ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת נשא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

 "לבית אבותם" (ד, מו)

אחד מנכבדי ווילנא, ביקר בכל פעם אצל רבי יוסף דב מבריסק. כשעמדו להיפרד, אמר לו הרב: "כאשר תבוא לווילנא, דרוש נא בשלומם של אותם יהודים שאין להם בתים". תמה הלה על הדברים והרב הסביר: נאמר בתהילים (קלה, יט-כ) : "בית ישראל ברכו את ה' בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה'". ומפני מה לא נאמר גם "בית יראי ה'"? אלא משום שאין ליראי ה' בתים ואין הם טרודים בדאגות נכסיהם… "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם… והתוודו את חטאתם אשר עשו" (ה, ו-ז) חבורת אנשים הפליגו יחד באניה גדולה. כל אחד מהנוסעים קיבל תא מיוחד לדור בו. כאשר הם היו בלב ים, נכנס אחד הנוסעים לתאו והחל לקדוח חור בדופן האניה. מה אתה עושה, נזעקו חבריו, הן האניה תטבע. מה אכפת לכם. השיב הנוסע, הרי אני קודח את החור בתא שלי. מובן מאליו שהאנשים לא הניחו לו להמשיך לקדוח, למרות טענתו שהתא שלו, שהרי במעשיו הוא עלול לגרום לאסון כבד לכל נוסעי האניה. על פי משל זה הסביר רבי משה חגיז זצ"ל את הפסוק, איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו', והתוודו את חטאתם וגו' והשיב את אשמו". הפסוק פותח בלשון יחיד, ממשיך בלשון רבים, ומסיים שוב בלשון יחיד, ללמד אותנו שכל ישראל ערבים זה לזה. "והתוודו" אדם חייב ביום הכיפורים להתוודות לא רק על העוונות שלו אלא גם על עוונות כל ישראל. כשם שהקודח חור בספינה עלול להטביע את כל הנוסעים, כך גם החוטא עלול לחייב את כל ישראל. לכן נאמר "והתוודו" כל אדם מתוודה עבור הכלל כולו, כי מעשיהם של ישראל בין לטוב ובין למוטב קשורים זה בזה, ישראל ערבים זה לזה וכולם נוסעים באותה ספינה.

 

"והתוודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו" (ה, ז) ל

כאורה תמוה הדבר, שהכתוב פותח כאן בלשון רבים "והתוודו", ואחר כך מדבר בלשון יחיד "והשיב", "ונתן"? משיב על כך הצדיק רבי מרדכי מנישכיז בדרך החידוד: למרבה הצער, קיים לעתים בקרב הבריות מרחק גדול בין ההבטחה למעשה. ולכן עינינו רואות, שמרובים האנשים המכים על חטא ומתוודים בפיהם על חטאים ועוונות שנכשלו בהם. אולם כאשר אלה מגיעים לקיום החובה של השבת גזלה לזולת וכיוצא בכך- מתברר במקרים רבים, שהווידוי בפה אינו מביא לכלל מעשה בידיים. מציאות עגומה זו ביחסים שבין אדם לחברו באה לידי ביטוי בלשון המשתנית בכתוב שלפנינו: "והתוודו" מקויים על ידי הרבים, אבל "והשיב…ונתן…" מקויים רק על ידי מעטים, יחיד פה ויחיד שם… (פרפראות לתורה)

 

"כי תשטה אשתו" (ה, יב)

