ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת נצבים – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"אתם נצבים היום" (כט, ט)

מדרש אגדה, למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלה (רש"י)
יש להבין ענין של מאה חסר שתים, ומ"ט קללות, ולמה הוריקו פניהם, ויש לומר, שאם מזהירים מישהו שיקבל מכות בלי לכנות את המספר, או שקוראים במספר עגול חמשים או מאה, יש להניח שהמספר אינו מדויק, לשון גוזמה, ואין קץ וגבול להורדה ולוויתור, אבל אם קוראים במספר לא עגול, אז ניכר שהוא מדוקדק וקבוע, ולכן כיון ששמעו מאה חסר שתים ומ"ט קללות, ראו שזה מספר מדויק, ולכן הוריקו פניהם. (דברי שאול)

 

"אתם נצבים היום" (כט, ט)

לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ״ש שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: 'אתם נצבים היום'… (רש"י)
משה רבינו מתכוון להוכיח את כלל ישראל, ובמקום להוכיחם הוא מפייסם? אומר על כך רבי אליהו לופיאן זצ״ל בשם רבותיו: באמת הקב״ה הוא טוב ומטיב, אב הרחמן. ואם כן מדוע צריכים קללות רבות כל כך, וכי לא די בקללות מועטות? התשובה לכך: היא הנותנת, כיון שהקב״ה מלא רחמים, ״אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת״, לכן נתן לישראל קללות רבות כל כך, כדי שמחמת הפחד עצמו מפני הקללות, הם יימנעו מעשיית חטאים, שהם חמורים שבעתיים מכל הקללות. נמצא אפוא כי התוכחה נאמרה להם כדי שלא יזדקקו לתוכחה. כאשר ראה משה רבינו כי פניהם הוריקו, הרי שהתוכחה הגיעה לתכליתה, ואם כך – שוב אין צורך בתוכחה. המגיד מדובנא זצ״ל אומר כאן משל מאיר עיניים, וכך הוא אומר: לעשיר גדול היה בן חולה במחלת מעיים. הביאו פרופסור מומחה שבדק את הילד ואמר כי הדרך היחידה לרפא אותו, היא לגרום לו להקיא עשר פעמים. אך איך גורמים לילד להקיא? אמר הפרופסור: ״אתן לו תרופות שיגרמו לו להקיא״. אמר המלך לרופא: ״ברצוני להסביר לך במי המדובר. הילד הזה הוא בן מלך, מפונק ביותר, אוכל רק מאכלים מעודנים, ובוודאי יתקשה לקחת תרופות, לכן אני מבקש להמעיט ככל האפשר בתרופות שתתן לו״. הרופא הרגיע את המלך ואמר כי אין לו מה לדאוג והוא כבר יידע כיצד לטפל בילד. הוציא הרופא 'בלאנק' והחל לכתוב את רשימת התרופות שצריך לקנות. הרופא רושם ורושם והאב, המלך, מסתכל בדאגה במרשם שנראה כמו מגילה שלמה. אבל זה מה שהרופא דורש. שלחו שליח לבית מרקחת והוא חזר עם חבילת תרופות ענקית. חושב המלך לעצמו: אוי, רחמנא ליצלן, הילד עלול למות רק מהתרופות. אבל הרופא עומד על שלו: אין דרך אחרת לרפא את הילד. הוא מוציא את כולם החוצה, נשאר בחדר עם הילד, סוגר את הדלתות והחלונות, מתיישב ליד שולחן קטן ומתחיל לכתוש את התרופות. בחדר מתפשט ריח רע של תרופות והילד מתחיל להקיא. הרופא ממשיך לכתוש עוד ועוד תרופות, וככל שהוא כותש יותר, כך הילד מקיא שוב ושוב. כאשר הרופא מסיים לכתוש את כל התרופות, הילד כבר הקיא עשר פעמים. קרא הרופא לאבא ואמר לו: ״בנך יצא מכלל סכנה, והוא בדרך להבריא״. שאל אותו המלך: ״האם בלע בני את כל התרופות שקנינו?״ ״לא ולא!״ השיב הרופא. ״בנך לא לקח אפילו לא תרופה אחת, אך הייתי צריך חבילה גדולה כל כך של תרופות, כדי שהילד יקיא רק מהריח שלהן, ולא יזדקק לקחת תרופות כלל״… כך אומר הקב״ה לכלל ישראל: אין רצוני להביא עליכם אפילו קללה אחת, אלא שאם תשמעו קללות כה רבות, הרי די לי בפחד שלכם לבד, כדי שהוא ימנע אתכם מהחטא, ולא יהיה צורך להביא עליכם אפילו חצי קללה. אם כן ברגע שראה משה רבינו ש׳הוריקו פניהם', התוכחה הגיעה לתכליתה. (יחי ראובן)

