ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת פקודי תשע"ט – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

״אלה פקודי המשכן משכן העדת״ (לח, כא)

המשכן משכן – שני פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל (רש״י). מאחר שהמשכן נקרא כך על שם היותו משכון על עוונותיהם של ישראל, מתעוררת שאלה עצומה – אמר הגר״ז זצ״ל, אחיו של הגר״ח מוולאז'ין זצ״ל: הלא דין מפרש הוא שמשכון צריך להחזיר, כפי שאומרת התורה ״עד בא השמש תשיבנו לו…״ (כב, כה), מדוע אפוא, לא מחזיר לנו הקב״ה את בית המקדש, שהוא המשכון? התשובה לכך טמונה בהמשך הכתוב: ״והיה כי יצעק אלי ושמעתי״ (שם, כו), ואנו, או שאיננו צועקים ואיננו מבקשים, או שהננו צועקים ומבקשים אך כוונתנו אינה להתחנן על בית המקדש, אלא אנו דואגים לצרות הפרטיות שפוקדות אותנו, ואם כן, לא יפלא, שאיננו זוכים להשבת המשכון ולבנין הבית.

 

"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (לח, כא)

רש"י: נאמר כאן "המשכן משכן" – שתי פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל פלא גדול הוא זה! איזה טעם יש להזכיר את החורבנות הצפויים בעתיד – דוקא עתה, כאשר חונכים את המשכן? נתאר לעצמנו: וכי יעלה על דעתו של הרב העומד מתחת לחופה ומביט בכתובה, לפנות לחתן ולומר לו בהתפעלות: אה! כמה נאה כתב ידו של הסופר שכתב כתובה זו! המלצתי לך שבכל פעם שתצטרך כתובה נוספת, אל תזמין אלא סופר מוצלח זה!״? וכך גם בעניינינו: וכי לא מצא הכתוב מקום מתאים ומוצלח יותר להזכיר את שני החורבנות – אלא בשעה זו, ביום חתונתו וביום שמחת ליבו, ביום חנוכת המשכן, יום השראת השכינה ויום שעליו אמרו חז״ל (שבת פז:) שנטל עשר עטרות!? הקושיא נפלאה, ואף התירוץ – אותו אמר הגאון רבי אלכסנדר זושא אלישביץ, בעל ״אלף המגן״: משל למה הדבר דומה – לאדם שהיה צריך לנסוע לאפריקה, יבשת רחוקה ומסוכנת, שבה, עלול הוא לפגוש באחד משבטי הפראים שרבים כמותם שוכנים באפריקה. בטרם יצא למסעו, צוה על בני ביתו להקפיד היטב שלא יימצאו במזוודותיו דברים יקרי ערך או תכשיטי זהב ויהלומים. ואף הוא הקפיד מאוד להסיר מעל ידו את שעון הזהב שלו, ואת כיסיו בדק היטב כדי לוודא שאין בהם דבר בעל ערך, מלבד סכום הכסף הנחוץ להוצאות הנסיעה. וכך יצא האיש לדרכו, מקווה ומתפלל לשוב בשלום ממסעו המסוכן. אך מה גדולה היתה אכזבתו כאשר בתחנה הראשונה שבה השתכן בפונדק דרכים מצא כי באחד מתיקיו נותרה טבעת זהב שבה היה משובץ יהלום ענק ומרהיב. הוא כעס מאוד על בני ביתו, אך לא היתה לו כל ברירה, לשוב על עקבותיו לא היה יכול, ועל כן נאלץ להשלים עם העובדה שיהיה עליו לנהל את מסעו בזהירות, להשתדל שלא תאבד הטבעת היקרה ולהתפלל שלא יפגוש בחבורת פראים חסרי מצפון שישדדוה ממנו. ואכן, הטבעת לא אבדה וגם בפראים לא פגש, אך לעומת זאת מספר ימים לאחר בואו לאפריקה נדבק כנראה באחת המחלות השכיחות ביבשת ונפל למשכב כשהוא חולה מסוכן. למזלו הטוב יכול היה למשכן את הטבעת, ובכסף הרב שקיבל תמורתה לשכור רופא מקומי מומחה שטיפל בו בנאמנות. תוך מספר שבועות החלים, התאושש וכאשר קם ממיטת חוליו הרויח את סכום הכסף הנדרש, סילק את החוב וקיבל לידיו שוב את הטבעת. רק אז הבין כי אירע לו נס מן השמיים, והטבעת שנשכחה הצילה את חייו. כך גם בענין החורבנות. ידועה דרשת חז״ל (שהובאה ברש״י קידושין לא:) על הפסוק (תהילים עט, א) ״מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך״ – קינה לאסף מיבעי ליה? (כלומר: מכיון שבאו גויים בנחלת ה׳ – לא מזמור, אלא קינה צריך היה לומר? אלא, אסף אמר שירה על שכילה הקב״ה חמתו בעצים ובאבנים שבביתו, ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך, לא נשתייר משונאי ישראל שריד. ואם כן, מזמורו של אסף דומה הוא לשמחתו של אותו נוסע לאפריקה ששמח על הטבעת שהצילה אותו מרדת שחת, ואף המקדש, שעליו שפך הקב״ה את חמתו, הציל את ישראל. וזה מה שהובטח לנו בפסוק זה – שאף שעתיד המשכן להתמשכן בעוונותיהן של ישראל, מובטח לנו שבאחרית הימים נזכה לפדות את המשכון בשמחה וישוב לנו בית מקדשינו ותפארתנו, במהרה בימינו! (כמוצא שלל רב)

