ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת פקודי – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (לח, כא )

בעיר אחת, גר עשיר גדול בעל נכסים רבים, ולו בת יחידה כלילת המעלות. חיפש העשיר חתן לבתו ומצא בחור מופלג בתורה וביראת שמים, אלא שהיה הבחור עני בן עניים. הביט העשיר על מעלותיו של הבחור, ונוכח כי אין כמותו בכל העיר, על כן החליט כי אותו יקח לחתן. כעבור ימים אחדים, נערכו התנאים ברוב פאר והדר. בעיצומה של השמחה, פנה אביו של החתן אל אבי הכלה ושאל: מנהג מקובל בעת כתיבת התנאים להתחייב על סכום כסף כבטחון לקיום התנאים. האם גם אתה מוכן להתחייב כן? ודאי – השיב העשיר – אני מתחייב לתת סך של עשרים זהובים כעירבון לקיום התנאים. מדוע אין העשיר מבקש גם הוא דמי בטחון ממחותנו העני? שאל אחד הקרובים את רעהו. שוטה שכמותך! – השיב האיש – האם העני יצא מדעתו עד כדי כך שיבטל שידוך עם עשיר כזה? האם צריך עירבון לכך?… לימים ביטל העני את השידוך!… כן הוא גם הנמשל – אמר המגיד מדובנא – המשכן הוא כעירבון שנתן הקדוש ברוך הוא לבני ישראל על קיום הבטחתו לבנות להם את בית המקדש השלישי לעתיד לבוא, אבל מאת בני ישראל לא ביקש מאומה כעירבון, שהרי לא יעלה על הדעת שהם אלה שיפרו התקשרות כזו עם מלכו של עולם! אולם, למרבה הבושה, דווקא בני ישראל הם אלה שהפרו את הקשר כאשר הם חוטאים כלפי הבורא יתברך. וזה – סיים המגיד – מה שכתוב בנחמיה (א, ז): "חבול חבלנו לך", בני ישראל לקחו משכון מאת הקדוש ברוך הוא, אולם נתהפך הדבר, "ולא שמרנו את המצות ואת החוקים ואת המשפטים אשר צוית את משה עבדך"!…

 

"כל זהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקודש" (לח, כד)

כל עצם בריאתו של הזהב בעולם, הוא רק כדי שישתמשו בו לדברים מועילים שבקדושה. "כל זהב העשוי" הוא רק "למלאכה בכל מלאכת הקודש"… (תפארת יהונתן)

 

"ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד" (לט, א)

איתא בגמרא בזבחים (דף פח:) שלכל אחד מבגדי הכהונה היתה סגולה מיוחדת לכפרה: כתונת מכפרת על שפיכות דמים. מכנסיים – על גילוי עריות. מצנפת – על גסי הרוח. אבנט – על הרהור הלב. חושן – על קלקול הדין. אפוד – על עבודה זרה. מעיל – על לשון הרע, וציץ – על עזות פנים. בכל הדורות ניתנו חשיבות מיוחדת לבגדיהם של כוהני ישראל – אלו הצדיקים וגדולי התורה שספגו תורה ויראת שמים. עד שהיו כאלה שבעִתות וזמנים שונים היו משיגים את אותם מלבושים בממון רב ולובשים אותם עליהם בכדי להסתפג בקדושתם וסגולתם… מעשה שהיה בעיר קראקא – בה כיהן הגאון רבי שמעון סופר זיע"א, בעל שו"ת 'התעוררות תשובה' (נכדו של מרן ה'חתם סופר' זיע"א) כרבה של העיר. אחד מילדי קראקא חלה באסכרה, ולפתע הוא החל להשתנק באישון ליל. בני משפחתו עמדו אובדי עצות והתבוננו בחרדה בילד הנחנק, כשהם פוכרים את ידיהם וזועקים לעזרה. אבי הילד, שלא היה מסוגל לשאת את המחזה הנורא, מיהר להימלט מן הבית… הרחובות היו חשוכים וריקים לגמרי, אולם מבית המרא דאתרא רבי שמעון סופר זצ"ל, בקע עדיין אור, ולכן החליט האב לעלות ולהעתיר בעדו. כאשר שמע הרב את הדברים היוצאים מפי האב, הוא הסיר את צעיפו, והורה להניח על צוואר הילד. הוא התנה עם האב שני תנאים: האחד – להשיב את הצעיף מיד עם שחר, והשני – לשמור את הענין בסוד מוחלט! האב הנרגש מיהר להתחייב על כך, והוא מיהר לביתו ועטף את צוואר הילד בצעיפו של הרב, וראה זה פלא: בו במקום החל הילד לנשום לרווחה, והסכנה חלפה. עם שחר החזיר האב את הצעיף, ובדמעות הודה לרב על הצלת ילדו. אמר לו הרב: "אני לא עשיתי מאומה, אבל צעיף זה ספוג בזיעה של עמל תורה, וזכות עמל התורה עמדה לילדך"… וכאשר התעניין האב אודות פשרם של שני התנאים, הסביר הרב: "את הצעיף ביקשתי, משום שפשוט אין לי אחר, ובנוסף לכך ביקשתי שיישאר הדבר בסוד, משום שכל שעות היום טורדים את מנוחתי בענייני העיר, ובכדי שאספיק גם ללמוד עליי לקצר בשעות השינה שלי, אך אם ידעו אנשי העיר שאף בשעות אלו אני ער, הם יטרידו אותי גם בשעות הלילה ולא אוכל ללמוד , ומהיכן יהיה לך צעיף לסגולה?… (פנינים)

