ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת עקב – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"והיה עקב תשמעון" (ז, יב)

רבינו האור החיים הקדוש מבאר, שהאדם נמצא במלחמה עם יצר הרע עד הרגע האחרון בחייו, ולכן אין לו לשמוח רק כשהגיע לסוף ותכלית חייו, וכבר אמרו על יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. וגם כשזוכה האדם לקיים חלק מהמצוות, לא תהיה שמחתו שלימה, אלא רק אם יקיים את כל התורה כולה מתחילה ועד סוף. וזה הרמז בפסוק: 'והיה' – אין 'והיה' אלא לשון שמחה, 'עקב תשמעון' – 'עקב' לשון סוף, כמו העקב שהיא ברגל בסוף גוף האדם, [וכמו שאמרו בעקבתא דמשיחא ] שרק כשיגיע האדם לסוף חייו כראוי, וקיים את כל המצוות, יוכל האדם לשמוח. וזה לשון קודשו: 'אדון הנביאים, בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים, כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צווה ה' לעשות, אז ישמח ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש, שחסר אחת מכל מצוות ה', עליו אמר שלמה 'ולשמחה זו מה זה עושה'… וכל שלא הגיע לזה אין לו מקום לשמוח, כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך גדול'.

״ושמר ה׳ אלוקיך לך את הברית ואת החסד״ (ז, יב)

אמרו חז״ל: תניא שלוש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל. רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים. גומלי חסדים מנין. דכתיב ״ושמר ה׳ אלוקיך לך את הברית ואת החסד" (ירושלמי קידושין פ"א ה"א). הצדיק רבי סלמן מוצפי זצ״ל היה רודף אחרי גמילות חסדים אף למעלה מכוחו. הוא אשר כל ימיו צנוע היה ובורח מכל רבנות ושררה ציבורית, משהתעורר ענין צדקה או חסד, היה הראשון המזעיק והמארגן, ומשהגיעה העזרה והעסקנים פעלו, חזר ונתעטף בצניעותו. בשנותיו האחרונות, ימים אחדים לפני ראש חודש, נותר בכיסו סך 16 ל״י. ראה שיש לו בביתו מזון עד לראש חודש, החליט שהסך הזה מיותר הוא ואין לו צורך בזה לחודש הזה, וגם כי אין משאירין שכר חודש זה לחודש אחר, הלך לחנות וקנה בגדי ילדים, והביאם לבית תלמיד חכם המטופל בילדים קטנים. (עולמו של צדיק)

"והיה עקב תשמעון" (ז, יב)

על פסוק זה הובאו דברי המדרש (דב"ר ג, א): "ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת? לא נתתי לך אלא לטובתך. כיצד, א"ר חייא ברבי אבא: את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקייה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר"… ולכאו' כיצד היה עולה בדעתנו שהשבת ניתנה לרעתנו, חלילה? מבאר ה"אהבת שלום" (קאסוב) באופן נפלא: בנביא (ישעיה נו, ב) נאמר "אשרי אנוש יעשה זאת… שומר שבת מחללו", ודרשו חז"ל (שבת קיח:) "אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו". אם כן, יאמר יהודי לעצמו שניתן ללכת בשרירות לבו ולהקפיד רק לשמור שבת כהלכתה ובכך יימחלו לו חטאיו. וזו כוונת המדרש "ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת?" דהיינו, ששמירת השבת נועדה עבור סור מרע ומחיקת העוונות. "לא נתתי לך אלא לטובתך", שבת קודש ניתנה לזרע עם קדוש כדי להתעלות במעלות והשגות טובות של עשה טוב. רק מי שמשמר עצמו בששת ימי המעשה מסור מרע, זוכה בשבת קודש להשיג דרגות בעשה טוב. (במחשבה תחילה)

"והסיר ה' ממך כל חולי" (ז, טו)

מסופר על הרה"ק יעקב מרדזימין זיע"א, שבא אליו פעם עני אחד והתאונן על מר גורלו, לא זו בלבד שאין לו פרנסה כראוי, אלא שלאחרונה החל לסבול ממיחושים וחלאים. אמר לו הרבי, בספר תורה הלא אין נקודות ואם כן יש לקרוא 'והסיר ה' מ'מך' (מך = עני) כל חלי, ה' יתברך יסיר מן המך – מן העני – כל מחלה. הברכה התקיימה והיהודי הבריא.

