ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת עקב – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ברוך תהיה מכל העמים"

(ז, יד) רבי יעקב אריה מראדזימין, היה מאציל ליהודים שבאו להתברך מפיו, שיהיו בריאים וחזקים, והיה מברכם גם בעשירות והרחבה. כך היה נוהג לומר: "פתגם שגור הוא, שיהודי צריך להיות חזק ואיתן כמו גוי כפרי, ועשיר כמו פריץ בעל אחוזות, ודבר זה מרומז אף בתורה, שנאמר ברוך תהיה מכל העמים, דהינו שתהיה מבורך בכל המעלות שיש בעמים"…

 

"והסיר ה’ ממך כל חולי" (ז, טו)

עני מיוסר ודווי נכנס לחדרו של רבי יעקב אריה מראדזימין, שם גולל מסכת תלאות וייסורים בלתי נתפסת, כזו, שאף הצדיק שרגיל היה להאזין לצרותיהם של ישראל, לא הסכין לה. לאחר שסיים לתנות את מצוקותיו וקשייו, ביקש העני לשמוע מילות חיזוק מפי האדמו”ר, בצירוף ברכה לישועה. אך הרבי הנסער לא נרגע עדיין ממה ששמע. הדקות נקפו , שקט מתוח שרר בחלל החדר, עד שננער הצדיק והפטיר “והסיר ה’ ממך כל חולי” – אל תקרי מִמְךָ, אלא מִ מָּ ךְ (מָךְ, לשון עניות). משיצא העני את חדרו של הצדיק, והיה בטוח שאין איש מאזין לדבריו, הפליט משפט שביטא מחד את מורת רוחו מתגובתו של הצדיק לצרותיו, אך מאידך הכיל אמונה עמוקה: “ואני עני וכואב – ישועתך אלוקים תשגבני” (תהילים סט, ל). שמע זאת רבי יעקב אריה ופניו נהרו, עני כזה שבוטח באמונת אומן בריבון העולמים, ראוי וכדאי הוא לעקם עליו כמה נקודות בפסוק. שה’ יעזרהו ויושיעו מכל צרותיו.

 

"ולא תביא תועבה אל ביתך" (ז, כו)

דרשו חז"ל (סוטה ד, ב) כתיב "ולא תביא תועבה אל ביתך" וכתיב: 'תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז) מכאן אמר רבי יוחנן משום רשב"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים. אף לאחר שכבר החל להנהיג הצדיק רבי אלימלך מליז'ענסק זצ"ל את נשיאותו, אחז בדרך הענוה עד קצה הגבול, מבלי לחוס על כבודו ומבלי לחשוש מבזיונות. פעם ביום שישי אחה"צ, כשיצא רבי אלימלך מטבילתו במקוה, פגש בחוץ יהודי בלתי מוכר, פנים חדשות בליז'ענסק, אשר הגיע אף הוא לטבול לכבוד שבת קודש. הקדים לו רבי אלימלך "שלום עליכם" בסבר פנים יפות, דרש בשלומו והתענין לדעת אם מסודר הוא באכסניה לשבת. הלה, אשר לא הכיר את רבי אלימלך וטרם ראה את פניו מעודו, סיפר לפי תומו, כי כיתת רגליו והגיע במיוחד מהונגריה הרחוקה, כדי לזכות ולהכיר את הצדיק המפורסם… איש האלוקים, הרבי רבי אלימלך… "מה שומעות אוזני" – ספק רבי אלימלך את כפיו בתדהמה – "עד הונגריה הגיעו כבר השקרים הללו?! לא יאומן כי יסופר! האומנם גם שם שולט ה"עלמא דשקרא" כמו כאן?! גם שם שומעים על אודותיו של אותו רמאי ונוכל"!! האורח התמים, והישר, אשר יראת ה' ואמונת צדיקים בערו בלבבו, לא היה יכול לעצור ברוחו נגד דברי בלע מחפירים כאלו על קדוש ישראל, ופתח את פיו במחאה נמרצת, רצופת חירופים וגידופים רמים ונישאים. פושע ישראל! עז פנים! – הדהדר צעקותיו של האורח ברחוב הסמוך לבית המרחץ, וגרמו לרבי אלימלך לנטוש את המקום במהירות… לאחר שנרגע מכעסו, נכנס האורח אל המקוה, טיהר עצמו בסילודין והועיד את פניו אל מעונו של הרבי, כדי לקבל שלום לפני כניסת השבת. ויהי אך דרכו רגליו על סף החדר וזיו פניו של הרבי ניבט אליו. החוויר האורח כסיד וכמעט שלא פרחה נשמתו… אף רבי אלימלך זיהה מיד את האורח, קם ממקומו ואץ לקראתו בידים מושטות כידיד וותיק: "מה לך נבהל ונרעש?!" – גער בו בחיבה – "בסך הכל אמרנו שנינו אמת אחת!…" (צנתרות הזהב)

