ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת פינחס – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" (כה, יא)

לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, לכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (רש"י)
והקושיה מתבקשת מאליה, מה עוזר לנו שיש לו סבא אהרן, האם זה מפחית את חלקו של הסבא השני שפיטם עגלים לעבודה זרה?
מתרץ הגאון רבי יואל מיארטשוב זצ"ל (הובאו דבריו ב"טללי אורות" של הרב קלר) שהתורה באה לומר שבח גדול על פנחס. כי אמנם יש לו את התכונות שירש מסבו שפיטם עגלים לעבודה זרה. אך הוא, מעידה התורה, עבד על עצמו עד שנהיה צדיק גמור המיוחס רק אחרי אהרן, ואם כן שבח גדול הוא לו. שהצליח לעבוד ולעבד את עצמו עד שהגיע לדרגה זו.

 

"לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום"      (כה, יב)

בלשון "אמור", משמע שהדגיש הקב"ה למשה רבנו, שילך הוא עצמו לומר לפנחס על ישרו ולבשר לו על שכרו.
באר רבי יצחק מוולוז'ין על דרך משל: שר מלחמה אחד, בעמדו בעת הקרב, לא ידע כיצד להיחלץ מן המערכה.
בא איש חיל מתוך ההמון, והורה לו את הדרך, ובכך נצלו כולם. הרי ראוי הלה לקבל שכר מאת המלך, בעוד אותו השר ראוי לעונש ולפגיעה בכבודו. על כן ציווה המלך שאותו השר, הוא עצמו יתן לגבור החיל את מתנתו של המלך, ובכך יתקיימו שני הדברים: איש החיל יקבל שכרו, והשר יבוא על ענשו.
כך, מחמת שרפו ידיו של משה בעת שראה את העם בחטאו, ולא עשה דבר כדי למנעם מכך, בעוד פנחס התחזק והגביר חיילים לשמו יתברך, על כן נצטווה משה "לכן אמור" – שהוא עצמו יאמר לפנחס על גמולו ושכרו מהשם יתברך.(העמק דבר)

 

"לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום"      (כה, יב)

התורה מתארת את השכר הגדול שקיבל פנחס, על מעשהו הנועז – קנאת ה'.
נשאלת השאלה: לכאורה היו כאלו שהרגו הרבה אנשים שמרדו בה', מדוע דווקא פנחס עלה בשכרו על כולם?! על מנת להבין מה זיכה אותו בשכר כה גדול נביא סיפור שימחיש זאת:
בעיר רבאט גר יהודי בשם שמעון שטרית, שמעון היה עני מרוד שהשתכר בעמל כפיו מהיד לפה.
יום אחד חשקה נפשו באגרטל יפה שיפאר את ביתו. הוא אסף פרוטה לפרוטה ומשהצטבר הסכום המבוקש, הוא שם פעמיו אל השוק. הוא דמיין לעצמו איך יראה הבית עם האגרטל החדש, במהלך כל הדרך אל הדוכן של רחמים בשוק, אך כשהגיע לשוק, לדאבון ליבו, לרחמים לא נשאר מאומה – הכול נמכר! "לא נורא שמעון, תבוא בעוד שבועיים אני מקבל סחורה חדשה ויפה." – זעק לעברו רחמים. "מה שבועיים? אין לך משהו למכור לי?!" –התחנן שמעון. רחמים ריחם עליו ואמר לו: "ראה יש לי אגרטל ישן מאוד – קח אותו ברבע מחיר מחדש, ובעוד שבועיים אני ימכור לך משהוא חדש. האגרטל שרחמים מכר לו היה עתיק מאוד, ושמעון התנחם בו כמוצא שלל רב.
יעקב, העשיר של העיר, שגר בסמיכות לשמעון ראה את שמעון עם כד הענתיקה והחליט לחמוד לצון, הוא קרא לעברו: "שמעון, אגרטל כזה מתאים לאוצרות המלך – תן את זה למלך והוא ישמח" שמעון לא חשב פעמיים – "לשמח את המלך! – איזו זכות!!!" – ומיד הוא שם פעמיו היישר אל הארמון המלך כשהוא צועק לשומרים: "בבקשה תתנו לי ליכנס למלך, הבאתי מתנה למלך!" המלך אידריס השנייה היה המום – "יהודי מביא למלך מתנה – אין זה כי אם אגרטל עתיק ויקר עד למאוד!" – חשב לעצמו. מיד הוא הורה למשרתיו להביא לשמעון שק מלא מטבעות זהב! שמעון חזר לביתו עשיר, ומאז הפך ל"גביר שמעון!"
שמעון ניגש לשכנו, יעקב העשיר והודה לו על העצה. יעקב העשיר היה המום, אבל ראש עסקי היה לו, מיד הלך וקנה כד מצופה ביהלומים ואבנים יקרות ושם פעמיו אל ארמון המלך.
המלך התרגש כל כך, וחשב לעצמו: "במה אוכל לגמול טובה לאחד שהביא לי מתנה שכזו ובוודאי שלא חסר לו כלום?! "הוא הורה למשרתיו להביא לו מחדר האוצרות משהו נדיר ויקר ערך. לא עברו כמה דקות ויעקב העשיר יצא מהארמון עם האגרטל הישן של שמעון.
פנחס זכה בשכר כל כך גדול כיוון שמעשהו היה לשם שמים, הוא לא חשב על התועלת שתצא לו מזה אלא מה הקב"ה ירוויח מזה, ושכרו היה בהתאם.

