ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת נצבים וילך – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך" (כט, יח)

דברים אלו המה מוסר אל האנשים שהם טובים לבריות ורעים לשמים, וכשמוכיחים אותם על עבירות שבין אדם למקום אומרים שדי להם במה שיש להם "לב טוב" לרחם על הבריות. זהו והתברך "בלבבו" היינו בלבו הטוב יתברך, במה שיש לו לב רחמן לכן יאמר אף כי בשרירות לבי אלך, ואעשה כל רעה שבעולם בכל זאת שלום יהיה לי, אבל באמת 'לא יאבה ה' סלוח לו', ויענישו על העבירות ויתן לו שכר על המצות, כי אין מצוה מכבה עבירה וכן להיפך. (כתב סופר)

 

"והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך… לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל (כט, יח )

צריך ביאור, הרי לכאורה אם ישמע את כל דברי האלה האלו, בוודאי יתהפך לבבו לטובה לירא מהצרות והקללות ? ואפשר לומר דהנה יש דין שסנהדרין שראו כולם לחובה פטור, אך זה הוא אינו רק כשדנין בן ישראל ולא כאשר דנין בן נח, זהו שאמר הכתוב 'והתברך בלבבו לאמור שלום יהי׳ לי', כי הרי 'בשרירות לבי אלך' וממילא ברור שכל הדיינים ידונו אותי לכף חובה, ועל פי דין אם 'ראו כולם לחובה פטור' וא"כ לא איענש כלל, ואוכל לעשות כל אשר תאווה נפשי, על כך בא הכתוב לומר 'והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל״ שדינו יהיה כבן נח, ושפיר יוכל להיענש… (ערבי נחל)

 

"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך… ושבת עד ה' אלקיך" (ל, א-ב )

הכתוב אומר כי מה שיכול להביא את היהודי למצב של "ושבת עד ה' אלוקיך" הם "הברכה והקללה אשר נתתי לפניך", מקשה על כך הרב ארנרייך בספרו "אבן שלמה": העובדה שקללות וצרות משיבות את האדם למוטב ידועה ומפורסמת היא, אולם כיצד אומרת התורה שגם הברכה תביא את האדם לתשובה, הלא דרכו של שפע להביא את בעליו לידי חטא, כמו שנאמר (דברים לב, טו): "וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש אלו-ה עשהו…" ? בכדי להבין את תירוצו של הרב ארנרייך נקדים במעשה הבא: רבי שאול רובין היה יהודי מבני ברק שכיהן כראש כולל בעפולה. באחד הימים פגש באירוע כלשהו באחד ממפקדי השב"ס, התפתחה ביניהם שיחה, ותוך כדי כך סיפר לו המפקד אודות בעיה כלשהי המטרידה אותו ביותר: באחד מבתי הכלא בארץ מוחזק אדם אחד במשך שנים ארוכות משום שאינו מוכן לתת לאשתו גט, ולמרות זאת הוא עדיין מתעקש על כך, אולי יש לרב עצה לפתרון העניין המוזר הזה? – שאל המפקד. "אני מוכן לפגוש אותו" – השיב הרב. עד מהרה אורגנה הפגישה ולאחר מכן הגיע הרב למפקד השב"ס ואמר לו: "אדם זה לא יתן גט לעולם, משום שבכלל לא רע לו בכלא, ואם תשאל כיצד יתכן הדבר? התשובה היא שהשנים הרבות שהוא עשה שם, גרמו לו שישכח את טעמו של החופש, והוא כלל אינו סובל אצלכם. אם אתם רוצים שהוא יתן לאשתו גט, הוציאו אותו לחופש של חצי שנה, אחר כך תכלאו אותו שוב – ותראו שיתן" . המפקד קיבל את הדברים והתחיל להפעיל וועדות שונות על מנת לאשר את השחרור יוצא הדופן הזה, העניין הגיע עד לכנסת, ובסופו של דבר ניתן לכך אישור, ו אותו סרבן גט התבשר להפתעתו שהוא יוצא לחופשי . לאחר חצי שנה – שוב עצרו אותו, ולא חלפו ימים אחדים עד שנתן גט… כעת, כאשר זכר הימים הטובים שבחוץ, היה לו עניין לשוב אליהם. כך אומרת התורה – אומר הרב ארנרייך – הקב"ה יתן לך צרות כדי להשיבך אליו, אולם כדי שלא תתרגל לרע, הוא גם ישפיע עליך ברכה מפעם לפעם, וכשתיזכר במה שאתה מפסיד, כשאינך עושה את רצונו, יגרום לך הדבר לשוב בתשובה שלימה. (ומתוק האור )

