ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת צו – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה הוא (היא) העולה על מוקדה" (ו, ב)

בפסוק זה יש הבדל בין הקרי [צורת הקריאה של המילה] לבין הכתיב [צורת כתיבתה]. הכתיב אומר: "הוא העולה", ואילו הקרי אומר : "היא העולה". ויש להבין מדוע קיים הבדל זה, מה רצתה התורה שנלמד ממנו? העניין הוא, שאדם המביא קרבן עולה עלול לחשוב שהבהמה שהוא מקריב היא עיקר הקרבן , אבל האמת אינה כך, אלא הוא עצמו העולה, האדם הוא עיקר הקרבן, שאם לא כן, אם אדם אינו חושב שכל מה שעושים לבהמה או לעוף, היו צריכים לעשות לו כדי לכפר עליו, אין שום ערך לקרבן. לכן צורת הכתיב אינה כמו צורת הקרי, אלא "הוא העולה", לרמו שהמקריב הוא עיקר הקרבן ולא הבהמה.

 

"צו את אהרן ואת בניו" (ו, ב)

אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות, אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס. (רש"י) לכל האיברים יש כיס, לכסות את הדבר בידו, אפשר לאכול ולא לאכול, ללכת ולא ללכת, אבל המחשבה אין לה כיס, כי אם באה לאדם מחשבה זרה, אין לו כל עצה להמלט ממנה. זהו מה שפי' רש"י ז"ל ביותר צריך האדם לזרז במקום שיש חסרון כיס, היינו המחשבה, וזהו העולה, המרומזת על המחשבה. (חידושי הרי"ם)
הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל היה דייקן בזמן שנקבע והתאונן על אלו שהיו מאחרים. בחתונות ובשאר שמחות, היה מגיע בשעה הנקובה, ואם לא מצא איש… קם והלך ולא חזר. פעם הגיע לחתונה, והרב האמור לסדר החופה והקידושין איחר מאד. קבעו את החופה לפני השקיעה והזהירו את כולם להגיע בזמן והנה דווקא הרב מסדר הקידושין בושש מלהגיע. זמן רב חלף, השמש כבר שקעה, ואז הגיע סוף סוף הרב מסדר הקידושין. הרב לא הבין על מה המהומה, מה זה משנה לפני השקיעה או אחריה, העיקר שהוא כאן. בליבו של רבי יעקב היתה תרעומת על התנהגות זו, ואחרי החופה ניגש אליו ואמר לו כי נתעוררה אצלו קושיה חזקה מאוד על הגמרא (סוכה כח) וכך שאל: "כתוב בגמרא ששמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, מהם שראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, ומהם שיכולים להעמיד חמה ברקיע כיהושע בן נון." וקשה לי, מילא להגיד שראוי אדם להשראת שכינה, מדרגה גבוהה היא, אבל מהי המדרגה של להעמיד חמה? וכי זה שבחו של יהושע? הרי היתה מלחמה והיה צריך שהחמה תתעכב ולכן העמידה, לשם מה זקוק אדם למדרגה זו? ואמנם עד היום היתה לי תשובה לשאלה זו, אך בגלל כבוד הרב היא הופרכה… הרב השתאה הכיצד? ורבי יעקב הסביר: "הרי בוודאי היו אנשים רבים נישאים בכל יום במחנה ישראל, ומשה רבינו לא יצא מן האוהל, ומי איפה סידר חופה וקידושין? ברור שיהושע, לכן היה צריך להעמיד חמה במקומה כדי שיספיק לסדר הרבה חופות טרם השקיעה. אבל אם אמורים לסדר חופה לפני השקיעה, ובאים לאחריה, בשביל מה צריך להעמיד את החמה?" (ר' יעקב אומר)

 

"ואש המזבח תוקד בו" (ו, ב)

