ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת נח – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"אלה תולדות נח" (ו, ט)
מפרש רש"י: "ללמדך שעקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". לא די להם לתולדותיהם של צדיקים, לאותם המתהדרים ביחוסם אל הצדיקים, אלא עליהם להרבות גם בעשית מעשים טובים כאבותיהם. (רבי ישראל ממודז'יץ)
"ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס" (ו, יא)
רגיל היה רבי חיים מוואלוזי'ן לומר, כי מי שכספו כשר מחשש גזל והונאה, אין לו מה לחשוש שמא יגנב ממנו ומובטח לו שלא יארע בו שום נזק. פעם הגיעו לביתו כמה עסקנים כדי להתייעץ עמו אודות אחד מבני הקהילה שירד לדיוטה התחתונה והפך למוסר למלכות. לפתע, משך אחד הנוכחים מבלי משים את מפת השלחן וכל הכלים נפלו ארצה בקול רעש גדול. התעוררה בבית מהומה רבה אך רבי חיים הקדים להכריז: "אל דאגה, בטוחני שלא נשבר אפילו כלי אחד". התפלאו כולם לשמע דבריו, אך כאשר בדקו גילו כי הרב צדק וכל הכלים נותרו שלמים בדרך פלא. לתמיהתם הסביר הרב: "כל הכלים הללו נקנו על ידי, מממון כשר שהגיע אלי בתכלית הישר, ולכן ידעתי שנזק לא נגרם להם". ואז המשיך ואמר: "אולי יש כאן רמז בענין המסירה של אותו אדם, אם ממונכם כשר וישר, אין לכם מה לחשוש מדברי הלשנה שלו".
"ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס" (ו, יא)
רק לפני ה' נחשבו הללו מושחתים, אבל לא בין הבריות, שאצלם היו הגזל והשוד למעשים של יום-יום, איש לא ראה בכך חטא ופשע. (צרור המור)
"קץ כל בשר בא לפני" (ו, יג)
"קץ כל בשר" זה יום המיתה. אומר הקב"ה: יום המיתה בא לפני בטענה שאין איש זוכר אותו וחושב על הדין הצפוי, וההוכחה – "כי מלאה הארץ חמס". (כלי יקר)
"כי מלאה הארץ חמס" (ו, יג)
פעם הגאון ר' ישראל מאיר הכהן זצ"ל בעל ה"חפץ חיים" נסע ברכבת לבוברויסק, כדי להפיץ שם את ספריו. כשהגיע לתחנת הרכבת, פגש את אחד ממכריו, והלה סיפר, כי גם הוא נוסע לעיר זו. כששמע זאת הרב, ביקש ממנו ליטול מספר חבילות ספרים, ולהעבירן לקרון משא המחובר לרכבת הנוסעים, ובה הפקידו חבילות בתשלום מועט, בנוסף על כרטיס הנסיעה. מכיוון שהמוכר רצה 'לחסוך כסף' לרב בעלות נשיאת החבילות, לא העבירן לקרון המשא, אלא החביאן תחת הספסל עליו ישב בקרון הנוסעים עד שהגיע למחוז חפצו. בהגיעו, פגש המוכר שוב את ה'חפץ חיים' והלה התעניין, מהו המחיר אותו נדרש לשלם בגין נשיאת חבילות הספרים, כדי להחזיר לו את הוצאות הפקדת הספרים בקרון המשא. אולם הלה הודיע בסיפוק: "חסכתי לכם את הוצאות החבילות, וההובלה לא עלתה מאומה. הנחתי את הספרים תחת הספסל עליו ישבתי בקרון הנוסעים ושמרתי עליהם כל הדרך" כששמע זאת הצדיק, הזדעזע עמוקות ופנה מיד אל תחנת הרכבת כשבידיו הספרים. המוכר לא הבין, מדוע קטע הרב את שיחתו ומיהר לשוב על עקבותיו – ומדוע לא שמח בידיעה זו. אך ה'חפץ חיים' כבר עמד באותה שעה ליד פקיד הרכבת, כשהוא שוקל את חבילות הספרים ומשלם מכיסן את עלות נשיאת הספרים בהתאם למשקלם. רק אז נחה דעתו של הצדיק, שנזהר כל ימין מנדנוד של גזל ותרמית.
"כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ" (ו, יג)
דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר (בראשית ו, יג): "כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ" (סנהדרין קח ע"א). "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם, זה גזל. שנאמר (עמוס ט א) " וּבְּצַעַם בראש כולם". הסביר ה"חפץ חיים" זצ"ל: משל למה הדבר דומה לסוחר גדול שניהל בית מסחר ענק. לקח סחורות רבות בהקפה ומכרן בחנותו, שילם לספקים ונטל סחורה נוספת, וחוזר חלילה. לימים פרצה בחנותו וכילתה כל הסחורה. נותר חסר כל, עם חובות עתק לספקים. נועדו בעלי החוב לטכס עצה, כיצד יכולים הם לגבות חובם? אמר אחד: "כידוע, חובב הוא אמנות וכלי זהב וכסף. שמעתי שבארונות המשכית בטרקלינו פמוטות ענק וגביעים מרהיבים, ואת הקירות מקשטות תמונות מגדולי הציירים שבכל הזמנים. תמונות ששוויין מיליונים! אם אינו מבין שחייב הוא למכור את אוספיו למימון חובותיו, נבהיר לו זאת!" "אכן כן" הסכימו איתו. "נשלח שליח ונדרוש זאת!" צחק המציע: "ברגע שתשלחו שליח, הוא יחביא את האוצרות. חולשה לו אליהם, לא יפטר מהם מרצונו!" "אז מה נעשה" שאלו במבוכה. הלה היה נמרץ והחלטי: "נעלה לביתו, ונטלם כמשכון!" "אם תלך עמנו, נלך אתך" אמרו. "בואו!" הזמינם. הסוחר שירד מנכסיו פתח את הדלת לשמע הנקישות העזות, והופתע לראות את בעלי חובותיו. הבין שבאו לדון בתנאי ההחזר, אולי יוכל לדחות, לפרוס תשלומים, אולי לשמוט חלק מהחובות. הזמינם לשבת סביב השולחן הענק בטרקלינו המפואר. "תשתו משהו", שאל. "לא, תודה" ענו. השתררה שתיקה מביכה. זה באמת מעמד לא נעים. שתקו רגע, ושנים, ושלושה. לפתע הסיט הספק המציע את כסאו לאחור. כבר הספיק לסקור את כל התמונות ולהחליט איזו היקרה ביותר. ניגש אל הקיר והופ – הוריד את התמונה המרהיבה, הענקית, הממוסגרת בציפוי זהב. וזה הספיק. כאילו ניתן האות נתרו כולם ממקומם, אלו הורידו תמונות ואלו פתחו את ארונות הזכוכית ורוקנו את מדפיהם, ובעל הבית צופה בהם בפה פעור ובעינים קמות… כך, אמר החפץ חיים, כשאדם עובר עבירה, בורא הוא מקטרג (אבות פ"ד מי "ג) וכל מקטרג נברא בצביון העבירה. נועדים המקטרגים יחדיו לתבוע דין עונש ונקם. האוירה מתוחה, ושקט משתרר. ומי קופץ בראש, מקטרג הגזל. ומדוע, כי זו עבירה שתלטנית, חצופה, מתגרה, מתריסה, וכמוה המקטרג שנברא. ואחריו פוצחים כולם בקיטרוגם, ואינם משאירים שריד, חלילה. וגזר הדין של דור