ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת משפטים – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא, א)

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא תעלה על דעתו לומר, אשנה להם הפרק וההלכה שתים או שלוש פעמים עד שתהיה סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופרושו. לכך נאמר: "אשר תשים לפניהם", כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם (רש"י). אחד מבני חבורת פשיסחא נסע לסחור ביריד דאנציג. היו שם סוחרים יהודים רבים, וכולם עשו חיל בעסקיהם והרוויחו הון רב. אחד מהם לווה סכום כסף גדול כדי לסחור בו, וכבואו נגנב ממנו כל כספו. עולמו חשך עליו, לא זו בלבד שלא היה לו במה לסחור וראה בעיניים כלות איך חבריו סוחרים ומתעשרים, עוד ישוב לביתו כבעל חוב ויצטרך חלילה לבריות ! כשהיריד ננעל, זימן החסיד הפשיסחאי מאה סוחרים למשתה, מסיבת סיום, ואותו סוחר אומלל ביניהם. משאכלו ושתו והיטיבו ליבם, קם ואמר: "רבותי, כולנו סחרנו ועשינו חיל במסחרנו, חוזרים לבתינו ששים ושמחים, והנה עמנו חבר, שכספו נגנב ברובו, מכספי ההלוואות, עשרת אלפים רובלים אותם חייב הוא להחזיר. קיווה להכפילם ולשלשם, והנה גם הקרן אבדה – בואו נחלצו ממצבו הביש. מאה אנו, כל אחד יתרום לו מאתים רובלים, וישוב שמח לעירו!" תוך כדי דיבור הסיר את כובעו והפכו, הניח בתוכו מאתים רובלים וסבב מאחד לשני, הכובע נגדש בשטרות ומסרן לסוחר ההמום, באמרו בבדיחותא: "יש כאן תשעה עשר אלף ושמונה מאות רובלים. את המאתיים האחרונים תתרום אתה, ותשלים את הסכום. שהרי עכשיו עשיר אתה, וחייב גם אתה במצות צדקה"… כשהגיע אותו סוחר לפשיסחא, אמר לו רבו: "שמעתי איך חילצת את הסוחר מאסונו, אבל יש לי ביקורת על כך ששיתפת גם אותו במגבית – כי חסד, יש לעשות בשלמות!"… (והגדת)

 

"אם אדניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדניה" (כה, ה )

אם בא היצר לאדם, ומפתהו להימנע מעבודת בוראו כי הוא מחוייב לפרנס את אשתו ובניו, יאמר לו: "אם אדניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות" – אם אדון העולם נתן לו אשה ובנים, אזי האשה וילדיה תהיה לאדניה" – האדון גם ידאג לפרנסתם, "והוא יצא בגפו" – לעבודת ה'… (רבי וולף מז'יטומיר)

 

"ורצע אדוניו את אזנו במרצע" (כא, ו )

צריך לבאר, מה הקשר בין רצון העבד להמשיך בעבודתו, לבין רציעתו באוזן דווקא. ביאר הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל באופן נפלא: אדם הראשון נברא כשכפות ידיו סגורות, וכך נולדו כל בני האדם עד דורו של נח, משום שמראשית בריאתו לא היה זקוק אדם לידיו על מנת לעבוד עבודת כפיים, ורק לאחר החטא כשהתקלל: "בזעת אפך תאכל לחם", התגלה הקושי בשל הצורה הסגורה של היד. השינוי המשמעותי במבנה הידיים נעשה בבריאתו של נח, אשר אצבעותיו היו מחולקות, ואפשרו עבודה נוחה יותר, ועל כן אמרו עליו: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו". אולם, מטרה נוספת ישנה לאצבעות המחולקות, לא רק לסייע לו בעבודה הגשמית, אלא גם בעבודת ה', כפי שאומרת הגמרא בכתובות (ה:) מפני מה נבראו האצבעות כיתדות? כדי שאדם השומע לשון הרע, יסתום את אזנו באצבעו, וכך ימנע משמיעת דברים האסורים . העבד העברי הזה – מסביר רבי יהונתן איייבשיץ – החליט כי הוא זקוק לאצבעות על מנת להמשיך לעבוד בהן, ומאחר שרוצים להזכיר לו שהאצבעות נועדו עבור שמירת האזניים מכל שמץ חטא, רוצעים את אזנו במרצע. (מתוקים מדבש)

 

"כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע תחת השה" (כא, לז)

