ליקוטים וסיפורים נפלאים  לפרשת ראה – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלוקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלוקיכם וסרתם מן הדרך" (יא, כז-כח )

מפרש רבינו האור החיים הקדוש את הפסוק 'את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלוקיכם' שעצם הדבר שאדם זוכה לשמוע דברי תורה, זוהי הברכה בעצמה ואין צריך לברכות נוספות, כל השאר זה רק בונוסים. האדם צריך לא לצפות לשום שכר, ואדרבה האדם צריך לשלם לה' על התורה המתוקה שנתן לנו . כן הדבר להיפך, מי שלא שומע ולומד תורה, זו היא הקללה הגדולה ביותר שיכולה להיות עבור האדם, כי הוא מפסיד תענוג עולמי ומפסיד את חיות נפשו. אין צורך לקלל אותו, כי הוא מקלל את עצמו בזה שאינו שומע תורה . כמו"כ בפרשת ואתחנן (דברים ו, כה) כתב האוה"ח הק' וזה לשונו: 'והגם שכפי האמת, עלינו לשלם שכר לאלוקינו בה', שהטעימנו עריבות נעימות ומתיקות אהבתו בלבנו, מתוקים וערבים לאין תכלית, אלא שייטול האדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים'. כלומר: אחרי שהאדם זכה להשיג את טעם התורה והמצוות, לא מגיע לו שכר, כי זה השכר והתענוג הגדול עלי אדמות, והשכר שהאדם מקבל הוא על ההתמודדות והיגיעה עד שהגיע לטעם המתוק.

 

"לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלוקיך נותן לך" (יב, ח-ט )

ברש"י: אל המנוחה – זו שילה. הנחלה – זו ירושלים. נאמר כאן "אל המנו חה ואל הנחלה", כלומר – הקדים להזכיר את שילה, ורק אחר כך הזכיר את ירושלים. לעומת זאת, בפסוק י' נאמר: "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלוקיכם מנחיל אתכם והניח לכם" – הזכיר תחילה נחלה ואחר כך מנוחה, כלומר הקדים את ירושלים לשילה. מה פשר ההבדל בין שני הפסוקים? ביאר ה"תכלת מרדכי": כאשר עם ישראל במדרגה גבוהה, זוכים הם לקבל בתחילה את ירושלים – את העיקר, ורק אחר כך את שאר המקומות. אך כאשר הם אינם במדרגתם הגבוהה, הם מקבלים תחילה את המקומות הפחות חשובים, ורק אחר כך את העיקר – את ירושלים . על כן נאמר לבני ישראל: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו" – אל תמשיכו לעשות כפי העולה על רוחכם, שהרי בגלל שלא הייתם בדרגה גבוהה מספיק לא זכיתם לבוא "עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". ובעת ש"לא תעשון" כפי שעשיתם בעבר, אלא תיטיבו מעשיכם – אז "וישבתם בארץ אשר ה' אלוקיכם מנחיל אתכם והניח לכם" – תקבלו בתחילה את ירושלים, שהיא עיקר הקדושה, ואחרי כן את שאר ערי ארץ ישראל .

 

"לא תוכל לאכול בשעריך" (יב, יז)

רבי יהושע בן קרחה אומר יכול אני, אבל איני רשאי. כיוצא בו אתה אומר "ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו להורישם" (יהושע טו), יכולים היו אבל אינן רשאין (רש"י עפ"י ספרי). סנגורן של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, יצא בערב פסח לשוק, ניגש לאחד הסוחרים ושאלו האם אפשר להשיג אצלו סחורה מוברחת. 'כן רבי' ענהו הסוחר, 'כמה שתרצה ומאיזה סוג שתרצה'. ניגש רבי לוי יצחק ליהודי ושאלו האם יש לך מעט חמץ, התחלחל היהודי ואומר עכשיו חמץ בערב פסח, נשא רבי לוי יצחק את עיניו לשמים ואמר, רבש"ע מי כעמך ישראל ראה נא המלכות הלא העמידה שוטרים רבים בכל פינה ומענישה בעונשים חמורים כל מבריח, וראה אם רק אחפוץ אשיג כל אשר ארצה, והנה אתה כתבת בתורתך "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" ואי אפשר להשיג אפילו מעט חמץ למרות שאין שוטר ואין נוגש עליהם, היהודי די לו באזהרה למנוע ממנו לחטוא, כי אם אין לך רשות אז אתה אינך יכול, כביכול ידיך ככבולות. (מן המים משיתיהו )

