ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת פנחס – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (כה, יא )
מהשכר שקיבל פנחס אנו מבינים את גודל מעשהו, וכפי שביאר רש"י בסוף פרשת בלק (כה, ז) על הפסוק, וירא פינחס בן אלעזר… ויקח רמח בידו, ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו למשה, מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. אמר לו, קורא האגרת יהיה השליח, מיד ויקח רמח בידו וגו'. ע"כ. הגאון רבי פרץ אריאל זצ"ל כיהן כרבה של מגדיאל. הוא הגיע לשם בחודש אלול תשי"ג. בשבת הראשונה לכהונתו התעוררה לו בעיה קשה. באותה שבת היה אמור להיות "בר – מצוה" לנער שהיה נוסע על אופניים בשבת, והשאלה היתה האם יוכל לקבל עליה לתורה? אם יתן לו עליה אף שמחלל שבת (מדובר שהיה בזה חילול שבת) אזי יפסיד הרב את ה'קנאים' שהיו בעיר, שאז ילחמו נגדו, ואם יחמיר שלא לתת לו עליה, אזי יפסיד את ה'מודרנים' מתושבי העיר שאז הם שיצאו נגדו. הלך רבי פרץ לשאול את החזון איש כדת מה לעשות . השיב לו החזון איש: מפטיר אינו משבעה קרואים ותוכל לתת לו עליה. הוסיף החזו"א לשאול: אם אתה תלך ברחוב בשבת והנער יסע על האופניים האם יתבייש לנהוג כשיראה אותך? השיב הרב פרץ: בפני הוא לא יסע. "אם כן" – אמר החזו"א – "אין זה מחלל שבת בפרהסיא". (ערובין סט. ) שאל שוב הרב פרץ אריאל: אבל מה אעשה עם קבוצת הקנאים שילכו נגדי? השיב החזו"א: אתה אשם שאתה קורא להם קנאים, אם הרב פוסק כדת וכהלכה שמגיע לנער עליה לתורה, ממילא מי שאינו שומע בקול הרב, שוב אינו קנאי והולך הוא נגד התורה ! (מעשה איש)
"פינחס בן אלעזר… ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (כה, יא )
כיון שראה פנחס את הנגף, עמד והיה מתפלל שנאמר (תהילים קו, ל) "ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה" (סנהדרין פב ). אחד ממיטיביו של הגה"צ רבי משה מנדל זצ"ל, ביקש לערוך בבית מדרשו אירוע שלא היה לרוחו. לסרב לו במפגיע לא היה יכול, כיון שחייב לו הכרת הטוב, ומאידך, היתה עלולה להגרם לו בושה ועגמת נפש באם היה מתקיים שם האירוע . נמצא רבי משה בין הפטיש לסדן. מה עושים בעת צרה? מתפללים! וכך התפלל לפני הקב"ה: "אל תביאני לידי בזיון". ואכן נענה בתפלתו… זמן קצר לפני האירוע, אירע קצר חשמלי במערכת החשמל ובית המדרש שקע בעלטה. מיהר בעל האירוע להזמין חשמלאי מומחה, אך הלה, למרות מומחיותו, לא הצליח לאתר את סיבת התקלה. לא נותרה בידו ברירה ונאלץ להודיע לכל המוזמנים על ביטול האירוע. (הראה לעניו )
"בקנאו את קנאתי בתוכם" (כה, יא )
בלב הרובע היהודי בקראקא, באמצע הרחבה, ניצבת חומת אבנים נמוכה המקיפה פיסת קרקע שהכל עוקפים אותה. חומה זו נבנתה על פי ציוויו של המלך זיגמונד השני על פי בקשתו של רבינו, ר' משה איסרליש (הרמ"א), עקב מעשה שהיה, שכך היה . בחצר המלך זיגמונד השני כיהן גובה מיסים יהודי בשם שלמה זליגמן, בן למשפחת כהנים, שלא נגע אלקים בלבבו, והחליט לשאת לאשה אשה גרושה. מובן, שלא בלבד שרבינו הודיע שלא ישיאם אלא שיחרים כל מי שירהיב עוז לסייע לו בדבר עבירה זו. הלך הלה ואכל קורצא בי מלכא, בספרו למלך את הכרזתו זו של הרמ"א הפוגעת בו ובתכניותיו. רבינו נקרא עקב כך אל המלך, שפקד