"והסיר ה' ממך כל חולי… ונתנם בכל שונאיך" (ז, טו)

"אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר: זה חי וזה מת. אמרו לו מנין אתה יודע. אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי, יודע אני שהוא מקובל. ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף" (ברכות לד:). הקשה בספר "מרגניתא דרבי מאיר": בשלמא כשאמר רבי חנינא "זה חי", הרי שבישר בשורה טובה, אולם מדוע כאשר תפילתו לא הייתה שגורה בפיו, אמר להם "וזה מת". הרי מוטב היה לו היה מניח להם להבין לבד שהתפילה לא נענתה. אלא ביאורם של דברים כך הוא: למדנו ש"תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". מדוע נאמר מעבירין ולא מבטלין? משום שיש פעמים שבהן לא ניתן לבטל את הגזירה, אבל גם במקרים כאלו שייך לפעול ולהעביר את הגזירה מבן ישראל לנכרי. זהו שאמר רבי חנינא כשלא הצליח לבטל את הגזירה משום שתפילתו לא הייתה שגורה בפיו, הרי שפעל ישועה בצורה אחרת, שהעביר את הגזירה מעליו אל ראשו של גוי כלשהו. כעת מדויקת הלשון "זה", היהודי, "חי", "וזה", הגוי, "מת"… (במחשבה תחילה)

״והסיר ה׳ ממך כל חולי״ (ז, טו)

ובגמרא (בבא מציעא קז:) אמר רב זו עין. ופירש רש״י: כל חולי – ״דבר שכל החולאים תלויין בו, וזו העין, עין רעה״. סיפר הגה״צ רבי אלעזר בריזל זצ״ל: יש לי אח באמריקה שהוא מפורסם כ״האדמו״ר מפילדלפיה״… כשהוא הוכתר להיות אדמו״ר, הצטערה אמו על כך מאד, ובכתה הרבה עד שהכרית שלה היתה ספוגה בדמעות. טענתה היתה: ״הרי אנחנו רגילים לעבוד את ה׳ בצנעה, ללמוד ולהתפלל ולקיים מצוות. מה פתאום הבן שלי התקלקל ונהיה מפורסם, ומחלק שיריים…" משראה האח האדמו״ר, עד כמה הדבר מצער את אמנו הסביר לה: ״כאן באמריקה האנשים צריכים לעבוד. א״א בלי פרנסה… ואז הילדים שלו גם יגדלו ויעבדו בעבודות שונות ויתרחקו לגמרי מה׳אידישקייט׳. אבל בזה שאני רבי שלהם והם עומדים לצידי, ומשרתם לסייע בידי וכו׳, בכך שומר אני על החינוך שלהם״! בדברים אלו הצליח להרגיע את האמא… (שיחת בין השמשות)

"ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (ח, ג)

לכאורה עלינו לבאר, איזה שבח הוא זה במה שהקב"ה עינה את בני ישראל והרעיבם? הרי לכאורה אין זו אלא רעה לישראל, וכלום מבקש משה רבינו להזכיר רעות כביכול שעולל הקב"ה לבניו? וכלום תיתכן בכלל רעה שכזו? אכן לאמיתו של דבר נראה, כי לא רעה היא זו – אלא טובה! שכן הקב"ה ידע, שאילו ישפיע מיד טובה על ישראל – הם לא ידעו להעריך את טובתו ולא יפיקו ממנה את מלוא ההנאה והתועלת! לפיכך, הוא הקדים ועינה אותם, הרעיב אותם, ורק אז – "ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך", כדי שיוכלו להפיק מכך את מלוא התועלת ולהודות לבוראם בלב שלם! (מקדש הלוי)

"כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון" (ח, א)

