ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת נשא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ומחה אל מי המרים" (ה, כג)

דרשו חז"ל במדרש: גדול השלום שהשם שנכתב בקדושה, אמר הקב"ה, ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו (מד"ר פרק יא) הגאון רבי דוב בעריש וויידנפלד זצ"ל ראה פעם ביו"ט ראשון של פסח אברך צעיר שזה עתה נישא, מסתובב מודאג ומוטרד, וחשב בלבו מה יכול להיות שאברך זה כה מודאג. לפתע הבזיק במוחו, הלא אברך זה בא מבית שמקפידים על אכילת שרויה ובבית חמיו לא מקפידים, ובטח הוא מזועזע מזה. אחרי התפלה ביקש מהאברך שיכנס לביתו לדבר איתו, ותוך כדי שגילגל איתו שיחה על דא ועל הא התנצל ואמר שהוא צריך עכשיו לאכול, נטל את ידיו ואכל כזית מצה, ואחר כך ביקש שיגישו לו מרק ותוך כדי שיחה איתו אכל ולבסוף פורר פירורים של מצה לתוך צלחת המרק, ואחר זמן מה סיים את השיחה איתו. למרות שרבי דוב בעריש לא אכל שרויה, עשה את עצמו כאילו אוכל שרויה, והכל בכדי ששלום בית ישרור בבית. (שר התורה)
מעשה ביהודי תלמיד חכם מופלג שכבר לפני עשרות שנים סיים את הש"ס בבלי וירושלמי וידע אותם על בוריים, והחליט לגשת אל הגר"י קנייבסקי – הסטייפלער זצ"ל כדי להוועץ בו ולקבל הדרכה במה כדאי עתה לשים את לימודו ועיונו. השיב לו הסטייפלער שיהודי צריך לדעת את כל חלקי התורה, ולכן מלבד החזרה התמידית על הש"ס, צריך לעבור גם על שאר חלקי התורה שבעל פה. הוא הוסיף לעודד אותו בדברים עד שיצא ממנו אותו ת"ח במצב של חיזוק גדול. מספר התלמיד חכם: "לפתע אני שומע שהסטייפלער קורא לי. סבתי אל אחורי בחרדת קודש נכנסתי שנית אל החדר, והקדמתי לומר לסטייפלער את הרהורי ליבי: "מן הסתם הרב רוצה להציע לי את לימודי ה"קבלה". הסטייפלער חייך ואמר: "נכון. אני רוצה לדבר איתך על קבלה, אבל לא על לימודי קבלה אלא על קבלה שהנך צריך לקבל על עצמך בהנהגה בבית, עם רעייתך. כאשר אתה יודע כבר את כל הש"ס ומתקדם בדרך לידיעת חלקים נוספים בתורה, יתכן ובמצב כזה אתה עלול לשכוח את אשתך ולהתעלם מצרכיה ולא לעזור לה במאומה, לכן הנך צריך לקבל על עצמך שלמרות המתסרותך ללמוד תורה, לא תזניח את העזרה בבית"! (איש לרעהו)
אדם תינה את צרותיו לפני אחד ממקרובי הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל. פרק צרור טענות וטרוניות על אשתו. אמר לו המקורב: "בוא איתי לחכם בן ציון הוא מומחה בהשכנת שלום בית". הגיעו לבית רבי בן ציון, היה זה ביום שישי אחר הצהרים, לאחר אמירת השיעור השבועי במשניות סדר זרעים ובהלכות שבת החמורות, שיעור שסחט את כוחותיו. הם נקשו בדלת ולתדהמתם פתח רבי בן ציון כששולי מכנסיו מורמים. דלי מים לצידו ומגב עם סמרטוט רצפה בידו, שוטף את הבית לכבוד שבת. "הכנסו – "קידמם רבי בן ציון במאור פנים – "שבו שם בבקשה, מיד אתפנה…" וחזר לשטוף את הרצפה. המקורב חכך בדעתו, האם להכנס, כשלפתע הבחין שחברו איננו. רדף אחריו והשיגו במעלה הרחוב. "למה ברחת" שאל. השיב הלה: "כבר אין לי טענות על אשתי…" (יגילו במלכם)
הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל היה תופס מדתו של אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום, עושה שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. כאשר נוכח רבי יוסף חיים כי הריב הוא על דברים של מה בכך, היה משמיע מספר דברי תוכחה לבעל וכך היה אומר לו: "האם הנך חושב שאתה פטור ממצוה זו של השכנת שלום בין איש לאשתו… וכי רק עלי מוטלת מצוה זו? לך נא אל אשתך ושמע בקולה, כי במילי דעלמא יש לעשות את רצון האשה, ובלבד שישרור שלום ואחוה בבית". עפ"י רוב היה די בזה כדי שיחזור השלום לשרור. (חכמת חיים)
דרכו של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היה לעודד ולפייס בני זוג שבאו אליו להתלונן בענין שלום בית. מעשה שבא לפניו אחד מבני הזוג וטען כי השני רגזן ועצבני, אמר לו רבי בן ציון: "התבוננתי וראיתי שכמעט תמיד אחד מבני הזוג אדם רגוע ואילו השני עצבני. אם האשה רגועה, הבעל עצבני, ואם האשה עצבנית, הבעל רגוע. אם שניהם יהיה רגזנים זה לא טוב, כי אז תהיה אש בבית… ואם שניהם יהיו רגועים, זה גם לא טוב… שכן מי יקום בלילה כשהילד יצרח"… או אז היה רבי בן ציון פונה למתלונן ואומר: "הרי מה שהצד השני רגזן זה בגללך, שאתה אדם רגוע, ומה כי תלין עליו…" (מתוך מאמר – תשס"ח)
דוגמא של הנהגה עדינה ומתחשבת המבטיחה שלום בית, במעשה שלפנינו: העיד בנו של הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל שכל הנהגת הבית, בביתו של פוסק הדור עפ"י ההלכה, היתה בחביבות ובנועם, בחכמה ובפשטות, ולא בכח ובהקפדה. והביא דוגמא לכך: בפוסקים יש דיון, האם הנשים תברכנה "שהחינו" בליל יו"ט בהדלקת נרות, או לא ויענו "אמן" בברכת "שהחינו" של הקידוש. רבי ניסים צידד להלכה שלא יברכו בהדלקת הנרות, ובפוסקים כתבו שאין למחות במברכות כי כך נוהגות הרבה. פעם נשאל רבי ניסים כיצד נוהגת הרבנית לעשות, והשיב שהיא אכן מברכת. שאלוהו הרי דעתו ברורה שאין לברך? והשיב: "אם היא היתה שואלת אותי, הייתי מורה לה שלא לברך, אבל מעולם לא עלה על דעתה לשאול, כי נהגה כפי שאמא שלה נהגה"… וזה אומר שרבי ניסים גם הוא לא עלה מעולם על דעתו להעיר לה, אף שלבטח היתה שמחה לעשות כשיטתו. זו היתה דרכו. (הלמות עמלים)