 

"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (לח, כא)

אפשר לפרש הכוונה שהאיש הירא את ה' אחרי עשותו המצווה יושב וחושב עם עצמו שנראה בעיניו שלא עשה המצוה כתיקונה ולו היה באפשרותו לעשות עתה המצוה היה עושה אותה באופן יותר טוב, ומחשבות אלו חשובות לפני הקב״ה כאילו עשה עתה המצוה בשלימות. וזה הכוונה כאן בפסוק 'אלה פקודי המשכן', פקודי מלשון חסרון דהיינו שמרגיש אחר קיום המצוה שחסר לו בעבודת המשכן 'משכן העדות' דהיינו בתורה ובעבודת ה', זה המשכן העדות קדש קדשים. (מהרי״ד מבעלזא זצ״ל)

 

"אלה פקודי המשכן משכן העדת" (לח, כא)

איתא ברבינו בחיי: "המשכן" עם חמש האותיות בגימטריא ת"כ, כמניין שנות הבית השני: "משכן" בגימטריא ת"י, כמניין שנות הבית הראשון: "העד(ו)ת" – בגימטריא תע"ט, כמספר שנות המשכן עד בנין הבית. החתם סופר מוסיף על כך ואומר: ולמה חסר חמשה במספר שנות הבית שני וצריכים לצרף את חמש האותיות? לרמז על חמשה דברים שחסרו בבית שני, כמו שאמרו חז"ל (יומא נב:): ארון, אש, שכינה, רוח הקודש ואורים ותומים.

 

"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (לח, כא)

בפרשתינו התורה מפרטת ומונה את כמויות וסכומי הכסף והזהב ושאר התרומות שהביאו בני ישראל למשכן, ומביא רבינו האור החיים הקדוש את דברי חכמינו שכל מקום שנאמר 'אלה' בא לפסול ולמעט אחרים, ושואל רבינו האור החיים הקדוש מה בא למעט כאן? ומבאר שכל דבר שהוא חשוב, סופרים ומונים אותו, ומחמת החשיבות שהיה בנדבת המשכן ציוה ה' לספור את הכסף, ועל זה באה התורה ומרמזת למעט ולפסול את כל שאר המנינים שבעולם, כי בהתבוננות אמיתית אין לכסף עצמו שום ערך וחשיבות. ולכן נקרא כסף בביטוי 'מנה' וזה קיצור של המילים 'מה אתה מונה', שלמרות שיש לך הרבה כסף ואתה סופר מתוך ערך, דע לך שזה הכל דמיונות בעלמא, ואין לכסף שום חשיבות עצמית. ובפרשת פנחס כותב האוה"ח הק' לפרש את תפילת רבי נחוניא בן הקנה 'אנו עמלים בדברי תורה והם עמלים בדברים בטלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר'. ולכאורה קשה מאוד הרי כל אדם שעובד מקבל על עבודתו תשלום כסף ומדוע זה נקרא אינו מקבל שכר? ועונה, 'כי לא יעמוד קנין המדומה, והגם שיעמוד, הבל הוא'.