 

"לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום"   (כה, יב)

בדין הוא שיטול שכרו (רש"י)
מן הדין אין אדם ראוי לשכר בעד מעשיו, שכן איננו אלא ממלא חובתו ובעד מילוי חובה אינו מגיע שכר. אלא השם יתברך עושה חסד עם ברואיו ומשלם שכר בעד מעשיהם הטובים. וזהו פשוטו של הפסוק: "ולך ה' החסד כי אתה משלם לאיש כמעשהו" – גם זה שמשלם אתה לאיש כמעשהו אינו אלא חסד…
אך במה דברים אמורים, כשעושה אדם דברים שהוא מחוייב לעשותם. אבל פנחס הלא עשה דבר שהוא "הלכה ואין מורין כן" – שאילו היה בא לשאול פי בית דין לא היו מחייבים אותו לעשות זאת, הרי ממילא מגיע לו שכרו בדין ולא בחסד… (דגל יהודה בשם החידושי הרי"ם ז"ל)

 

"תחת אשר קנא לאלהיו" (כה, יג)

דרכו של כל חוטא, להיתלות בזולת ולומר: "ההוא גם כן עשה כך".
לפיכך הכריז השם-יתברך את עשרת הדברות בלשון יחיד, כדי שיהא דומה על כל אחד ואחד מישראל, כאילו ניתנה התורה לו בלבד ואין לו להשגיח באחרים. והנה, פנחס בוודאי עשוי היה להשגיח במשה ואהרן ושבעים הזקנים ולומר: אם הם מחשים ואינם נוקפים אצבע, למה לי איפה להיות ירא-שמים יותר מהם? – ובכל-זאת לא התחשב בכך, כי אם עשה את אשר מצא לנחוץ לעשות לכבוד השם-יתברך – לפיכך נאמר : "אשר קנא לאלהיו" – דומה היה עליו באותה שעה כאילו רק אלהיו שלו הוא וחובה מוטלת עליו לקנא לכבודו, אף כי איש אינו עושה זאת..   (חומת אש)

 

"לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום" (כה, יד)

אחרי שהראה פנחס מסירות נפש כזו למען ישראל ותורתו, חשש ה' שהעם ישלם לו במחלוקת ורדיפות, כפי שלצערנו אנו רואים שמשלמים למנהיגי הציבור נאמנים, לכן הבטיחו שיתן לו את בריתו שלום.     (ר' יונתן אייבשיץ)

 

"הנני נותן לו את בריתי" (כה, יב)

רבינו החת"ס היה מוהל מומחה, ומל מאות ילדי ישראל. גם לעת זקנתו המשיך במצוה זו, אלא שבשנותיו האחרונות היה מסתייע בדרך כלל על ידי חתנו הגה"ק רבי דוד צבי עהרנפעלד.
ביום א, יב כסלו שנת תקצ"ח, כאשר מל רבינו את הילד עקיבא יוסף שלעזינגער – שלימים היה לגאון וצדיק מפורסם, בעל "לב העברי" – חתנו לא נכח במקום. משראה רבינו כי איננו, מיהר ועשה את המילה בעצמו עד סופו. בתום הברית, הניף רבינו את ידיו הקדושות למעלה, ואמר בהתרגשות נפלאה: "ראו נא רבותי, כי אין לי ציפרניים ואינני יכול לבצע את כל פעולות המילה בעצמי, אלא שאליהו זכור לטוב מלאך הברית עמד לימיני וסמכני". ("ספרא דמלכא" אוצר אמרות החת"ס)