 

"לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא"(ו,ז)

כהן מותר לו להיטמא לקרובים, ואילו נזיר אסור להיטמא אפילו לקרובים. לפי שכהן הרי לא קבל על עצמו את הקדושה, אלא נולד כהן והקדושה חלה עליו מאליה, ויתכן איפוא שלא יוכל לעמוד בנסיון לכשיאסרו עליו להיטמא להוריו. לעומת זה הנזיר, אשר אסר על עצמו את הנזירות מרצונו הטוב, הרי יש להניח כי מן הסתם בדק את עצמו והשתכנע שיוכל לעמוד בכל הניסיונות הכרוכים בכך.

 

"ואחר ישתה הנזיר יין" (ו, כ)

אף-על-פי שכבר מותר לו לשתות יין, בכל -זאת נשאר הוא נזיר גם להבא. שלושים ימי הנזירות משפיעים עליו שיישאר קדוש לתמיד, כך שגם שתייתו תהיה של נזירות.

 

"יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (ו, כד- כז)

סיפור מדהים ומרגש מובא בהגדת "חמדת שמי"ם". את הסיפור הביא אחד משליחי חב"ד בארה"ב שמכהן כרב בית כנסת גדול ופעיל. בשעת תפילות שחרית, הוא שם לב שאחד המתפללים (ניצול שואה) עוזב את בית הכנסת כל פעם לפני 'ברכת כהנים'. הדבר עורר את תשומת ליבו והוא החליט לברר את העניין עם אותו מתפלל. עלה בדעתו להזמין את אותו מתפלל לסעודת חג בביתו. בתחילת תפילת החג, ניגש הרב אליו והזמין אותו לסעודת החג שתיערך בביתו לאחר התפילה. אך גם הפעם, להפתעתו, קצת לפני ברכת כהנים – היהודי הנ"ל מקפל את טליתו ויוצא מבית הכנסת. הרב הרגיש תחושת החמצה וחשב שהלה עזב את בית הכנסת והלך לביתו. עם סיום בתפילה כשהרב יצא מבית הכנסת, הוא ראה לתדהמתו את אותו יהודי עומד וממתין בפינת הרחוב. באותו רגע הוא הבין שמשהו בטח מסתתר פה… הוא ניגש אליו וברכו בברכת חג שמח, ושניהם צעדו יחד לבית הרב. לאחר שהם סעדו את ליבם, והלבבות נפתחו, שאל הרב את אורחו: "מדוע אתה מקפיד תמיד לצאת מבית הכנסת לפני ברכת כהנים"? האורח הסמיק… ניכר עליו שהוא נתון בסערת רגשות. עברו כמה דקות, וכשהוא מעט נרגע הוא החל בסיפורו: "אספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד", וכך סיפר את סיפורו המצמרר: "בזמן השואה, הייתי באושוויץ. חיינו 800 אנשים בצריף אחד. היינו ישנים שמונה אנשים דחוסים על דרגש עץ משופע, בלי שירותים ומקלחת. קצבת האוכל היתה שלוש מאות גרם לחם יבש ליום, ולפעמים מרק מקליפות תפוח אדמה. אחד האסירים בצריף היה יהודי מיוחד שהחזיק נפשית את כולנו. כולם קראו לו "הרב של המחנה". הוא אהב את כולנו ועודד אותנו. כמעט בכל יום הוא היה יושב ומקשיב לצרותם של האסירים וחיבק אותם מ כל הלב. ערב אחד, הרב נכנס לצריף ואמר: "בעוד שבועיים חג הפסח, אנחנו חייבים לחגוג את ליל הסדר. צריך להשיג מצה שמורה. שכל אחד יפתח את העיניים ואת הלב, ויחפש דרך להשיג מצה כשרה לקיים בה את המצווה". ניגש אליו אחד האסירים, שהיה משרת בניקיון וסדר בדירתו של נאצי, מפקד המחנה, והציע את עזרתו. הוא סיפר שבשעות הצהריים המפקד עולה לישון, ובאותה עת הוא יכול להשתמש בתנור שבמטבח בכדי לאפות מצות. הרב התרגש מאוד, ובקצרה הסביר ליהודי כיצד להכשיר את התנור ולאפות את המצות. המשרת פחד פחד-מוות מהרעיון המסוכן, אבל בסוף הסכים. בתוך כמה ימים הוא חזר בלילה