ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ראה – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (יא, כו)

ראה שלא תתנהג בדרכי ביניים ובפשרות כי אנכי נתן לפניכם ברכה וקללה שהם שני ניגודים קיצוניים ביותר, אם לא בדרך הברכה הרי זו כבר ממילא דרך הקללה דרך ביניים אין בנמצא כלל.
(ספורנו)

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו… והקללה אם לא תשמעו" (יא, כו-כח)
הרה"ק רבי אהרן מטשערנאביל אמר פעם: רבונו של עולם, 'ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו' אם תתן לבני ישראל ברכה, בטוח אני שישמעו וישמרו את המצות.
ואף אם חלילה לא תתן להם ברכה, עכ"פ אם לא תתן להם קללה ג"כ ישמעו, וזהו והקללה אם לא, כלומר אם לא תתן להם קללה אז אף אם לא תתן להם ברכה בטוח אני ג"כ שתשמעו אל מצות ה' לעשות רצון קונם.

"ראה אנכי נתן לפניכם היום" (יא, כו)
רבינו האור החיים הקדוש מביא את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה וזה לשונו: 'כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם'.
ולפי זה פירש רבינו הקדוש את הלשון 'ראה אנכי' שמשה רבנו אמר לעם ישראל, שיראו אותו וישתדלו להתדמות אליו, ולהגיע לרמה שלו, ולא יסתפקו במועט להגיע לדרגות נמוכות יותר, לפי שכל אדם יכול להיות כמוהו.
ובפרשת וזאת הברכה (דברים לג, א) כותב, שמשה רבנו נולד בטבע רע, שהטבע לא היה מסייע אל המידות הטובות, והגיע אליהם רק מתוך יראת ה'. ולכן כל אדם יכול לבוא לדרגתו, כי גם הוא התחיל במדות רעות ומגונות, וזיכך את עצמו עד שנתעלה להיות איש האלקים.

״ראה אנכי נתן לפניכם היום״ (יא, כו)
ווארט נפלא אמר רבי חיים מוורמיזא "שאפילו יודע המוכיח כי מכל המקשיבים ללקחו יושפע רק אדם אחד ויחיד, אל ימנע דבריו מן הצבור, שכן מצינו למשה רבינו שדיבר בפני כל ישראל ואמר להם ׳לפניכם׳ לשון רבים, וגם 'ראה' לשון יחיד, אלא שהוא דיבר לפני כל ישראל, אבל דבריו היו מכוונים אל היחיד, ולו הוא אמר יראה".
(אוצרות התורה)

"את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם" (יא, כו)
מפרש רבינו האור החיים הקדוש את הפסוק 'את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם' שעצם הדבר שאדם זוכה לשמוע דברי תורה, זוהי הברכה בעצמה ואין צריך לברכות נוספות, וכל השאר זה רק בונוסים. והאדם צריך לא לצפות לשום שכר, ואדרבה הוא צריך לשלם לה' על התורה המתוקה שנתן לנו.
ולהיפך, מי שלא שומע ולומד תורה, זוהי הקללה הגדולה ביותר שיכולה להיות עבור האדם, כי הוא מפסיד תענוג עולמי ומפסיד את חיות נפשו. ואין צורך לקלל אותו, כי הוא מקלל את עצמו בזה שאינו שומע תורה.

"את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום והקללה אם לא תשמעו… ללכת אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם" (יא, כז-כח)
דרשו חז״ל (רש״י כו, טז) 'היום – בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים'.
ולכאורה צריך ביאור, אם הכתוב מדובר בענין ההתחדשות מדוע אמר 'והקללה אם…' וכי עבור מניעת ההתחדשות תבוא קללה על האדם? ועוד, היאך אפשר לומר שהכוונה היא על עניין ההתחדשות בשעה שנכתב במפורש 'והקללה… אם לא תשמעו… וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצווה אתכם היום'. עוד צריך ביאור, מדוע לא היה סיפק לאמר 'ללכת אחרי אלוהים אחרים' והוצרך להוסיף 'אשר לא ידעתם'.
אלא ההסבר, שמכיוון שלא מצאה נפשו די סיפוקה ב'חדשות' בתורה, בע״כ הלכה לחפש סיפוקה במקום 'עבודה זרה' – עבודה שלא הכירה עד הנה ולא ידעה, ו'חדשה' היא לו. נמצא, שעצם הדבר שלא קיים תורה ומצוות ב'החדשות' זה גופא גרם לו שילך לעבוד עבודה זרה. ולכן נענש כל כך.
(חתם סופר)