הקשה רבינו האור החיים הקדוש, לאיזה מצוה נתכוון הפסוק, ובפרט שהתורה כבר אמרה בתחילת הפרשה 'והיה עקב תשמעון את כל המשפטים ושמרתם ועשיתם', ומה מוסיפה התורה כאן??? ומתרץ רבינו הקדוש, שהפסוק בא להזהיר ולהודיע לאדם, שכל מצוות התורה נחשבים כמצוה אחת גדולה, ויש להם יסוד ובנין אחד, וכשהאדם לא נזהר אפילו במצוה אחת קלה, הרי הוא מחסר חלק אחד בקנין המצוות, וכאילו לא קיים כלל בשלימות, את כל מצוות התורה. ומוסיפה התורה להביא דוגמא לזה, 'למען תחיון' – שכמו שאם יכאב לאדם אבר אחד מרמ"ח אבריו, הרי הוא מכאיב ומשפיע גם לשאר האברים, ואין האדם מקבל מענה על כאבו, במה ששאר אברים אחרים בריאים ושלמים – כמו כן הדבר במצוות התורה, שלא יוכל להשלים חסרון במצוה אחת, במה שמקיים שאר המצוות. זאת ועוד, מוסיף רבינו הקדוש, שהחיות של אברי וגידי האדם תלויים בשמירת המצווה, שהרי ישנם רמ"ח [ 248  ] אברים כמנין רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה [ 365  ] גידים כמנין שס"ה לא תעשה, 'וכשאתה מחסר אחת מכל המצוות, אתה מחסר כנגדו חיות אבר אחד'.

"ואכלת ושבעת וברכת" (ח, י)

שאלו את כ"ק מהר"א מבעלזא זצוק"ל על מה שאנו מזכירים בברכת על המחיה "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה" ומדוע אין אנו מזכירים בברכת המזון גם כן ענין הקדושה וטהרה. וענה דהנה לברכת המזון עושה כל יהודי איזה הכנה, כגון נטילת ידים קודם הסעודה, ומים אחרונים לפני ברכת המזון, והרי דרשו חז"ל (ברכות מ:) 'והתקדשתם' אלו מים ראשונים 'והייתם קדושים' אלו מים אחרונים, וא"כ נאמר בזה קדושה שיש בו טהרה, אבל בברכת על המחיה יכולים לאכול בחטיפה חתיכת מזונות שאין צריך נטילת ידים ולא מים אחרונים המביא קדושה, כמו שדרשו חז"ל, לכן תקנו שיאמר על כל פנים בברכה שלאחריו "בקדושה ובטהרה". (הגה"צ רבי אלחנן הלפרין בשם מהר"א מבעלזא זי"ע)

"ורם לבבך ושכחת" (ח, יד)

מסופר על הרה"ק רבי רפאל מבראשד זיע"א שאמר: איזה חסד עשה עמנו הקב"ה שאסר לנו את הגאוה, תארו לעצמכם לו היתה קיימת מצוה להתגאות, איך אפשר לקיים מצוה שכזו? "'וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל, והיה אם שכח תשכח את ה' אלקיך, והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם" (ח, יח-יט) כתב רבינו האור החיים הקדוש לפרש את סמיכות הפסוקים והעניינים, שהכוונה היא, שאם האדם ישכח שהקדוש ברוך הוא נותן לו כח לעשות חיל, ושהקדוש ברוך הוא גומל עמו טובות תמיד, עלול הוא לסור לחלוטין מדרך התורה, וללכת חס ושלום לעבוד עבודה זרה. וכותב רבינו הקדוש דברים נוראים בענין זה, וזה לשון קודשו: 'שצריך לתת לבו על טובתו, כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו, ותחילת תחבולות יצר האדם, היא להשכיחו דבר זה, ודרך זה יכנס לאבדו… הא למדת, שזכירה זו גדר גדול לעבודת ה', ומחסרונה – ידיחנו השטן ממדריגה למדריגה למטה ממנה

"ויאמר ה' אלי קום רד מהר… סרו מהר מן הדרך" (ט, יב)

כתיב רד "מהר" וכן סרו "מהר", ויש להבין מהי ההדגשה של סרו "מהר" מן הדרך ורד "מהר" ומהירות זו למה. וי"ל, דהנה עד שהאדם בא לידי עבודה זרה, זה לוקח זמן וכדאיתא בשבת ק"ה: כך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. וכן הוא בפסיקתא זוטרתא נצבים (כ"ט י"ח) כך דרכו של יצר הרע היום אומר לך עשה מעט ולמחר מטהו מן הדרך לגמרי. והנה כאן בעבודה זרה של העגל הכל קרה במהירות פתאום בבת אחת, וכדכתיב שמות (לב, ח), סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו עגל מסכה וישתחוו לו. וא"כ ההליך של הירידה היה אצלם במהירות ושלא בהדרגה, אלא סרו "מהר" וא"כ י"ל דלהכי צווה הקב"ה את משרע"ה לירד אליהם במהירות כי אם יתמהמה פן לא יהיה עוד מה להציל. (מקרא מפורש)

"כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (ט, יח)

בקונטרס "האמת והשלום אהבו" הובא משל מחנך, אחד מגדולי הדורות הקודמים הלך פעם ברחוב, ולנגד עיניו עברה עגלה רתומה לשני סוסים גדולים וחזקים, ובעגלה ישב לו עגלון זקן שמכה בשוט בסוסים והסוסים מקבלים את המכות בצייתנות ודוהרים אל המקום שאליו העגלון חפץ להגיע. עצר אותו גדול הדור ושאל: כלל לא מובן מה שקורה פה, הרי כל אחד מהסוסים הללו בכוחו להפוך את העגלון הזה לגל של עצמות ולא די שהסוס מקבל את המכות מידיו של העגלון ולא משיב לו העגלון כגמולו, אלא מקבל את המכות בצייתנות ומבצע את הוראות העגלון? התשובה היא כי הוא סוס! וסוס אינו מכיר בכוחות הטמונים בו ולכן אינו משתמש בהם, ובהחלט, אם היה יודע ומכיר בכוחותיו וביכולתיו בוודאי ובוודאי שהיה משתמש בהם. משל זה אמר הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל על הכתוב "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו" כידוע השור הינו בהמת עבודה בעלת כוח רב, והוא משמש את האדם בהובלות ומשאות ובעבודת אדמה, והנה למרבה הפלא האדם שכוחו דל רוצה בו ומעביד אותו, מדוע אין השור מתמרד הלא כוחו רב עימו להשיב לבעליו מנה אחת אפיים על הצלפת שוטו ועל רדייתו בו? אלא, התשובה היא, אין השור מודע לכוחות הקיימים בו שכן אילו ידע בוודאי היה קם על בעליו! בזה ביאר את הפסוק: "אדם ביקר" – אדם יש לו נשמה יקרה וגנוזים בו כוחות גדולים למלא את רצונה הזך של נשמתו "ולא יבין"- והוא אינו מבין ומודע למה שטמון בו "נמשל כבהמות נדמו" – דומה הוא לבהמה שמושל בה האדם אף שהוא חלש ממנה, והיא אינה מודעת לכוחות שבה. כשאדם אינו מאמין בכוחותיו ובאפשרויות המרובות שהוענקו לו מן השמים, הוא במצב גרוע ביותר! ואם מכיר בכוחותיו ובאפשרויות המרובות שהוענקו לו אזי הוא בדרך להצלחה!.

"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" (י, יב)

איתא בגמרא (שבת לא.) בשעה שמכניסים את האדם לדין שואלים אותו 'נשאת ונתת באמונה', 'קבעת עיתים לתורה' וכו' ואפילו הכי אומרת הגמרא אי יראת ה' היא אוצרו, אין, ואי לאו, לאו, הרי שמכל מה ששואלים אותו על מעשיו, העיקר הוא אם היה ירא ה', וזה נרמז כאן בכתוב "מה ה' אלוקיך שואל מעמך" היינו שמכל השאלות שישאלו אותך ביום הדין אפילו אם הכל בסדר, אבל "כי אם ליראה" הכל תלוי אם יש בך יראת שמים. (אוהב ישראל)

"כי אם ליראה" (י, יב)

אמר רבי חנינא הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. שנאמר "מה ה' אלקיך שואל מעמך – כי אם ליראה" (ברכות לג' ב) ושואל הגאון ר' איצל'ה פטרבורגר זצ"ל מה חידש לנו רבי חנינא? וכי היינו חושבים אחרת? והרי אם יראת שמים לא בידי האדם היתה נשללת ממנו הבחירה ולא היה מקום לשכר ולעונש? ושמעתי מדודי הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל שהמשיל זאת לאדם הנמנע ללכת בלילה במקום שומם מחמת הפחד. אך אם יתנו לו סכום כסף נכבד הוא יילך, למרות פחדו. האם נאמר לפי"ז כיון שיכול ללכת ע"י תשלום שכר נמצא שאין לו פחד, ורק הוא יוצר לעצמו את הפחד? ודאי שלא! יש לו פחד! אבל ע"י תשלום כסף ילך למרות הפחד. אבל יראת שמים אינה כן. אין כלל מציאות ליראת שמים בלי שהאדם יצור אותה בעצמו. הוא אינו יכול מבחינה מציאותית להיות ירא שמים מבלי שיעבוד על כך. וזה בא התנא לחדש – שאין אפשרות שהאדם ייעשה לירא שמים אפילו על ידי השפעה משמים, כי זוהי מציאות, שיראת שמים היא אך ורק יצירה עצמית, ואינה יכולה לבוא משום מקום אחר! (מראש אמנה הגרא"מ שך זצוק"ל)