 

"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת" (כט, יג)

היה סח ומפרש הרה"ק בעל האמרי חיים מויז'ניץ זי"ע "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת" בזמן שאתם "לבדכם", איש איש לבדו, אינכם מאוחדים, אינני כורת ברית. הברית בינינו רק כשאתם מלוכדים יחדיו, באחווה ורעות.

 

"והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך…" (כט, יח)

ויש לפרש דהנה ידוע כי השב בתשובה מאהבה זדונותיו מתהפכין לו לזכיות, וא"כ יוכל החוטא לומר שיעשה עונות מרובים, כדי שאח"כ כשישוב מדרכו הרעה ויעשה תשובה מאהבה יתוספו לו הזכיות, אמנם זה אינו דאמרו חז"ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ובזה י"ל כוונת הכתוב 'והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה', דהיינו להוסיף על העונות ואח"כ לעשות תשובה מאהבה ואז יתהפכו לו לזכיות, ואמר הכתוב 'לא יאבה ד’ סלוח לו' דאין מספיקין בידו לעשות תשובה והבן. (חתם סופר)

 

"והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך" (כט, יח)

דברים אלו המה מוסר אל האנשים שהם טובים לבריות ורעים לשמים, וכשמוכיחים אותם על עבירות שבין אדם למקום אומרים שדי להם במה שיש להם "לב טוב" לרחם על הבריות, וזהו והתברך "בלבבו" היינו בלבו הטוב יתברך במה שיש לו לב רחמן לכן יאמר אף כי בשרירות לבי אלך, ואעשה כל רעה שבעולם בכל זאת שלום יהיה לי, אבל באמת לא יאבה ד' סלוח לו, ויענישו על העבירות ויתן לו שכר על המצות, כי אין מצוה מכבה עבירה וכן להיפך. (כתב סופר)

 

"לא יאבה ה' סלוח לו" (כט, יט)

לכאורה איך ייתכן שהקב"ה שהוא רחום וחנון, מוחל וסולח – לא יחפוץ לסלוח לו? אלא הכוונה, לא יאבה הוא עצמו, שהשי"ת יסלח לו, מכיון שלפי דעתו והבנתו אינו זקוק בכלל לסליחתו יתברך, כי אינו מרגיש שחטא ואין לבבו נשבר בקרבו. (דברי שמואל)

 

"הנסתרות לה אלוקינו" (כט, כח)

פעם שאל הרה"ק רבי נח מלכוביץ זיע"א את אביו הרה"ק רבי מרדכי זיע"א, הלא קיימא לן שישנם ל"ו צדיקים נסתרים שבזכותם קיים העולם, ואם כן כל הצדיקים המפורסמים אינם מכלל ל"ו אלו? השיבו אביו ודאי שלא כולם, אולם יש צדיקים מפורסמים שבסתר הם מל"ו הצדיקים הנסתרים.

 

"הנסתרות לה' אלוקינו" (כט, כח)

אל ה"נודע ביהודה", הגיע אדם אחד שהציג את עצמו כבקי בקבלה ובקש הסכמה לחיבורו בתורת הסוד. בקש ממנו הרב להתארח אצלו בשבת, וכשבא לבית הכנסת רמז בחשאי לגבאי לכבד את האורח לשמש כשליח צבור. במהלך התפילה נכשל בלשונו כמה פעמים, ויהי לקלס. אחר התפלה אמר לו ה"נודע ביהודה": "הלא נאמר 'הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו', ומכיוון שאני אין לי עסק בנסתרות, בדקתי אותך כדברי רבי חנינא בן דוסא, 'אם שגורה תפלתו בפיו יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף"…

 

"והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה" (ל, א)

יש הבדל גדול – אמר רבי משה ארליך – בין אדם הזורק חפץ לדוחף חפץ. הזורק חפץ, הרי שמיד בעת הזריקה יצא החפץ מידו, לא כן הדוחף חפץ ממקום למקום, לא זזה ידו מהחפץ עד אשר יגיע למקומו. זה מה שנאמר כאן בפסוק: "והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה", הגויים טועים לחשוב כי הקב"ה "השליך" את בני ישראל מידו, אבל אליבא דאמת לא כן הוא אלא "אשר הדיחך", הקב"ה לא הוציא את בני ישראל מידו כלל אלא רק "דחפם" אל בין הגויים, אולם כאשר ישובו בתשובה שלימה ישיב אותם ה' לארצם בשמחה!