"ובערת הרע מקרבך" (יג, ו)
משכיל אחד התרברב לפני הגאון בעל החתם סופר שהוא הספיק בחייו לעבור על כל העבירות שבתורה מלבד האיסור של מאבד עצמו לדעת. השיב הגאון כסיל כאיוולתו: עבירה זו אין בידך לעבור, שהרי אם תאבד את עצמך לדעת, בסה״כ תקיים בכך את מצות התורה ״ובערת הרע מקרבך״…
(ליקוטי אלחנן)

"למען תלמד ליראה" (יד, כג)
בעל ה"התעוררות תשובה" זצ"ל כתב: "כבוד אאמו"ר זצ"ל בעל ה'כתב סופר' אמר לי בשם אביו-רבינו החת"ס זצ"ל: 'דע בני, כי לא רק לצורך הלימוד זקוק אדם לרבי, אלא גם ליראת שמים, כי גם זאת היא פרק קשה בחיים, לאחוז בה במידה נכונה ולהשתמש בה בכוון הדרוש".
("ספרא דמלכא" – אוצר אמרות החת"ס)

"נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" (טו, י)
מפרש רש"י: "נתון תיתן לו, אפילו מאה פעמים". עליך להרגיל את עצמך לתת הרבה, וממילא "ולא ירע לבבך בתיתך לו", שכן ההרגל נעשה טבע.
(לוח ארז)

"ולא ירע לבבך בתתך לו" (טו, י)
"ולא ירע לבבך" אל תתחיל להיאנח ולהרבות דברים על מצבך הרע דווקא "בתיתך לו", בשעה שבאים לבקש ממך צדקה.
(עולת חדש)

"נתון תתן לו" (טו, י)
האדמו״ר מבאבוב היה מרבה לחלק כסף לצדקה. שאלו אותו: הלוא נאמר (כתובות סז) ״המבזבז אל יבזבז יותר מחומש״.
ענה להם: הגמרא אומרת שהטעם הוא שאם יבזבז יותר מחומש יצטרך לבריות; ואולם רבי בין כך ובין כך צריך לבריות. אם כן, הוא יכול לחלק אף יותר מחומש…

"ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (טז, יד-טו)
יש מדקדקים, שהרי כבר אמר ״ושמחת בחגך״, ולמה חוזר ואומר ״והיית אך שמח״, ועוד, מה בא למעט בתיבת ״אך״.
ונראה לעניות דעתי לפרש על פי מה שכתב הרמב״ם (הלכות יו״ט פ״ו ה״ב) וזה לשונו: כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש, ויאמר שכל מי שיוסיף בזה – ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוונו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל״. הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את ה׳ לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות״ עכ״ל.
וזה שאמר ״והיית אך שמח״ – כלומר שתשגיח שתהא שמח לבד ולא הוללות וסכלות.
(אפריון)

"כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך" (טו, ז)
כותב רבינו האור החיים הקדוש שהקדוש ברוך הוא נותן לחם לכל בשר, ומשפיע לכל אחד כדי פרנסתו. אולם אם האדם חטא, הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו את ממונו המגיע לו, ומפקידו אצל אחרים. והוא צריך להתבזות ולנדוד ממקום למקום, כדי לבקש מעשירים את הכסף שזה בעצם שלו.
המרחקים שצריכים העניים לנדוד עבור איסוף מעותם, תלוי ברמת החטאים שלהם, יש כאלה שמספיק להם לנדוד רק בעירם. אחרים צריכים לנדוד מעיר לעיר בארצם. ויש גם כאלה שצריכים לנדוד גם מחוץ לארצם.
כמו כן, לפעמים מספיק שיתבזה מעט והוא מבקש אצל עשיר שהוא קרוב משפחה שלו, ולפעמים הוא צריך לבקש מאדם זר, וגם סוגי העשירים חלקם רכים וחלקם קשים. הכל נקבע לפי רמת החטאים שלהם, וכמה שהאדם חטא יותר, הוא נופל עם 'בנק' קשה יותר.
ובזה מפרש רבינו האור החיים הקדוש בדרך רמז את כל הפירוט בפסוק 'מאחד אחיך באחד שעריך בארצך' שהפסוק מתכוון לרמז הדרגות הבזיונות שהאדם צריך לעבור כדי לבקש כסף, מן הקל אל הכבד. 'מאחד אחיך' – שהוא קרוב משפחה שלך. 'באחד שעריך' – שהוא זר בשבילך, אבל לפחות נמצא בעיר שלו. 'בארצך' – עשיר שלא נמצא בעירו, אלא באותה ארץ. וכן על זה הדרך, המרחק נקבע לפי החטאים.
עוד כותב האור החיים הקדוש, שמי שיש לו כסף יותר מכדי צרכיו, עליו לדעת שהכסף לא שייך לו, אלא הכסף שייך לעניים ולומדי התורה, וזה רק מופקד אצלו, והוא סך הכל שומר את הכסף עבור העני, שנגזר עליו להתבזות ולנדוד, ולקחת מהעשיר את הכסף שהוא 'שלו'.

