ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת פרשת ויחי – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"אל נא תקברני במצרים" (מז, כט)

שאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, (רש"י ) בא לפני הרב הקדוש מקאצק זיע"א אדם שרצה לנסוע ולהשתכן בארץ ישראל . שאלו הרבי: ומדוע הנך רוצה לנסוע לשם ? השיב לו האיש: הלא מצינו ביעקב אבינו שרצה להקבר בארץ ישראל משום צער גלגול מחילות. אמר לו הרבי בתמיהה: כל כך אוהב אתה את גופך עד שאתה חושש לצערו גם לאחר המיתה ? (נפלאות חדשות )

 

"וידגו לרוב בקרב הארץ" (מח, טז )

שמעתי פעם הסבר נאה לברכה זו, שאינו פשוטו של מקרא אך יש בו אמת עמוקה . כאשר שוחטים בהמה, ישנן תקלות שונות שעלולות לקרות במהלך השחיטה, כגון פגיעה באיברים הפוסלת את השחיטה. במצב כזה הבהמה נחשבת נבלה, והיא נמכרת בהפסד גדול לנכרי . גם אם השחיטה התבצעה כהלכה, עדיין יש לבדוק את הבהמה היטב שמא יש מום פנימי הפוסל אותה, ואף אם עברה את הבדיקות – עדיין צריך להמליח ולהכשיר את הבשר כראוי . רק לאחר כל התהליכים המורכבים האלו, הבשר ראוי לבישול ואכילה כשרה. וגם אז, שגיאה קלה בהכנת התבשיל, כפית חלבית קטנה, עלולה לפסול את כל המאכל . לעומת זאת, דגים שנדוגו מהמים טהורים בעלי סימני כשרות, מותרים באכילה מיד לאחר דיגם. אין צורך בשחיטה, בדיקה או הכשרה נוספת. הם נשארים כשרים מתחילת דרכם ועד סופה . כך גם בני אדם יקרים: יש שמתחילים את דרכם בתום וטהרה, אך במהלך השנים חלים בהם שינויים שליליים . ברכתו של יעקב ליוסף היא, שצאצאיו יהיו כמו דגים טהורים שנותרים נאמנים לטהרתם הראשונית לאורך כל חייהם, מבלי להיתקל ב"תקלות" המאפיינות דרכו של האדם . (יחי ראובן )

 

"ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" (מח, כ)

רש"י מפרש שמכאן למדנו ש"הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ‘ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה'”. ואכן, מנהג ישראל שההורים מברכים את ילדיהם בערב שבת בברכה זו . ולכאורה, הרי כלל בידינו ש"כל פסוקא דלא פסקיה משה רבינו אנן לא פסקינן" (מגילה כב) – כל פסוק שלא חילקו משה, אנו לא מחלקים", אם כן, איך אנו מברכים רק בחצי הפסוק – "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", ולא בשלמותו "בך יברך ישראל לאמור…" ? יש ליישב בהקדים דברי שלמה המלך במשלי: "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל". כלומר, על העצל ללמוד מהנמלה שאוגרת מזון ללא הפסק על אף שאין לה עולם הבא . ומספרת הגמרא (חולין יג, ב) שרב משרשיא ביקש לבדוק האם אכן הנמלה פועלת שלא לצורך עצמה. הוא הלך ביום קיץ חם, האפיל עם מעילו מעל קן הנמלים ותפס נמלה אחת שיצאה החוצה. כששחרר אותה והיא חזרה לקן ואמרה שיש צל, שאר הנמלים יצאו ורב משרשיא הסיר את המעיל. הנמלים כעסו על אותה נמלה ש"שיקרה" והרגו אותה. אמר רב משרשיא שאכן אין לנמלה קצין ומושל, וצדק שלמה המלך . והתוספות מקשה – הרי תלמידו של רבי יוחנן פעם לא האמין לדברי רבו, שאמר שיהיו אבני ענק של יהלום בשערי ירושלים. התלמיד חשב שזו גוזמה, עד שיום אחד ראה מלאכים חוצבים אבני יהלום ענקיות לשערי ירושלים. כשסיפר זאת לרבי יוחנן, נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות, עונש על חוסר אמונתו. אם כן, איך רב משרשיא לא האמין לדברי שלמה המלך? ! אלא מתרץ המהר"ם שיף שאין כאן קושיה, שהרי שלמה עצמו אמר "לך אל נמלה.. וראה דרכיה" – וזה בדיוק מה שעשה רב משרשיא! הלך וראה ! וכך גם כאן: רש"י כותב שהתורה עצמה אומרת לנו לברך "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה". אין זה הלכה מדרבנן, אלא ציווי התורה! ולכן אין בזה חילוק הפסוק . נמצא שמקור מנהגנו לברך את הילדים בברכה זו הוא מן התורה עצמה . (ומתוק האור )