סיפר הגאון הצדיק הרב אלימלך בידרמן שליט"א, בירושלים גדל ילד קטן – אבל שובב לא קטן! כאשר היה שקט סביבו יותר משלוש דקות רצופות – כבר היה צריך בדיקה אחריו… פעם אחת אכן נמתח השקט יותר מכמה דקות, ואמו – שהייתה עסוקה בבישול במבטח – מיהרה החוצה לאתר אותו. היא גילתה אותו תלוי בנדנדה, בעוד החבל כרוך על צווארו. פניו כבר היו כחולים. צעקות 'הצילו!' ו'הצלה!' הזעיקו את השכן מלמעלה שהעניק לו החייאה – עד להעברתו בניידת טיפול נמרץ לבית החולים 'הדסה' בעיר. "הילד יחיה" – הודיע רופא חמור סבר להורים הרצוצים – "אבל המוח נפגע". האם פרצה בבכי. האב ניסה לברר את המצב לאשורו. הרופא נד בראשו כאות להשתתפות בצער. יותר מזה לא היה לו הרבה מה להוסיף. "הוא שרוי בתרדמת" סיכם הרופא (חושש לומר את המילה הרווחת "צמח"). חלפו מספר שבועות והחיים בבית חזרו לשגרה מסוימת – מאפירה. מדי יום יצאו ההורים לבית החולים בתורנות. 6:10 בבוקר: הטלפון מצלצל. – "מדבר כאן דוד פרנקל" דוד פרנקל. נאמן ביתו של מרן החזון איש זי"ע. נכון שהוא שאר בשרם – אך מה לו להתקשר אליהם לפנות בוקר?! תקשיב, אומר רבי דוד, חלמתי הלילה חלום. את פשרו אני מותיר לך – אך ברור שהוא קשור אליך. בחלומי אני מביט בעבודתם של "בית דין של מעלה". על השולחן שלפניהם מונחות שלוש תיבות: הימנית הינה תיבת החיים, השמאלית תיבת המוות רח"ל, והאמצעית מלאה עם פתקים ובהם שמות. הבחנתי כיצד מוציאים מהתיבה האמצעית פתק, ולאחר שדנים בה גוזרים עליה אם לחיים ואם חלילה למוות. לפתע הקריאו מתוך פתק את השם של בנכם החולה. החלו לדון בו ולפתע אני מוצא את עצמי – בחלום – בשוק 'מחנה יהודה' בירושלים בתוך חנות בדים. על הדלפק שם היו מונחות מספריים בצבע כחול. לפתע אני מוצא את עצמי ביחד עם המספריים ניצב מול הפתק של בנכם בבית דין של מעלה, והמספריים גוזרות את הפתק לשביבים, ואיקץ והנה חלום. את פתרון החלום אני משאיר לך, אין לי מושג מה הוא אומר – אך ברור לי שהוא נוגע אליכם. 6:16 בבוקר: הטלפון מצלצל. – "מדברים מבית החולים". ההורים מתבקשים להגיע לבית החולים, ולא מעודכנים בסיבה, שכן "אנחנו לא מוסרים מידע בטלפון". שני ההורים "טסים" לבית החולם. בנם לא נמצא במיטתו, ורופא המום שניצב שם מעדכן אותם בהתפתחויות: "אין לנו כל הסבר רפואה למה שהתרחש. הוא התעורר הבוקר רגיל – כביכול אתמול בלילה שכבר לישון רגיל". הילד הוכנס מיד לסדרת בדיקות מקפת שתאשר בהמשך שהוא אכן חזר לחיים – כאחד הילדים, ושובב – בדיוק כמו שהיה לפני האשפוז!… בדרכו חזרה מבית החולים, נזכר היהודי בטלפון המוזר שקיבל משאר בשרם רבי דוד פרנקל. עכשיו, כאשר הכל מאחוריהם, סיפר זאת לרעייתו וניסה בעזרתה לפתור את החלום… לחרדתו גילה שהיא מחווירה. ליבו נפל בקרבו והוא שאל אם לחזור לבית החולים – והפעם בגללה. "לא. לא" הרגיעה אותו "פשוט המספריים הכחולים שבחלום הן המספריים שלי!" מסתבר שבעיסוקה כתופרת הייתה יוצאת מדי פעם לחנות בדים מסוימת באזור שוק מחנה יהודה. כדרכם של בעלי האומנות נטלה את כלי מלאכתה בתיק, והייתה גוזרת לעצמה את הבדים. באותו יום שקדם ללילה בו חלם רבי דוד פרנקל את חלומו, בשעות אחר הצהריים, יצאה כדרכה לשוק מחנה יהודה. היא התקשתה לגזור את הבד, אך הפעם עלתה בה מחשבה לקבל על עצמה קבלה טובה לרפואת בנה. היא לחשה בשקט "אני עושה צעד קטן לקראתך – תרחם על שרוליק שלי" והניחה את המספריים על הדלפק – במקום למסור זאת מיד ליד. "המספריים הכחולים שלי!" – קבעה בהתרגשות. הוסיף רבי אלימלך שליט"א וציטט: "יש סדק קטן בחומת הטבע שאינו נראה לעין, ודרכו הנס נכנס הסדק הזה הוא הנכונות למסירות נפש" (מכתב מאליהו) והמספריים הכחולים הללו – סיים רבי אלימלך – מונחות היום בוויטרינה בביתו של הילד בעל הנס. כיום הוא כבר לא ילד, אלא אברך – בוגר ישיבת חברון. רק חבל שמחמת צנעת הפרט אסור לי לפרסם את שמו של בעל הנס, ולצאת יחדיו בחול המועד הבעל"ט לבקר את "המספריים של רבי דוד'ל פרנקל"!… (אמונה שלמה – הרב צבי נקר)

 

"ואמרה האשה אמן אמן" (ה, כב)