 

"ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו בכל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך" (ל, ב )

משל נפלא סיפר בהרחבה הרב שמחה כהן שליט"א בתארו את כוחה העצום של התשובה . בבוקר אפלולי וחסר חן אחד החליט מישהו שהוא מפסיק להתרחץ. הוא נעל את חדר המקלחת על מנעול ובריח, הטמין את המפתחות במעמקי בוידעם שכוח ויצא אל הרחוב ועבודת יומו. אף לא אחד מהאנשים שסביבו יכול היה לנחש דבר על אודות ההחלטה המוזרה, וסדר יומו התנהל כרגיל . שביל העפר המתפתל מאחורי ביתו העניק לו ביד נדיבה חול ואבני חצץ שחדרו לסנדליו, שמש תמוז מהבילה העניקה לו פלגי זיעה חינניים על מצחו – אך מי שם לבו לזוטות מעין אלו, הוא חזר לביתו שבע רצון ופנה לשנת הלילה כשהוא נפטר מעונשו של שמפו ומעולו של סבון רחצה . חלף יום נוסף, עברו יומיים – והחלטתו בעינה עומדת. שערו החל מתמלא סימני קשקשים לבנים. חלף שבוע, חלפו שבועיים, פניו הפכו אפרפרות ומיוזעות, שערו דביק, קווצותיו רסיסי זיעה. מה מאוד תמה, כשהבחין שאנשים מביטים בו בתימהון ונמנעים מללחוץ את ידו. את קצה סנטרו עיטרו שאריות הקציצות ברוטב מן השבוע שעבר, וקצה אפו היה מולבן באשד מתפורר. חודש. חודשיים. אי אפשר היה לעמוד מפני ריחו. הוא צעד ברחובות, ואנשים שבאו לעומתו חצו את הכביש, שמרו מרחק. לאחר חצי שנה, ענן זבובונים ליווהו תדיר, ושערו רחש כינים גדולות. נהגי האוטובוסים סירבו להעלותו, והחנויות הגיפו דלתותיהן בפניו. נדלג מעבר למחצית השנה השנייה ונגיע אל סופה, עם מלאת שנה להחלטתו המכוננת, הגיע יום שבו הוא גרר סולם מאובק, טיפס בכבדות אל אותו בוידעם שכוח ושלף משם את מפתחות חדר האמבטיה. הוא רחש סבון איכות וריחני ונתן למים החמימים, שהם חיים לעולם, להסיר את כל הלכלוך שצבר גופו במשך שנה. דלה המקלדת מלתאר כיצד הוא חש בסיום הרחצה. הוא יצא. מחדר הרחצה מלא אנרגיה, זוהר מניקיון, משאיר מאחוריו את כל הזוהמה שצבר משך שנה שלמה, וכאילו דם חדש זרם בעורקיו. שיערו היה מסורק למשעי, פניו הממורקות התגלו תחת שכבות הלכלוך. תחושה נפלאה ועילאית התפשטה בכל גופו. הוא נולד מחדש. זוהי כוחה של התשובה.. . (אוצרות הפרשה )

 

"ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו״ (ל, ב)

