ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת משפטים – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא, א)
בזוה"ק מובא 'אלין אינון סדורין דגלגולא' – אלו הם סדרי הגלגול (גלגולי נשמות) . פעם ציווה אור שבעת הימים הבעל שם טוב זיע"א את תלמידו המגיד הקדוש רבי דוב בער ממעזריטש זיע"א לנסוע ליער אחד ולהתעכב שם סמוך לאילן מסוים שפלג מים מפכה תחתיו. לא שאל רבי דוב בער למה ולשם מה, אלא מיהר וקיים את מצות רבו הקדוש . בהגיעו אל היער מצא את העץ שאליו התכוון הבעל שם טוב . הסתתר מאחוריו והמתין לבאות. כעבור שעה קלה הגיע לשם איש הדור בלבושו, האיש, עשיר לפי מראהו, התיישב למרגלות העץ ולאחר שנח זמן מה, קם והמשיך בדרכו. הסתכל רבי דוב בער על המקום שישב בו האיש וראה כי השאיר שם את ארנקו, מסתבר שנפל מכיסו בלי שירגיש . רבי דוב בער המשיך להסתתר וחיכה, והנה הגיע אל היער עובר אורח נוסף, ראה את הארנק, הכניסו לכיסו והלך . מיד לאחר מכן הופיע אדם שלישי שלפי מראהו ולבושו נראה דלפון חסר כל, התיישב ליד העץ ולאחר שעה קלה נרדם בצלו. רבי דוב בער עמד והמתין והנה הגיע האיש הראשון, שהבחין באבידתו וחזר לחפשה. כשראה את העני שוכב למרגלות העץ חשד בו האיש כי לקח את ארנקו, העירו ודרש ממנו להחזירו לו. טענותיו של העני כי לא מצא ארנק וכי אינו יודע כלל מה נדרש ממנו לא הועילו, בעל הארנק התקצף והכהו מכות נמרצות . כשראה כי הנה עוד מעט תפרח נשמתו הניחו והסתלק לדרכו . רבי דוב בער לא הבין דבר ממה שראה . כאשר חזר אל הבעש"ט, הסביר לו את הדברים. דע לך, האנשים אשר ראית, נמצאים בעולם בגלגול . בגלגול הראשון היה בעל הארנק נתבע בדין מסוים, ומוצא הארנק היה התובע. העני שקבל מכות נמרצות, היה הדיין של השניים. לפי הדין היה הנתבע חייב לשלם, אלא שאותו דיין עיוות את הדין ופסק לזכותו. בהגיעם שלשתם לבית דין של מעלה נגזר עליהם לרדת פעם נוספת לזה העולם כדי לתקן את אשר עוותו, וכך נשתלשלו הדברים. התובע, הוא מוצא הארנק, קיבל את כספו. הנתבע הוא העשיר, שילם, והדיין הוא העני, ספג ממנו מכות על שגרם לו לעכב בידו ממון זרים . זהו שאמרו בזוהר הק ' – הוסיף הבעל שם טוב ואמר למגיד – 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' – 'אלין אינון סדורין דגלגולא', זהו סוד הגלגול. יש ולעתים מתחייב אדם בדין תורה לשלם בעוד שלמעשה אין הוא חייב, או שהתובע הביא עדי שקר שלא הוכחשו, או שהדיין עיוות את הדין, ואז עמד האדם ולבו עליו מר וכואב, היתכן, זועק הוא. האין דין ואין דיין ? אלא שאין הוא יודע כי יתכן והפעם הוא אמנם זכאי, אולם בגלגולו הקודם בוודאי נתחייב ממון לפלוני ממון שלא שילם, ועתה נתבע הוא לשלמו כי אכן יש דין ויש דין.(על פי בעש"ט עה"ת )
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא, א)
מוסיף על הראשונים, מה הראשונים (עשרת הדברות) מסיני אף אלו מסיני (רש"י). דברי רש"י קשים – שאל האדמו׳׳ר רבי יצחק מאיר מגור, בעל "חדושי הרי"ם" – הרי כל התורה כולה ניתנה בסיני, ואפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש – גם כן כבר ניתן בסיני, ומדוע מפרש רש"י שמשפטים אלו ניתנו בסיני ? אולם השיב הרבי – יש דינים המובנים לכל אדם, כגון האיסור לגנוב, לכאורה גם בלי שהתורה אומרת שאסור לגנוב, היינו אומרים שאסור לקחת חפץ השייך לאדם אחר, או למשל האיסור להכות את רעהו, הרי זה מובן לכל שאין להכות . אכן זוהי כוונת רש"י – סיים הרבי – שגם דינים אלה המובנים בפשטות, אלמלא היו כתובים בתורה – אינם כלום! רק מחמת ציווי התורה חייב אדם לא לגנוב ולא להכות !