 

"כי צוררים הם לכם" (כה, יח)

צו גרוש כללי, חתום על ידי המנהיג המקומי הוצא ליהודי טהרן, תוך שבוע עליהם לעזוב את המקום וללכת אל הבלתי נודע. גזירה נוראה זו נחתה על ראשם של היהודים בעת מעשה של יהודי אחד מתושבי המקום שהתאסלם. איש לא ידע את נימוקיו ומניעיו, ומומר זה לא הסתפק במעשהו, אלא חיפש דרכים לבסס מעמדו בקרב המוסלמים.  הוא הרבה ללעוג ליהודים ולמנהיגיהם, ובכל הזדמנות הפגין את נאמנותו לדת האסלם. יום אחד השתתף המומר באירוע שבו נכח גם המנהיג האיסלמי. המומר הוצג לפני המנהיג כאיש חכם שידע לבחור בדרך הנכונה, דרך האיסלם, וכדי להעלות את מעמדו בעיני המנהיג, הפטיר המומר ואמר: "היהדות היא דת בלתי נסבלת". "מה כוונתך"? התעניין המנהיג האסלמי כשהוא קורן מנחת. "היהודים אומרים תמיד 'טוב שבגוים הרוג!', הנשמע כדבר הזה? על ברכי פתגם זה הם מגדלים את ילדיהם, זוהי הסתה נוראה נגד המוסלמים". המומר הבחין כי הצליח במשימתו, פניו של המנהיג אדמו מכעס, נחיריו רטטו והוא בקש מן המומר לחזור בשנית על דבריו. לאחר שהתרשם מאמיתת האמרה, הוציא צו גרוש ליהודי טהרן. בתוך שעות ספורות נפוצה הידיעה הנוראה, מועד הגרוש נקבע לשבוע הבא. יהודי טהרן לא ידעו כיצד לנסות ולשכנע את המנהיג, שיחזור בו,  כאשר ה"טוב שבגויים הרוג" גרמה לכך. ימי צום ותענית נגזרו על בני הקהילה, תפילות ותהילים נשמעו בכל בתי הכנסיות. יהודי טהרן ציפו לנס. לטהרן הגיע חכם מולא אג’בבא, איש צדיק וחכם ממנהיגי הקהילה היהודית בעיר, כדי לנסות להקל את עול המיסים של תושבי עירו. תושביה טרם שמעו על הגזרה הנוראה שנגזרה על אחיהם בטהרן. כשהגיע חכם אג’בבא לעיר הבירה, פגש קהילה אבלה ועצובה, המכינה עצמה לגלות. לאחר ברורים נודע לו פשר הגזרה, והוא החליט ללכת למנהיג ולנסות לבטלה. "אלך ואדבר עם המנהיג המוסלמי", הציע החכם לראשי היהודים בטהרן. הסכימו לדברי החכם, וברכוהו שיצליח במשימתו. פנה החכם מולא אג’בבא לביתו של המנהיג המוסלמי, והודיע לו כי יש בידו הסבר נכון לפתגם היהודי, הסבר שבוודאי יניח את דעתו של המנהיג, המנהיג המוסלמי נאות לקבלו בלשכתו, והחכם קד קידה לעומתו ופתח בדבריו. "כבודו יודע, כי ביהדות ובאסלם יש דברים רבים דומים. בתורתנו יש ימי צום, ואף לכם יש ימי צום. לנו יש מקום תפילה – בית הכנסת, וגם לכם יש מסגד ועוד…" המנהיג האזין לדברי החכם בקשב רב, הוא אהב את גישתו החיובית של החכם, המכבדת כאילו את דתו ומנהגיה. החכם מולא אג’בבא המשיך. "אך יש דבר אחד מרכזי, שבו אנו שונים מכם, כשבית המקדש היה קיים הייתה לנו הרשות לדון אנשים העוברים על דיני תורתנו לאחת מארבע מיתות בית דין, עד כדי כך שאם אנשי עיר שלמה עברו עבירה הייתה אפשרות להרוג את כל אנשי העיר או לשרוף את כולה. כשאנשי עיר שלמה עבדו עבודה זרה, האסורה לנו, היהודים היו צריכים לדון את העיר לשרפה, להרוג את כולם. אך עתה, משחרב בית המקדש שוב, אין לנו הרשות והסמכות לעשות כן, ולכן אנו מתקשים לא אחת לטפל בחוטאים, אבל אין בכוחנו בשום אופן לגזור מוות על איש וכמובן לא על עיר שלמה, לעומת זאת אצלכם הסמכות להרוג עדיין קיימת. לכן ישנה עליה חדה בחוטאים היהודים כי אין להם ממה להירתע בזמן שהם חוטאים". המנהיג הנהן בראשו להסכמה וחכם אג’בבא סיים את דבריו, "זו אפוא כוונת הפתגם "טוב שבגויים הרג" הטוב שבגויים כלומר היתרון שלכם על העם היהודי הוא ב’הרוג’ ברשות שיש לכם להרג רשות שניטלה מאתנו". (613 סיפורים על תרי"ג)