לפום ריהטא נראה, שהתורה החמירה בדינו של הטובח ומוכר שישלם ארבע וחמישה, יותר מדינו של הגנב שמשלם כפל. אך יש להבין מדוע התורה חייבה את הטובח ומוכר בדיוק כפול מתשלום הגנב – ארבע תחת השה? [ותשלום ה'חמישה' הוא תוספת משום ביטול מלאכה (ב" ק עט.)]. ביאר הגאון רבי אייזיק אוזבנד ז"ל, ראש ישיבת טלז בקליבלנד שבארה"ב (כיסוד זה מצינו ברבינו בחיי לגבי תשלומי-כפל) – שנראה לומר , שתשלום ה'ארבעה' אף הוא מדין 'כפל' , כי הנה הסיבה שאותו גנב טבח ומכר היא כדי שלא ידעו מי גנב והיכן הבהמה, והרי אם היו מוצאים אותו, היה בעל השה מקבל כפול ממחיר השה – תשלום 'כפל', ונמצא שהגנב ביקש להפסיד את בעל השה כפול ממחיר השה , וכיון שבעצם הייתה כאן 'גניבה' של כפל, חייבה התורה את הטובח והמוכר שישלם כפול מן הכפל – ארבעה, הואיל והוא עצמו 'גנב' כפל … (המאור שבתורה )

 

"עד האלקים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים לרעהו" (כב, ח)

חכמה רבה נדרשת מן הדינים בבואם להוציא לאור את פסק דינם של הנדונים לפניהם, וסיפורי מופת רבים נשזרו אודות פקחותם אשר הסירה את הלוט מעל השקר, וקבעה את האמת במסמרות של ברזל. אודות אחד מן הסיפורים הללו שמענו מפי רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל מברבה, אשר היה קדוש עליון, בעל מופתים וגדול בתורה, כפי שמופיע בספר אבותינו סיפרו לנו. רבי חזן, בנו של הגאון בעל החקרי לב זצ"ל, כהן כדיין באחת הקהילות, ובאחד הימים הגיע אליו דיון מרתק. היו אלו שלשה סוחרים שותפים שהגיעו לשבות בעיר, אשר החזיקו בידיהם סכום כסף גדול, ומאחר שלא הכירו איש, החליטו להטמין את הכסף בקרקע. במוצאי שבת, כאשר נגשו אל הבור – מצאו אותו ריק מכל. ברור היה לכולם, שאחד מן השלשה הוא הגנב, אך מי מהם לא יכולים היו לדעת, וכל אחד האשים את חבריו . הגיעו השלושה למושל ובקשו ממנו לשפוט ביניהם, המושל שלא הצליח להכריע בעניין, שלח אותם לרב וכתב מכתב, בו מבקש ממנו להוציא הצדק לאור . כשהגיעו לבית הדין והמכתב בידם, נתן הרב את עיניו בשלושת הסוחרים ואמר: "מדוע שלח אתכם המושל אלי? וכי איך אוכל לדעת מיהו הגנב? לא נביא אנכי ולא בן נביא: חזרו אליו ואמרו לו, שלא אוכל לחקור בעניין זה". השלשה יצאו מלפניו, ולאחר שהלכו כברת דרך, הגיע שליח מבית הרב וקרא להם לחזור. כשעמדו מול הרב, שוב בקש מהם לשמע את טענותיהם, ואחר הגיב: "אני מתפלא על המושל ששלח אתכם בעניין כזה… וכי חוקר כליות ולב אנכי, שובו אליו ואמרו לו שאיני יכול!" השלשה יצאו, וגם הפעם, זמן קצר לאחר לכתם קרא להם הרב לחזור ולהשמיע שוב את טענותיהם: "מי יודע – אמר – "אולי בזאת הפעם יאורו עיני?" הם חזרו על דבריהם, ואז רשם הרב שורות אחדות במכתב שנתן לו המושל, ופטר אותם לדרכם לשלום. הפעם איש לא החזיר אותם, ועד מהרה הם הגיעו אל המושל והושיטו לו את המכתב, בו רשם הרב כי פלוני, אחד משלשתם, הוא הגנב. עד מהרה נקראו שוטרי בית הדין, והללו החלו להכות את הנאשם, עד שהוא הודה כי, אכן, הוא ששלח את ידו ברכוש, והשיבו עד הפרוטה האחרונה . בוודאי שרתה על הרב רוח הקדש – התפלאו כל השומעים, אך הרב אמר: "לא רוח הקודש הייתה בי, אלא שכאשר נכנסו שלשתם, התבוננתי וראיתי ששניים מהם הולכים בקומה זקופה, והשלישי פוסע בחשש מה, כירא לגשת למשפט, סבור הייתי שהוא חולה ברגליו או איטי בהילוכו, אך כשפטרתי אותם מלפני, הבחנתי כי הוא התמלא בזריזות נעורים ויצא ברגלים קלות לפני כולם, הבנתי שהוא שמח על שלא התגלה סודו, אך מאחר שרציתי לבדוק שלא מקרה הוא, ולוודא שהעניין חוזר על עצמו, קראתי להם שוב ושוב – ובכל פעם ראיתי את אותו דבר. כעת התאמת חשדי, ויכולתי לכתוב את תוצאות החקירה בביטחון…" כשסיים הרב את סיפורו – הוסיף ואמר: זהו שאומר המדרש (במדבר רבה יא, ז) שכאשר צדיק נפטר מן העולם, מקדמים אותו מלאכי השרת בפסוק (ישעיה נז, ב): "יבוא שלום ינוחו על משכבותם הלך נכחו, מאחר שהוא צדיק וישר, הריהו הולך בשלום ובמישור בלי פחד ומורא, "הלך נכחו" מה שאין כן מי שבידו חטא ועוון – איך יכול הוא להיות שלו, שקט ושאנן ? !