 

"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (לח, כא)

השאלה ידועה, מדוע מסר משה דין וחשבון על הנחושת, שגם הוא ניתן בתור נדבה? ומשיב על כך העולם: משום שדווקא הממעיטים לתת – נחושת – דורשים חשבונות יותר מן המרבים לתת… הנותנים צרי-העין מבקשים תמיד טענות וחשדות, כדי למצוא אמתלה שלא לתת יותר… הזוהר הקדוש מקשה, לשם מה בכלל מנו את הכסף, והלא אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין? ומשיב על כך, מכיון שהכסף נמנה על ידי משה רבינו יכולה הייתה הברכה לשרות עליו גם כשהוא מנוי. זהו אפוא פשוטו של פסוק: "אלה פקודי המשכן" – מנו את נדבות המשכן, אף על פי שבדרך כלל אין הברכה שורה בדבר מנוי, משום "אשר פוקד על פי משה" – שהמניין נעשה בידי משה ולכן הייתה הברכה יכולה לשרות גם בדבר מנוי. לפיכך אומר המדרש: "איש אמונים רב ברכות – זה משה" – מכיון שמשה רבינו, איש האמונים, הוא היה המונה, לכן "רב ברכות" – אף כי היה זה דבר מנוי… (ספרים) מה טעם "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין"? משום שהברכה היא כוח פנימי של קדושה, והקדושה מחבבת רק צניעות וסתר. דבר גלוי ומנוי כבר שולטים בו כוחות חיצוניים רעים ואין הברכה יכולה להגיע אליו. ברם, כאשר המניין נעשה בכוחו של משה רבינו, שעליו מעידה התורה: "בכל ביתי נאמן הוא", הרי מצוי כאן כוח האמת ובמקום שיש אמת שם אין שליטה לשום כוחות חיצוניים ורעים. (הגה"ק מסוכטשוב ז"ל)

 

"ובצלאל עשה את כל אשר צוה ה'" (לח, כב)

הגאון ר' אלחנן וסרמן ערך פעם מגבית למען ישיבתו, באחד מלילות שבת דרש בבית הכנסת למען ישיבתו אולם הציבור לא התחייבו לתרום כדבעי, באותו ליל שבת לאחר הסעודה בא הרב של אותו ביהמ״ד עם כמה נכבדי הקהילה לר' אלחנן, כדי להתנצל ושלא יהי' לו תרעומת עליהם בגלל המגבית שלא הצליחה אצלם. אמר לו ר' אלחנן הנה מחר יקראו בתורה ״ובצלאל בן אורי עשה את כל אשר צוה ה' את משה״ הבה נתאר את החזיון הזה, עומדים לבנות את המשכן, מן השמים נקרא בצלאל בן אורי לעשותו והנה הולך לו משה רבינו במחנה ישראל, פוגש ביהודי ושואל אותו ״צריך להקים את המשכן, אולי אתה בצלאל בן אורי״? לא – משיב האיש, אנכי ראובן בן יעקב, משה רבינו ממשיך בדרכו, פוגש ביהודי אחר, ושואל שנית ״צריך להקים את המשכן אולי שמך בצלאל בן אורי״? לא, מתנצל גם השני, אנכי שמעון בן יעקב, האם יעלה על הדעת שמשה רבינו יתרעם על היהודי הראשון והשני, מדוע לא נקראו בשם בצלאל בן אורי, ומדוע לא הם אלו המקימים את המשכן? וכי מה בידם לעשות אם לא הם נבחרו על ידי ה' להקמת המשכן כי אם בצלאל דווקא? סיים ר' אלחנן את דבריו אל הרב: מה, אם כן, מקום לתרעומת יש לי, אם ביהמ״ד שלכם פשוט לא נקרא להימנות על בוני התורה בזמן הזה, אם אין לכם הזכות לתמוך במשכן העדות. (אור אלחנן)