 

"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקיך" (ל, ד)

בשם הבעל שם טוב הק' איתא שאפילו בשעה שאדם מישראל חוטא בכל אופן בקצה ליבו יש ניצוץ קטן של יראת שמים, וזהו אם יהיה נדחך בקצה השמים, אם בקצה מעשיו של האדם יש יראת שמים, משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך, מחשבה זו תציל את האדם ותביאו לידי תשובה. (שיח יעקב יוסף)

 

"ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכלל לבבך ובכל נפשך למען חייך" (ל, ו)

מפרש האור החיים הקדוש, שהמילים 'למען חייך' מתייחסים לחיים בעולם הזה, שאין לאדם שום טעם ותכלית אמיתית בחיים בלי קיום המצוות ודביקות בה' יתברך, ואם אינו מקיים מצוות ולומד תורה, אז הוא לא נקרא חי, כי הרשעים בחייהם קרויים מתים. לכן בעשרת ימי תשובה מוסיפים ומבקשים בתפילה 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים', כי אנו מבקשים על חיים רוחניים שהקדוש ברוך הוא יהיה חפץ בחיים כאלו, ונחיה במצוות ומעשים טובים, בשביל לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא.

 

"ואתה תשוב ושמעת בקול ה'" (ל, ח)

אחת הדרכים המובילות באופן ישיר אל התשובה, היא ההליכה בדרכי הענווה. אדם שאינו מתגאה ואינו מתפאר על אחרים, שערי התשובה פתוחים בפניו. וכבר המליצו ואמרו על כך, שהמילה 'אלול', מכילה את המילים 'לא' ו'לו', ללמדנו שאם תהיה 'לא', כלומר שלא תאחוז מעצמך יותר מדי, אזי תהיה שייך 'לו', להשי"ת. וכמה שתהיה יותר 'לא', תהיה יותר שייך 'לו'. הענווה מביאה את האדם למציאת חן בעיני אלוקים ואדם. ר' אברהם יעקב בולימובסקי ז"ל, היה נוהג לספר פעמים רבות מעשה שהיה בימיו של רבי בונים מפשיסחא, והדברים הותירו רושם רב. וכך סיפר: בפשיסחא גר יהודי שהתפרסם כחייט מוכשר, וכמי שמוציא בגדים נאים מתחת ידיו. רבים מאנשי הקהילה היהודית וגם בכירי האצולה מבין הגויים הזמינו אצלו חליפות, והכל שיבחו את מעשי ידיו של החייט היהודי. יום אחד חזר הפריץ מביקור ממושך במדינות זרות, והביא משם בד יקר ערך, ועז היה חפצו לתפור מבד זה חליפה יוקרתית, בה יופיע רק באירועים חגיגיים. יועציו אמרו לו שכדאי להזמין את החייט היהודי, שאין כמוהו בכל האזור מי שיידע להפיק את המירב והמיטב מהבד היקר. שמע האציל לעצתם, והזמין את היהודי לארמונו, הראה לו את הבד המיוחד, וביקשו שיתפור ממנו חליפת אצולה יוקרתית. היהודי שב לביתו שבפשיסחא וכולו קורן מאושר, על הזכות שנפלה בחלקו לתפור חליפה לפריץ בעצמו ובכבודו. הוא לא היה מסוגל להתאפק, וסיפר זאת לכל מי שבא עמו במגע, ברחוב ובבית הכנסת. מי שנכנס לחדר העבודה שלו בשבועות שבהם היה עסוק במלאכת התפירה, שמע ממנו אודות ההזמנה המיוחדת של הפריץ. והחייט אכן השקיע במלאכה זו את כל מרצו וכישוריו, ותפר לפריץ חליפה מהודרת ומיוחדת במינה. ויהי כאשר סיים את המלאכה, ארז את החליפה בצורה מהודרת, ויצא לארמון