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא, א)
לפניהם ולא לפני עבדי כוכבים (רש"י ) שאל שר אחד את הרב הקדוש רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא זיע"א, אצלנו מי שיש לו תביעה על חברו מגיש כתב תביעה והשופט קובע תאריך למשפט. בינתים יש לשופט שהות לעיין בדבר, וכשמגיע זמן המשפט מעמידים שני הצדדים עורכי דין, דנים ומתווכחים, ואחר כך מוציא השופט פסק דינו, ויש גם אפשרות לערער וכו' . ואילו אצלכם היהודים, באים פתאום לרב, מציעים את הטענות, והרב כמעט תמיד פוסק מיד. היתכן שיש בנוהל שכזה משפט צדק ? ענה לו הרבי מאפטא: אמשול לך משל, פעם רדף זאב אחרי שה והשיגו, כשעמד לטרפו הגיע פתאום הארי והוציא את השה מידו . טען הזאב, הרי זו גזילה ממש! הלכו שניהם להתדיין לפני השועל . פסק השועל, יחלוקו, חצי לארי וחצי לזאב . ומי יחלק את השה כדין? נמנו וגמרו שהשועל יחלק ! התחיל השועל מחלק את השה לשניים וקובע שאין החלקים שווים, נשך קצת מאותו החלק שנראה לו יותר גדול כדי להשוותו לשני, אלא ששוב נראה ל ו שעכשיו זה קטן מדי, ונשך מהשני, וכך נשך כל פעם מחלק אחר, עד שלא נשאר כלום בשביל בעלי הדין.. . כך אצלכם, אמר הרב מאפטא, אתם מתדיינים ומתדיינים, מעמידים עורכי דין ומערערים, ובסופו של דבר , ההוצאות ושכר הטרחה של ה"שושבינים" אוכלות את הכל, ולא נשאר כלום בשביל בעלי הדין… אבל אצלנו משתדל הרב לפסוק מיד, או לעשות פשרה, וכך נאה ויאה לא לקפח את שני הצדדים גם יחד ! (אוצר חיים )
"רק שבתו יתן ורפא ירפא" (כא, יט)
כך הוא סדר רפואות בישראל – "בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות". ראשית כול "בורא רפואות", להתייעץ עם רופא ולקחת תרופות, לא עברה המחלה, "נורא תהילות" – לומר תהילים, ואם הורע המצב, "אדון הנפלאות" – לא להתייאש ולצפות לפלא ולנס . (עיטורי תורה )
פעם נחלה הרב הקדוש רבי יצחק מסקוירא זיע"א, ורצו לתת לו עליה לתורה בשבת קדש פרשת בשלח, כי בפרשה זו כתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך . לא הסכים לכך הרבי, באמרו זהו מרשם חזק מדי! בשבת פרשת יתרו גם כן רצו לתת לו עליה, כי איתא במדרש שבמתן תורה נתרפאו כל החולים, ואמר גם כן שהוא קשה מדי. בפרשת משפטים אמר, כתיב "רק שבתו יתן", שרק נקיים את השבת, "ורפא ירפא" זו הוא רפואה קלה וטובה, כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי ברכות פ"א הלכה ה') 'שקולה שבת כנגד כל המצוות שבתורה'. (מאורי אור )
"אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (כב, כד)
ר' יהונתן איבשיץ היה מפרש פסוק זה שבפרשתנו בלשון תמיהה, וכי ילווך הכסף בשעה שאתה נאסף אל עמך ? "את העני עמך" – אינך נוטל עמך במותך אלא רק את מעשיך הטובים שעשית בימי חייך, כאשר גמלת חסד עם הזולת ונתת צדקה לעני שעמך .