 

"מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן" (לח, כז)

לכאורה צריך היה הכתוב לומר הפוך: "מאת הככר למאת אדנים"? וי"ל דבא הכתוב לרמוז שכל הבניין למעלה, הוא כפי הנדבה שיש בלבם של בני ישראל. וכיון ששיעור נדבת לבם היה "מאת הככר", לכן זכו ונצטוו ב"מאת אדנים", כפי שיעור נדבת לבם – כן זכו. ולפיכך לאחר שהתורה מבארת מדוע נצטוו ב'מאה אדנים', וזאת משום שהיה בלבם רצון לתת 'מאת הככר', מסיים הכתוב ואומר: "ככר לאדן", כפי הסדר הנכון. (שפת אמת)

 

"ולא יזח החושן מעל האפד" (לט, כא)

שמעתי אומרים בשם הרה"ק ברוך (ממעז'יבוז'), על צדיק אחד, זה מקיים לא יזח החושן מעל האפד, ופירש כוונתו, דאפ"ד גימטריא פ"ה, וחושן נגד הלב, וצריך שלא יזח החושן מעל האפד, דהיינו שיהי' פיו ולבו שוין. (בוצינא דנהורא)

 

"ויברך אותם משה" (לט, מג)

אמר להם משה יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם, (רש"י). וצריך להבין אמאי לא ברכם שתשרה שכינה במשכן. ויש ליישב דכיון שישראל היו עסוקים יומם ולילה במשכן לא היה להם זמן לטפל בחינוך הילדים לכן בירכם משה שתשרה שכינה בבניכם ובנותיכם שזה נקרא בחז״ל מעשה ידיכם, וכמו שאמרו חז״ל (שבת לב) איזה הם מעשי ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו של אדם, וכידוע שהחתם סופר זי״ע התנצל לפני הדיין מפרשבורג שהוא עסוק כל כך בעניני הקהילה ואין לו פנאי להתפנות לחינוך ילדיו, ענה לו הדיין שדוד המלך כתב (תהלים ל״ז) 'כל היום חונן ומלוה וזרעו לברכה' שאם הרבי עסוק כל היום בעניני הקהילה אז מובטח לו שזרעו לברכה השי״ת יברך את זרעו שיהיו קדושים ועובדי ה'. (בשם מהרי״ץ דושינסקי)

 

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה'" (לט, מג)

במדרש מובא שמשה רבינו ביקש מבני ישראל בתום מלאכת המשכן שיעשו עמו חשבון ויראו שלא נטל חלילה מאומה לעצמו. משום כך נמנים כאן כל הדברים העשויים במשכן משקלם המדויק והכמות הנצרכת לעשייתם. ביאור בדברי המדרש הללו, אמר המגיד מדובנא על פי משל: אורח אחד התארח בביתו של גביר עשיר במשך זמן רב. בטרם עזב רצה בעל הבית לבדוק בכליו של האורח שמא בטעות לקח דבר מה השייך לבית אולם לא רצה לביישו משום כך אמר: בדוק נא בחפציך שמא שכחת דבר מה בביתי… כן הוא גם הנמשל – אמר המגיד מדובנא – משה רבינו חשש שמא בתוך כדי עבודת המשכן לקח מאן דהוא לכליו משום כך ביקש מבני ישראל שיערכו הם אתו חשבון ויראו שלא נטל לעצמו כלום אולם עומק כוונתו הייתה לבדוק שלא נטלו הם לעצמם כלום. וראיה לכך שמיד בתום הפירוט המדויק נאמר בתורה: "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אותם משה" וזהו שבחם שלא שינו מאומה מכל אשר נצטווו ואף לא נטלו לעצמם מאומה.