עליו בלא דין ודברים לערוך את החופה והקידושין כדת משה וישראל. לא הועילו הסברים בקשות ותחנונים, כי יד הנוגש היתה תקיפה . בידעו שאין בכוונת רבינו לערוך את הטקס, ומתוך הנחה שינסה לחמוק ממנו, שלח המלך גונדת חיילים כבר משעות הבוקר של יום החופה המיועד כדי לשמור את בית הרב שלא יעשה לו "ויברח". הרב נאלץ להגיע בסופו של דבר למקום החופה, מול בית הכנסת הישן, כשהוא אינו יודע לשית עצות בנפשו, אם יעשה – חילול שמו הגדול בפני הכל, ואם לא יעשה – משום סכנת חיים יש בכך . קרב הרב אל בני הזוג וניסה, בנסיון של הרגע האחרון, להניאם מהחלטתם, אך ללא הועיל. עמד בינו וקרא את קריאתו של משה רבינו: "הרמו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע" (יז, י). לגירסה אחרת, קרא הרב: "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" (טז, כו ) הקהל זע בפחד והתרחק מבני הזוג, מתחת לחופה נותרו שני פורצי הגדר לבדם. פנה הרב בתפילה אל ה' שיעשה בהם הדין הראוי לחולקים על תורת משה כקרח וכל עדתו . והנה פצתה האדמה את פיה ותבלעם חיים, הם וחופתם. הקהל הגדול נס על נפשו לקול הרעש, והבור באדמה נתכסה בעפר . בהגיע דבר המעשה אל המלך חשש כי גם בו תפגע הקפידא של הרב, ושלח כרכרה להביאו אליו, לבקש את מחילתו מלפניו. רבינו הסביר לו שלא בו אישית פגע אלא בכבודה של תורה ובדת ישראל, ועל כך יצא הקצף והחל הנגף. מששאלו המלך אם יוכל לעשות דבר עבורו כפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לו, ענה ואמר הרב: הואיל ושני המורדים בתורה נבלעו חיים בכיכר העיר ושם מקום קבורתם, ולפיכך אסור לכהנים לעבור שם, אבקש מהוד מלכותו רשות לגדור את המקום לבל יטמאו הכהנים . הגדר הוקמה, כסימן ואות לבני מרי לבל יהינו לעבור על מצוות התורה. כך עד ימינו אלה . (תפארת אבות )
"לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום" (כה, יב )
מכיוון שהייתה בפינחס מידה גדולה כל כך של קנאות, נצרך למידת השלום, כמשקל נגד לקנאות, שהיא מידה שאין להשתמש בה אלא במקרים יוצאים מן הכלל בלבד . (כתב סופר)
"ליצר משפחת היצרי לשלם משפחת השלמי" (כו, מט )
מסופר על הגאון הקדוש ה"חפץ חיים" זכר צדיק וקדוש לברכה, שאמר פירוש מעניין על הפסוק. הוא הסביר את מאמר חז"ל (מכות י, ב) "בדרך שאדם רוצה לילך שם מוליכין אותו", זה מתייחס לבחירה של האדם בין טוב לרע . אם אדם בוחר ללכת אחרי היצר הרע שלו, הוא ימצא את עצמו בחברת "משפחת היצרי" – קבוצה שלמה של אנשים שגם הם הולכים אחר היצר . לעומת זאת, אם אדם בוחר ללכת בדרך של שלמות ותיקון המידות, הוא ימצא את "משפחת השלמי" – אנשים רבים שילכו איתו בדרך הזו ויעזרו לו להתקדם .
"ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (כז, ה)
בפרשת נשא, לגבי פסח שני נאמר (ט, ו – ח): "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם… ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". מדוע כאן לא ענה משה לבנות צלפחד באותה מטבע לשון ? אומר ה'פרדס יוסף': שנו חכמים במשנה (אבות פ"א מ"ה) "אל תרבה שיחה עם האשה", בפסח שני דיבר משה עם הגברים, לכן אמר להם "עמדו ואשמעה", אך כאן היה מדובר בנשים, לכן נזהר משה מלדבר עמן ומיד הקריב את משפטן לפני ה' .
"ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (כז, ה)
כשהיה הגה"ק בעל מנחת חינוך רב בטרנופול, באו אצלו שניים מאנשי שניאטין העיר ששימש בה כרב קודם לכן, ומיד משפתחו בשיחה, הזכירו לו שבשעתו נמנו עם ידידיו הקרובים ולא הניחו לעשות מחלוקת נגדו. לאחר שהאריכו בכך הוסיפו ואמרו שבאו אליו לדין תורה. השיב להם בעל מנחת חינוך שאין הוא יכול לשבת בדינם, ואמר: בדיוק כך נהגו בנות צלפחד, בשעה שבאו אל משה רבינו לדין תורה, פתחו והזכירו לו תחילה שאבינו מת במדבר, ואביהן לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, ולא נטל כל חלק במחלוקת שעשו נגדו קרח ועדתו, ונמנה עם ידידיו הטובים והמסורים, ורק לאחר דבריהן אלה ניגשו אל העיקר והודיעו לו שבאו אליו לדין תורה, אבל לאחר דברי החנופה שאמרו לפניו לא רצה משה לשבת בדין, ויקרב משה את משפטן לפני ה' .
"תשמרו להקריב לי במועדו" (כח, ב )
הרה"ק רבי לייבלה אייגר זיע"א, שעזב את בית הוריו להסתופף בחצר הרה"ק מקוצק זיע"א, שאל פעם את הרבי: "ואם ישאלני הסבא הגה"ק רבי עקיבא אייגר זיע"א, מדוע מתפללים אנו אחרי זמן התפילה, מה אומר לו? " ענהו הרבי: "הסבא הרי יודע רמב"ם, אמור לו שהרמב"ם פוסק, כי פועל שנשכר לנסר עצים יום שלם, ורוב היום היה עסוק לחדד את המשור, ורק בסוף היום נסר, הריהו מקבל שכר יום שלם. " זאת התשובה למי שקם והכין עצמו כיאה וכיאות לתפילה, וקיים "היכון לקראת אלוהיך ישראל" (עמוס ד, יב) .
"זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד" (כח, ג)
מעשה נפלא שסיפר מורינו הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל: מעשה במקובל האלוקי רבינו מרדכי לבטון זצ"ל, אב בית דינה של ארם צובא, שכאשר הזקין ואפסו כוחותיו, לא יכול היה להשכים ולהעריב לבית הכנסת. ביקש מאנשי קהילתו שיארגנו מניין אנשים שיבואו לביתו בוקר וערב כדי שיוכל להתפלל בציבור. עשו כן, והיו מתכנסים בבית הגאון הצדיק ומתפללים במחיצתו . יום אחד, בעיצומו של החורף, ירדו גשמי זעף והמתפללים לא הגיעו. הצטער אותו צדיק צער רב, ואמר למשמש ו: "הואל נא בטובך ותכנס את האנשים לתפילה". עשה המשמש רצון הצדיק, יצא בגשם השוטף והתדפק על דלתות בני המניין . כעבור שעה ארוכה שב לבדו ואמר: "הציבור מאן לבוא ביום סגריר כזה, כולם הודיעוני שיתפללו ביחידות בביתם". אמר הצדיק: "יודע אתה שאיני עשיר, אבל בימי חיי צברתי פרוטה לפרוטה, חסכתי פתי מפי ואספתי מעט כסף כדי לשלם בו לחכמים שיבואו לביתי אחר פטירתי וילמדו לעילוי נשמתי, קח את כספי האחרון אשר הכינותי לאחר אריכות ימי ותציע לכל המתפללים תשלום הוגן, כדי שיבואו להשלים את המנין בביתי!… " הלך המשמש ועשה כדבריו. שמעו האנשים עד כמה יקר וחשוב עניין התפילה בציבור בעיני החכם, שהפקיר לצרכו את הכסף שייעד ללימוד לעילוי נשמתו – ובאו כולם בגשם השוטף, מבלי לקחת שום תשלום. הסיפור עבר מפה לאוזן, וידעו כל בני הקהילה כמה יקר וחשוב הוא עניין התפילה בציבור, וכמה יש להקריב בעבורה כי שווה היא הרבה יותר מכך! (מעיין השבוע )