"את העני עמך" (כב, כד)
אם עשיר בודק מיהו עני הראוי באמת לקבל צדקה, עלול גם הקב"ה לבדוק אם העשיר ראוי באמת לקבל את העושר . (דברי חיים מצאנז )
"ודל לא תהדר בריבו" (כג, ג)
מרבית בני האדם בעולם נוטים לזלזל בעני ולהמעיט בערכו בשל מסכנותו וחסר המזל הרודף אחריו בכל אשר יפנה, אולם את ההשקפה היהודית הנכונה בענין זה יכולים אנו ללמד מרבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, על פי מעשה שהיה, כפי שמסופר בספר "בדרך עץ החיים" . רבי איסר זלמן מלצר נוהג היה לקום ממקומו במהירות יוצאת מגדר הרגיל בכל פעם שדפקו על דלת ביתו, על מנת לפתוח את הדלת בפני הדופק . באחד הימים בעת שישב אצלו תלמיד, נשמעה נקישה קלה. טרם הספיק התלמיד לנוע ממקומו, וכבר מיהר רבי איסר זלמן ופתח את הדלת לרווחה . מששב, פנה אליו התלמיד ושאל: הלא אנכי צעיר יותר, מדוע, אם כן, לא אגש אני לפתוח את הדלת ? נענה רבי איסר זלמן ואמר לו, ואם עני הוא זה שנוקש על הדלת – איך אוכל לתת לו להמתין עד שיפתחו לפניו ? ומיד הוסיף להסביר: טעות היא לחשוב שחוסר חכמה של אדם הוא שגרם לו להיות עני המחזר על הפתחים, ואילו החכמה שאני ניחנתי בה, היא הגורמת לי שאשב כאן בביתי בראש השולחן… שכן, הקב"ה קבע שחלק בלתי נפרד מסדר הבריאה הוא שיהיו בעולם עניים, שנאמר: 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ' (דברים טו, יא), והנה, מישהו מוכרח למלא את התפקיד הזה… ואם יהודי זה לא היה האביון , יתכן שהייתי אני צריך להיות האביון במקומו… כעת, כשהוא 'נטל' על עצמו את התפקיד הקשה הזה, כלום יעלה על הדעת שאתן לו להמתין לי מאחורי הדלת? !
"מדבר שקר תרחק" (כג, ז)
על זהירותם הרבה של גדולי ישראל להתרחק מכל ספק שקר למדים אנו מהסיפור הבא: באחד הימים נשלחה לגאון רבי עקיבא איגר, רבה של פוזן, אגרת ובה שאלה סבוכה מדייני קהילת בלוסטק . דעו לכם – השיב רבי עקיבא איגר – שאין זה ממנהגי להשיב תשובות לקהילות מחוץ לארץ, שהרי יש במקומכם רבנים ודיינים גדולים היכולים להשיב על שאלתכם. אולם הפעם אשנה ממנהגי ואשיב לכם, וזאת משום שבעת האחרונה הייתי בשמחה אשר בה השתתף אחד מבני קהילתכם, והוא בקש ממני שאשיב לכם תשובה, ושתקתי . אבל חוששני – סיים הרב את מכתבו – שמא אולי נענעתי קצת בראשי… והאיש אולי הבין כי מסכים אני לענות, לכן הפעם אענה על שאלתכם.. .
"עלה אלי ההרה והיה שם" (כד, יב)
סוחר אחד מחסידי הרב הקדוש רבי יחזקאל מקאזמיר זיע"א התעורר לו חשק בלבו ביום חמישי לנסוע לשבת אל רבו. תוך כדי מחשבה נזכר שביום שלישי לאחר שבת , יתקיים בעיר הסמוכה יריד, ועליו לנסוע לשם לצרכי מסחרו, וחשב שמא לא תהיה אפשרות לקבל פרידת שלום מהרבי מיד ביום ראשון, ואם ישתהה עוד לברכת פרידת שלום הרי שלא יספיק להגיע ליריד, מאידך לא רצה לוותר על נסיעתו לרבו, ועל כן תכנן שיבוא לשבת, ויסע משם ליריד אף בלא להכנס לרבי לפרידת שלום . כאשר הגיע בערב שבת קדש לחצר הרבי ונכנס לקדש פנימה לקבל שלום, נתן לו הרבי שלום ופטר אותו מיד באמרו, סע חזרה לביתך, כי לא תוכל להשאר ולאכול אצלי בשבת . הבין החסיד מיד שהרבי ראה ברוח קדשו את מה שחשב בלבו, ואמר לרבי, מוותר לגמרי לנסוע ולהשתתף ביריד הנני, ואין לי צורך בזה. ענה לו הרבי, אם כך הישאר ותאכל אצלי בשבת . במהלך השבת בתוך דברי התורה, אמר הרבי מקאזמיר, כתיב בפרשתנו ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם, לכאורה המלים והיה שם הם כמיותרים ? וביאר, כגון למשל מי שהוא אצל רבו, אולם אם ראשו ומחשבתו בביתו הרי הוא כאילו אינו שם כלל אצל רבו. זה שכתוב עלה אלי ההרה 'והיה שם', והיינו כנודע מכתבי הבעל שם טוב זיע"א שבמקום שהמחשבה של אדם נמצא, שם נמצא האדם כלו . הבין החסיד היטב וביתר שאת, האיך אמורה להראות נסיעה אצל הרבי . (דברי ישראל )