 

"כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (ח, יח)

סיפר אחד מתלמידי ישיבת חכמי לובלין, על הלילה שלאחר הפתיחה החגינית עם ייסוד הישיבה. טיילתי בפרוזדור הישיבה בשעת לילה, ולפתע קלטו אזני קול מנגינה מתוקה ולבבית, אשר בקעה מהקומות העליונות. עליתי בעקבות הקול אל הקומה השלישית, הסתתרתי בפינה וראיתי אותו, את ראש הישיבה ומייסדה, רבי מאיר שפירא, שטייל בפרוזדור ארוכות וקצרות, כשהוא תפוס שרעפים, כולו רועד ופניו סמוקים מרוב התאמצות. הזמן חולף ביעף, והוא מטייל ומפזם לעצמו בניגון ערב את המילים הבאות: חלילה לך לחשוב שכל זה נעשה בכוחך, לא ולא! כי הוא הנתן לך כוח לעשות חיל, וקולו של הרב גובר. הוא משנן לעצמו את המילים הללו ביתר שאת ובהתלהבות גוברת והולכת, "לא ולא, אין זה מכוחי אלא הכל בא בחסדי שמים, ואין אני אלא שליח ממרום להרמת קרן התורה בדורנו".

 

"ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה', ואת חקתיו, אשר אנכי מצוך היום לטוב לך" (י, יב-יג)

הקב"ה פונה לישראל בשאלה: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך"? מה כבר אני מבקש מכם? – ועונה על כך ברשימה ארוכה ומפורטת הכוללת יראת ה', אהבתו, עבודתו, ושמירת כל מצוותיו. ותמוה – וכי דבר מועט דורש הוא מהם? כיוצא בכך אנו מוצאים אצל דוד המלך, הפונה ואומר לקב"ה: "אחת שאלתי מאת ה'", ומיד לאחר מכן מבקש את בקשתו היחידה מאת ה': "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנעם ה', ולבקר בהיכלו… יסתרני בסתר אהלו, בצור ירוממני". ושוב קשה, כיצד זה הוא מבקש בקשה אחת – ומפרט כל כך הרבה? המדרש מספר (ילקוט שמעוני תהלים כז, רמז תשו), שהקב"ה עצמו הקשה זאת לדוד ואמר לו: "בתחילה אתה אומר אחת שאלתי, ואחר כך אתה שואל כמה שאלות…" ודוד המלך השיב על כך: "רבונו של עולם ממך למדתי, לא יהא העבד שווה לרבו? בתחילה אמרת: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה, ואחר כך פתחת להם מצוות הרבה, שנאמר: ללכת בכל דרכיו…" ועלינו להבין, מה ענה דוד? וכי למד מרבו שאין צורך לדייק, חלילה? הרב מישקובסקי שליט"א מתרץ את הדברים באמצעות משל: מלצר אחד היה בור ועם הארץ בעניני נימוס והליכות. באחד הימים נכנס למסעדה אדם ובקש: "הגש לי רק חתיכת בשר, בבקשה". מיהר המלצר למטבח, נטל את הסיר הגדול ביותר בו התבשל בשר באותם רגעים, והניח אותו על השולחן, כשהוא בטוח שיקבל הערה לשבח על הנדיבות הרבה. אך להפתעתו, האורח התרעם על ההתנהגות חסרת התרבות, ותחת השבח המקוה לבוא, הגיעה גערה חמורה ביותר מפי בעל הבית: "מדוע לא הגשת לו צלחת, מזלג, סכין, מפית וכוס?" "מה אעשה?", הצטדק המלצר, "הוא ביקש מפרשות – רק חתיכת בשר ותו לא?" הסביר לו בעל המסעדה: "אמנם כן, הוא ביקש רק חתיכת בשר, אבל הוא התכוון לקבל את כל מה שמסביב, אי אפשר לאכול בשר בלי סכין ומזלג, צלחת וכוס, לחמניה וחרדל – והיה עליך להבין זאת בעצמך!" זהו שמבקש דוד המלך מאת ה': "אני רוצה רק דבר אחד – אבל הדבר הזה הוא בעצם הכל. המינימום ההכרחי אצלי – הוא, למעשה, המקסימום האפשרי". את הכלל הזה בכל ענין רוחני כלשהו למד דוד מרבו, הקב"ה בכבודו ובעצמו, המבקש רק דבר אחד – ומונה לאחר מכן רשימה ארוכה, אשר כל מרכיביה כאחד, הם היוצרים צורתו של יהודי. באפן נוסף ניתן לתרץ את העניין, שבבקשת הקב"ה מעם ישראל הוא פותח: "כי אם ליראה", ובכך אומר הוא לעם ישראל: אני מבקש מכם רק שתגיעו לדרגה אמתית של יראת שמים, והיה, אם תגיעו לכך – ממילא תזכו להגיע לכל שאר הדברים. וזהו שאמר דוד המלך: רק אחת אני שואל מאת ה' – שבתי בבית ה' כל ימי חיי, וכשאגיע לדרגה הזו, ממילא יבואו גם יתר המעלות הרוחניות: "לבקר בהיכלו, כי יצפנני בסכה…" וכיוצא בכך. (לאור הנר)