 

"ובני קרח לא מתו" (כו, יא)

בילקוט תהילים על הפסוק: "רחש לבי דבר טוב" מובא שבני קרח היו במקום ששאול פתוחה והאש מתלהטת סביבותיהם ולא יכלו להתוודות בפיהם, אלא שרחש לבם תשובה, וקבלם הקב"ה.
והשאלה נשאלת בני קרח שהגיעו עד לשאול המדרגה איך ניצלו על ידי שרחש לבם לחזור בתשובה?
אמר מרן הרב ש"ך זצ"ל היסוד הוא שאדם רוצה להיות קרוב לה' – הוא משיג את זה מיד, בכל מקום ובכל זמן, ולכן כשבני קרח רצו לחזור בתשובה אפילו שהיו במקום הכי גרוע וכבר לא יכלו לומר בפיהם אלא רק התוודו בלבם, מיד התקבלה תשובתם וניצלו.
כשפונים אל הקב"ה – מיד משיגים את קרבתו.

 

"ויהיו בני יהודה למשפחתם לשלה משפחת השלני" (כו, כ)

כתב רבנו האור החיים הקדוש שרמז בזה, שצריכין ישראל להצטער בשביל המשיח ולקוות לישועתו, וזה כוונת הפסוק 'ויהיו בני יהודה', ש'ויהיו' לשון צער 'וי- היו', שכל המשפחות בישראל צריכים להצטער בשביל משיח, 'לשלה משפחת השלני' מרמז לגואל המשיח הנקרא 'שילה', אשר יבוא לגאלנו.
וכך כותב בפרשת ויחי: 'עד כי יבא שילה, שאליו אנו מקוים יום יום ציפינו לישועה'.

 

"כן בנות צלפחד דוברות" (כז, ז)

ישבו חסידים עם רבי נחום-ישראל מליפנה ושוחחו על המוני בית-ישראל שמשחרים לפתחם של צדיקים, וכל מעיינם בצורכיהם הגשמיים בלבד. נענה הצדיק ואמר: "כאשר יהודי מבקש גשמיות, וודאי שכוונתו היא לשם שמים – ע"מ שיוכל לקיים מצוות ומעשים טובים ולגדל את ילדיו לתורה ולמצוות".
והוסיף: "כשבאו בנות צלפחד אל משה וביקשו לקבל את נחלת אביהן, פירש משה את כוונתן לשם שמים – שעל-ידי העושר יוכלו לעבוד את ה'. זה מה שנאמר: 'ויקרב משה את משפטן לפני ה" – הוא 'קירב' את תביעתן אל ה' ופירשה כשאיפה להתקרבות לקב"ה. ועל כך ענה לו הקב"ה: 'כן בנות צלפחד דוברות' – זו אכן כוונתן האמיתית".

 

"ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך" (כז, יג)

רבנו האור החיים הקדוש כותב בפרשתינו, שאין ה' יתברך נוטל את הצדיק מהעולם בלי הסכמתו של הצדיק, מחמת ב' סיבות.
א. מחמת ידידות ה' עם הצדיק, לכן ה' מגלה לו.
ב. כדי שהצדיק יקיים מצוות 'ובכל נפשך' בשלימות, שימסור את נפשו לה' בהכנה וכוונה נכונה.
ובזה מפרש רבנו, מה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לפני פטירתו 'ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך', שכמו שאהרן הכהן הסכים לפטירתו, כך תסכים אתה.

