ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©

ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת פקודי – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (לח, כא )

מפרש רש"י: המשכן משכן – שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל . על מה ולמה ראו חז"ל להוציא את המקרא מידי פשוטו ולבאר כי ה'משכן' האמור בפסוק הוא רמז למקדש ש'נתמשכן' בשל עוונותיהם של ישראל ? בדרשות המגיד מוילנא ביאר את העניין בדרך צחות: משל לאדם אשר השי"ת היה בעזרו, והוא הרוויח סכום כסף גדול והתעשר עושר מופלג. עלה בדעתו להכין כלי כסף מהודרים ביותר, ובראותו אצל שר אחד מערכת כלים מהודרת, הזמין לביתו אומן מומחה וביקשו שיכין לו כלים כתבנית הכלים אשר ראה בבית השר. לאחר כמה שבועות הגיע האומן עם הכלים המהודרים, נוצצים ומבריקים, מעוטרים בציורים ופרחים, והעשיר התכונן לשלם לו שכר מלא על עבודתו הנפלאה. והנה רואה הוא את בנו עומד משתאה ומחריש, וכאילו מתפלא על חסרון כלשהו שראה בכלים הללו . שאל אותו אביו: האם מצאת שמץ פסול בעבודת האומן, או שמא מלאכת רמייה, שאתה עומד ומתפלא? השיב לו בנו: אמנם אין בי כל הרהור על העבודה המופלאה, אך הפלא בעיניי הוא – שכל אומן כלי כסף מציין על עבודתו סימן שהמוצר עשוי מכסף צרוף, כי בלי סימן זה עלולים לחשוב שאין זה כסף טהור אלא מזויף, והרי כמה זיופים יש בשוק שלוקחים נחושת פשוטה ובדרכים שונות מלבינים אותה עד שהיא נראית ככסף. והנה אחרי שנתת לאומן זה כסף מזוקק, מדוע הוא לא סימן את הכלים שעשה בסימון הידוע, כדי שלא יבואו אחרים לטעות ולחשוב שהכלים הללו מזוייפים ? השיב לו אביו: בני יקירי, תמה אני עליך, מאחר שידעתי כי אתה איש נבון וחכם איך עולה על דעתך רעיון הבל שכזה? צודק אתה כי צורפי כלי כסף נוהגים לסמן את המוצרים, כדי שהבאים לקנותם יידעו שמדובר בכסף צרוף, אבל כל זה כאשר הכלים עומדים למכירה, והם חוששים פן יוציאו הקונים לעז על הכלים ויטענו שהם מזוייפים, לא כן אני, אשר השי"ת בירך אותי בכל ונתן לי עושר מופלג, וכל הכלים הללו שעשה לי האומן אינם אלא לצרכי, מקווה אני להשתמש בכלים הללו שנים רבות ולאחר מותי להורישם לבני, ומה צורך לי שיהיה סימון על הכלים הללו שהם עשויים מכסף טהור? בפני מי צריך אני להתגדר ולהתנאות? די לי שאני עצמי יודע שהכלים הם מכסף צרוף בלי שום סיגים, ואין אני צריך שיהיה עליהם כל אות וסימון. נמצא אפוא, כי העושה כלי כסף למוכרם, צריך לבחון אותם ולשקול אותם, כדי שיידע את מחירם, אבל העושה כלים לשימושו העצמי, אין הוא זקוק לסימן זה . והנה נאמר במשכן: "אלה פקודי המשכן" – משה רבינו שקל ומנה את כל הכסף ממנו עשו את המשכן, ולמה היה צריך לכך? אלא ודאי הוא רמז שיהיה צורך במשך הזמן למכור או למשכן אותו, ולכן צריך לדעת משקלו. על כך סמכו חז"ל בדרשתם ש"המשכן" הוא רמז למקדש ש'נתמשכן' בעוונותיהם של ישראל. (טללי אורות )

"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (לח, כא )

