ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת נצבים – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"אתם נצבים היום כולכם" (כט, ט)

כלל גדול בעבודת ה' למד המשגיח רבי שרנא גרוסברד מפסוק זה: בני אדם רבים מקבלים על עצמם להתחזק בתפלה ובעבודת ה', ובתחלה אכן מצליחים לקיים את קבלתם, אך לאחר זמן מה שבים לדרגתם כבתחלה, כגון בקריאת שמע ובתפלת שמונה עשרה, שבתחלה משתדלים להתרכז ולכוון היטב, ולאחר זמן שוכחים מקבלתם ומסיחים את דעתם ממילות התפילה. על כן מזהירה התורה: "אתם נצבים… לפני ה'", עבודת ה' צריכה להיות יציבה, רציפה ומתמשכת, כי רק באופן זה ניתן לעלות מדרגה לדרגה במעלות העבודה. באותו ענין רגיל היה גאון המוסר רבי ישראל סלנטר להמליץ לכל החפץ להתחזק בעבודת ה', לקבל על עצמו קבלה קטנה שקל לו להחזיק בה, כי היציבות והקביעות הן סוד ההצלחה בעבודת ה'. (דעת שרגא)

 

"את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום" (כט, יד)

אמרו חז"ל שביום הדין הגדול והנורא שיהיה לעתיד, הגוף יכול לטעון שאיננו אשם, כיון שבלי הנשמה אינו יכול לעשות כלום, ואילו הנשמה יכולה לטעון שבלי הגוף לא היתה חוטאת. לכן יחזיר הקב"ה את הנשמה לגוף וידין את שניהם יחד. לכן אמר משה שהוא עושה הברית עם שניהם יחדיו "את אשר ישנו פה עמנו עומד" – הוא הגוף שעומד בפנינו, "ואת אשר איננו פה עמנו" – היא הנשמה שאינה נראית. (מלא העומר)

 

"הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (כט, כח)

שני זמנים ניתנו לגאולה העתידה: האחד – זמן נסתר אשר אינו ידוע לשום נברא, והוא סתום וחתום, עד שאפילו משה רבינו, אדון הנביאים, לא ידעו, והשני הוא זמן גלוי כנאמר: ״היום – אם בקולו תשמעו". משה רבינו נתנבא על הגלות – ״וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה״, אך אימתי יגאלו ומתי יהיה קץ הפלאות, אף משה רבינו לא ידע, כי זמן הגאולה גלוי הוא וידוע רק לפני הבורא יתברך. על כך נאמר: ״הנסתרות״ – הגאולה הנסתרת הוא – ״לה׳ אלקינו״, אשר לא גילה סודו לעבדיו הנביאים. אך ״הנגלות״ – הזמן הגלוי לכל – ״לנו ולבנינו״, הלא הוא – ״לעשות את כל דברי התורה הזאת״. בידינו לקרב הגאולה ולהביאה בכל יום כנאמר: היום אם בקולו תשמעו. (כתב סופר)

 

"פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה" (כט, יז)

שורש כל הרע, הוא האדם שנמצא במצב של "פן", בספקנות וחקרנות יתירה, ואין בו אמונה תמימה ופשוטה, ואז הוא שורש פרה ראש ולענה… ('היהודי הקדוש' מפשיסחא)

 

"והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך" (כט, יח)

דברים אלו המה מוסר אל האנשים שהם טובים לבריות ורעים לשמים, וכשמוכיחים אותם על עבירות שבין אדם למקום אומרים שדי להם במה שיש להם "לב טוב" לרחם על הבריות. זהו והתברך "בלבבו" היינו בלבו הטוב יתברך, במה שיש לו לב רחמן, לכן יאמר אף כי בשרירות לבי אלך, ואעשה כל רעה שבעולם, בכל זאת שלום יהיה לי, אבל באמת לא יאבה ד' סלוח לו, ויענישו על העבירות וי תן לו שכר על המצות, כי אין מצוה מכבה עבירה וכן להיפך. (כתב סופר)