כשם שבהכנסת נר דולק למקום חשוך, החושך סר וכאילו לא היה כלל, כך כשהאדם חוזר בתשובה, אף שחטא מקודם והשחית את דרכו, הוא נעשה ברייה חדשה, וכאילו לא חטא כלל. (הבעל-שם-טוב)

 

"ושב ה׳ אלוקיך את שבותך ורחמך״ (ל, ג)

תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב״ה, שכל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם, ואף כשהם עתידים להיגאל שכינה עמהם, שנאמר ״ושב ה׳ אלוקיך את שבותך״. 'והשיב' לא נאמר אלא 'ושב', מלמד שאף הקב״ה שב עמהם מן הגלות. (מגילה כט, א)

 

"כי המצוה הזאת… לא נפלאת היא ממך… כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו (ל, יא )

בספר "נפש יהונתן" כתב הרב יהונתן בנימין כהן זצ"ל: הדבר ידוע כי חוב מוטל על כל אחד מישראל לקיים כל תרי"ג המצוות. אולם יש מצוות שקשה לקיימן, קשה שיגיעו אליהן בכלל, כגון מצוות שילוח הקן, פדיון בכור וכדומה. אך כבר הורו לנו חז"ל שגם מצוות כאלו אפשר להשיג על יד י לימוד הלכותיהן. וכפי שאמרו חז"ל "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" . 'מי יעלה לנו השמימה' זהו באמת דבר שהוא בלתי אפשרי, 'מי יעבור לנו את הים ' אפשרי ונעשה יום יום על ידי הרבה אנשים סוחרים הנוסעים מעבר לים, וכך יובן הפסוק. "כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצוך היום" דהיינו תרי"ג מצוות התורה, "לא נפלאת היא ממך" כלומר – לא תוכל לומר שאי אפשר לקיים, וגם "לא רחוקה היא" דהיינו, שהמצווה היא נדירה ורחוק ממך שיגיע הדבר לקיים אותה. "לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה" זה מדבר על המצוות שאי אפשר לכאורה לעשותם כגון אם אני כהן וצריך לקיים מצות קבורת המת, או אם אני ישראל ורוצה לקיים מצוות ברכת כהנים. "ולא מעבר לים היא" דהיינו, אותן מצוות שאי אפשר לומר שמן הנמנע לעשותן, אבל על כל פנים הם רחוקות וקשה לקיימן. על כל אלו אמר הכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". דהיינו, שתלמד את הפרשה של המצוה ותקח את מחשבתך במחשבה אמיתית לקיים את המצוה כשתגיע לידך, ואז "לעשותו" – זה נחשב כאילו עשית אותה בפועל.

 

"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (לא, א )

שהלך משה לבית מדרשו להוכיח את עם ישראל קודם מותו (יונתן בן עוזיאל). מדוע הוצרך משה לילך לבית המדרש בכדי להוכיח את עם ישראל, כלום לא יכל להוכיחם במקום אחר, והלא בפרשת ויקהל (שמות לה, א) כשהוצרך משה לדבר עם כל עם ישראל לא כתוב שמשה הקהיל את עם ישראל בבית המדרש? אלא מכאן רואים את גדלות משה רבינו ע"ה, שמכיוון שביקש להוכיח את עם ישראל, הלך קודם לבית המדרש כדי לעיין שוב בכל ענייני התוכחה כיצד להוכיחם בכדי שלא לפגוע בנפש יהודי, כי לזה צריך סייעתא דשמיא מיוחדת, לכן הלך לבית המדרש אשר השכינה שורה שם . (מפי השמועה)

 

"וה' הוא ההלך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת" (לא, ח )