 

"כאשר צוה ה' את משה" (לט, א)

אמר הצדיק רבי אליהו מישקובסקי, בפרשה זו אנו מוצאים פעמים רבות שהכתוב חוזר ומציין שמשה רבינו עשה כך ״כאשר צוה ה׳ את משה״, לשם מה הכתוב חוזר על כך? אלא – אמר רבי אליהו – כאשר אדם מקבל מאת המלך משרה כממונה על עסקי הציבור, ומכוח תפקידו הוא מחלק הוראות ופקודות לאנשיו, יש בכך משום כבוד גדול עבורו. בכך מעמדו מתנשא ומתרומם בעיני המון העם. לא כך נהג משה רבינו, על אף שהקדוש ברוך הוא הפקיד אותו כממונה על מלאכת הקמת המשכן, לא נטל כבוד וגדולה לעצמו ולא החשיב את המשרה החשובה כשררה אלא ביצע את המוטל עליו רק משום שכך ציוה אותו ה׳. לכן – סיים רבי אליהו – התורה מעידה עליו בפרשה זו לא פחות משמונה עשרה פעמים שעשה כן "כאשר ציוה ה׳ את משה״!

 

"כאשר צוה ה' את משה" (לט, ה)

רבי אלחנן וסרמן היה אומר: צא וראה מה בין ראשונים לאחרונים, בימינו כשאדם מדבר על עצמו, אין איש מעלה על דעתו שאין לו שום פנייה אישית, ואילו בדורות ראשונים, כשאדם דיבר על עצמו, לא העלה איש על דעתו, שמדבר הוא לטובת עצמו. לכן דיבר משה בגוף שלישי – "כאשר ציוה ה' את משה", כאילו לא בו הדברים אמורים, אלא במשה אחר הפועל בשליחות הקב"ה. (משולחן גבוה)

 

"ככל אשר ציוה ה' את משה" (לט, לב)

כשהספיד מרן החפץ חיים את חתנו רבי צבי הירש לוינסון הביא את הפסוק הזה ושאל לכאורה ראוי היה להיכתב כאשר ציוה ה' 'אותו', שכן בו דיבר הכתוב, אלא אצל משה רבינו לא היה קיים "אני", וממילא לא היה קיים גם "הוא", אלא שמצוי איזה יהודי בשם משה, שעשה כל מה שציוה ה' את משה זה… (דרך שיחה)

 

"את ארון העדות" (לט, לה)

רבי מרדכי הכהן היה אומר: "ארון העדות" – הארון עצמו הוא העדות. ארון הספרים של אדם מעיד על מהותו ועל טיבו. רצונך לתהות על קנקנו של אדם, לך אצל ארון הספרים שלו. איש איש ואישיותו בארונו, ובלבד שיהיה תלמודו בידו – שיהיו הספרים משומשים ממגע ידיים.