"כי יהיה בך אביון מאחד אחיך" (טו, ז)
אומר רבינו האור החיים הקדוש שהעניים, הם המיוחדים בעם ישראל, ואין לזלזל בהם מחמת עניותם, ואדרבה, ה' יתברך עשה את העני, עני, כדי לזכות אחרים במצות צדקה ולהציל אותם מדינה של גיהנום.
ומרמזת התורה 'כי יהיה בך אביון' עליך לדעת כי הוא 'מאחד אחיך' מהמיוחדים שבאחיך, מחשובי כלל ישראל, שהקדוש ברוך הוא ייעד אותם לסבול, בשביל לכפר על עוונות ישראל, ולכן אין לאדם לזלזל באנשים עניים חס ושלום, אלא אדרבה לרוממם ולנשאם בכל האפשר.

"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה אתכם" (יב, ב)
בעיר אחת חיו שני עשירים גדולי שהיו שונאים זה את זה. לימים אירס אחד את בתו עם חתן בן משפחה מכובדת ומהוללת. התקנא העשיר השני בשידוך הנאה שעשה בעל דבבו. לא עברו ימים מועטים והתברר למחותן כי חתנו הוא בעל מידות רעות ומגונות, מיהר העשיר וקרא לשדכן ולחש על אוזנו את כל הידוע לו וביקש ממנו כי ימהר ויפטור אותו מעונשו של זה. מיהר השדכן הממולח אל ביתו של העשיר השני והציע לו את השידוך בספרו לו כי השידוך עם הראשון עומד להתבטל. שמח העשיר ונתן את הסכמתו המידית לשידוך ולא עברו שעות מעוטות והחתן ביטל את התקשרותו הראשונה והשתדך עם בתו של העשיר השני.
בהגיע זמן החתונה הוזמן המחותן הראשון ולאחר המשתה רקדו שני העשירים ריקוד של שמחה כנהוג. האחד רקד בהתלהבות על זה שזכה בשידוך והשני רקד בכל עוז על שזכה להיפטר ממנו…
כן הוא גם הנמשל – אמר המגיד מדובנא: הקב"ה מייפה בעיני כל אחד ואחד מישראל את משלח ידו על כן כאשר הישראל אוסף את תבואתו – הוא שמח בה ובברכתה ואילו הלוי שמח על שהקב"ה פטר אותו מכל העמל הזה…
זה מה שנאמר בפסוק: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי אשר בשעריכם". גם הלוי שמח ומדוע? "כי אין לו חלק ונחלה אתכם…