 

"איש על העדה" (כז, טז)

פעם שאלו בנו בעל ה"כתב סופר": "אבי, איך אתה מרהיב בנפשך עוז להשיב לשואלים דבר ה' מיד בבוא השאלה לידך, אפילו בחמורות, ואינך ירא שברוב חיפזון תחטיא את המטרה?"
השיב לו: "ידעתי בני ידעתי כי לא דבר קטן הוא, ושמעתתא בעיא צילותא. אבל דע בני, שבכל דור ודור העמיד הקב"ה איש על העדה, אשר יצא לפניהם להאיר להם הדרך, להשיב על שאלותיהם ולהתיר ספיקותיהם; ויען כי רובם ככולם שואלים דבר ה' מפי, נראה בעליל כי מן השמים מסכימים לזה. וברוך ה' למדתי ככל הצורך, וכוונתי בלתי לה' לבדו ולא לזולתו, על כן אינני חושד לקב"ה שיכשילני ח"ו, ובוודאי יסכים להוראתי. ואם לפעמים הראיה שלי לפסק הדין איננה אמת, מכל מקום הדין אמת הוא"! ("ספרא דמלכא" –אוצר אמרות החת"ס)

 

"יפקוד ד' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה" (כז, טז)

ואחר כך כתיב פרשיות המועדים. מכאן הוכחה שצריכים לנסוע לרבי במועדים כאמרו חז"ל (סוכה כז:) חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. שלא נאמר להם פרשיות מועדים עד שנתן להם מקודם רבי, שיהיה להם למי ליסע ואחר כך לקיים סדר מועדים. (אבן טובה)

 

"יפקד ד' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה" (כז, טז)

ביאר ה"חידושי הרי"ם" זי"ע בטעות סוברים הבריות, שעם התמעטות הדורות יכול העם להסתפק במנהיגים יותר קטנים, ההיפך הוא הנכון, ככל שהדור קטן יותר, הוא זקוק למנהיגים גדולים יותר. למה הדבר דומה, לאדם החולה שככל שהוא חולה יותר גדול הוא זקוק לרופא גדול יותר.

 

"אשר יצא לפניהם…" (כז, יז)

מובא בהקדמת ספר קובץ שיעורים ויש לבאר פירוש "אשר יצא לפניהם" כמסופר על הגאון ר' אלחנן וסרמן הי"ד, שכשפרצה מלחמת העולם השניה, הוא היה בארצות הברית לצורך איסוף ממון לישיבתו הקדושה, וכששמע על המלחמה הודיע למלויו שברצונו לחזור במהירות האפשרית למקום מגוריו בליטא ברנוביץ. ומלויו שאלו אותו, רבי, הרי מי יודע מה יהיה עם הרבי שם, ובפרט שהצדדים הלוחמים היו ידועים כרוצחים שפלים, ודם יהודי היה הפקר בעיניהם, על כן כדאי שהרבי ישאר עמנו כאן ואנחנו נדאג להביא את משפחתו לכאן ונדאג לו לכל צרכיו.
רבי אלחנן לא הסכים בשום אופן, ואמר להם בתור תפקידי כרב אני חייב להיות עם בני עדתי בשעות טרופות וקשות אלו, הרב הוא אחראי לקהילתו, והוסיף, איך אני יכול להשאיר את קהילתי בעת צרה, הרי אני רבם, ואם לא ישאבו ממני עידוד והתחזקות בשעות קשות אלו, ממי ישאבו… ואכן קם ונסע לעיירתו כדי להיות עם בני קהילתו עד הרגע האחרון, והוא עלה עמם על המוקד על קידוש ד' הי"ד.
וכה היה המעשה, באמצע לימודם מסכת נדה בישיבה, ביום י"ט תמוז תש"א הגיעו הנאצים ימ"ש להוציאם להורג, כשהוליכום למקום ההרג, רבי אלחנן חיזק את בני עדתו, ודיבר בשקט, תוך מנוחה נפשית כדרכו בקודש, ארשת פניו הביעה רצינות, ובדיבורו לא הרגישו כל נימה פרטית, אף לא נפרד מבנו ר' נפתלי בינוש (שהיה בין הנספים), שיחתו היתה מכוונת לכולם לכלל ישראל.
וכה היו דבריו "במרומים מחשיבים אותנו כצדיקים, כנראה שנבחרנו לכפר בגופותינו על כלל ישראל, אי לזאת אנו צריכים לשוב לד' בתשובה שלימה ומיד… הזמן קצר, הדרך למבצע התשיעי (מקום הטבח של קדושי סלבודקה, קובנא) קרובה, עלינו לדעת כי קרבנותינו יעלו יותר לרצון על ידי התשובה, ועל ידי כן נציל את חייהם של אחינו ואחיותינו באמריקה… שלא תעלה ברעיוננו איזו שהיא מחשבת פסול ח"ו, שהיא כפיגול ופוסלת את הקרבן, אנו מקיימים עתה את המצוה הכי גדולה באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה", האש היוקדת את גופתנו היא האש שתחזור ותקים מחדש את בית ישראל".