 

"ויברך אותם משה" (לט, מג)

מספרים על יהודי בר אוריין שניגש פעם להגרש"ז אויערבך זצ"ל, ושאלה בפיו: "איני מצליח להיזכר אם ברכתי ברכת המזון לאחר שסיימתי לאכול את ארוחת הערב – האם עלי לחזור לביתי כדי לברך או שאיני מחוייב בכך?" הביט בו רבי שלמה זלמן במבט מחוייך ופסק: "אינך צריך לברך ברכת המזון, יכול אתה לשוב לתלמודך ולהסיר דאגה מלבך". היהודי לא בזבז רגע אחד נוסף, וכעבור שניות אחדות כבר היה שקוע בלימודו, צולל בים התלמוד ודולה ממנו פנינים לתפארת. אולם כמה מהסובבים לא הצליחו להסתיר את תמיהתם: "הלא הלכה מפורשת היא, שמי שמסתפק אם בירך ברכת המזון, יחזור ויברך, כי ברכת המזון היא מדאורייתא, ומדוע אם כן פסק הרב שאותו יהודי אינו חייב לברך?" השיב להם רבי שלמה זלמן במתק לשונו: "ההלכה במקומה עומדת, אבל היא אינה קשורה למקרה שלנו – הנה האדם הזה ששאל אותי, הלא מכיר אני היטב את הלך רוחו, וברי לי שאם היה אוכל ארוחת ערב הוא היה מברך – וברור לי גם, שכשהוא מברך, הוא משקיע את כל כוונתו ומחשבתו בברכה, ואם כך לא יתכן ששכח לברך ברכת המזון – אלא מאי? הכיצד אירע שהוא מגיע אלי, ומספר שהוא לא זוכר אם בירך או לא? התשובה היא שמרוב שקיעותו בלימוד התורה, הוא בוודאי שכח לאכול את ארוחת הערב, ולכן הוא אינו זוכר שבירך ברכת המזון"… (נועם שיח)

 

"ויברך אותם משה" (לט, מג)

"אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י). אמרו חז"ל (שבת לב, ב): "איזה הן מעשה ידיו של אדם? הווי אומר: בניו ובנותיו". משה ברכם: "שתשרה שכינה במעשה ידיכם" – גדלו וחנכו את בניכם ובנותיכם לתורה ולמצוות, ותשרה עליכם שכינה, גדולה מהשכינה שהייתה במשכן, שאמרו חז"ל (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה, יותר מבניין בית המקדש".

 

"ויברך אותם משה" (לט, מג)

במהלך סעודת מצוה ניגש אל רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל יהודי ירא שמים וביקש את ברכתו לנושא מסויים. השיב לו רבי רפאל ברוך בשאלה: "כמה אתה מוכן לשלם לצדקה על מנת לקבל את הברכה המבוקשת?" התפלא היהודי: "צריך לשלם בכדי לקבל ברכה?!" השיב לו רבי רפאל ברוך: "אם אינך מוכן לשלם, הרי שאתה מעיד כי אינך מאמין בברכה. הגע בדעתך – ברכה שאתה עצמך אינך מאמין בה, כיצד תתקיים? אולם אם תסכים 'לשלם' עבור הברכה, הרי שבכך אתה גומל חסד וכבר הנך זוכה בברכה. בנוסף, אתה מעיד על אמונתך בברכה, וזכות האמונה עצמה תעמוד לך שתתקיים הברכה בעזרת ה'. לימים סיפר אותו יהודי כי הרגיש באופן מוחשי כיצד תרומתו והתשלום שכביכול שילם עבור הברכה, העניקו לו התעלות רוחנית נפלאה. (קדוש וברוך)

 

"ויברך אתם משה" (לט, מג)