 

"כי תאוה נפשך" (יב, כ)

רבי דוד מלעלוב, התענה פעם ׳תענית הפסקה׳ בלי אכילה ושתייה משבת לשבת. בסוף השבוע הרגיש צימאון גדול ונכחו ראה מעיין מים חיים וזכים. צימאונו התגבר יותר, עד שעבר כמעט על קבלתו ורצה לשבור את תעניתו, אלא שהוא התגבר על עצמו והמשיך בדרכו מבלי לשתות מאומה. לאחר שהתרחק מהמעיין מרחק גדול, התעוררה בלבו שמחה גדולה על שעלה בידו לכבוש את יצרו. עמד רבי דוד והתבונן בעצמו, והגיע למסקנה ששמחתו נובעת מכוחו של היצר הרע שרוצה להכשילו בגאות. מה עשה? חזר אל המעיין ושתה ממי המעיין לרוויה, וביטל בכך את צומו הארוך כדי שלא להיכשל חלילה בגאווה וגאות הלב .

 

"כי יסיתך אחיך בן אמך" (יג, ז)

"אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל רמז לייחוד מן התורה מנין? שנאמר "כי יסיתך אחיך בן אמך" (קידושין פ ע"ב). פסוק זה הוא המקור לאיסור יחוד מן התורה. מסופר על רבי זלמן מוילנא זצ"ל, שפעם ישב בחדרו בשבת ולמד תורה. לפתע נכנסה אל הבית אשה שלא ידעה שאשתו של רבי זלמן לא נמצאת באותה שעה בבית. רבי זלמן חשש לאיסור ייחוד ובלא לשהות רגע אחד, קם במהירות ממקומו ורץ החוצה . באותה שעה שנכנסה האשה, לבש רבי זלמן גרביים ללא נעליים, וכך הוא רץ החוצה מבלי לנעול את נעליו. שלג כבד ירד בחוץ, ורבי זלמן עמד בשלג ולא נכנס הביתה. בעת עמידתו עם הגרביים בשלג, חשש לאיסור סחיטה, ולכן הוריד את גרביו ועמד יחף על השלג. הקור העז והצינה לא הרתיעוהו מפני חשש איסור ייחוד. מעשה נוסף נמצא בפנקס הקהל של העיר ליסא, מקום רבנותו של רבי יעקב זצ"ל בעל "נתיבות המשפט". מסופר על מעשה נורא שארע לבתו כשהייתה אלמנה ובתה עמדה להינשא. הן נסעו עם עגלון גוי לאחת הערים לקנות בגדים וצרכי חופה עבור הכלה. הגוי ידע שמצוי בידן כסף והוא הוליך אותן לביתו בערמה, וקרא לחבריו ששדדו את כספן וקשרון בחבלים. לאחר מכן, הדליקו את התנור כדי להשליכן לתנור ולשרפן, שלא יישאר זכר מהן. בינתיים, הניחו הכסף על השולחן, והתדיינו ביניהם כיצד לחלק את הכסף. פתאום נפתחה הדלת ונכנס קצין לבית וברחו הרוצחים. הקצין התירן, החזיר להן את כספן והוליכן עד לאכסנייה בעיר. בלילה בא בעל הנתיבות בחלום אל בתו ואמר לה "דעי כי כאשר נודע לי מצרתכן, עליתי אל מקום גבוה ובקשתי רחמים עליכן, ללא הועיל, כיון שעברתן על איסור ייחוד עם הגוי. עליתי למקום גבוה יותר והתחננתי שתעמוד לי זכות התורה שהרבצתי בישראל, בחיבורי נתיבות המשפט וכו', והצלתי אתכן. ומעתה תהיינה זהירות באיסור ייחוד". כל זאת סיפרה הבת לאנשי הקהילה בעיר, והם כתבו זאת בפנקס לזיכרון עולם.