"את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבוד" (י, כ)

איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה. מספר הגר"מ שלזינגר: "אברך שכמה שנים אחרי נישואיו עדיין לא נפקד בזש"ק, אחר תקופה של דרישה ברופאים, המליצו לו ידידיו לפנות לרופאים בכירים שמשחרים לפתחם מכל העולם. כשהגיע התור המיוחל הניחו את התיק הרפואי לפני הרופא שעיין וברר פרטים אודות מה שעבר על בני הזוג עד היום. קרא להם הרופא למשרדו ואמר להם: 'אני יושב כבר כמה שעות לנסות לאתר איזו בעיה ואני לא רואה שום הסבר. אבל,' המשיך הרופא ואמר: 'אני רואה שאתה ואשתך אנשים דתיים, תתפללו לאלוקים הכל יכול, ורק הוא יכול לעזור לכם…' בני הזוג יצאו המומים ועצובים וחזרו לאכסנייתם. כשהגיעו לאכסניה כבר קרבה שעת שקיעת החמה והאברך נעמד להתפלל מנחה. בתוך התפילה עלה בלבו רעיון: כל השנים התרוצצתי עם אשתי בין כל כך הרבה רופאים ואצל רופא כל בשר, עדין לא בקרתי באמת… פרץ האברך בתפילתו בבכי מר וזעק: 'ריבונו של עולם! אני מבקש ממך סליחה שעד היום היה לי קצת ביטחון באנשים שהם יעזרו לי, אבל היום ברחמיך הרבים הראית לי שאין לי להישען אלא עליך. ריבונו של עולם, מהיום אני סומך רק עליך באמת ובתמים. אני בוטח בך שאתה תושיע אותי…' ובכה מכל ליבו: 'אנא ד' הושיעה נא…' אני, מסיים הרב שלזינגר שליט"א, השתתפתי בברית של הבן שנולד למזל טוב!" (אמונה שלמה)

"את ה' אלוקיך תירא אותו תעבוד" (י, כ)

כשהגאון רבי מרדכי טאסק זצ"ל ראב"ד פרעשבורג סיים את הש"ס שלמדו ברבים, התאסף לרגל המאורע קיבוץ גדול של תלמידי חכמים, ורבי מרדכי, שמנע עצמו כל ימיו לומר פלפול, סידר בפני הקהל את כל שיטות הראשונים והפוסקים בדף האחרון של מסכת נדה. כשגמר את דבריו, אמר רבינו החתם סופר בפני הנוכחים, שעל פי דברי רבי מרדכי בשיטה פלונית, אפשר לתרץ קושיא פלונית; ואילו בשיטה האחרת שהזכיר, אפשר לתרץ קושיא אחרת. ומדבריו נעשה פלפול גדול. בין המתפלפלים היה גם מחבר אחד אשר מינות היתה בו. עצרו רבינו באמצע פלפולו וצעק באש להבה בוערת ביראת ה': "מה מועילים כל החידושים והחילוקים שלך? העיקר הוא ליראה את השם הנכבד והנורא יתברך שמו, להיות על כל אדם מורא שמים!", והמשיך בתוכחה נוראה. (ספרא דמלכא)

"ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (יא, ח)