אם יפגשו בנו וישאלונו מה נשמע, נענה: "ברוך השם", חיים, מתפרנסים, יש קורת גג ויש משפחה אוהבת, לחם לאכול ובגד ללבוש. ישאלונו אם יש לנו בקשות – ודאי, לטוב אין גבול, בריאות ואושר, נחת ועושר, הלוואי ימלא ה' כל משאלותינו לטובה. אולם העיקר נשמט מזיכרוננו. בספר "שערי ארמון" מצינו על כך משל. מעשה בסוחר אמיד ומצליח, שנהג את ביתו בעושר וברווחה. לימים נהפך עליו הגלגל והפסיד כל רכושו בעסקאות כושלות. אמרה לו אשתו: הן רואה אתה שהמזל פנה אליך עורף, אל תסע ליריד, ונחיה מחסכונותינו. שמע לקולה, ונשאר בביתו. אכלו את החסכונות עד אשר תם הכסף. שאלה האשה: מה יהיה, עד מתי תחבוק ידיים ? אמר: מה בידי לעשות? ביקשתי לנסוע ליריד, ויעצת לי להישאר בבית, שמעתי לקולך ונשארתי, רצונך שאסע, אשמע לקולך ואסע… ברם, אילו הייתי נוסע אז, הייתי לוקח עימי את שיירי חסכונותינו, עכשיו, שכילינו הכל, איך אסע בידיים ריקות? ענתה ואמרה: אילו היית נוסע אז, היה מזלך בשפל, היית ממשיך להפסיד, עכשיו שהגענו לשפל המדרגה, אל הדיוטה התחתונה, יעלה מזלך ויזרח! הנה לי תכשיטים יקרים: טבעת יהלום וצמידי מרגליות, מחרוזות פנינים ועגילי שוהם, אמשכן אותם בעבוט ונקבל תמורתם מעות, תסחר בהם, וה' יצליח דרכך ! משכנה את תכשיטיה, מסרה בידו את הכסף, והזהירה אותו, ראה והישמר, השגח על הכסף לבל תאבדו, אל תתפתה לכל עסקה ואל תקנה כל סחורה. דע, הם סיכויינו האחרון, ובהם תקוותנו, אם תפסיד מעות אלו, לא יהיה לנו עוד תמורתם, בלעדם, אין לנו עוד מאומה!". הסוחר שמע כהרגלו לקול אשתו, והתקיים בו מאמר חז"ל "כבדו לנשייכו כי היכי דתתעתרו", קנה סחורה משובחת ושב עימה לעירו, מכרה ברווח נאה ונסע שוב ליריד, הרוויח ונסע שוב. החיוך שב לשרור בבית, רמת החיים עלתה כבתחילה . הגיעה עת עריכת המאזן, ישב הסוחר וערך חשבונותיו, בדק ובחן ורשם וסיכם, ושב לביתו בפנים מאירות. מה שמחה זו? שאלה נוות ביתו. ענה ואמר: לפני זמן קצר לא היה לנו מאומה, כילינו אף את כספי החסכונות, וכעת, ברוך השם, שבנו למעמדנו! אנו חיים בהרווחה, והחנות מלאה סחורה – ועם כל זאת לא נגרע מכספי הקרן מאומה וביכולתי לקנות סחורה חדשה – והריני נותן אפוא הודאה על חלקי ושמח בהצלחתי! שמעה את הדברים, ספקה כפיה ופרצה בבכי. מה לך, אשתי – נרעש הבעל בדאגה. אללי לי, התייפחה, מה מקום יש לשמחה, כלום שכחת שתכשיטי היקרים נתונים עדיין בעבוט – הצמידים והטבעות, העגילים והמחרוזות? הורדתי את עדיי מעלי ועודם ממושכנים, ואתה שמח ועולז בחלקך – כלום הסחת דעתך מלפדותם?! והחיוך נמחה משפתיו של הבעל, אכן, איך שכח את הקרבתה והסיח דעת מתכשיטיה הממושכנים? ! והנמשל: בעבר היינו עשירים מופלגים בגשמיות וברוחניות: היו לנו נביאים וחכמי סנהדרין, כהנים בעבודתם ולווים בדוכנם. את כל אלה הפסדנו ואיבדנו בעוונינו. כאשר ראה הקדוש ברוך הוא בעניינו, הוריד את עדיו כביכול ומישכן אותו בעבורנו, ככתוב: "אלה פקודי המשכן משכן העדות", ודרשו חכמים: שהתמשכן פעמיים בשביל עוונותיהם של ישראל. שפך הקדוש ברוך הוא חמתו על עצים ואבנים, כדי להצילנו ולהשאירנו בחיים. תקופה קשה עברנו בגלות המרה, והנה הפציעה שמש הרווחה, ברוך השם אשר לא חסר לנו ואל יחסר לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, וכאשר עורכים אנו את המאזן ושוטחים את בקשותינו, איננו מבקשים מעבר ל"חיי בני ומזוני". גם ברוחניות כן הוא: כשרואים אנו כי התפללנו, למדנו, קיימנו מצוות – שמחים אנו בחלקנו, ונותנים עליו הודיה, ושוכחים, כי המשכונות עדיין נתונים בעבוט, ובית המקדש עדיין חרב! לפיכך, בשבת זו, פרשת פקודי המשכן, על סף חודש ניסן, נישא עין לגאולה: "בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להיגאל!" (מעיין השבוע)

"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (לח, כט )

