם מה לנסוע לעיר עבור כל שאלה בעוף, אני אשליך את העוף לכלבים, אם יאכלו הבשר הזה, סימן שהוא נבלה ואם לאו סימן שהוא כשר״, וכך באמת עשה. אם כך, שאל הרב, מדוע חזרת אלי עם שאלה? אמר לו היהודי: שמתי לב שהכלב שלי מאוד מחמיר, את הכל הוא מטריף, ולא הכשיר אפילו עוף אחד.

 

"לנטות אחרי רבים להטות" (כג, ב)

רק בדבר שאינו ברור, העשוי לנטות לצד זה או לצד אחר, אז יש להטות אחר הרוב, אבל דבר ברור הנעלה מכל ספק אינו כפוף להכרעת הרוב. לפיכך לא יטו בני ישראל לעולם אחרי רוב העולם ביחס לאמונה. (הגאון בעל חתם סופר)

 

"מדבר שקר תרחק…" (כג, ז)

בשם ר' זושא מאניפולי זיע"א "מדבר שקר" פירוש כשאתה אומר דיבור של שקר, מיד אתה מרחיק את עצמך מה' יתברך. (אמרי פנחס)

 

"מדבר שקר תרחק… " (כג, ז)

שום דבר לא היה לי כל כך קשה כמו העבודה כנגד השקר. י"ג שנים ארכה עבודתי, והיא שברה לי כל אבר וכל עצם, אבל יצאתי הימנה. 13 שנה לימדתי את לשוני לא לדבר שקר, לאחר מכן, עוד הייתי צריך 13 שנה כדי ללמדה כיצד לדבר אמת. (ר' פנחס מקוריץ)