הפריץ, ושוב – כשכולו קורן מאושר, והפעם בגלל הכסף הרב שיכנס לכיסו. הוא מתדפק על שערי הארמון, ומוזמן להיכנס אחר כבוד ללשכתו של הפריץ, ובתנוחה של גאווה מוציא את החליפה מתוך האריזה. אך הנה שוד ושבר; הפריץ מתבונן בחליפה, ופניו מצביעות על אי שביעות רצון מוחלטת מהיצירה של החייט היהודי. עיניו יוצאות מחוריהן מרוב כעס, עד שהוא נשמע צועק: 'תתבייש לך, זו החליפה שתפרת לי מהבד היקר שהפקדתי בידך?! האם זו נקראת בעיניך יצירה מלכותית?! הרי אין בחליפה זו מאומה מן היופי, מן החן וההדר, שציפיתי לראות בה! ועכשיו עוד הרסת לי את הבד, ותצטרך לשלם לי את מחירו המלא'! היהודי לא ידע את נפשו מרוב תדהמה, ולא ידע מה דופי מצא הפריץ בחליפה זו. הוא רצה לשאול את הפריץ על איזה פגם הוא מדבר, אבל זה השליך את החליפה מידיו מרוב כעס, עד שהיהודי נאלץ לעזוב את הארמון בבושת פנים, והחליפה בידו… עם שובו לביתו, נכנס החייט למרה שחורה, ושכב במיטתו ללא נוע. הדיכאון העמוק פגע בו בהעלותו על לוח לבבו את הבושה שתהיה לו עתה מכל אלה שסיפר להם על 'התפירה המלכותית'. מה יענה עכשיו לכל מכריו וקרוביו שיבקשו לדעת מה עלה בגורל החליפה? אבל, כאשר הפרנסה הציקה לו, קם היהודי והחליט לשאול בעצת הרבי מפשיסחא, ולהיוועץ בו ובפקחותו הנודעת. אולי הוא יידע את דבר הפגם שמצא הפריץ בחליפה! הרבי שומע את הדברים, מליט את ראשו בכפות ידיו כמי ששוקע במחשבה עמוקה, ולאחר כמה דקות הוא אומר לחייט: בוא ואיעצך, קח את החליפה שהפריץ החזירה לך, פרום אותה לחלוטין, ותפור חליפה חדשה מאותו בד, ובדיוק באותה גזרה שתפרת את הראשונה, ותביא אותה שוב לידי הפריץ. החייט הביט ברבי ולא יכול היה להאמין שהוא שומע את הדברים יוצאים מפיו. הוא כבר היה בטוח שגם הרבי שוחק למשבתו… אבל הרבי חזר על דבריו בשנית. 'לך ועשה כדבריי ותראה שלא תפסיד', אמר. בלית ברירה חזר החייט לביתו, ועשה כדבריו של הרבי, ובתוך ימים אחדים הביא את החליפה 'המחודשת' לארמונו של הפריץ. וראה זה פלא, כדבריו של הרבי כן היה. הפריץ התלהב עד מאוד מהחליפה, ולא גמר לשבח את החייט היהודי על כישוריו המיוחדים. ואף קרא לאשתו ולבני ביתו שיראו את החליפה ברוב הדרה. 'בדיוק לחליפה כזו ציפיתי', אמר בהתפעלות, ושילם לו על כך בטבין ובתקילין. עכשיו חזר החייט אל בית מדרשו של הרבי, ושאלו לאמר, ילמדנו רבינו מה שונה החליפה הראשונה מן השנייה? השיב לו הרבי: הפסוק אומר 'ולענווים יתן חן', לכן בחליפה הראשונה שתפרת, והתגאית בה בפני כל חבריך ומכריך, והוצאת את העיניים לכולם, לא מצאת חן בעיני הפריץ, וממילא גם חליפתך לא מצאה חן בעיניו, והוא סילק אותך בבושת פנים. ברם, כאשר נפשך הייתה שפלה, והתנהגת בענווה, ובצורה זו תפרת לו את החליפה. הרי שהקב"ה נתן את חינך בעיניו, והסוף היה טוב. וזו גם הדרך לתשובה… (עלינו לשבח)

 

"לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה" (ל, יב)