המבול יוכיח! תאמרו: כל זה נכון, אך מה לנו ולגזל? ובכן, ה"חפץ חיים" זצ"ל אמר, שהמקים רעש ומעיר את חבירו, עובר באיסור "גזל שינה". ופעם עורר המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל בשיחה, שבחור הגיע באישון לילה וסיפר שהתארס, ושמחו עמו חבריו ושרו לכבודו, ועוררו כמה מבני הישיבה. זהו גזל הרבים ואין לו השבה, אמר, ואין יום הכיפורים מכפר עד שירצום. ומה אם החברותא ביקש ללמוד, ואנחנו העלינו נושא לשיחה, וגרמנו לו לבטלה, הלא גזלנו לו נתח חיים! איננו מדברים כרגע על ה"גחלי רתמים", אבל מה על גזילת הזמן! אם להפריע לישון זו גזילה, אז להפריע ללמוד זו גזילת אוצר כפול ומכופל! (חפץ חיים)
"כי מלאה הארץ חמס מפניהם" (ו, יג)
פעם אחת שהה הצדיק הרב ישראל מאיר הכהן מראדין זצוק"ל (ה"חפץ חיים") זצ"ל במלון בפטרבורג, לרגל אחד הכינוסים בענייני הכלל. בשעת לילה מאוחרת נזקק לגליון נייר כתיבה, אולם כל החנויות בשעה זו כבר היו סגורות. פנה הוא איפוא לחדרו של הצדיק רבי שלום בער מלובאוויטש זצוק"ל ששהה אף הוא במלון, וביקש לרכוש דף נייר. הרבי הושיט דף, וה"חפץ חיים" הושיט שתי קופיקות נחושת. הרבי סירב בחיוך, וה"חפץ חיים" החזיר את הנייר ולא הסכים לקחתו בשום פנים ואופן עד שהרבי יטול תמורתו! נכח שם הנדיב רבי זליג פרסיץ, ותמה באזני ה"חפץ חיים": "הלא יודעים אתם שאצל הרבי מלובאוויטש אין לשתי פרוטות כל ערך!" ענהו החפץ חיים: "אכן, לשתי קופיקות אין על ערך. אבל מגזל של שתי קופיקות נברא מלאך חבלה, שבכוחו להרוס את חומות פטרבורג!" "אבל אין כאן גזל", טען הלה, "הרבי נתן ברצונו!" והצדיק ענה: "כשמקבלים במתנה, אין לדעת אולי הוא מחשיבני יותר מערכי, או אולי נתן מפני הבושה ואי נעימות, כך קניתי ושלמתי!" (והגדת)
"צוהר תעשה לתבה" (ו, טז)
הבעל שם טוב דרש פסוק זה, שצריך האדם להאיר ולהצהיר את תיבות התפילה שלו. מעשה באדם אחד שבא אל הסבא קדישא רבי ישראל מרוז'ין, והתאונן לפניו שרצה לזכות לרוח הקדש ונזהר לשם כך במשך ארבעים יום מלדבר דברים בטלים, אך לשוא. ברוז'ין היתה ההנהגה בדרך מלכות ובחצר עמדו סוסים אבירים ומרכבות פאר. התפלא האיש על הרחבות והעושר ופליאתו העמיקה כשראה את הצדיק מתכונן לנסוע לטייל עם סוסיו ולפני שעלה על המרכבה, טפח על גבו של אחד הסוסים. שאל האיש את הצדיק: "איזו עבודה היא ללטף את הסוס"? השיב לו הצדיק: "סוס זה חשוב מאוד הוא, שהרי עברו עליו יותר מארבעים יום בלי לדבר דברים בטלים".
"ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ" (ו, יז)
יש לשאול מה טעם הביא הקדוש ברוך הוא מבול יותר משאר מכות? ברותחים קלקלו בעבירה וברותחים נידונו (סנהדרין קח). הדברים יתבארו יותר על פי משל: מלך אחד בנה דירה נאה לחבורה של אנשים עיוורים וציוה לכלכלם בריווח לבל יחסר להם כל טוב, וכן נעשה כדבריו. כשהיה המלך עובר על יד הבית ההוא, היו עומדים העיוורים ומשתחווים כנגד המלך, ומהללים ומשבחים את המלך בקול גדול. כששמע המלך את קילוסם שאל מה הקול הזה באוזני? אמרו לו עבדיו אלו הם העיוורים אשר צוית לכלכלם, ולכן כשהם שומעים את קול שעטת הסוסים של מרכבתך, הם משתחווים כנגדך ומשבחים ומהללים אותך. אמר המלך אילו היו מסוגלים לראות אותי על אחת כמה וכמה שהיו משבחים אותי. מיד ציוה המלך לבנות בית מפואר ולהביא לשם בני אדם אשר להם עיניים פקוחות, ולכלכלם בריווח ולתת להם השכלה גבוהה. פקודת המלך התמלאה, וכעבור זמן כשראו הללו את עצמם בהנאה יתירה, גבה לבם, וכשעבר המלך היו מבזים אותו ומקללים אותו, ואומרים אוי לו לזה שכבש אותנו כאן. כששמע המלך את דבריהם, קצף מאד וחמתו בערה בו, ויצו להוציאם להורג כדין המורד במלכות שחייב מיתה. והנמשל: העולם כולו היה מתחילה מים שאינם רואים ולא שומעים, ואף על פי כן היו מקלסים להקדוש ברוך הוא, שנאמר "נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם". אמר הקדוש ברוך הוא: אילו הייתי בורא בני אדם ששומעים ורואים, כמה שבחים וכמה קילוסים היו נותנים לי? מיד ציוה 'יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה' וברא בני אדם והשפיע עליהם טובה רבה, היו זורעים את האדמה והיתה מספקת יבול של ארבעים שנה, ומרוב טובה מרדו בקדוש ברוך הוא. שמע הבורא במרדן וציוה למים שקילסוהו תחילה שיבואו עליהם וישטפו אותם. (דעת זקנים מבעלי התוספות)
"מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינווה" (י, יא)
סיפר הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל: היה זה בתחילת תקופת ההשכלה, יום אחד הוצרך בנו של רבינו הגר"א זצ"ל מוילנא לנסוע לפולין, והוא הזמין אליו בעל עגלה. שתי דרכים עמדו לפניו, האחת ישירה, אלא שהוצרכה לחצות את גבול גרמניה ולנסוע דרכה, והשניה דרך עקיפין, ארוכה ומקפת סביב, אך בה אין צורך לדרוך על אדמתה של מולדת ההשכלה הארורה. הורה בנו של הגר"א לבעל העגלה לנסוע בדרך הארוכה ונתן לו את שכר הנסיעה. אך מכיון שדרך ארוכה היא, ביקש העגלון זלאטע נוסף. הוציא בן הגר"א מכיסו עוד זלאטע אחד ושלשל לידי העגלון. עודם נוסעים, ובנו של הגר"א נתנמנם ונרדם על מושבו. משנוכח בעל העגלה לראות כי הרב נרדם, החליט שלא יטרח יתר על המידה בנסיעה בדרך הארוכה, אלא יסע בדרך הישירה. דרך גבול גרמניה. אמר ועשה. רק נכנסה העגלה אל אדמת גרמניה, ומיד התעורר בן הגר"א והחל לזעוק לעבר העגלון: "מה אתה עושה לי?" נענה העגלון ואמר: "סברתי שאתה ישן ובקשתי לקצר את הדרך!" החזיר בנו של הגר"א וקרא לעומתו: "וכי סבור אתה שאיני חש שריאותיי נושמות את האויר המחניק של גרמניה!" (שימוש חכמים)
"ושם אחיו יקטן" (י, כה)
"יקטן – שהיה עניו ומקטין עצמו, לכן זכה להעמיד כל המשפחות הללו" (רש"י) גם על נח מבואר בגמרא (עבודה זרה ו: ובפירוש רש"י שם) שהיה עניו ושפל רוח. ויתכן כי מסיבה זו ניצל מן המבול ככתוב: "ונח מצא חן בעיני ה'", וזאת מחמת ענוה שהיתה בו. סלידתו של כ"ק האדמו"ר רבי ישראל מהוסיאטין זצ"ל מכל ריח של גינוני כבוד היתה לשם דבר. כדוגמא לכך סיפר הגאון רבי חיים ברים זצ"ל כי פעם אחת, בשעה שנכנס הרבי מהוסיאטין לחצר ביתו, ומחמת יראת הכבוד פתחו לפניו את שני חלקי שערי החצר לרווחה. נענה הרבי ושאל: "וכי אני כזה חפץ גדול, שולחן או ארון, שנזקקים לפתוח עבורו עוד דלת?" ולא הסכים הרבי להכנס דרך השער, עד אשר סגרו לפניו שער אחד, ורק אז נכנס. (שנות חיים)