 

"אשר יוציאם ואשר יביאם" (כז, יז)

ביקש משה רבינו מאת ה' יתברך כי יפקד על ישראל מנהיג כזה אשר יביאם מן המלחמה כפי אשר הוציאם מבלי שייפקד מהם איש, כמו במלחמת מדין שנאמר "ולא נפקד ממנו איש". (ליקוטי ריצב"א)

 

"ונתתה מהודך עליו" (כז, כ)

מביא הספר נפתלי שבע רצון בגמרא איתא (ב"ב עה.) "מהודך" – ולא כל הודך, זקנים שבאותו דור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה. ולכאורה למה דווקא הזקנים אמרו כך, ונראה על פי מה שכתב רבינו חננאל דכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא קדשו החודש על פי הראיה אלא על פי החשבון משום שלא ראו הלבנה בלילה ולא החמה ביום מכח העננים שהיו מכסים את המחנה, ומאחר שאותן הנולדים במדבר לא ראו את החמה והלבנה לא היו יכולים לומר כן, ורק הזקנים שבדור שהכירו החמה והלבנה קודם שהי' להם ענני כבוד, שפיר היו יכולים לומר כן.

 

"את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו" (כח, ב)

דרכו בקודש של הרה"ק ר' אברהם המגיד מטריסק, היתה, ליתן לכל החסידים הבאים להסתופף בצלו לאכול על שולחנו. היו נוסעים אליו חסידים למאות ולאלפים, וביניהם אנשי מעשה יראים ושלמים, תלמידי חכמים גדולים ורבנים מפורסמים, וגם עשירים ואמידים, וכולם היו צריכים לאכול אצלו כל זמן שבאו, בין בחול ובין בשבת או ביום טוב. אחר היום טוב, הזמן שהחסידים נוסעים בהמוניהם, היה הצדיק נעשה בעל חוב גדול. נכנסו פעם אליו אנשים מכובדים, מהמקורבים שלו, ושאלו את פיו, היות שההוצאה על מזונות החסידים מרובה, והרבי נעשה בעל חוב, ומוכרח הוא לשלוח משולח לאסוף כסף מהחסידים בשביל לפרוע החובות, ובכן הלא מוטב שהרבי לא יתן לחסידים לאכול ולא יצטרך אחר כך ליקח מאתם מעות לשלם החובות. שתק מה הרבי. חשבו החסידים שמן הסתם שתיקה כהודאה, ונכנסו עוד פעם לדבר על כך בפרטות פתח הצדיק ואמר, בזמן שבית המקדש היה קיים אמרו חז"ל המזבח מכפר, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר, ובכן אני אומר "את קרבני", הקרבן שלי הוא, "לחמי לאישי", מה שאני נותן לחם לאנשים שלי, ובזה יש "ריח ניחוח לה'", וסליחה וכפרה לי ולכל החסידים.

 

"וביום השבת" (כח, ט)

"סליחה, כבוד הרב" שאלה אשה את ר' שלום שבדרון: "הרב הסכים לברך אותי, ואני יודעת שהמברך מניח ידו על ראש המתברך. למה לא הניח הצדיק את ידיו על ראשי?"
היתה זו אשה רחוקה משמירת תורה ומצוות. חייך רבי שלום והשיב לה על אתר: "האם אי פעם ברכת על הנרות בערב שבת?" שאל. "כן בערב כיפור הדלקתי וברכתי", השיבה האישה. "האם בשעה שברכת הנחת את ידייך על האש?… בודאי שלא! אף כל נגיעה בדבר שהתורה אסרה, אש היא! תשובה שנונה, אבל יש כאן עומק נוסף, רחב וברור יותר. איסור ועבירה – הם אש! אין מניחים ידיים על אש! התשובה אינה פרי מוחו בלבד, אלא פרי ליבו הבוער ביראת שמים של ר' שלום. מיד ברגע שנשאל, למה לא יניח את ידיו, ראה לפניו אש אוכלת. (אמונה שלמה)