 

"את ה' אלקיך תירא" (י, כ)

נראה לבאר, דאיתא בגמ' (פסחים כב) שמעון העמסוני דרש כל האתין שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלוקיך תירא פירש, אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה עד שבא רבי עקיבא ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים. ויש להבין, וכי ר"ש לא הי' יכול לדרוש דרש הזה. ויש לתרץ בטוב טעם, כי שורת הדין נותן שעם הארץ היה לו לאהוב את התלמיד חכם בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, והיה לו לחבקו לנשקו שלא כדרך הטבע, דידוע מה שאמרו על ג' דברים העולם עומד וחד מנייהו הוא התורה, ובזכות כך שהת"ח עוסק בתורת ה' על ידו יקויים העולם, ובלעדיו יחזור העולם לתוהו ובוהו. לכן שמעון עמסוני לא היה יכול לדרוש זה, כי הרי שורת הדין נותנת שצריך לירא ולכבד תלמידי חכמים, ואינו מן הצורך כלל להשמיענו זאת. אכן ר"ע שפיר דרש, דאיתא (פסחים מט) דאמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ וראיתי ת"ח אמרתי אנשכנו כחמור, ומוכח דעם הארץ אינו אוהב לתלמיד חכם כלל, ושפיר דרש את ה' אלוקיך – לרבות ת"ח, והיינו דקאמר כאן את ה' אלוקיך, היינו אפילו לת"ח תאהבו. (תפארת יהונתן)

 

"ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת" (יא, טו)