 

"אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (מח, כב)

בצלותי ובבעותי (אונקלוס ) הרה"ק מגור, בעל האמרי אמת, היה נוהג להאריך בתפילות יום השבת במשך חמש ושש שעות. כאשר היה פותח את דלת חדרו לאחר התפילה, היו פניו מוארים כל כך, עד שמקורביו היו יראים להביט בו . משמשו, רבי בונים מורשה, סיפר כי נהג להמתין בחדר החיצון בזמן שרבו התפלל בחדרו הפנימי. באותה עת היה לומד גמרא בעיון רב במשך שעתיים – שלוש, ולאחר מכן נח מעט על הספסל . יום אחד, בשבת בבוקר, ראה המשמש כי הרבי סיים את תפילתו מוקדם מהרגיל. כשיצא, עמד הרבי בפתח בפנים מאירות. מה לך נדהם? שאל את משמשו כשראה את פליאתו על סיום התפילה המהירה . הרי התרגום מפרש את דבריו של יעקב אבינו 'בחרבי ובקשתי' – 'בצלותי ובבעותי', כלומר יש תפילה טובה שפועלת כחץ מקשת ומשיגה גדולות בשמים . זו הייתה שיטת התפילה בקוצק – כחץ מקשת. המשילו זאת ליהודי הנוסע במרכבה בעיר נכרית, וכאשר רואה שילדים זורקים עליו אבנים הוא ממהר להסתלק מהמקום. כך ממהרים בתפילה כדי להינצל ממחשבות זרות .

 

"זבולון לחוף ימים (מט, יג), יששכר חמור גרם" (מט, יד)

יעקב אבינו בירך את זבו לון לפני יששכר, אף שזבו לון היה הצעיר מביניהם . זאת מכיון שתורתו של יששכר תלויה בהצלחת עסקיו של זבולון. כלומר, זבולון יכול היה לעסוק במסחר ובפרנסה, ואילו יששכר יכול היה להקדיש עצמו ללימוד תורה, מאחר שהיה נתמך כלכלית על ידי אחיו . וכפי שנאמר בתהילים "ישראל בטח בה'", ורק אחר כך נאמר "בית אהרן בטחו בה'". שכן פרנסת בית אהרן, כלומר הכהנים והלויים, תלויה בהצלחת עסקיהם של ישראל . (מנחם ציון )

 

"וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" (מט, טו )