"ונתן אליך אות או מופת" (יג, ב)
אצל הגה"ק ה"נודע ביהודה" זצ"ל לא היה עניין הקמעות נחשב בעיניו.
יום אחד באו אליו בזעקה, שייכמרו רחמיו על חולה מסוכן, שלא נמצאה לו עוד תרופה, ואין דבר שיכול להצילו אלא קמע.
משראה הרב את ייאושם הרב, נתיישב ה"נודע ביהודה" בדעתו , נכנס לחדר סמוך , נטל פיסת קלף חלק, עטפו בנייר, חתמו בחותם, ואמר להם: קמע זה יישא החולה על צווארו שלושים יום, ולאחר ל' יום יפתחו את הקלף, והיה אם נמחקו בו כל אותיות הכתב, ולא נותר כל זכר להן – סימן הוא, שהחולה יקום מחוליו.
כך עשו, ומשפתחו כעבור שלושים יום את הקמע, וראו שהקלף חלק, הייתה השמחה גדולה מאוד, ומרוב שמחה החלים החולה.
עוד מסופר מעשה אחר, שלאחר שעמדו והפצירו בו, נתן ה"נודע ביהודה" קמע, ורשם בו את האותיות "פיל"ד".
משהבריא החולה, ושאלו לאחר מכן לפשרן של האותיות הסתומות, השיב ה"נודע ביהודה" 'פתי יאמין לכל דבר'.

״ונתן לך רחמים ורחמך" (יג, יח)
בעת עלייתו של הרב מבריסק לארץ ישראל, היו עמו באנייה המפליגה מאודסה לתורכיה עוד בני תורה רבים, אשר דאגו מראש שהאוכל שיוגש להם בדרך יהיה כשר, כיאה לבני תורה.
היחיד שלא הסכים לטעום מהאוכל שהוגש שם, היה הרב מבריסק. גם לבני ביתו ולילדיו שהיו בגיל הרך, לא הרשה לאכול.
ניגש רב החובל אל הרב מבריסק לברר מדוע הוא נמנע מלאכול? רב החובל שדיבר בשפה הרוסית, נזקק למתורגמן שיעביר את דבריו. תפקיד זה נטל על עצמו רבי שמחה קפלן זצ״ל, לימים רבה של צפת.
כששמע רב החובל שהרב חושש לטיב כשרות המזון, הציע שהרב ישלח שליח שירד לבטן האנייה, ויוציא דג חי מבריכת הדגים אשר שם, ויבדוק אם הוא כשר. ואח״ב יסור למחסן שעל יד המטבח, ויקבל כלים חדשים שעדיין לא בושל בהם, ובמו ידיו יקלף תפוחי אדמה ושאר ירקות, ויבשלם בעצמו בסירים חדשים.
לאחר הרהור קצר, השיב הרב מבריסק: "נו, שיהיה עבור הילדים". אולם בטרם שלח את רבי שמחה לבצע את המשימה, אמר לו: "ראה להדליק בעצמך את הגז, כדי שלא נכשל בבישול עכו"ם, ואם הגוי יבעיר את הכיריים, כבה את הלהבה והדלק אותה מחדש בעצמך".
ירד רבי שמחה אל בטן האנייה, ועשה הכל כמצוותו. כאשר ראה רב החובל שהוא מכבה את הגז ומדליק מחדש, שאלו: "למה אתה חושש, לבישול עכו״ם? והרי אף אני יהודי?!"
כאשר חזר רבי שמחה וסיפר את זה לרבי מבריסק, הגיב בהתרגשות: "מה? הוא יהודי?!", ומיד הוסיף ואמר: "עכשיו נגולה אבן מליבי, מאז בא אלי רב החובל, הייתי מוטרד מאד, מדוע הוא דואג כ"כ לילדים שלי? וסברתי, שמא זומם הוא משהו, שהרי דבר תימה הוא שגוי ירחם על ילדי ישראל, עכשיו כששמעתי שהוא יהודי, נחה דעתי".
(להתענג בתענוגים)

״בנים אתם לה׳ אלקיכם״ (יד, א)
על פסוק זה סיפר הגאון רבי יעקב ניימן זצ״ל, ראש ישיבת 'אור ישראל', את הספור הבא:
"פעם נכנסתי בשבת קודש אל מו׳׳ר הרב ר׳ משה רוזנשטיין זצ״ל, משגיח ישיבת לומז'ה, וראיתי שהוא בוחן בחומש ילד שלומד בתלמוד תורה. שאלתי אותו: 'של מי הילד הזה?׳, הוא לחש לי באזני: ׳הוא ילד של הקב״ה!׳, הוא הבין שאני מתפלא שאינו עונה על שאלתי, והמשיך ואמר לי: ׳אילו הייתי אומר לך שהוא ילד של חיים או שמערל היית יודע מי הוא הילד, ואם אני אומר לך שהוא ילד של הקב״ה, אתה לא יודע של מי הילד?׳…
"הגישה של מי שמחנך ילדי ישראל, צריכה להיות שהוא מחנך ילדים של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כפי שנאמר: ׳בנים אתם לה׳ אלוקיכם׳, ולא כמי שמחנך את הילד של חיים או שמערל. וכשם שבכל הליכותיו של אדם צריך הוא לקיים ׳שיויתי ה׳ לנגדי תמיד', כך גם כאשר הוא מלמד ילד אחר, צריך לשוות נגד עיניו שאביו של ילד זה הוא הקב״ה. מחשבה זו תעניק למחנך סבלנות לתלמידים, והטיפול בהם יהיה שונה לגמרי.
(דרשו)