 

"והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני " (כב, כו)

ידוע שכשאדם עושה עבירה, באה מידת הדין ותובעת להיפרע ממנו ואילו מידת הרחמים מבקשת להאריך אף, והקב"ה ברוב רחמיו מגביר את מידת הרחמים שכן חנון ורחום הוא. אמנם, כשאדם מצער את חברו, באה מידת הרחמים של הנרדף ומבקשת אף היא להיפרע מהרודף, כאן עומדים שני המידות לחובת הרודף. זה מה שאומר הפסוק: והיה כי יצעק אלי, ושמעתי – שבזה נפרעין מיד מהרודף, והטעם לזה: כי חנון אני. (הגר"א)

 

"מדבר שקר תרחק" (כג, ז )

מעשה נפלא ממחיש לנו כי אמירת השקר לא תמיד מועילה לאדם. מסופר על מלך סין שהיה חכם ונבון וטוב לב, וכיון שהיה חשוך בנים חיפש יורש עצר למלכותו האדירה מקרב בני עמו. את המבחן לקבלת התואר הנכסף ערך ע"י חלוקת זרעים לכל הילדים ברחבי הממלכה. כל ילד נצטווה לשתול את הזרע ולגדלו, והמלך יבחר את הפרח המלכותי שיוכיח על הנסיך הנבחר. כל הילדים לקחו את הזרעים, שתלו, השקו טיפחו את הפרחים, ורק לילד אחד לא צמח שום פרח מהזרע שקיבל. כמה שטרח וטיפל בו מאמציו לא נשאו פרי, והעציץ שלו נשאר מיותם ללא פרח . ביום המיוחל ניצבו כל הילדים לבושים בבגדי חג ונרגשים עד מאוד, אוחזים בידיהם עציצים עם פרחים יפיפיים, כדי שהמלך העובר במרכבתו ההדורה יישא עיניו ויבחר את המועמד שזכה. השקיף המלך ממקום מושבו על כל העציצים הפורחים, אך לא מצא את מבוקשו. מאות ילדים ניצבו בצדדים ואף אחד לא נקרא אל המלך. עד שראה המלך ילד אחד ובידו עציץ ריק. קרא אליו המלך ואמר: "גש אלי בני! מדוע לא הפרחת את הזרע שנתתי לך? " ענה הילד בקול בוכים: "אדוני המלך! איני יודע מה קרה! עמלתי קשות על פריחתו, אך שום דבר לא צמח!" אמר לו המלך: "אתה תהיה בני! " כולם התפלאו מדוע דווקא זכה הוא, ושאלו את המלך על כך . אמר המלך: "כל הזרעים שחולקו היו זרעים מבושלים, וכידוע, מזרע מבושל לא צומח שום דבר. כל הילדים החליפו את הזרעים שקיבלו בזרעים אחרים, ולכן צמחו להם פרחים, ורק הילד הזה לא החליף את הזרע כיון שניחן הוא במידת האמת – והמשיך לקוות שיפרח. זה היה זרע האמת, שעל ידו ביקשתי לבחון את בני יורשי לעתיד . מי שהאמת היא נר לרגליו ועל פיה יונחו כל מהלכי חייו ראוי הוא למלכות וראוי הוא למלוך!" אנו בניו של מלכו של עולם, שחותמו אמת, צריכים להיות עובדי ה' באמת ועי"כ נהיה ראויים למלכות. (אור דניאל )