לכאורה, הסברא נותנת כי לאחר שרואים שהמנוחה היא דבר טוב וכי הארץ נעימה וטובה – הולכים לנוח! ואילו כאן כתוב "ויט שכמו לסבול" – הוא הולך לעבוד! מה פשר הדבר ? האדמו"ר מאוז'רוב זצ"ל סיפר פעם לחזון איש: נצטווינו בתורה הקדושה "ואהבת את ה' אלוקיך". איך אוהבים את הקב"ה? יש האומרים: אני אוהב בלב… אבל התורה מתרגמת כל ציווי לשפת המעשה: "בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך". אם מצווים על יהודי לחלל שבת, ללבוש כלאים או לעבור על איסור אחר מהתורה, הוא מחויב למסור את כל ממונו ולא לעבור על לאו . אך מצאנו פירוש נוסף ל"בכל נפשך". על הפסוק "אִם יֵש אֶת נַפְשְכֶם" (בראשית כ"ג, ח') כתב רש"י: "נפשכם – רצונכם". למדנו שרצונו של אדם הוא נפשו. אם כן, כאשר התורה מצווה "בכל נפשך", הכוונה: תן להקב"ה את הרצון שלך . זוהי דרכו של יששכר: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה" – הוא ראה כי זוהי המנוחה הטובה והנעימה שהוא חפץ בה, והחליט שאותה מנוחה טובה הוא מוסר לבוראו. לכן, "ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" . מסופר על הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שבתפילת שמונה עשרה היה עומד דום ולא מתנועע. הוא הסביר זאת, שכאשר היה רב ברוסיה, עצרו אותו פעם הקומוניסטים ימח שמם וכדי להשפילו הכריחו אותו לעמוד על רגליו במשך שעות, בלי להתנועע. ואכן, סיפר רבי משה, זו הייתה השפלה גדולה, ואז החליט שאותה שפלות גדולה תהיה רצונו שיוקדש לפני ה', ולכן הוא מתפלל שמונה עשרה בלי להתנועע . (ומתוק האור )

 

"ויט שכמו לסבול" (מט, טו )

עול תורה (רש"י ) סיפר אדם שהיה אצל הרב הקדוש רבי יחזקאל משינאווא זיע"א בהושענא רבה, שמיני עצרת ושמחת תורה. עבודתו בקודש של הרבי בימים אלו היתה ידועה. הרבי היה אז כבן שמונים, ואחר כל העבודה, כאשר סיים את עריכת השולחן הטהור, אמר לגבאי: "אברהמל'י, הוצא מכאן את כל האנשים כי חלש אני מאד". מיד הוציא הגבאי את כולם והרבי נכנס לחדרו. אותו אדם שסיפר את המעשה היה אז צעיר לימים, התחבא מתחת למיטתו של הרבי, וראה כיצד הרבי לקח גמרא וישב ללמוד בקול גדול, בנעימה ובהתלהבות. ובהיות אותו אדם עייף מאוד, נרדם עד שהאיר היום, וכאשר פקח את עיניו ראה שהרבי עדיין יושב והוגה בתורה ללא הפסק .

 

"יהי דן נחש עלי דרך … לישועתך קויתי ה'" (מט, יז – יח)

הנחש התקלל קללה נמרצת "ועפר תאכל כל ימי חייך" (ג, יד). הנה כאשר נתבונן בקללה זו נמצא שיש בה גם מעלה גדולה – הנחש לעולם אינו צריך לדאוג למחייתו, הדאגה היחידה שמטרידה אותו היא, למלא את קיבתו במשהו, ואין זה כלל משנה לו ממה ישבע . ואילו האדם אוהב לאכול דוקא מאכלים מסוימים, ולכן נדרשת ממנו עבודה רבה, דם ויזע . אם כן, מהי משמעות העונש שקבל הנחש ? כדי להבין זאת נתבונן בדוגמא של אב הרוצה להתענג על חכמת בנו . הוא נוטל בידו סוכריה ואומר לו: "רוצה לאכול?", וכשהילד ממהר להגיע הוא אומר לו: "תאמר כך וכך", או "תעשה כך וכך" ואתן לך… כלומר: האב גורם לכך שבנו ידבר אליו, יפנה אליו ויבקש ממנו, חיזוק הקשר ביניהם הוא מטרת האב . הקללה הגדולה שבה התקלל הנחש, היא שהקב"ה אומר לו: אל תבוא אלי, קח לך כל מה שתרצה, העיקר שלא תבקש… ודחיה זו היא הקללה הגדולה ביותר שקיימת בעולם . לכן ממשיך יעקב ואומר לו: "לישועתך קויתי ה'", כלומר: אמנם נחש אתה, אבל שלא כמו הנחש, אל תשכח לבקש! אל תשכח "לישועתך קויתי ה'" ! הגמרא אומרת (בבא קמא טז ע"א) שאדם שלא כורע במודים הופכת שדרתו לנחש. מבאר ב"מרגליות הש"ס" שהסיבה לעונש זה היא, משום שאדם שאינו כורע במודים, איננו חש את מה שנאמר שם: "מעולם קוינו לך". הוא איננו מקווה, משום שהוא מרגיש שיש לו הכל משל עצמו . אדם כזה דומה לנחש, אשר יש לו תמיד את מזונו לפניו, ואין הוא מרגיש צורך לבקש, הוא ההפך הגמור ממה שהורה יעקב לדן "לישועתך קויתי ה'" . הנחש איננו אומר "מודים", משום שהוא אינו מכיר בטובה שנותנים לו, שכן כל מה שיש לו הוא בטעם עפר . הוא איננו מבין על מה צריך להודות .