פעם נטרפה אניה בים, והיה ניצול יחיד שנסחף עם הזרם והושלך על חופו של אי בודד שאין יד אדם שנגעה בו. מתוך מצוקה נוראה ודאגה לגורלו הוא התפלל בלהט לה' שיציל אותו . בכל יום היה סורק את האופק מקצה לקצה לראות היש מושיע? ! תשוש רעב ופצוע ניסה ואף הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים של האניה הטרופה שנסחפו אל החוף. נחמה קטנה חשב לעצמו לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות וממזג האוויר… לצריף הוא הכניס את מעט חפציו שהיטלטלו אתו בים וזה היה כל רכושו בעולם… יום אחד כאשר יצא מצריפו והלך ליער לחפש מזון להחיות את נפשו, פרצה דליקה בצריף הרעוע ממילא, והוא נשרף כליל על כל תכולתו. להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער. עשן שחור היתמר אל על והכל היה אבוד – הצריף, החפצים… כל רכושו עלי אדמות. הוא גנח בצער וכאב, ופנה בכעס לה': "למה?! איך יכולת לעשות לי את זה?! אתה מביא עלי אסון אחר אסון נטשת אותי לגמרי"?! וכך מרוב בכי וייאוש נרדם. רעש מנועים של ספינה מתקרבת העירה אותו מעלפונו והנה הוא רואה עשרות אנשים יורדים ממנה. היא באה כדי להציל אותו. "איך ידעתם שאני נמצא כאן? איך הגעתם לחור הזה?!" שאל בתמיהה את אלו שבאו להצילו . "ראינו את סימני האש והעשן ששלחת אלינו ופנינו לכאן… טוב שהיה לך שכל להבעיר אש בכמות כזו שנראה אותך…." לא פעם חש האדם כי ה' עזב אותו, הוא הולך במחשבותיו בייאוש ותחושה של בדידות. מבטיחה התורה ואומרת: תדע שהקב"ה גם במצבים הקשים ביותר בהם אתה בטוח שהוא איננו, הוא שם. ה' איננו מרפה ממך ולעולם לא עוזב אותך!…

 

"וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך" (לא, ח )

עבד הנאמן ומסור למלכו, אין המלך חושש מלהניחו ללכת מאחוריו, כי הוא סמוך ובטוח שלא יברח ממנו, וזהו פירש הפסוק שלפנינו – "וה' הוא ההולך לפניך", פי' שאם תזכה למדרגת עבד נאמן עד שתהא בבחינת ה' הוא ההולך לפניך וכנ"ל, אזי הוא יהיה עמך לשמרך בכל דרכך אשר תלך, בין בגשמיות ובין ברוחניות, להצילך ולתת אויבך לפניך. (אהבת שלום)

 

"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות" (לא, יז )

בהגש"פ "באהלי צדיקים" כותב הרב וולך: לאחר המלחמה הנוראה, שבו והתלכדו האודים המוצלים מאש. והיו ביניהם, שהתייסרו בשאלות אמונה. פתח הרה"ק ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זצ"ל ואמר: רבים תמהו מה בין שאלת הבן החכם לרשע. התשובה תובן במשל למלך שהיו לו שני בנים. התלבט מי מהם יהיה יורש העצר. הציג בפניהם שאלה חשבונית קשה וא ף מסר את פתרונה. הטיל עליהם למצוא את הדרך לפתרון. הראשון, היה חכם בעיניו, וזלזל בחכמת אביו, ערך חישובים מוטעים והגיע לתוצאה אחרת . החליט שהיא הנכונה ואביו הוא שטעה. השני טעה אף הוא בחישוביו והגיע לתוצאה שגויה, אך בא לפני אביו ואמר לפניו: אבא, יודע אני שתשובתך היא הנכונה. ראה חישובי ולאיזה תוצאה הגעתי, והאר עיני להבין היכן טעיתי. . . מאליו יובן את מי יקרב המלך ויחנך כיורש עצר. כך הבן החכם אומר: יודע אני שיש טעמים למצוות, האירו עיני להבינם, אך הבן הרשע חכם בעיניו, ומפטיר "מה העבודה ". למרות "והסתרתי פני מהם" ולמרות "ומצאוהו רעות רבות וצרות" בני ישראל יודעים את אביהם שבשמים, ומקבלים את מצוותיו וחוקותיו, ומבקשים והאר עינינו… ומאמינים שלא ימירנו ולא יחליף את עם ישראל.