יש אנשים שמתרשלים מלימוד התורה, באומרם שהתורה מתשת כוחו של אדם, ובפרט אם צריכים לעשות מצוות אחרות, הם חוששים שהתורה תתיש כוחם. וכך היו אנשים בבני ישראל שאמרו לפני שהלכו לכבוש את ארץ ישראל, שצריך לחדול מעסק התורה, משום מלחמת הארץ שצריך חוזק, והתורה מתשת כוחו של אדם. ומפרש רבינו האור החיים הקדוש, שהפסוק שלפנינו, בא לשלול מטעות זו, וזה לשון קדשו: 'כל המצוה' ירצה אל עסק התורה, וייחד לה שמירה [תשמרו ] ליתן לאו על ביטולה, וגמר אומר 'למען תחזקו', פירוש שאדרבה נותנת לו כח וגבורה להתחזק במלחמת ה'. ובפרשת בלק כתב רבינו הקדוש לפרש הפסוק 'ולא ראה עמל בישראל' (כג, כא), וזה לשון קודשו: נתכוון לומר שהצדיקים הגם שעושים מצוות, וכל עסקם בתורה, אינם מרגישים שיש להם עמל, אלא אדרבה כאדם המרויח, וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה. גם נתכוון על דרך אומרו 'אני בינה לי גבורה', כי כשהצדיקים עוסקים בתורה ומתמידין בה, אין להם עמל בעסק התורה, שאדרבה היא נותנת לו גבורה'.

"ולעבדו בכל לבבכם" (יא, יג)

מעשה ידוע אירע אצל החתם סופר, שבאו אליו כמה אנשים מעדת המשכילים כדי לבקש הסכמתו להדפיס סידור אשר בו יהיו רק עיקרי התפילה, כגון ברכות התורה, ברוך שאמר, קריאת שמע ושמונה עשרה – באמרם שיש יהודים אשר טורח הוא להם להתפלל מ"מה טובו" עד "עלינו" ולכן אינם מתפללים, ואילו בסידור חדש זה בודאי יתפללו. אמר להם רבינו: "הלא 'ברכת שהכל' שהיא קצרה ואינה זקוקה לסידור כלל, גם אותה אין אתם אומרים… ודאי שאין כוונתכם לשמים, אלא פורקי עול אתם ומבקשים לעקור את הכל".

"אשר אנוכי מצוה אתכם היום" (יא, יג)

סיפר מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצל: "בכל שבת אחה"צ, היה ה'חתם סופר' לומד עם בנותיו, כדי לחנכם ליראה ולמידות טובות, כי כח החינוך הציל והחזיק את בני ישראל בכל הדורות". ("ספרא דמלכא" אוצר אמרות החת"ס)

"למען ירבו ימיכם וימי בניכם" (יא, כא)

בפני הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע בא חסיד מרוסיה. עמו בא בנו הקטן והוא בעל מראה 'מתחדש', בפיאות קטנות וקצרות, כיפה מעוצבת, ואף יתר בגדיו לא היו כדרכם של בני החסידים. כשהאב הגיש פתקא לרבו, שאלו הצדיק האם הילד הוא בנו. החסיד השיב שאכן זה בנו. הביט עוד הצדיק בפתקא, וחזר ושאל האם הילד הוא בנו. ענה החסיד בשנית שהילד הינו בנו, והוסיף "בימינו אי אפשר לגדל את הבנים כמו שהורגלנו בשנים קדמוניות". מול קביעה זו הגיב ה'בעלזער רב' "מעולם תמהתי על סדר הפסוקים שבקריאת שמע. אומרים 'וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם' השייך למצוות כתיבת התפילין. ממשיכים ואומרים 'ולמדתם אתם את בניכם' שעניינו מצוות חינוך הבנים, ושוב חוזרים למצוות כתיבה, הפעם של מזוזה 'וכתבתם על מזוזות ביתך'. יש להבין מדוע כתבה התורה את מצוות חינוך הבנים בין שתי מצוות כתיבה, תפילין ומזוזות?" "אלא מאי" – דיבר בקודשו הצדיק – "ידוע כי כתיבת התפילין ומזוזות צריכה להיות על פי תקנת חז"ל בדייקנות בכל אות ואות, ואפילו בכל התג ותג. ואם יאמר האדם שאי-אפשר לו לכתוב בזמן הזה כפי שקבעו חז"ל, הרי ללא ספק יהיו התפילין והמזוזות פסולים. כן הדבר בחינוך הבנים! יש דברים שבהם לא משנים! משום כך ציוותה התורה הק' על מצוות חינוך הבנים בין שתי המצוות שהן בכתיבה, ללמדנו, כשם שאין לשנות מאומה באלו, כך לא ישנה בחינוך בשום עניין, לא במלבושים, לא בלשון, ולא בשום הנהגות שבעולם, הכל כפי שהיה, בכל זמן ומקום!". (חינוך בפרשה)