 

"כי יסיתך אחיך בן אמך… לא תאבה לו ולא תשמע אליו" (יג, ז-ט)

סיפר החפץ חיים ז"ל מעשה שממנו משתמעת חומרת ההשפעה הרעה של הספרות הקלוקלת, שיש להרחיק אותה מאד-מאד, ולא לשמוע למסיתים. לבית מדרשו של רבי חיים לייב מישקובסקי זצ"ל, רבה של סטויסק, נכנס רוכל אשר עסק במכירת תשמישי קדושה. מנהג סוחרים אלה היה להלך מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי להציע את מרכולתם לרבים. כשהגיעו למקום בו היו דרים יהודים, היו שמים את פניהם לבית הכנסת, ועל השולחן שניצב בפאתי בית הכנסת, ליד התנור, היו שוטחים את סחורתם בעת התפילה, והמתפללים היו קונים מה שליבם חפץ לאחר התפילה. גם רוכל זה, בהגיעו לבית הכנסת, פתח את אמתחותיו והוציא סידורים, תפילין ומזוזות ועוד תשמישי קדושה, והניחם על השולחן. ניגש הרב, רבי חיים לייב, אל השולחן, ומבטו נתקל בחבילה של ספרים חיצוניים שהיו מפורסמים לספרי מינות. הרב, שהיה תקיף בדעתו ומהיר במעשיו, לא התמהמה אפילו לרגע ומיהר לקיים בעצמו את מצות "ובערת הרע מקרבך" (יג, ו) הוא נטל את חבילת הספרים מעל השולחן והשליכם לתוך התנור הבוער! הסוחר התחיל לטעון כלפי הרב "אדוני הרב גרם לי הפסד מרובה בסך שלשה רובלים, מלבד זה שקיפח את פרנסתי. כלום אוכל לפרנס את בני ביתי מן הפרוטות הדלות שאני מרוויח ממכירת מזוזה או חבילה של ציציות, עיני נשואות בעיקר אל הספרים הללו, המשמשים מקור לפרנסתי!" זעק האיש. נענה לו הרב בלחישה, כי עבור הספרים הנשרפים ישלם לו מכיסו. אולם, במה שנוגע לפרנסת בני ביתו, אין אדם רשאי לעשות מסחר בספרי מינות ועליו לחפש מקור אחר לפרנסתו. הרב הבטיח לו את עזרתו בחיפוש מקור פרנסה. מכיוון ששמע האיש מפי הרב הבטחה שיעזור לו בהשגת משרה שתפרנס אותו בכבוד, הודה לו על טובו, והסכימו ביניהם שיגש אליו למחרת היום אחרי תפילת שחרית, כדי להזכיר לרב לקיים את הבטחתו. למחרת, מיד לאחר התפילה, ניגש האיש אל הרב, והנה בשורה בפי הרב "זה עתה", אמר הרב, "בקשתי מהשמש שיזמין אל ביתי את הכומר, בעזרתו הנני מקווה להשיג עבורך משרה הגונה". "כיצד", התעניין האורח לדעת, "אוכל להיוושע על ידי הכומר?" "פשוט הדבר", ענהו הרב. "בשבוע שעבר נפטר הגוי שהיה מצלצל בכל בוקר בפעמוני הכנסייה, אם עדיין לא נתמנה ממלא מקום, אבקש את הכומר לתת את המשרה הזו על שכמך, ותוכל להתפרנס בכבוד". נבהל האורח ואמר "כלום חושב אדוני הרב, כי לעת זקנתי אתמכר להיות סגן לכומר לעבודה זרה"?.. . ענה לו הרב "הגע בעצמך! לצלצל כדי לעורר את הגויים משנתם, ללכת לבית אידם אתה מהסס, והרי במכירת ספרי המינות הללו לילדי ישראל, תעורר ילדים יהודים ללכת לעבוד עבודה זרה! כלום רשאי יהודי לעשות כדבר הזה?…"

 