 

"ושבת עד ה' אלקיך" (ל, ב)

מסופר על הגה"ק רבי ישראל מסלנט זי"ע, שהביא פעם את מנעליו לסנדלר כדי לתקנם. השעה היתה שעת בין הערביים והסנדלר ישב ועבד לאור נר קטן שעמד לדעוך. הצטער רבי ישראל על שהוא מכביד על הסנדלר וביקש ליטול את מנעליו ולחזור בפעם אחרת. אמר לו הסנדלר, ישב מר, "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן". שמע רבי ישראל התיישב וחזר פעם אחר פעם על דברי הסנדלר 'כל עוד הנר דולק אפשר לתקן' ולשוב אל השם יתברך.

 

"ושבת עד ה' אלקיך" (ל, ב)

את תפלת "על כן נקוה לך" [הנאמרת אחר 'עלינו לשבח'] חיבר עכן, זה שמעל בחרם, ובגללו נהרגו אנשים. איך יתכן שזכה עכן לחבר תפלה מרוממת זו, שיהודים אומרים שלש פעמים ביום? ויותר מכך – בתפילת מוסף של ראש השנה, בחלק ה'מלכיות' אנו אומרים 'על כן נקוה לך'. במה זכה לכך עכן? מכאן רואים – אמר רבי חיים קניבסקי זי"ע – כמה גדול כוחה של תשובה. הרי בתחילה עכן כפר באשמתו, ואז יהושע עשה גורל, ויצא שהוא האשם. אמר יהושע לעכן: "בני, שים נא כבוד לה' אלקי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית, אל תכחד ממני". ואכן כך היה: "ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלקי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי (יהושע ז, יט-כ). הוא הודה בחטאו, חזר בתשובה, ואף זכה לחבר את התפלה הזו – "על כן נקוה לך ה' אלקינו… להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון". הרי לנו עד היכן יכול אדם להגיע מכח תשובתו! (ומתוק האור)

 

"ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך" (ל, ב -ג)

אמרו חז"ל שהעושה תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכויות (יומא פו, ב). הקשה הגאון רבי העשיל, אב"ד לובלין וקראקא: אף אם אדם מישראל מתלהב לשוב בתשובה מאהבת הבורא, הלא מספיק אם העוון עצמו יימחק, אך מדוע שזדונות ייעשו לו כזכויות? למה שחוטא יהיה נשכר, גם אם עשה תשובה? והוא מיישב באופן נפלא: ידוע מה שאמרו חז"ל (קידושין מ. ועוד), שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואילו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. יוצא לפי זה, שאדם העובר עבירה, אין מחשבת העבירה מצטרפת, ונזקף לחובתו רק מעשה העבירה, וכאשר אדם זה ישוב בתשובה מאהבת ה', הרי בתשובה יש גם מחשבה וגם מעשה, ואם כן, מעשה התשובה מוחק את מעשה העבירה, או יפחיתנה לדרגת שגגה, אבל עדיין עומדת בעינה מחשבת מצות התשובה (ע' בזוה"ק, פר' תרומה דף קנ:), וזכיה בפני עצמה היא, שהרי אין לה מה למחוק, והקב"ה מצרפה לאוצר הזכויות של האדם, נמצא שזכויותיו יתירות. לעומת זאת העושה תשובה מיראה, אין זה אלא במעשה ולא במחשבה, שהרי שב מתוך כוונה לטובת עצמו, כדי למנוע מעצמו את העונש שהיה צפוי לו, ואם כן יש כאן רק מעשה תשובה, ואין כאן גם מחשבה שתהיה זכות בפני עצמה! (ושלל לא יחסר)

 

"ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים" (ל, ג)

למה נאמר פעמים ושב? אלא שיש שני סוגי יהודים בגולה. יש שחשים את כובד הגלות ומשתוקקים לארץ האבות, ואותם ישיב ה' ראשונים. אך גם על אלו שמצאו קורת רוח בארץ נכריה, ירחם ה' "ושב וקבצך מכל העמים"… (פרפראות לתורה)