בוואלוזין גר יהודי בשם רבי יצחק, שהיה גביר, וגם פרנס הקהילה. לצורך מסחרו הרבה לנדוד בקהילות ישראל, בשובו ממסעות אלו נהג לזכות את זוגתו בתשורה נאה. יום אחד לפני שיצא לדרכו, ביקשה ממנו אשתו הצנועה וחכמת הלב, שבמקום התשורות שהוא נוהג להביא מן הדרך, היא מעדיפה שיקנה לביתו ש"ס שלם. ש"ס שלם באותם ימים היה דבר נדיר ויקר המציאות. שמע רבי יצחק בקול אשתו, ובאחד ממסעותיו הצליח לקנות ש"ס שלם, אמנם לא כולם מאותו דפוס ולא כולם באותו גודל, גם הכריכות היו שונות, אולם היה זה ש"ס שלם. כדי לא להחזיק טובה לעצמם, החליטו רבי יצחק וזוגתו שישאילו את כרכי הש"ס לכל מי שחשקה נפשו בלימוד התורה. עד מהרה התפרסם הדבר בעירם, וכל בן תורה שרצה ללמוד, היה ניגש לביתם ומבקש כרך מן הש"ס בהשאלה, וכשסיים ללמוד, שב במהירות לבית הגביר, ומקבל תמורתו כרך אחר מאלו שהיו מצויים אותה שעה בבית הגביר. הואיל ורבי יצחק לצורך מסחרו נאלץ היה להסתובב מחוץ לבית, מינה את זוגתו החכמה שהיא תהיה מנהלת הספריה, בידה ניתנו מפתחות האוצר והיא היתה ממונה על הרישום של נוטלי הספרים. לימים הגיע לעיר הגה"ק בעל ה'שאגת אריה' זיע"א, הוא התבודד באחד מבתי המדרש בעיר ושקד בהתמדה על לימודו, מדי פעם נכנס לבית הגביר רבי יצחק כדי לקבל אחד מכרכי הש"ס, והיה משיב את הכרך שהיה ברשותו, אשת רבי יצחק חשה שלפניה עומד אדם גדול מגדולי ישראל ממש, על כן הרהיבה עוז בנפשה ואמרה באחת הפעמים שהזדמן לביתה, אל לו לכבוד תורתו להטריח את עצמו לבוא לביתנו כל פעם שברצונו להחליף מסכת במסכת, ביטול תורה הוא, אשלח אני אחד ממשרתי בכל בוקר למקום לימודו, והוא יביא ל מר את הגמרות הנחוצות לו לצורך לימודו. סידור זה נמשך במשך תקופה ארוכה. כשנאלץ לעזוב את העיר ניגש אליה ובירכה, אני מברך אותך שיוולדו לך שני בנים אשר יאירו את עיני ישראל, כיון שאפשרת לי ללמוד מן הש"ס שברשותך. בן אחד, אני מברכך יזכה להקהיל קהילות ברבים וילמד את צעירי ישראל את הש"ס, ואילו הבן השני לא יצטרך לש"ס, כי יזכה לדעת את התורה כולה בעל פה. נתקיימה ברכת הצדיק, בנה האחד היה הגה"ק רבי חיים מוולוזין זיע"א שנמנה על תלמידי ה'שאגת אריה' כעדותו בהקדמה לנפש החיים, הקים את אם הישיבות היא ישיבת וולוזין. ובנה השני הלא הוא הגה"ק רבי זלמל"ה זיע"א, שהתעלה מעל כל בני דורו כמעט, בידיעת התורה כולה בעל פה.

 

"כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו" (מ, לח)

פסוק זה – אמר הגאון רבי יהודה צדקה ראש ישיבת פורת יוסף – מלמד אותנו בדרך רמז על שתי הנהגות שיש לרב תלמיד חכם לנהוג: ענן ואש. הענן מכסה את השמים ומסתיר אותם מעיני כל, כך גם הרב צריך להיות עניו ולהסתיר את דרכיו מבני אדם. לעומת זאת – המשיך רבי יהודה – האש גלויה לעין כל והיא מאירה את אפלת הלילה ומכלה ושורפת את הכל. כך גם לעיתים חובה על הרב לנהוג בתקיפות ובחוזקה כאש בוערת. מתי יש לנהוג כך ומתי אחרת? כאשר הציבור הולך בדרך התורה והמצוות, על הרב לנהוג כ"ענן" בענווה יתירה ובהסתר, ואילו כאשר האנשים אינם הולכים בדרך התורה, על הרב להוכיח אותם ולהילחם מלחמת חורמה בפורצי גדר ודרך. דבר זה – סיים רבי יהודה – מרומז בפסוק: "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו" כאשר "ה' על המשכן" אזי יש לנהוג בדרך של "ענן" ואילו אם חלילה יש מצב ש"תהיה לילה בו" שכן הלילה מרמז על חושך ואפלה מן המצוות אזי יש לנהוג בדרך של "אש"!