 

"ויברך אתם משה" (לט, מג)

כתב רש״י: ׳אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם׳ כאשר האדם תורם משלו לשם שמים, הוא ממשיך את השכינה לא רק על החלק שהוא תורם, אלא אף הנשאר בידו חל עליו הברכה, כמו שאמרו חז״ל ״חיטה אחת פוטרת כל הכרי״, כלומר שכל הכרי מתברך על ידי זה. וזה מה שאמר להם משה ׳יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם', לא על מלאכת המשכן לבד, כי גם על מעשי ידיכם אשר בביתכם תשרה השכינה והברכה.(תפארת שלמה)

 

"ויתן את השולחן… ויערוך עליו ערך לחם" (מ, כב-כג)

ה"אמרי אמת" מגור זי"ע נפגש פעם עם אחד הרבנים ושאלו, מנין היה לבני ישראל במדבר קמח עבור אפיית לחם הפנים, הלה השיב שנראה לו כיון שאיתא במשנה במנחות (מה:) לגבי שתי הלחם 'שכן מצינו שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר קרבו כבשים בלא לחם', אם כן ייתכן שגם לחם הפנים לא היה במדבר. חוורו פניו של ה"אמרי אמת" ויצא את החדר ללא מילה נוספת. בחוץ שאלו חתנו ר' יצחק מאיר אלטר זצ"ל: אם שוכחים משנה מה הרעש? (הוא הבין שהרבי החרד ממה ששכח את המשנה ההיא). אמר לו הרבי: נישט איך האב פארגעסין א משנה, ער האט פארגעסין א פסוק. (לא אני שכחתי משנה, הלה שכח פסוק מפורש).

 

"ויביאו את המשכן אל משה… הוקם המשכן" (מ, לג – מא, א)

שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כבד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן ומשה העמיד אותו, אמר משה לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך, נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו (רש"י). אהרון הכהן הניף כ"ב אלף לויים ביום אחד, אם היה אהרון חושב הכיצד זה יתכן, היה מגיע למסקנא שזה לא יתכן, אך הוא התחיל בעשיה והקב"ה סייע על ידו, הכהנים ששחטו קרבנות פסח בכמות של כפליים מיוצאי מצרים, היו אמורים להתייאש מראש מהמטלה הבלתי אפשרית, אך כל אלו קמו ויעשו והצליחו, כל מפעלי החסד הכבירים נוצרו מתוך דחף של עשיה, ונתקיים בהם הכתוב 'והיה ראשיתך מצער' ורק לכן 'ואחריתך ישגה מאוד', אם היו אלו מחכים ליצור מפעל מושלם היינו אנו מפסידים את כל אותם מפעלי תורה וחסד. סיפר מגיד שיעור ותיק של הדף היומי: במוצאי שבת קודש של סליחות, יומיים לפני תחילת המחזור החדש, אמרנו סליחות בבית הכנסת המרכזי של שכונתנו כמנהג ישראל קדושים, עד השעה 1:30 בלילה, לאחר סיום הסליחות, עמדנו מספר אנשים ושוחחנו על סיום הדף היומי העומד על הפרק, ובתוך כדי הדברים אמרתי בדרך אגב, כי בשכונתנו הגדולה אין שיעור דף היומי, ואולי כדאי לייסד כזה. אמרו לי השומעים: נו, קריינא דאיגרתא! השבתי להם כי זה לא מספיק, והצעתי, כי נחלק את אמירת השיעור בין מספר אברכים אשר ישמשו בתורנות בתפקיד מגיד השיעור, נענה אחד השומעים ואמר: בבית הכנסת קיים שיעור נוסף, ואף על פי שמגיד השיעור הוא תלמיד חכם מופלג ובוודאי ישמח עם הקמת שיעור דף היומי, מכל מקום, אין ראוי לייסד שיעור דף היומי בלא לקבל את הסכמתו. משתתף אחר אמר: צריך לקבל רשות מהמרא דאתרא שליט"א. דא עקא, שבאותה תקופה קשה היה לפגשו, עקב מנוחה שנכפתה עליו לאחר מחלה. אחרים הוסיפו ואמרו, כי בית הכנסת משתייך לתנועת צעירי אגודת ישראל, ויש צורך לקבל את רשות הנהלת התנועה, זאת ועוד, כדי להקים שיעור יש להדפיס מודעות, והזמן – קצר, אני שתקתי וה'רעיונות' המשיכו לזרום, "לא כדאי לפתוח שיעור יומיים בלבד לפני החגים", טען אחר בלהט, השיעור יתפרק לפני שהוא מתבסס, כדאי להתחיל 'אחרי החגים'… המשתתף האחרון שעד כה לא התערב, הוסיף ואמר, כי בנוסף על כל הנ"ל, ראוי ונדרש לבקש את רשותו של הגבאי. דממתי, כדי למלא את רשימת המטלות שפורטה בן רגע על ידי הנאספים, היה עלי להתפנות למספר ימי עבודה רצופים, ברוך ה', הנני עמוס מטלות נוספות הממלאות את כל זמני, ומטבע הדברים שמעתי את הטענות ואת המענות בהקלה מסוימת – נו, באמת אי אפשר לפתוח את השיעור, חבל, אבל… השעה הייתה קרובה לשתיים בלילה כאשר הטלפון בביתי צלצל, מצידה השני של האפרכסת דיבר בהתרגשות אחד המשתתפים באסיפה, "בא ניצור עכשיו קשר עם מגיד השיעור הקיים זה מכבר בבית הכנסת ונתייעץ עמו". השעה שתיים בלילה, התקשרנו, הוא שמע את הדברים בשמחה רבה, ואדרבה, עודד אותנו להגדיל תורה ולהאדירה, מטלה אחת מתוך רשימה כל כך ארוכה הוסרה, עדיין נותרו דברים רבים לעשותם, החלטתי לעמוד מן הצד ולראות כיצד יפול דבר. והדברים נפלו, יהודים יקרים, במהירות וביעילות, עם בוקר יצאתי מביתי, ומיד בצעדי הראשונים פגשתי את הרב חיים ברילנט ז"ל, מנהל תנועת צא"י, הצעתי לפניו את הרעיון, והוא ברך על כך בפה מלא, כעבור מספר צעדים, 'נקרה' בדרכי גבאי בית הכנסת,,, גם הוא התלהב. אותו יום נזקקתי לבקר אצל הרופא, והנה בחדר ההמתנה ניגש אלי אברך ושח בפני כי שמע אמש את הדיון שהתקיים בבית הכנסת, "מה יצא"? הוא שאל, "לא ברור", אמרתי לו. הוא השיב, כי יבקש מרעייתו להכין מודעה יפה על פתיחת השיעור, אף על פי שספק אם השיעור ייפתח, כדי שאם אכן ייפתח – המודעות לא יהוו עיכוב. סיימתי את ענייני אצל הרופא, יצאתי אל הרחוב 'ונתקלתי' בחתנו של הרב שלנו שליט"א, אני לא פציתי את פי והוא אמר לי, "אף על פי שאין כעת גישה לחותני שליט"א, אך אם אתה זקוק לדבר דחוף אתה יכול לשאול דרכי". נזכרתי שיש לי שאלה אם כדאי לפתוח שיעור יומיים לפני ראש השנה, ובכלל, עלי לקבל את ברכתו ואת הסכמתו לכך, בא נלך אליו עכשיו, הפטיר החתן. כעבור מספר דקות יצא עם חיוך רחב, הרב אמר שדברים טובים לא דוחים, ומי אומר שהחגים יפריעו, וכמובן, הוא בירך להצלחה מרובה, באותו ערב הגיעו המודעות המרשימות לביתי, מה יכול הייתי לעשות? הדבקנו אותם בשכונה, למחרת בערב, יום שני, אור לכ"ז אלול, נכנסתי לבית הכנסת בשקט, בלא לארגן גמרות, בלי רעש, אולי בסוף אף אחד לא יבוא… הבטתי לפינת בית הכנסת והבחנתי בשש עשרה זוגות עיניים התולים מבט מצפה, להתחיל ללמוד דף היומי. השיעור קם והפך לעובדה, ברוך ה' אשר לא עזב חסדו, במשך השנים נוספו לומדים רבים, ובחסדי ה', מעולם לא בוטל שיעור דף היומי, כולל בראש השנה, בליל יום הכיפורים ובהושענא רבא, בליל פורים, בערב פסח וכדומה.