 

לישועתך קויתי ה' (מט, יח )

מרן הבעל שם טוב זיע"א קרא פעם לשניים מתלמידיו לקראת הפסח וביקש מהם לצאת להונגריה בכדי להביא משם יין עבור החג. התלמידים הזדרזו ונסעו לדרך הרחוקה, והזדרזו לעמוד על הענבים כבר מעת הבציר והקפידו להשגיח ולשמור שלא יבוא חלילה אף לחשש קל של אסור יין נסך וסתם יינם, שלא יראה ולא ימצא סרך של משהו חמץ במלאכה, וכך לאחר טרחה והשגחה מאומצת לקחו את היין בדרכם חזרה כשאינם מסירים כל הדרך את עיניהם ממנו. למרות הכל הצליח מעשה שטן, נכנס גוי ונגע ביין . שבורים ורצוצים נכנסו בשפיפות רוח בפני הבעל שם טוב להשתפך אודות עגמת הנפש שארעה להם לאחר עמלם האדיר וברגע אחד קט ירד הכל לטמיון . נענה להם הבעל שם טוב: יודע אני שטרחתם את נפשכם מתחילה ועד סוף בשליחות אשר הפקדתי בידכם, כה הרביתם לשמור ולשמר, דא עקא, הייתם כל כך סמוכים בשמירתכם עד ששכחתם את העיקר לזכור ולצפות לה' שגם הוא ישמור עליכם בעבודתכם שתצליחו. למרות כל ההשתדלות הרבה, נצרך לזכור את העיקר, לישועתך קויתי ה'.

 

"מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" (מט, כ)

לרב הקדוש רבי יהושע אשר מפוריסוב זיע"א היתה בת מבוגרת שלא הצליח להשיאה וכתוצאה מכך נגרמה לו עגמת נפש מרובה . פעם אחת נתגלה אליו אביו ה"ה היהודי הקדוש מפשיסחא זיע"א בחלום ואמר לו: דע לך שיש שלושה זיווגים בעולם: שבת וכנסת ישראל. הנשמה והגוף. איש ואשה. כל שלושת הזיווגים הללו הם נמצאים ביד ה' לבדו והוא בכבודו ובעצמו מזווג את כל הזיווגים . דבר זה אמר היהודי הקדוש, מרומזים בפסוק "מאשר שמנה לחמו" . האותיות היוצאות מתיבת 'אשר', כלומר האותיות שאחרי 'אשר' הם אותיות 'שבת', רמז לזיווג של שבת וכנסת ישראל . "שמנה" אותיות "נשמה" רמז לזיווג של הנשמה והגוף. "לחמו" רמז לאשה וכמו שדרשו חז"ל אצל פוטיפר על הפסוק "כי אם הלחם" והוא רמז לזיווג של האיש והאשה. כל שלושת הזיווגים הללו, "והוא יתן" באים מידו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, והתחזק בזה מאוד .