נראה שנרמז בזה דין שחידש ה'כסף משנה': הנה מסופר בגמ' (ב"מ פו.) שנפלה מחלוקת בפמליא של מעלה במקרה של ספק קדמה בהרת לשיער לבן, ספק קדם שיער לבן לבהרת, כל פמליא של מעלה פסקו 'טמא', והקב"ה פסק 'טהור'! והסכימו שרבה בר נחמני יפסוק ביניהם, והוא פסק 'טהור', ובאותה רגע יצאה נשמתו בטהרה. ולמרות פסק זה, הרמב"ם (פ"ב מהל' טומאת צרעת ה"ט) פסק שבמקרה זה הדין הוא 'טמא'! ועל אתר תמה ה'כסף משנה' כיצד פסק הרמב"ם כנגד פסקו של הקב"ה? – ותירץ, משום "לא בשמים היא"! ועדיין קשה, הלא רבה בר נחמני, שהיה בארץ, פסק 'טהור'? – על כך תירץ: "כיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי, הוי 'לא בשמים היא'"! זה שרמז הכתוב: הדין ש"לא בשמים היא" הוא גם ב"לאמר מי יעלה לנו השמימה" – גם כאשר פסק ההלכה נאמר ע"י אדם שעולה השמימה… (שם אפרים)

 

"בפיך ובלבבך לעשותו" (ל, יד)

מעשה והגיע חסיד אחד אל הרה"ק רבי משה מקוברין זיע"א ותינה בפניו את צערו: חברי ואני, יש לנו בתי מסחר באותו הרחוב ממש, זה מול זה, ושנינו מחזיקים באותה הסחורה, והנה חנותו של השני עמוסה בקונים מבוקר ועד ערב, ואילו אל חנותי כמעט ולא נכנס איש ופרנסתי בדוחק ובדלי דלות. ענה הרבי: סגולה טובה אתן לך, ואם כדברי תעשה, יתפחו בפניך שערי הפרנסה, בכל פעם כאשר אתה רואה קונה נכנס לחנותו של חברך, תן תודה לה' ותאמר בלב שלום: "ברוך אתה הזן ומפרנס לכל המשפיע פרנסה בריווח לפלוני בן פלוני, חברי וידידי". וכיצד אוכל לעשות כן, אמר החסיד והרי עיני רואות וכלות? אמר הרבי: תחילה הרגל את עצמך לומר כן בפיך, וסופו של הלב שיצטרף אחר כך אל הדיבור, כמו שנאמר בפסוק "בפיך" בתחילה, ואחר כך "ובלבבך", והעיקר קודם כל "לעשותו".

 

"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע" (ל, טו)

בפסוק שלפנינו וכן בפסוקים הסמוכים רואים אנו שהתורה הדגישה 'היום', וכגון בפסוק שלפנינו 'נתתי לפניך היום', וכן להלן 'אשר אנכי מצוך היום', 'הגדתי לכם היום', 'העידותי בכם היום', ועוד כהנה, ועלינו להבין מה ביקשה התורה להדגיש בכך. בעל הנר למאור, ביאר ע"פ הגמרא (עבודה זרה ה, ב) שלומדים מהפסוק (כט, ג) 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה', שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה. לפיכך הוסיף משה רבינו בכל מקום ואמר 'היום', כיון דרק היום לאחר ארבעים שנה יש לכם לב לדעת ולהבין את כל מה ששמעתם במשך השנים הללו, ע"פ האותות והמופתים אשר ראו. לפי"ז יש ליישב את קושיית הגמ' (ברכות סג, ב) על הפסוק (כז, ט) 'הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם – וכי אותו היום ניתנה תורה לישראל והלוא אותו יום סוף ארבעים שנה היה'. ע"פ הנ"ל י"ל, שרק היום בחלוף ארבעים שנה, כאשר יש להם לב לדעת ולהבין ולעמוד על דברי רבם, בזה אפוא נהיו לעם.

 

"ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך"(ל, יט)