 

"ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (מ, לה)

בווינה הקימו המשכילים בית כנסת, ועל הקיר בכניסה היה גלוף באותיות של זהב הפסוק "וכבוד ה' מלא את המשכן". פעם אחת כשעבר רבי צבי חיות (המהר"ץ חיות) לפני בית כנסת זה, ראה את הכתוב על הקיר, ואמר ראוי היה להם לחרוט ראשיתו של פסוק זה: "ולא יכל משה לבוא" וגו'. "אז אמר שלמה ה׳ אמר לשכן בערפל בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים״ (מתוך ההפטרה) עם סיום בנית בית המקדש והבאת הארון אל תוך הקדש פנימה, ראה שלמה שהקב״ה הוריד את שכינתו, וענן כבוד ה' מלא את הבית, או אז פתח ואמר: ״בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים״. על מנת להבין כיצד דוקא ערפל זה הביא את שלמה המלך להבנה כי הקב״ה בחר בבית זה כדי לשבת בו לעולמים, נוכל להיעזר במעשה הבא: אחד מגדולי הדור הגיע לביקור בעיירה מסוימת, ובדעה אחת החליט כל הקהל, שלא להתחרות בינם לבין עצמם על תפקיד האירוח, אלא לתת לרב לבחור בעצמו את הבית שבו הוא רוצה להתגורר במשך זמן שהותו במקום. אחד מן הגבירים שיפץ את ביתו לקראת בוא הרב והשקיע לשם כך סכומי כסף גדולים, ומה רבתה שמחתו, כאשר הרב בחר להתארח דווקא בביתו שלו! יום לאחר בואו, נכנס הגביר בלווית בנו לחדר הרב, כדי לבדוק אם הוא זקוק לדבר מה. לפתע הבחין הבן כי פני אביו מחווירות, אולם לאחר מכן, עולה בדל חיוך על שפתיו – והוא יוצא מן החדר מאושר עוד יותר מאשר נכנס אליו! הוא מהר לחקור את אביו לפשר הדבר, והאב אמר – בניתי בית מפואר ומקושט על מנת שהרב יבחר דווקא בבית הזה, אולם כשנכנסתי לחדר גיליתי שהרב כיסה את כל הרהיטים והפרחים שהיו שם. ברגע הראשון היה אכפת לי מכך, אך לאחר מכן עלה בדעתי, שדווקא ההפך הוא הנכון – אלמלא היה הרב מכסה את כל הקישוטים היה הדבר מוכיח שהוא הגיע אלי, משום שהבית עצמו מצא חן בעיניו, ותמיד קיים חשש, שביום מן הימים ימצא בית יפה יותר – ויעזוב אותי. אמנם כאשר הסתיר את הקישוטים, הוא הוכיח לי שהוא בחר בי – ולא בהם, ואם כן, רבה שמחתי! זהו שאמר שלמה המלך: בניתי לשם ה' בית יפה – אולם הוא החליט לשכן בערפל… וזוהי גופא ההוכחה, שהוא בחר בבית הזה, משום שרצה את מעשיי ולא את קישוטי הבית, ולכן אני יודע שהוא ישכון כאן לעולמים! (לאור הנר) )