כלומר: אם אש עבודת ה' יוקדת באדם, עליו להיזהר שתהיה יוקדת "בו" – בתוכו פנימה, ולא כלפי חוץ באופן שתפגע באחרים. כדוגמא לכך מביאים את מה שסיפרו חז"ל בגמרא (סוכה כח) על תלמידו של הלל הזקן, יונתן בן עוזיאל, שבשעה שישב ועסק בתורה, כל עוף שפרח מעליו מיד נשרף. ונשאלת השאלה: אם כך היא גדולתו של התלמיד, במה התבטאה גדולתו של הרב [הלל הזקן]? אלא, אומר השפת אמת, גדולתו של הרב באה לידי ביטוי בכך שעוף הפורח מעליו לא נשרף כלל, שכן האש הייתה יוקדת בקרבו פנימה, ומבחוץ לא היה הדבר ניכר… (עפ"י מש"ת) הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל נהג לקדש כל ימיו על כוס יין בשיעור הקטן ולא הקפיד לקדש על הכוס בשיעורו של החזון איש, ורק לאחר פטירת זוגתו הרבנית, התחיל לחזר על כוס בשיעור גדול ולקדש בו על היין. הדבר היה לפלא בעיני מקורביו. פעם הסביר להם טעמו, כי את הגביע הקטן קיבל מתנה מחמיו, וידע שאשתו חפצה מאד שיקדש וישתמש בגביע זה, וכיון שאמרו חז"ל (ב"מ נט.): "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו", על כן נהג להדר בשיעור זהירות בכבודה, וקידש בגביע זה. אבל לאחר פטירתה החל לקדש בשיעור גדול כפי שמכריע המשנה ברורה (בביאור הלכה רעא, יג) דבקידוש דאורייתא יש להחמיר ולקדש על שיעור גדול. עוד העידו על הרב דסלר, שכאשר נסע באוטובוס להגיע למחוז חפצו, לא היה לוחץ מעולם על הכפתור כדי להודיע לנהג שיעצור בתחנה שעליו לרדת, אלא ירד רק כאשר הנהג עצר בלאו הכי, ולכן לא עלה בידו תמיד לעצור בתחנה שהיה צריך לרדת בה. פעם נשאל לפשר הנהגתו זו, והשיב, שבעת נסיעתו הוא רואה את האנשים הרבים היושבים באוטובוס וכל אחד ממהר לדרכו, "ואיך אגרום לעכב את כל הנוסעים מפני שאני רוצה לרדת דווקא במקום זה"…. (באר החיים)
סיפר הגאון רבי חיים קנייבסקי זיע"א שכאשר שהה בזמנו, מספר ימים בצפת, עם החזון איש, ניגש אליהם יהודי ישיש שהעיד על עצמו כי זכה לראות את הגאון הרידב"ז זצ"ל, וביקש ממנו החזון איש שיספר לו עובדה אחת מאותו גאון וכך סיפר: בשבת הגדול, ובשבת תשובה, היה בית הכנסת של הרידב"ז מלא מפה לפה במאות תושבי צפת שבאו לשמוע דברים מענינא דיומא ודברי חיזוק. לקראת השעה היעודה שבה היה אמור הרידב"ז להתחיל דרשתו, היו כל מבואות בית הכנסת מלאים וצפופים. כאשר הגיע הרידב"ז עטוף בטליתו לדרשה, ראה שאם יכנס בפתח הראשי, יאלצו יהודים רבים לזוז ולפנות לו את הדרך וגם כל ההמון בפנים בית המדרש יעמדו על הרגלים. מה עשה הרידב"ז? המשיך דרכו והקיף את בית הכנסת עד שהגיע אל הכותל שאחרי ארון הקודש, שם היה חלון שדרכו היה אפשר לזחול פנימה… כל הקהל ששהה כבר בבית הכנסת נדהם לראות את הגאון הרידב"ז כיצד מכפיף הוא את גופו הקדוש וזוחל דרך החלון, עד שהגיע אל מקומו בבית הכנסת… כל זאת כדי שלא להטריח את הציבור. (קול ברמה)

 

"והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה" (ו, ד)

אל ראש ישיבת טלז הרה"ג רבי מרדכי גיפטר – הגיעה אשה וטענה שבעלה לא זורק את האשפה, וסיפרה לו שבעלה טוען שהוא בן תורה, ולא יאה לבן תורה להתעסק בזה כי זה לא מתאים… אמר לה הרב שהוא כבר ידבר עמו על כך… למחרת דפק הרב בדלת ביתם, וביקש לפנות בעצמו את האשפה, וכך היה. ממעשה הרב למד הבעל מוסר מבלי שהיה צורך להוכיחו…