פעם ישב הגאון בעל "ברוך טעם" מלייפניק זצ"ל בסעודת ברית מילה, ולפתע נתחייך. שאלוהו לסיבת השחוק, וענה סתומות שראה מה שראה בגן העדן העליון. העז אחד המסובין ואמר: "אף אני רוצה לראות מה נעשה בגן העדן". השיבו הגאון: "ומי מפריע בעדך? הלא חז"ל אמרו שהעונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן (סנהדרין קי.). ענה אפוא 'אמן' בכוונה ראויה ותוכל גם אתה לראות". הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, היה אומר בשם הגאון הצדיק רבי שמחה זיסל זצ"ל, הסבא מקלם: היה כדאי לקדוש ברוך הוא לברא את כל העולם ומלואו ולקיימו ששת אלפי שנים, כדי שיהודי יזכה לומר – ולו פעם אחת ויחידה בכל ימי חייו, ובכל משך זמן הבריאה ברוך הוא וברוך שמו". ואלף אמירות "ברוך הוא וברוך שמו" אינן מגיעות לגודל חשיבות עניית "אמן" אחת. והוסיף: ואלף אמנים אינם מגיעים לחשיבות "אמן יהא שמיה רבה" ולו פעם אחת בלבד, ואלף עניות "אמן יהא שמיה רבה" אינן מגיעות לזכותה ויקרתה של תיבה אחת של תלמוד תורה.

 

"כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (ו, כג)

הגרי"ז מבריסק זצ"ל היה מהדר שבכל פעם שעושים לו מנין בביתו יהא שם כהן שיברך ברכת כהנים. פעם אחת לא הגיע כהן, והוצרכו להמתין רבע שעה עד בא הכהן, התבטא שם אחד האנשים וכי כדאי בשביל כך להמתין כל כך הרבה זמן. השיב הגרי"ז זצ"ל כמה זמן אנשים משקיעים בנסיעה כדי לקבל ברכת גדול מישראל, ואכן כן כמה זמן כדאי להשקיע בשביל לקבל ברכת ד'.

 

"כה תברכו את בני ישראל…" (ו, כג)

'כה' – היינו כמו שהם, פירוש איך שיהיו – 'תברכו את בני ישראל' – הם ראויים לברכה, כי על כל פנים הם טובים יותר משאר האומות. (הרה"ק רבי שמואל אליהו מזוואלין זי"ע)

 

"כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (ו, כג)

"בכוונה ובלב שלם" (רש"י). אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכוהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל. (כתב סופר)

 

"יברכך ה' וישמרך" (ו, כד)

מעשה בבחור מבוגר, שהגיע לפרקו. ניגש אל המשגיח, הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל ואמר: "אני מבקש רשות לצאת וללמוד מקצוע". מקצוע קודש, להיות סופר סת"ם. נשאל: "מדוע?". ענה הבחור: "אני מקווה להתארס בקרוב, ואנשא בשעה טובה, ואצטרך לפרנס משפחה, שתגדל במשך הזמן. מן הדין שיהיה לי מקצוע מכניס". חקר המשגיח: "ומי אומר שתתארס בקרוב. אולי תשאר רווק ותוכל להמשיך ללמוד בלי טרדה?" נרעש הבחור: "מה פירוש! הרי: "מה' אישה לאיש", הזיווג כבר נגזר מן השמים!" "אהה", השיב המשגיח. "ומי אומר שהמשפחה תגדל ויהיו לך ילדים, אולי תהיו חלילה חשוכי בנים, ומשכורת הכולל תספיק לכם?"… נרעש הבחור, מדוע חוזה לו המשגיח שחורות? וענה: "ה' יעזור, ויהיו לנו בנים! למה לחשוב אחרת?!" והוסיף: "אני מבקש שהרב לא יפתח פה לשטן". רק זה חסר לו, שתהיה זו "שגגה היוצאת מפי השליט"… "אכן", מיהר המשגיח להסכים עמו. "אבל מי אומר שהמקצוע שתלמד יהיה מקצוע מבוקש ומכניס – כלום חסרים מובטלים חסרי תעסוקה?"… חשכו עיני הבחור: "למה לחשוב כך, ה' יעזור שתהיה פרנסה!" קרא במחאה. חייך המשגיח, ואמר: "ישמעו נא אוזניך מה שפיך מדבר! אתה נזקק לעזרת ה' במציאת שידוך, בלידת בנים, ובמציאת מקום עבודה. ובבריאות, ובאושר, ובמה לא. אז דווקא בסוג הפרנסה רוצה אתה לעזור לו, וללמוד מקצוע פלוני?! מוטב יהיה אם תמשיך ללמוד בהתמדה, ובכך תמשוך עליך את חסד ה', ויעזור לך בידו הרחבה!… סוף דבר, אותו בחור שב לספסל הלימודים, וה' עזר והתארס, והתחתן, ונולדו לו ילדים, והוא נושא כיום במשרה תורנית.