הגה"ק ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש זצ"ל שמע רבות על גודל "הכנסת אורחים" שנוהג הרה "ק רבי ישעי'לה מקרעסטיר זצ"ל, והשתוקק מאוד להכירו. באחת השנים בז' באדר, יומא דהילולא של הרה"ק רבי יצחק אייזיק מקאליב זצ"ל, באה הזדמנות לידו להכיר את רבי ישעי'לה, בבוא שניהם להשתטח על הציון הקדוש. לאחר העליה לציון, ערך רבי ישעי'לה במקום "טיש" לכבוד האי יומא דהילולא. הרה"ק רבי ישעי'לה נטל את ידיו לסעודה, ותוך כדי הנטילה הבחין בהגה"ק ממונקאטש, ומאחר שלא יכל להפסיק בדיבור, הורה לו באצבעו שישב לצידו. ברך רבי ישעי'לה ברכת "המוציא", בצע פרוסה מהפת, והחל מסיר בעזרת הסכין את החלק הקשה אשר סביבות הפרוסה, סביב סביב. ה"מנחת אלעזר" אשר היה עז ותקיף בשמירת ההלכה, ולא חת מפני כל, מיהר ומחה בו, באמרו: "נו, הפסק!" אך רבי ישעי'לה לא שעה לדבריו, והמשיך להפריך את הקשה מן הרך, ובסיימו קם ממקומו ופרוסת הלחם הרכה בידו, ניגש בריצה לקצה השולחן, ומסרה לאדם היושב בראש השולחן שכנגדו, ואז חזר למקומו וטעם מיד משארית פרוסת "המוציא". אחר כך פנה רבי ישעי'לה ל"מנחת אלעזר", ואמר לו: "במחילת כבוד תורתכם, בעת שברכתי ברכת 'המוציא', הבחנתי בזקן חסר שיניים היושב מולי והוא מורעב מאוד עד שכמעט פרחה נשמתו, לכן לא יכולתי לטעום מן הפת, בטרם נתתי לו את הפרוסה להחיות את נפשו". וסיים לאמר, אמרו נא הרב ממונקאטש, מה חמור יותר, 'הפסק' או 'רחמנות'? הרי איתא בגמ' (ברכות מ.) אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך', ולאחמ"כ 'ואכלת ושבעת' שאין זה הפסק, ומותר אפילו בין "המוציא" לטעימה. וכי לרחם ולהאכיל יהודי גרוע יותר מלהאכיל את בהמתו? (רשומים בשמך שסב)

 

"ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" (יא, יט)

בלימוד התורה יש כידוע שני חלקים: ידיעת התורה, ועצם לימוד התורה. פעם בא יהודי לפני החפץ חיים זצ"ל, בנו לומד בישיבת ראדין, ולפי מושגי האב כבר למד דיו. בא האבא לבקש רשות מהחפץ חיים ולקבל ברכה ליטול את בנו שיעזור לו במסחרו. "למה תפסיקו מללמוד" שאל החפץ חיים. "מה אומר לכם רבי", ענה האב, "ככל שאני רואה 'רבי עקיבא אייגר' שני כבר לא יצא ממנו. אז לפחות שיעזור לי בפרנסה". "במה אתה עוסק" התעניין החפץ חיים. "ירקן בשוק" ענה "והעבודה קשה". "תמהני עליך, למה לך לעבוד כה קשה. הרי 'רוטשילד' שני כבר לא ייצא ממך, אז למה לך לעבוד…" "מה פירוש", הזדעק "צריך לעבוד כדי לחיות!" "אכן, וצריך גם ללמוד כדי לחיות…" (והגדת)

 

"לאהבה את ה' אלוקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (יא, כב)

כתב רש"י: הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים. פעם נדמה היה לאחד מנכבדי בית המדרש בשכונת הכרם בירושלים, כי השמש פגע בכבודו. קרא לגבאי, ושניהם החליטו לסלק את השמש ממשרתו. קמה מריבה בבית הכנסת. אלו מצדדים בעד השמש, ואלו לצד הגבאי. באותה עת שכב הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל בבית החולים לאחר שעבר ניתוח בעיניו. באו לשאול אותו האם יוכלו לבקר אצלו ליישב את הסכסוך, והשיב: הרי מחויב אני לשרת את הציבור בכל עת. באו הצדדים לבית החולים. ביקש רבי שמואל מהגבאי להרצות את טענותיו כנגד השמש. משסיים האיש את דבריו. שאל אותו רבי שמואל: האם יש לך בן? והשיב שיש לו בן. חזר רבי שמואל ושאלו: האם אירע אי פעם שגירשת את בנך מהבית כשלא נהג כשורה? השיב הגבאי: הן לא חסכתי את שבטי ממנו אך חלילה מעולם לא גרשתיו… אם כן, אמר רבי שמואל, כך עלינו לנהוג עתה עם השמש המשמש בבית הכנסת שנים רבות. יש להתחשב בו כמו בן שסרח, אך חלילה לא לסלקו ממשרתו. נתקבלו הדברים על ליבם של הצדדים ושמעו לעצתו. (ימי שמואל)