 

"והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבתיך" (ל, ה)

מפני מה יזכו ישראל לברכת "והיטיבך והרבך מאבתיך", וכי טובים אנחנו מאבותינו? באר החתם סופר': כיון שפרשתנו מדברת על ענין התשובה שעתידים ישראל לשוב באחרית הימים, ככתוב לעיל (פס' ב): "ושבת עד ה' אלקיך… בכל לבבך ובכל נפשך", והרי לשבים מאהבה הובטח שזדונותיהם יהפכו לזכיות (יומא פו, ב), ועוד נאמר (ברכות לד, ב): "מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין", נמצא שבאותה העת יתעלו ישראל בדרגתם יותר מהאבות, ולפיכך מובן מפני מה יגדל שכרם משל האבות. (עטרות סופרים)

 

"כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (ל, י)

המדקדק בפסוקי פרשתנו יבחין כי שלוש פעמים הוזכרה בה מצות התשובה. בטעם הדבר באר רבי יחזקאל אברמסקי, כי בכך רומזת התורה לשלוש דרגות בתשובה. הדרגה הנמוכה ביותר היא התשובה שעושה האדם לאחר שנענש, ככתוב (פס' א-ב): "והיה כי יבאו עליך… הברכה והקללה… ושבת עד ה' אלקיך". האמצעית היא תשובה הבאה מתוך שרואה האדם בענשם של העוברים על רצון ה', ככתוב (פס' ז-ח): "ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה על איביך… ואתה תשוב ושמעת בקול ה'". הדרגה הגבוהה ביותר היא תשובה הנעשית מתוך אהבת ה' יתברך, שאליה רומז הפסוק שלפנינו: "כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". (חזון יחזקאל)

 

"לא בשמים הוא… ולא מעבר לים הוא… כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (ל, יב – יד)

בתנא דבי אליהו מסופר, שאליהו הנביא פגש צייד, ושאל אותו: מדוע אינך עוסק בתורה? ענה לו הציד: לא נתנו לי משמים שכל ובינה כדי לעסוק בתורה. שאל אותו אליהו: כיצד אתה צד חיות? ענה הציד: אני לוקח חוטי פשתן ואורג מהם רשתות, מניח אותן ביער, והחיות באות ונלכדות בהן. שאל אליהו את הצייד: אם יש לך שכל לעשות זאת, איך יתכן שאין לך שכל ללמד תורה, שעליה נאמר "כי קרוב אליך הדבר מאד"? אליהו הנביא ביקש לומר לציד: הרי אתה לא נולדת צייד, ומנין רכשת את הידע איך לצוד חיות? מתוך הכרח, היית מוכרח להתפרנס, ולכן לימדת את עצמך דרך שבה תוכל להשיג פרנסה. אם היית חש שלימוד התורה הוא צורך חיוני, לפחות כמו פרנסה, אז היית מוצא דרך להבין את דברי התורה! (אהל תורה)

 

"ראה נתתי… את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (ל, טו)

מדוע בפרשת ראה (יא כו), בפסוק דומה, מזכרים רק ברכה וקללה, ולא חיים ומוות? ההבדל בין הפסוקים נובע מכך, שבפרשת ראה טרם קבלו בני ישראל את מצות התשובה, ואלו פסוק זה נאמר לאחר שקבלו את מצות התשובה. ומה ההבדל? כאשר אדם עובר עבירה, יתכן שיצרו פתה אותו, והעבירה עצמה מביאה קללה, לכן מוזכרת רק קללה. אך כאשר אדם כבר יודע שיש לו אפשרות לחזור בתשובה, אך איננו מנצל אפשרות זו, התביעה עליו היא גדולה הרבה יותר, ולכן גם העונש הוא גדול יותר. לא רק קללה אלא גם מוות חס וחלילה. לכן אומרת התורה: "ובחרת בחיים" – אל תחטא, ואם חטאת – חזור בתשובה ובכך תזכה בחיים. (משך חכמה)