לצריף כשהוא מחביא אצלו שתי מצות כשרות ! ערב פסח. אחרי מסדר ערב התיישבנו כולנו על הרצפה והתחלנו בעריכת הסדר. הרב קרא את ההגדה בעל פה, ואנחנו הצטרפנו אליו. לאחר מכן הרב חילק חתיכת קטנה של מצה לכל אחד ממאות האסירים. בין כולנו הייתה התעוררות בלתי נתפסת. "מרור" היה בשפע כל השנה… "ארבע כוסות" של יין לא היו, אבל דמעות שתינו לרוב, ובאותו הלילה זכינו לאכול מצה שמורה, כאן באושוויץ. לפתע דלת הצריף נפרצה והנאצים יימח שמם נכנסו פנימה, כשהם רואים שמונה מאות יהודים יושבים על הרצפה ביחד. תוך רגע כולנו קפצנו ונעמדנו לצד הדרגש. הנאצי הראשי הוציא אקדח, תפס את היהודי הראשון שלידו, הצמיד לו את האקדח לראש, וצעק: "מי ארגן את כל הכינוס הזה? אם לא תגיד מיד – אני הורג אותך"!… אותו יהודי סירב להסגיר את "הרב", והנאצי המשיך לצעוק: "אני אהרוג את כולם, אחד- אחד, עד שאדע מי אחראי לזה"!… "הרב" נעמד באמצע השביל שבין הדרגשים, מול הנאצי, הוא קרע את חולצתו, חשף את ליבו, ופנה לנאצי: "הנה, זה הלב שלי, אני ארגנתי את הכול. אני אשם, הרוג אותי". הנאצי פסע לעברו כשהוא מכוון את אקדחו אל ליבו של הרב, ובשנייה לפני שהוא סוחט את ההדק, הוא נעצר ומתחיל לחייך חיוך שטני. אנחנו כבר ידענו שמשהו אכזרי יותר עומד לקרות. הנאצי פתח ואמר: "אני לא אהרוג אותך ככה סתם. מחר נאסוף את כל המחנה, נעמיד במה גדולה, ואני אספר לכולם מה עשית, ורק אז אהרוג אותך"… למחרת כך היה. אספו את כולם, הנאצי סיפר על "החטא" של הרב, והצמיד את אקדחו למצחו. בשניות האחרונות לחייו, הרים הרב את היד וביקש "זכות אחרונה", בקשה אחת לפני הוצאתו להורג. "בקשה? מה אתה רוצה"? שואל הנאצי בלעג ארסי. "לחם? מרק? בשר"…? "לא"! עונה היהודי. "אינני רוצה לא מים ולא בשר ולא לחם או מרק. אני רוצה לתת משהו לאלפי האחים שלי כאן. אני אוהב אותם, אני כהן ואני רוצה לתת להם ברכת כהנים…" לתדהמת כולם הסכים הנאצי ימ"ש לבקשת הרב. הרב הרים את שתי הידיים, מעמיד אותן בצורה המפורסמת, ומתחיל לברך ברכת כהנים: "יברכך ה'… וישמרך…" את השקט ששרר בין האסירים אפשר היה לחתוך בסכין. היה זה מחזה נורא ומחריד. אלפי יהודים עומדים מורכנים, מורידים את העיניים לארץ, וים של דמעות נשפך… זה היה בכי בלי קול. האדמה הספוגה בדם היתה עכשיו רטובה מדמעות מלוחות רותחות, כש"הרב" הוצא להורג ומת על קידוש ה'. "אחרי השחרור מאושוויץ נסעתי לאמריקה", סיים היהודי את הסיפור המצמרר. "עזבתי את היהדות לגמרי, חיפשתי לברוח מהכל. רציתי להתבולל, להתחתן עם אשה לא יהודיה… אבל המחזה של אותה ברכת כהנים עמד מול עיניי, ופשוט לא יכולתי לעשות את זה… התחתנתי עם אישה יהודייה ונולדו לנו ילדים. רציתי לשלוח אותם ללמוד בבית ספר לא יהודי, אבל הדמות של היהודי, הרב הכהן מאושוויץ עמדה מול עיניי, ופשוט לא יכולתי לעשות את זה… שלחתי אותם לבית ספר יהודי". "אתה מבין למה בברכת כהנים אני יוצא החוצה"? שאל היהודי, "אני לא רוצה לאבד את הזיכרון של אותה ברכת כהנים של אושוויץ". אני רוצה לא לשכוח אותה, שתישאר חרוטה בליבי לעולמי עד… אני לא רוצה להחליף אותה בשום ברכת כהנים אחרת"…