צריך להבין, כיון שאמר החיים והמוות נתתי לפניך וציוה ובחרת בחיים, א"כ פשוט הוא שאם יבחר בחיים, יחיה הוא וזרעו, מדוע חוזרת התורה ואומרת למען תחיה אתה וזרעך? בפרט צריך להבין, שהרי גם זרעו מצווה ובחרת בחיים למען תחיה, א"כ יזכה לחיים מצד עצמו, מדוע התורה כוללת הבנים עם האב? ביאר הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל: התורה מצווה עלינו שנעשה את המצוות בצורה כזו שגם בנינו ירצו לקיימם שכן לפעמים אדם יכול לקיים מצוות כמי שכפאו שד וכמי שהיה מעדיף לחיות בלעדיהם, הילדים רואים היטב התנהגות זו וזה משפיע עליהם, לכן התורה מצוה "ובחרת בחיים", למען תחיה אתה וזרעך משום שכאשר הילדים יראו שאתה מקיים תורה ומצוות כמו שזוכה בהם לחיים, זה יגרום שגם להם תהיה שמחה במצוות וזה ישפיע על כל רוחניותם. בזה הסביר איך יתכן שהיו יהודים שמסרו נפשם בבואם לאמריקה על שמירת השבת ולא זכו שבניהם יישארו נאמנים לה' ולתורתו. והסביר שאכן מסרו נפש אך ביום השישי כשבאו מהעבודה וסיפרו שאיבדו את עבודתם בגלל שמירת שבת אמרו זאת בעצב מתוך אנחה ולא אמרו זאת בשמחה שזכו ב"ה לעמוד בניסיון ולעבוד את השי"ת ועצב זה שניכר היה על פניהם נתן לבניהם את הרגשה שהם אינם יכולים לעשות את הדבר הקשה הזה, רק אביהם ביכולתו היה לעמוד בדבר קשה זה, אילו עשו זאת מתוך שמחה והיו בניהם רואים זאת שזכו לשמור השבת והכל כאין וכאפס שזכו לשמור שבת ממילא היה להם חשק ורצון להמשיך ולחיות בצורה זו. (לתתך עליון)

 

"מצאוני הרעות האלה" (לא, יז)

בחשכת הגלות סובלים היהודים מצרות וגזרות הנתכות עליהם חדשות לבקרים, והרעות הרבות מכבידות עליהן את עלן. בעניין זה מופיע בהגדה של פסח "מעשה רב" הסיפור הבא: אל רבי מאיר שמחה מדוינסק, בעל ה"אור שמח", הגיע אורח, ובדרכם לבית הכנסת חלפו על פני חזיתו של בית מפואר. "של מי הבית הזה?", התעניין האורח. "כאן גר עורך דין", השיב הרב. תהה האורח: "איך יתכן שעורך דין גר בחווילה כה מפוארת, ואילו הרב גר בדירה פשוטה ודלה?" "מדוע אינך מבין?" – השיבו ה"אור שמח" – "הוא מתפרנס מצרות של יהודים, וכאילו יש הרבה, אני מתפרנס משמחות של יהודים, וכמה כאילו יש ?…" (לאור הנר)

 

"כי ידעתי את יצרו" (לא, כא)

אחת מן הדרכים אשר באמצעותם מנסה היצר לתעתע בבני אדם ולמנוע מהם לקיים מצוות היא על ידי הצעה לקיום מצוה אחרת בדיוק בזמן שהם עומדים לקיים מצוה אחת. רבי שלמה מרדומסק זצ"ל הסביר כי יש להזהר מאד שלא לשמוע לו, משום שכוונתו האמיתית של היצר היא למנוע מן האדם גם את המצוה הזאת וגם את האחרת, לכן צריך כל אחד לסיים את המצוה שבה הוא התחיל. רגיל היה לספר בעניין זה את המעשה הבא: שנה אחת הפקיעו סוחרי האתרוגים את שערי המחירים, ולגבאי בית הכנסת לא הייתה אפשרות לשלם עבור אתרוג לצבור. החג התקרב ואתרוג אין. בלית ברירה החליטו הגבאים על אסיפת בעלי בתים, על מנת לדרוש מהעשירים שבהם לתרום לטובת קניית האתרוג. הם הציגו את בקשתם, ובתגובה לכך קם אחד מן העשירים ואמר: "לפי דעתי, במחירים כאלו אין צריך לקנות אתרוג עבור הציבור. פתגם עממי אומר: מה עושה קהל בלי אתרוג? לא מברך, גם אנו נסתפק, אפוא, ללא אתרוג. האם לא ראוי יותר להוציא את הסכום הזה לצורך השאת יתומה פלונית, אשר כבר במשך שנים ארוכות יושבת בביתה ושערותיה כבר החלו להלבין?!…" ראו נא נהג רבי שלמה לסיים – כבר שנים ארוכות שהיתומה הרווקה יושבת בביתה, ומעולם לא הציע אותו עשיר כי הקהילה תשיא אותה… רק כעת, כאשר החלו לדבר על מצות אתרוג, הוא 'נזכר' במצוה ההיא ובא בטענה כי מצות הכנסת כלה עולה על זו של האתרוג… ומן הפרט הזה אתה למד על הכלל כולו… (לאור הנר)