 

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ו, ו)

איתא באבות (פ"ה, מ"ה) עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש… לא כיבו הגשמים אש של עצי המערכה… ותמוה, היפלא מה' דבר, הרי יכול לעשות שלא ירד גשם על המזבח כלל, ולא יזדקק לנס כה גדול? אלא, ללמדנו בא, מהי דרך ההנהגה הרצויה, שלא יטוש אדם את מקומו ומעמדו בעבודת הקודש, בכל מקרה, וכשם שהאש היתה יוקדת תמיד על המזבח, ואף מפני גשמים שנתכו עליה לא נרתעה, כמו כן, ראוי שעם כל הסיבות המפריעות בחיי היום יתמיד לעמוד על עמדו, ולא יסור מעבודתו הקדושה. הנה רוב אנשי העולם מבקשים להצדיק את העדר תלמודם באמתלה כי דאגת פרנסתם מפריעתם, אך האמת היא שצריך האדם לבטוח בה' כי יספק לו צרכיו, ולא יכבו "גשמים" היינו עניני הגשמיות והפרנסה, את האש, היא עסק התורה שעליה נאמר "הלא כה דברי כאש". (רבי חיים מוולאז'ין)

 

"המקריב את זבח שלמיו לה'… ידיו תביאינה את אשי ה'" (ז, כט-ל)

מהי כונת הכתוב ידיו תביאינה? מבאר הכלי יקר, שכאשר אדם חוטא למלך ומבקש להתפייס איתו, הוא שולח את מנחתו באמצעות שליח משום שאין לו את העוז ואת תעצומות הנפש להיראות לפני המלך. מאידך גיסא, אדם המבקש להביא לפני מלכו דורון ומנחה, אינו שולח זאת על ידי שליחים, אלא הוא בעצמו טורח להגיע להיכל המלך ולהגיש זאת לפניו. משום כך, קרבן חטאת וקרבן אשם, שהם קרבנות הבאים לכפרה על האדם, מוקרבים על ידי הכהן, אולם בקרבן שלמים 'ידיו תביאינה' – המקריב בעצמו יביא בידיו!

 

"וישם את המצנפת על ראשו" (ח, ט)