״בנים אתם לה׳ אלקיכם״ (יד, א)
בלבו של משגיח ישיבת סלבודקא, הגאון הצדיק רבי משה טיקוצ'ינסקי זצ״ל, התעורר חשש שמא אינו מטפל כראוי בבעיותיהם החינוכיות של בני הישיבה, משום שלא למד מעולם את תורת החינוך והפדגוגיה.
פעם אחת ביקר בישיבה ראש ישיבת חברון, הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ״ל, והרב טיקוצ'ינסקי שטח בפניו את הרהוריו אודות החוסר המקצועי שלו בעבודתו, ענה לו ר׳ יחזקאל: "האם אתה אוהב את התלמידים? אם הינך אוהב אותם, אינך זקוק ללימוד פסיכולוגיה ופדגוגיה, או כל תורה ושיטה אחרת, כי מי שאוהב את תלמידיו מובטח שיצליח לחנכם ולהגיע איתם להישגים גבוהים ביותר". (דרשו)

"עשר תעשר את כל תבואת זרעך" (יד, כב)
מעשה ברבי פנחס בן יאיר שהלך למקום אחד, ובהיותו מלומד בנסים באו אליו בני העיר והתלוננו לפניו שהעכברים באים ואוכלים תבואתם, ונזקם מרובה.
גזר ר׳ פנחס בן יאיר על העכברים שיתכנסו למקום אחד וכך עשו.
התחילו העכברים מצפצפים, אמר ר׳ פנחס בן יאיר לבני המקום, האם אתם יודעים מה העכברים אומרים? אמרו לו, לא. אמר להם, הם אומרים שאין אתם מתקנים את התבואה, היינו שאין אתם מפרישים מהם מעשרות כראוי, אמרו לו: אתה תהיה ערב שתתוקן התבואה, והסכים להם.
ומאז חדלו העכברים להזיק לתבואה.
(ירושלמי דמאי א, ג).

"כי פתוח תפתח את ידך לו… די מחסורו אשר יחסר לו" (טו, ח)
אמרו חז״ל (כתובות סז:) אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו.
אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.
והקשה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, דבשלמא מה שנתן לו סוס לרכב עליו ניחא, אך מה שרץ לפניו בעצמו צריך ביאור, כי הלל הזקן נשיא בישראל היה, ואסור לו לבזות עצמו – לרוץ לפני אותו עני בכדי למלא אחר שיגיונותיו שהתרגל שעבד ירוץ לפנות לו הדרך.
אלא מוכח מכאן, שיש להתייחס לרגשותיו של הזולת בגדר של ׳פיקוח נפש׳, ואף הלל התייחס אל אותו עני כנכנס לגדר סכנת נפשות באם יחסר לו רגילותו ב'עבד שירוץ לפניו'. ואף ש'נשיא' היה, מכל מקום ׳פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה׳, ומותר הוא – ואף מחויב, לרוץ לפניו להצילו מאבדון.
ובכלל, על האדם להיות 'משכיל אל דל' – להכנס לנבכי מחשבותיו והרגשותיו של רעהו, ולהשתדל להטיב עמו בתכלית הטובה, כמעשה הידוע על הרה׳׳ק מסאטמאר זי׳׳ע שפעם נכנס אליו יהודי מר נפש, ובכה לפניו על רוב צרותיו וחובותיו, כי טפלי תלויים בו, ואף זקוק הוא למעות עבור נישואי צאצאיו וכו', שאלו הרבי, ר' יהודי, לכמה מעות נצרך מע׳׳כ בזו העת, ויען האיש ויאמר 'שלושים אלפי דולר' טבין ותקילין, פתח הרבי את הארון, והוציא משם סך עשרים ותשעה אלפי דולר, ויאורו עיני היהודי, ונהפך לאיש אחר…
בצאת היהודי שאלו הגבאים את הרבי, אם כבר נתן הרבי סכום אדיר כזה , מדוע לא מילא מבוקשו בשלימות – לתת לו שלושים אלפי דולר, ויען הרבי, אם הייתי נותן לו שלושים אלפים, היה הלה מהלך בהרגשה 'אי, אי, אילו בקשתי יותר הייתי מקבל יותר' ולא הייתה שמחתו שלימה, כמו עכשיו, שקיבל כמעט את כל הסכום שביקש, ומעתה לא יטרידוהו המחשבות אם הייתי מבקש הייתי מקבל יותר…
(באר הפרשה)

"כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (טו, ח)
ולכאורה הרי כתוב ואהבת לרעך כמוך, א"כ למה לא צוונו שיתנו לעני כפי שהוא נותן לעצמו ולא רק מה שחסר לעני האביון.
ובעזהשי"ת יש לומר ע"פ מה שהיה אצל זקיני הדברי חיים זי"ע, אשר דרכו היתה לחלק קצבה לעניים רבים, והיו עניים שכל פרנסתם היתה מזה, פעם אחת בא איש אחד לשוק למכור תרנגול הודו גדול, והביא אותו לרבנית לקנותו, אך כששמעה את המחיר הגבוה שמבקש המוכר, לא קנתה כי לא היה בידה לשאת הוצאה כזאת עבור עוף.
לאחר זמן נודע לרבנית כי התרנגול הזה נמכר והקונה היה אחד מן המקבלים הקבועים את הקצבה של בעל הדברי חיים זי"ע שכל פרנסתו היתה מהנ"ל.
ותבא תיכף ומיד לפני כ"ק בעלה האדמו"ר ואמרה לו ראה גם ראה מי הם העניים הסמוכים עליך, מה שאנכי לא יכולתי לקנות מחמת יקרו, זה העני הרשה לעצמו לקנותו.
כשמוע זקיני את הדברים האלה אמר אם כן שהאיש הזה צריך גם לתרנגול הודו לשבת קודש, על כן מהיום מוכרח אני להוסיף לו קצבתו למען יהי' לו די צרכו.
ולפי הנ"ל י"ל שאדרבה הכתוב בא להזהירך שלא תאמר הלא כתוב 'ואהבת לרעך כמוך' א"כ אהיה "כמוך", והרי שונא אני את עצמי והנני יושב בתעניות וסיגופים וכדו', וא"כ גם לעני זה איני צריך לתת יותר והוא יחיה כמוני, לכן אמרה תוה"ק 'כי פתוח תפתח את ידך' לו ותן לו 'די מחסורו אשר יחסר לו', תן לו כפי מה שהוא צריך.
(אריה שאג)

"כי עם קדוש אתה… לא תבשל גדי בחלב אמו" (יד, כא)
סיפר הגה"צ רבי אלחנן הלפרין זצ"ל: "שמעתי ממחותני הגה"צ רבי שמואל אלכסנדר אונסדארפער זצ"ל, כי רבינו החת"ס ציווה פעם לשניים מטובי העיר, שילכו להפגש עם שר העיר תיכף ומיד.
בקושי גדול הצליחו טובי העיר להכנס אל השר בלילה. השר כיבדם במשקה חלב, והם נמנעו מלשתותו מחמת גזירת חז"ל על חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו.
התרגז עליהם השר ורצה להרגם.
פתאום נכנס משרתו ומסר לו את פקודת רופאו שימנע מלשתות את המשקה כי החלב ארסי ומסוכן הוא…
"אז נפקחו עיני שר העיר, ודיבר בכבוד ובהערצה על רבינו, והשליחות הצליחה להציל את העיר מגירוש יהודים, שהיה בדעתו להוציאו למחרתו.
כששבו השליחים אל רבינו, אמר להם, שהיה קטרוג גדול בשמים על יהודי העיר פרעשבורג, מחמת חטא זלזול כשרות המאכלים, ועל ידי מסירות נפשם על גזירת חז"ל, הצליחו להעביר את הגזירה.
("ספרא דמלכא" אוצר אמרות החת"ס)