 

"אמור להם יברכך ה' וישמרך… וישם לך שלום" (ו, כג-כו)

פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך… וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל (תנחומא ישן יח): "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר, כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאי ם נחת להוריהם, הרי זו ברכה, ואילו כאשר הם גורמים להוריהם צער ובושה, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה. (דן מדניאל)

 

"ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (ו, כו)

במסכת ברכות (כ, ב): אמר ו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם כתוב בתורתך (דברים י, יז) 'אשר לא ישא פנים' וגו', והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב 'ישא ה' פניו אליך'? אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה (במדבר ח, י) 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. הקשה רבי חיים מוולוז'ין ז"ל שלכאורה התיבות "על עצמם" נראות כמיותרות, והיה צריך לומר "והם מדקדקים עד כזית ועד כביצה" ותו לא. ומתרץ, שאכן רק על עצמם החמירו, אבל לא כאשר נתנו לאחרים. שהרי היו יכולים לחשוב שכיון שהחמירו על עצמם לברך אפילו על כזית וכביצה, אם כן שיעור זה מספיק גם כשנותנים לעני לצרכי סעודה, והיו נותנים אך מעט עבור הצדקה, לכן אמר והם מדקדקים על עצמם, כי רק לגבי ברכת המזון הם מחמירים על עצמם לברך כשאוכלים כזית וכביצה, אבל לעני הם נותנין כדי שביעה, ולכן ה' נושא להם פנים. (קהלת יצחק)

 

"כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו"(ז, ט)

אמר הרה"ק מקוצק, בכתף יישאו – עבודת הקדש דורשת עמל רב, אין הדבר בא בהיסח הדעת. "לא יגעת ומצאת – אל תאמין!"

 

"כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו (ז, ט)

מסופר על הרה"ק רבי מנחם מענדל מווארקא זיע"א שזמן מה לפני פטירתו, הובא לוורשה בירת פולין בניסיון להציל את חייו, עקב מחלה קשה שפקדה אותו. מאמצי הרופאים לא עלו יפה והמחלה הכריעה את גופו החלוש של הצדיק ונסתלק לבית עולמו בשנתו החמישים. באותו זמן היה נהוג בוורשה הגדולה, שלא לשאת בידיים את הנפטרים אל בית הקברות, אלא להובילם בעגלה מיוחדת עד מקום הקבורה. הרה"ק רבי יחיאל מאלכסנדר תלמידו המובהק של הרה"ק מווארקא ראה משום פחיתות כבוד לרבו שיובילוהו לקבורה בעגלה רתומה, ומיהר אפוא לביתו של הג"ר דוב בעריש מייזליש זצ"ל רבה של וורשה, והפציר בו שיתיר לשאת את הנפטר הדגול לבית עולמו על הכתפיים. רבי בעריש הכיר היטב את הצדיק מווארקא ובכל זאת לא נענה בתחילה לבקשת הרבי מאלכסנדר, בטענה שאין לשנות בענייני קבורה ממנהג המקום. הוסיף ואמר: לעניות דעתי לא מצאנו בשום מקום בתורה שבנשיאה בכתף אנו מעניקים כבוד ויקר לצדיקי הדור שהלכו לעולמם. מצאנו גם מצאנו, קרא הרה"ק מאלכסנדר בהתרגשות, בפרשת נשא נאמר על בני קהת "כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו" פסוק זה מלמדנו בדרך הרמז, שגדולי הדור הנוטלים על עצמם בחיים את העול של עבודת הקודש, יהיו נישאים בכתף אחרי פטירתם. הרב מייזליש התרשם מאוד מן ההברקה הלמדנית של אורחו, והורה לחברה קדישא בוורשה שינהגו בהרה"ק מוורקא באורח יוצא מן הכלל וישאוהו לבית עולמו על הכתפים.