ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת משפטים – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"ורפא ירפא" (כא, יט)
בוינה היה איש אחד חסיד מטשורטקוב, שהיה לו מכר הרחוק מחסידות ובקושי היה שומר תורה ומצוות. כשהגיע לימי הזקנה נתקף במחלה, ובהיותו איש אמיד לא חסך בהוצאות רופאים ורפואות. הוא פנה למומחים גדולים ביותר, אך ללא הועיל, עד שהוא ורופאיו התייאשו מרפואתו. כאשר פגש בו רעו החסיד, סח לפניו את דאגתו ויאושו. השיב לו חברו, הלא נמצא פה עמנו בוינה איש מופת הרב הקדוש רבי ישראל מטשורטקוב זיע"א, שהרבה אנשים מוצאים אצלו עזרה בצרה. לך אליו כי הוא חכם אמיתי שאפשר לסמוך עליו. האיש החולה שאמונתו היתה קלושה ביותר, היסס מתחילה, אך עקב מצבו ביקש מחברו כי יתלווה אליו בהליכתו לרבי. בבואם לרבי, הסיח החולה את אשר בלבו, ותיאר את כל פרטי הענין. הרבי יעץ לו ללכת לרופא מסוים. כאשר בא לרופא, הבין כי הוא רופא ברמה נמוכה, והתחיל לפקפק בעצת הרבי, באומרו לעצמו, רופאים גדולים לא מצאו מזור למחלתי, ומה יעזור רופא קטן זה? הלך לחברו, סח לפניו מצוקתו ואמר: כנראה שגם הרבי מייאש אותי. החסיד עודדו ואמר לו: עשה מה שהרופא יצווה עליך לעשות, שהרי הרופא אינו אלא שליח. שמע לעצת ידידו, לקח את התרופות שהרופא נתן לו, ותוך זמן קצר הבריא. לא היה קץ להשתוממותו ולפליאתו של אותו יהודי, עד שבא לחברו וביקש ממנו שיבוא עמו שוב לרבי, וכך עשו, הלכו וסיפרו לרבי הכל. האיש אזר עוז ושאל את הרבי, כיצד יתכן שרופאים גדולים לא הועילו ואילו הרופא הקטן הצליח. השיב הצדיק ואמר: כתוב "ורפא ירפא" (שמות כ"א) ואמרו חז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות (בבא קמא פה). הרבי ברכו ונפרד ממנו לשלום. הוא והחסיד יצאו יחד אך לא הבינו את כוונת הרבי בתשובתו, לכן נכנסו לבן הרבי הרה"ק רבי דוב בערניו זיע"א ושאלו אותו לפשר הדברים. השיב וענה: "מכאן" מבית הצדיק ניתנה רשות לרופא לרפאות, ואין זה משנה אם הרופא גדול או קטן. הקב"ה הוא המרפא חולים.
"רק שבתו יתן ורפא ירפא" (כא, יט)
כשהיה הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין בארה"ב, התקשר לאחד הגבירים ושאל אם אותו גביר יכול לבוא אל הרב למלון. הגביר התנצל שכרגע תקפה אותו מחלת השפעת הוא אינו יכול לצאת מביתו. החליט הרב לערוך ביקור חולים אצל הגביר. כשפתח הגביר את הדלת לקול הנקישות, הוא עמד במלוא הדרו, בריא ושלם. אמר לו הרב מאיר שפירא: "עתה תצטרך לשלם פעמיים, פעם אחת תרומה לישיבה, מה שהייתה כוונתי בתחילה, ופעם נוספת דמי ריפוי, שהרי היכן היית מוצא רופא שירפא אותך כל כך מהר?!"… (רבי מאיר אומר)
״ורפא ירפא״ (כא, יט)
"מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס, א). פעם אחת חלתה הרבנית רבקה, אשת הרבי מהר"ש מליובאוויטש, במחלת ריאות, והפרופסור המומחה התייאש מסיכוייה להחלים. אמר על כך חותנה, ה'צמח צדק', כי מדברי חז"ל שאמרו "שניתנה רשות לרופא לרפאות" יש לדייק שלרופא ניתנה הרשות לרפא בלבד, אבל לא לייאש. פעם אחת באה אישה אל רבי יצחק אלחנן, רבה של קובנה, ובכתה בכי תמרורים על שהרופא גילה את דעתו כי בעלה לא יחיה יותר משלושה ימים. השתומם הגאון: "ככה?! הוא הבטיח שלושה ימים?! ואני על עצמי אינני בטוח אפילו על יום אחד, כי אין האדם יודע את עתו"…
"ורפא ירפא" (כא, יט)
"מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות " (ב"ק פה א) רבים מהמפרשים התקשו לאור דברי הגמרא האמורים, הכיצד זה במסכת קדושין (פב, א) אמרו חכמינו זכרונם לברכה כי: "טוב שברופאים לגיהנום", הלוא פסוק מופרש מתיר את העיסוק ברפואה, ובשלחן ערוך' (יורה דעה שלו א) אף נפסק שמצוה יש בדבר, וכן ידוע כי רבים מגדולי ישראל עסקו בחכמת הרפואה? ביאור נפלא לכך אמר הגאון רבי עקיבא איגר: אכן העיסוק ברפואה הינו חשוב ומועיל, אלא שכיון שלצורך העיסוק במקצוע זה על הרופא לסגל לעצמו מידות של אכזריות ושקר, אכזריות במתן רפואות וטיפולים המכאיבים לחולה, ושקר – כדי לא לגלות לחולה את מצבו האמתי כדי שרוחו לא תיפול, על כן הזהירו חכמים: 'טוב שברופאים' – אם יאמץ אדם את המידות שבקרב הרופאים נחשבות טובות, עשוי הוא לרשת גהינום. ויש להוסיף כי על כך אנו משבחים בתפילת שמונה עשרה: "כי אל מלך רופא נאמן ורחמן אתה" – רק הקדוש ברוך הוא יכול לרפא בנאמנות וברחמנות, בניגוד לרופא בשר ודם שנאלץ להשתמש בשקר ובאכזריות. (דרושי וחדושי רעק"א עה"ת)
"חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" (כא, לז)
אמרו חז"ל בגמרא (בבא קמא עט:): תנינא, אמר רבי יוחנן, בוא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו [משלם הגנב] חמשה, שה שהרכיבו על כתפו [משלם] ארבעה. ומפרש רש"י שור שהלך ברגל ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו משלם חמשה, שה שנשאו על כתפו משלם ארבע הואיל ונתבזה בו. הוסיף הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל (באור יחזקאל) שאף כי בטבע האדם, כשרואה את רעהו בכזו שפלות של גניבה, ודאי מאבד הלה כל ערכו בעיניו ומזלזל לגמרי בכבודו, מכל מקום רואים שדעת התורה היא אחרת, ומחשיבה את ערכו של אותו אדם עד כדי להתחשב בכבודו שלא יתבזה, משום שלמרות פחיתותו יש בו חלק אלו-ה ממעל. את המעשה שלפנינו סיפר יהודי על הגאון רבי אברהם דב אויערבאך זצ"ל (אח הגרש"ז זצ"ל), ממנו ניתן ללמוד היאך אפשר להוכיח ולהעיר לזולת בצורה מכובדת באופן שישמר כבודו של הזולת. בהיותי בחור נגשתי להיות חזן, ואחר התפלה כיביתי את הנרות שבעמוד החזן, ברוח פי, ולא ידעתי שבספר חסידים כתוב לא לכבות את הנרות ברוח הפה. לאחר קצת זמן ניגש אלי רבי אברהם דב, ושאלני בתמימות כמי ששואל דבר הלכה, האם יודע אני למה בערב שבת כשמטיבים את הנרות ומדליקים אותם, מכבים ברוח הפה, אף שבספר חסידים כתוב לא לכבות ברוח הפה…? אמרתי לו שאינני יודע, והוא השיב לי, כיון שכל הטעם הוא משום סכנה, ובערב שבת שהטבת הנרות (הדלקה וכיבוי) מצוה היא, הרי שומר מצוה לא ידע דבר רע… מלבד הידע החשוב שקיבלתי, למדתי מזה כיצד ניתן להעיר לאדם בדרך כבוד ובשיא הרגישות, ושאפשר ליידע אדם על הלכה שנתעלמה ממנו גם בצורה מכובדת ועקיפה שאבין מעצמי שביום חול לא מכבים כך, ולא מוכרחים לעשות זאת ע"י מחאה ישירה, מתנשאת ופוגענית… (שים שלום)
"כל אלמנה ויתום לא תענון" (כב, כא)
בפסוק זה הוכפלו שלשה פעלים: "אם ענה תענה אתו… כי אם צעוק יצעק אלי… שמוע אשמע צעקתו". באר הרבי מקוצק, שכאשר מענים יתום ואלמנה, הרי הוא להם עינוי כפול והצער מעורר בהם את סיפורי יתמותם ואלמנותם, שאם היה האב חי לא היו מענים אותם, ונמצא שצערם כפול, לכן צעקתם כפולה והקב"ה אף ישמע אותם בכפילות. תלמידיו של רבי ישראל סלנטר, באו אליו פעם בסמוך לחג הפסח, ושאלוהו מה הם ההידורים שעליהם לחזר אחריהם באפיית המצות. "הידור אחד יש לי" אמר רבי ישראל, שלא להכביד על האלמנה העוסקת בלישת הבצק, שכן עליה יש לאו מיוחד של "כל אלמנה ויתום לא תענון".
"אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (כב, כד)
רבי משה לייב מסאסוב דיבר פעם אחת על כך שכל מה שברא הקב"ה בעולמו נועד לשמשו ושצריך ואפשר לנצל כל דבר וכל מידה לעבודת הבורא. שאל אחד הנוכחים, שהיה גבאי צדקה: "איזו תועלת בעבודת ה' יש ממידת האפיקורסות?" השיב רבי משה לייב: "כשבא אליך עני ומבקש עזרה, אל תהיה פתאום מאמין גדול ותתחיל לומר לו בטח בה', ה' יעזור'. כאן עליך להשתמש במידת ה'אפיקורסות, לחשוב שאין לעני הזה מושיע אלא אתה, ולעזור לו ככל יכולתך".
"אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה" (כב, כד)
שאלו פעם את ר' אברהם זלמנ'ס, תלמיד הסבא מנובהרדוק: "האם לאדם מותר ללוות כסף על סמך בטחון בה' שיעזור לו להחזיר את ההלוואה". ענה להם: "אם אדם זה היה מלוה כסף לחברו שאין לו כסף להשיב, על סמך שאומר לו, שמאמין בה' שיעזור לו כי אז מותר לו גם ללוות מאחרים על סמך זה".
"אחרי רבים להטות" (כג, ב)
רב אחד בא לבית אחד, ובו חבורה אחת ששיחקה בקלפים, ואמרו לו, רבי, כתיב אחרי רבים להטות, ואנו הרבים, ישחק כבודו עמנו. ענה להם, אם בריא יבוא לבית החולים ששוכבים שם הרבה חולים, האם יצטרך גם כן לשכב שמה, אלא על כרחך שאחרי רבים להטות נאמר רק בבריאים ולא בחולים חולי גוף וחולי נפש. (גן יוסף)
"מדבר שקר תרחק" (כג, ז)
בגמ' (ב"מ כג, ב) מובא שישנם מקרים מסויימים שהותר לתלמיד חכם לשנות משפת האמת. דוגמה לדבר סיפר הגר"ח קנייבסקי: אבא זצ"ל, הסטייפלר, סיפר לי שבזמן המלחמה, למי שלא היה דרכון, היה זה סכנת נפשות, והיו יורים בו. פעם אחת הלכו שני בחורים, לאחד מהם היה דרכון ולשני לא. לפתע ראו חייל, אמר בעל הדרכון לחבירו שהיה ללא דרכון, שיעמוד, ואילו הוא ירוץ. מיד כשהחל לרוץ, החל הגוי לרדוף אחריו עד שתפסו וביקשו דרכון, והלה הראה שאכן יש לו. כשנשאל מדוע רץ? השיב כי הוא חולה מעיים והרופא ציווהו לרוץ בכל יום כשעתיים. שאלו הגוי: הרי ראית שרודף אני אחריך ומדוע לא עצרת? והשיבו: חשבתי שגם אתה חולה מעיים… (דרך שיחה)
"מדבר שקר תרחק" (כג, ז)
הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל ביקש בצוואתו שלא יספידוהו לאחר מותו משום מעשה שהיה, אותו סיפר לנכדו. הדבר אירע בימי הרעב במלחמת העולם הראשונה. כיתר אנשי ירושלים אף אני ובני ביתי סבלנו מחרפת רעב. באותם ימים היה בירושלים גבאי צדקה שקיבלו כספים מחו"ל לחלק לנזקקים. הגיעו לידי הגבאי כספים שנועדו לי, אך לא קיבלתים. חלפו ימים ואותו נדיב לב כתב לי בהקפדה "הכיצד אינך מאשר את קבלת הכסף ששלחתי לך ע"י פלוני"? הלכתי לגבאי וביקשתי את הכסף. הוא ענה לי, שעליו לבדוק תחילה, האם מתגורר בירושלים עוד אדם הקרוי אריה לוין, ושמא כספים אלו נועדו לו ולא לי… השבתי לו שלמיטב הכרתי אין עוד אדם בירושלים שקרוי בשם זה, ובמיוחד שהנדיב כתב לי מפורש שהכסף ששיגר אליך נועד עבור בני ביתי… בנתיים, נפטר אחד מילדי רח"ל מחמת הרעב, כי ביקש לחם ולא היה לי מה לתת לו וגווע ברעב מול עיני… משנפטר בני הופיע הגבאי בביתי בימי ה"שבעה" ואמר לי: "ביררתי ומצאתי שאכן הכסף נועד לך". למרבה הצער, לגבי ילדי היה זה כבר מאוחר מידי. ימים ספורים לאחר שקמתי מה"שבעה" שמעתי את הכרוז בירושלים שמכריז על פטירתו והלוויתו של הגבאי. הצטרפתי לקהל המלוים, ושמעתי כיצד מספידים אותו שעשה שליחותו באמונה ועד כמה הקפיד להעביר כספים שקיבל וכמה ניצלו בזכותו מחרפת רעב… עמדתי בצד והרהרתי מהמקרה שקרה אצלי והסקתי: כאן בעולם הזה מדברים בשבחו של נפטר, אבל שם בעלמא דקשוט הכל גלוי וידוע ומקפידים להראות לאדם את כל האמת… באותה שעה קיבלתי על עצמי לבל יספדוני לאחר מותי שהרי יודע אני מה דל ערכי ואם ירעיפו עלי דברי שבח יחייבוני בדין ובכך איני חפץ"… סיים רבי אריה דבריו. (צדיק יסוד עולם)