 

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (לא, יט )

בדרך צחות, כתבו לכם, כי על פי הרוב כתיבת ספר תורה היא ע"י העשירים, אבל את קיום התורה והלימוד זאת עוזבים עבור עניים כאילו המה פטורים מזה, ולכן מזהיר הכתוב, ועתה כתבו לכם, כלומר עבורכם ולמענכם, למען תקיימו ותלמדו גם אתם, את התורה, לתכלית זו כתבו, לא רק עבור העניים. (לקוטי בתר לקוטי)

 

״והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה״ (לא, כא )

פנינה מתוקה מדבש, כתב על כן הגאון רבי יצחק אליהו לנדא זצ"ל, מגיד מישרים בק"ק וילנא: משל לאדם שנכנס לבית מסחר לממכר דבש וביקש לקנות מס פר חביות. ׳בשמחה רבה׳, אמר בעל החנות וכדי להרשימו באיכות דבשו, פתח את מכסה אחת החביות והתפאר: ׳ראה, ידידי, דבש נקי ומשובח! ׳ אך הלקוח סירב להתרשם והשיב: ׳אמנם הדבש שבראש החביות מרשים ואיכותי למראה, אך הלא הכל יודעים טבעם של סוחרים: למעלה, בראש החבית, הם יוצקים שכבת דבש משופרא דשופרא, אך בתחתית החבית מסתתרים גושי קמח, פסולת ושאר מרעין בישין, איני טיפש, יודע אני כי זו דרככם מאז ומעולם!׳ פנה בעל החנות לקופאי שלו: ׳השמעת מה אמר הלקוח? מילים כדורבנות! רשום נא את דבריו החשובים בשולי טופס ההזמנה!׳ בעוד הלקוח משמיע מילות גידוף וזלזול בעם הסוחרים לדורותיו, ארזו עבורו את חבית הדבש, הוא שילם את המחיר הנקוב, ויצא מן החנות. ואכן, כאשר חשש – כן היה: שולי החבית היו מלאים קמח ושאריות פסולת, והוא מיהר לתבוע את המוכר קמח, וטענתו בפיו: ׳דבש נקי ביקשתי, לא תערובת של פסולת ודבש! השב לי את כספי והוסף גם פיצוי על עוגמת הנפש׳! ׳יש לך מה לומר להגנתך׳? התעניינו הדיינים . חייך המוכר, ושלף מאמתחתו את פנקס ההזמנות. ׳ראו נא, הלא כבר בשעת הקניה ידע אדם זה היטב מה יש בשולי החבית, ומאחר ובכל זאת קנה, מה לו כי יתלונן׳? ! כך – אמר המגיד מישרים מוילנא – גם בפסוקים שלפנינו: מתחילה אמר ש״השירה הזאת" עוד תביא תועלת לפניו יתברך, כאשר תהיה לעד, כדי לדחות את קטרוגם של מלאכי השרת ולהוכיח להם שאתם הנכם בני ישראל, אולם יש עוד ענין נוסף: שהשירה הזאת (שירת האזינו תהיה לכם לתועלת גדולה כאשר ״אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו… ופנה אל אלוקים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי", ואז, כאשר "תמצאן אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד", וטענה גדולה תהיה בפיה כלפי: ״כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום, בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי״, ותהיה זו מליצת יושר עבורכם, שאין מקום להענישכם, מאחר ומתחילה ידעתי את יצרכם, ובכל זאת הבאתי אתכם אל הארץ! בעקבות זאת, ביאר הגאון רבי גבריאל זאב מרגליות, מו"צ בהורודנא (חתנו של הצדיק רבי נחומ׳קה מהורדנא), באופן נפלא את לשון הפייטן: ׳וכל מאמינים שהוא טוב לכל׳, וטעם הדבר – משום שהוא ׳יודע יצר כל יצורים׳… (ושלל לא יחסר )