לכאורה עלינו להבין, מדוע התורה מכנה את המשכן בשם "משכן העדות"? וכי איזו עדות מצינו במשכן? וכן מה טעם דווקא בפרשתנו מכונה המשכן בשם זה, הלא התורה עוסקת כבר כמה פרשיות בתיאור הקמתו ? את התשובה נבין על פי מעשה שהיה: בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברחו רוב יהודי בריסק מבתיהם. באותה העת שררה בבריסק הפקרות גדולה בחיי הדת ובסדרי הכשרות, שוחטים ובודקים שאינם מוכרים היו מקיימים את השחיטות ללא כל השגחה ופיקוח. איש הישר בעיניו יעשה . גם כאשר הסתיימה המלחמה והחיים שבו למסלולם, פעלו בעיר שוחטים אחדים כאלה, שעשו כטוב בעיניהם מחוץ לכותלי בית המטבחיים הקהילתי . יהודיה התורניים של בריסק כינו אותם בשם "ווינקעל שוחטים" – שוחטי קרנות . אמנם רוב התושבים היהודים לא אכלו משחיטתם, אך כדי להבטיח שחיטה מתוקנת לכלל יהודי בריסק, היה נחוץ להפסיקם מיד משחיטתם. באותה עת התמנה הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק לרבה של בריסק. הרב הצעיר לא חת מהם והחליט לכנס בביתו אסיפה מטובי העיר, על מנת לדון יחדיו בדרכי הפעולה. והנה, כשבאו הקרואים, הופתעו לראות בתוכם את אחד מאותם "ווינקעל שוחטים", אורח בלתי קרוא, שנוכחותו כמובן הפריעה לניהול האסיפה. פנה אליו אחד הנוכחים ובקשו לצאת, אך הלה סירב לעשות כן. לדבריו, הבית בו התקיימה האסיפה הוא ביתו של הרב, ומשכך רק הרב מוסמך להוציאו. מששמעו את דבריו התחילו גם שאר הנוכחים להפציר בו שיצא, אך האיש נותר איתן בדעתו, ולא פינה את מקומו. בלית ברירה פנו המשתתפים אל הרב מבריסק ובקשו ממנו שיורה לשוחט שיצא ולא יפריע לאסיפה להתנהל, אך למרבה ההפתעה הרב הצעיר התעטף בשתיקה ולא הורה לאיש לצאת מן החדר אפי' ברמיזא. מכיון שהאיש נותר איתן בדעתו וסירב להתפנות מהמקום ללא הוראה חד משמעית מהרב לצאת, כמעט והתפזרה לה האסיפה המתוכננת . ברגע האחרון, הודות לתחבולה מתוחכמת שעשה אחד מהנוכחים, התפתה אותו טרדן לצאת מן החדר, והאסיפה התנהלה למישרין. לאחר שדנו בנושא שעה ארוכה, הפכו בו מכל צדדיו והתקבלו החלטות חשובות, תלו הנוכחים מבט שואל ברב וציפו שיסביר להם את פשר שתיקתו. וכך הסביר הרב מבריסק: במסכת גיטין (נז, א) נאמר: "בוא וראה כמה גדול כוחה של בושה! שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף היכלו". לפי זה – המשיך הרב את הסברו – אם הייתי מצווה עליו לעזוב את המקום, בודאי היה נכלם ומתבייש מאד, מאסיפה שבה נוצר מצב בו יהודי מתבייש – לא יכולה לצאת שום תועלת. יסוד גדול לימדנו הרב מבריסק: כאשר אנו פועלים למען דבר רוחני, עלינו להתאמץ ולהקפיד שהתהליך מתחילתו ועד סופו יהיה כשר וייעשה בצורה הטובה והראויה ביותר, כי אם חלילה יהיה מעורב בו משהו שאינו תואם את רצון ה', לא נצליח במלאכתנו. מרע לא יכול לצאת דבר טוב. מכאן, תשובה לשאלתנו: בפרשתנו, פרשת פקודי, מגיעה מלאכת הקמת המשכן לסיומה, והנה היה מקום לחשוש שמא מלאכת הקודש לא נעשתה בצורה הטובה ביותר, אולי לא היה כל מעשה הקמתו כדינו וכהלכתו, שמא לא הכל נעשה בדקדוק רב לשם שמים. כנגד חששות אלו באה התורה וכתבה: "אלה פקודי המשכן, משכן העדות", מכיון שהשכינה שרתה על המשכן, מזה גופא מוכח שכל תהליך הקמתו נעשה על טהרת הקודש ללא פקפוק כלל, שכן אם היה מעורב בו דבר פסול חלילה, לא היתה השכינה שורה עליו. מדבר רע לא יכול לצאת טוב, ואם התוצאה מושלמת – יש כאן עדות שהעשייה היתה על הצד הטוב ביותר. (ללמדך – שמות)