ר' משה וולפסון, בן למשפחת וולפסון הנודעת בנדיבותה לעולם התורה, יצא עם קבוצת משקיעים מארה"ב לסינגפור, מדינה קטנה במזרח הרחוק, במטרה לבדוק ולמשש עסקת ענק. עוד לפני יציאתם, הוכנו חברי המשלחת ע"י איש תיאום מיוחד, על מנת שלא להיתפס בסינגפור כפורעי חוק. וכל זאת מדוע? משום שפושע בסינגפור הוא לא רק מי ששודד או רוצח, אלא גם מי שמשליך נייר ברחוב. העונש על השלכת נייר ברחוב בפעם הראשונה הינו קנס על סך אלף דולר סינגפורי! ואם חלילה יעז שוב לחזור על מעשיו, יוטל עליו לעבוד כמנקה רחובות במשך שלושה חודשים ללא תמורה. מיום הנחיתה במדינה, השתתפו חברי הקבוצה, שבראשם עמד ר' משה וולפסון, באין ספור פגישות ודיונים שהתקיימו מרתונית מהבוקר ועד הלילה. בכל יום שחלף הלכה העסקה ונרקמה לפרטי פרטיה. לקראת היום האחרון, נותר רק לסגור קצוות, ולהיערך לפגישת הסיכום עם המיליונר הגדול של סינגפור. מדובר בפגישה מכרעת, שהיתה עלולה, חלילה, להפיל את העסקה באחת. לפני קיומה, הכינו את חברי המשלחת האמריקניים אודות כללי הטקס המחוייבים. בסינגפור, כמו ברוב מדינות המזרח הרחוק, טבועה תרבות עמוקה של טקסים שונים עליהם אסור לדלג, גם כאשר העמית שמולך הוא אמריקני חופשי. בקומת הכניסה, סמוך לשורת המעליות, פגשו חברי המשלחת את אחד המתאמים המקומיים. הוא ניגש לר' משה וולפסון וביקש ממנו באדיבות – אך בטון שאינו משתמע לשני פנים – להסיר את הכיפה, פריט הלבוש הזה – הבהיר המתווך – עלול להתפרש בצורה לא נכונה; אני לא מבקש ממך לזרוק את הכיפה, רק תשמור עליה בכיס. אני נשאר עם הכיפה – קבע ר' משה – ובע"ה יהיה בסדר. המתווך נלחץ, רחמים! רחמים! ההתעקשות שלך עלולה להוריד לטמיון את כל העסקה, ניסה להתחנן על כבודו (ובעיקר על הפסד כספו), אבקש מכבודו להסיר את הכיפה מראשו, מדובר בעסקה גדולה ביותר, מדוע לקלקל אותה עם דברים קטנים ? ר' משה הבהיר שוב בקול צלול ובאופן חד משמעי: "את הכיפה איני מסיר! " פני האנשים שנדחסו במעלית היו חמוצות, אך זו כבר היתה מציאות שלא ניתנת לשינוי, וכך הגיעו לקומה המיועדת שהיתה כולה פאר והדר. כל אחד שנכנס למתחם המיועד, זכה לקבלת פנים חמה מדייל שניצב בפתח וידע לנקוב בשמו. משם הופנו לאולם הפגישות המפואר, בו היתה אמורה להתקיים הפגישה המכרעת. כמאה איש התקבצו סביב שולחן ארוך. הושיבו אותם בסדר מתוכנן, שיצר ביניהם סוג של קבוצות דיון, כאשר בראש השולחן, ניצב כיסא מלכותי השווה עשרות אלפי דולרים, שהוכן עבור המיליונר 'המהולל', שתיכף ייכנס לאולם. הם ציפו בדריכות לכניסתו של האיש, לצורך סגירת עסקת הענק, ולבינתיים החלה הפגישה, ו הצוותים דנו בפרטים הסופיים, עד שלפתע הושלך הס באולם. כולם התרוממו באחת ביראת כבוד, המיליונר הסינגפורי נכנס פנימה בכל הודו והדרו. הוא התיישב וסימן בידו להמשיך בשיחות , כאשר לפתע המיליונר מרים את ידו ושקט השתרר באולם. הוא פונה לר' משה וולפסון, ולהפתעתו המרובה מבקש ממנו "תיקח שתיה ותעשה ברכה!" ר' משה וולפסון היה אחוז תדהמה מהבקשה המפתיעה. הוא מזג לעצמו מים, ובירך בכוונה ובקול "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו". המיליונר לא נותר חייב וענה בקול "אמן!" במקום לבלוע את המים כמעט בלע מיודענו את הלשון. מה מתרחש כאן? תמה בליבו. אך המיליונר המשך להפתיע באומרו: "תגיד לי , היית הבוקר בבית הכנסת"? ר' משה השיב בחיוב, והמיליונר המשיך: "שמת לב כי ישנה עובדה מוזרה, רוב בית הכנסת הוא ממוצא אשכנזי, אולם המתפללים משתמשים דווקא בסידור בנוסח ספרדי, ויש עוד כמה אי התאמות בקהילה…" הפעם המים כבר כמעט נשפכו מידיו של מיודענו. המיליונר הבחין בפליאה רבתי שעל פני כל הנוכחים, וסיפר: "התייתמתי בתור ילד קטן, ויהודי עשיר נדיב לב החליט לאמץ אותי. מעולם לא התגיירתי, אך מכיון שגדלתי אצל יהודי, לעיתים הייתי מתלווה אליו לבית הכנסת. מאז ומתמיד אני שומר על חיבתי המיוחדת ליהודים!" מכאן ואילך, הפגישה התקדמה לטובה, כשבמהלכה המיליונר מכבד את ר' משה ומאיר לו פנים באופן נדיר, עד שנסגרה העסקה הגדולה, לשביעות רצון כל הצדדים. סיים ר' משה ואמר: "ורק לחשוב על כך שהמתווך חשש שהעשיר יראה אותי עם כיפה… עלינו, כיהודים שומרי תורה ומצוות, מוטל לשמור על יהדותינו מכל משמר – ובל נחשוש שנפסיד מכך. הנה, אני רק הרווחתי…!" (אחת שאלתי)