"ונתן לך רחמים ורחמך" (יג, יח)

חסיד אחד ממקורביו של הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין זי"ע, התלונן בפני רבו על השוחט בעירו, שנוהג בגסות יתירה עם העניים המזדמנים לביתו ופוטר אותם בלא כלום, שלא כדרך השוחטים בקהילות ישראל. שיגר הרה"ק מרוז'ין כמה שליחים, שיתהו על קנקנו של אותו שוחט, ולאחר שהוברר לו שהאיש נועל דלתות ביתו בפני עניים אורחים, הורה להעבירו מיד ממלאכת השחיטה במקום מגוריו. מיהר השוחט ובא אצל ר' ישראל וקרא בקול בוכים, הלא בעירי מצויים גבירים ועתירי ממון לרוב, שיכולים לפרנס כל עני המזדמן אצלנו, מדוע עלי להכניס אורחים יותר משאר בני עירי ? השיג על כך הרה"ק ואמר, בפרשת עיר הנידחת מוסיפה התורה ואומרת "ונתן לך רחמים ורחמך" עליכם להרבות במעשים טובים כלפי הזולת ולגלות לרבים מידת הרחמנות שבכם, כדי לעקור מקרבכם כל נטייה של שרירות לב נוכח צרכיהם של חלכאים ונדכאים המזדמנים אצלכם. הוא הדין לגבי שוחטים בישראל, השוחט, כידוע לכל, עוסק באומנות של שפיכות דמים, ואפילו מדובר בדמים של בעלי חיים, יש במלאכה זו סכנה של הידבקות במידת האכזריות כלפי אדם ובהמה, לכן דורשים מן השוחט, שירבה ככל האפשר במעשים טובים עם הבריות, וכך ירגיל עצמו להיות בעל רחמים כל ימיו, ומי שלא ניחן במידת הרחמים כלפי עניים נזקקים, אין לו אלא לפרוש בלא שהיות ממלאכת השחיטה .

 

"ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (יג, יח)

אמרו חכמינו ז"ל (יבמות עט, א) שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים, רחמנים דכתיב ונתן לך רחמים ורחמך.. . כיוצא בזה אמרו חז"ל (ביצה לב, ב) ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו . מסופר שכאשר נסע הגאון רבי יוסף דב סולבייצ'יק זצ"ל בעל הבית לוי לוואלוז'ין לכינוס של רבים בעניין הגזירה הנוראה שרבצה על הישיבה, היה תשוש וחלש, ועל עגלתו הוטלו כרים וכסתות כדי שיקלו עליו את הנסיעה הארוכה, כך נסעו ארבעה ימים עד שהגיעו אל הכפר איווניץ. נכנס העגלון לביתו של גוי וביקש כלי לשאוב מים. שאלו הגוי, עם מי באת, השיב, עם רב אחד, אמר לו הגוי, ברצוני להיפגש עמו. פנה הגוי אל בעל ה"בית לוי" ואמר לו עד שבוע שעבר כשראיתי רב מישראל הייתי מכבדו, אבל עתה כבר לא. שאלו הבית הלוי מדוע, פתח הגוי וסיפר: בשבוע שעבר הייתי עד למעשה שאירע, אנכי חוטב עצים ביער, ובסוף היער מתגורר איש אחד יהודי שעוסק בזפת, אני אהבתי את האיש כי פעמים כשתקפתני צינה הייתי נכנס אליו והיה נותן לי חמין להשיב נפשי. כאשר באתי אליו באחרונה חשכו עיני… היהודי שוכב חולה מאד ואין איש שירחם עליו, כי בודד וגלמוד הוא, מיד רצתי העירה וסיפרתי זאת לרב העיר והשיב לי, ומה אני יכול לעשות, אמרתי, הלא חלילה ימות, והשיב לי, ומה אעשה, ולא עשה כלום. ביקש ממנו הבית הלוי להראותו היכן מתגורר האיש. ומיד התיישב הגוי על העגלה להנחותם הדרך. הביע משמשו של הבית הלוי את תמיהתו: רבי, מה אתם עושים, הלא האסיפה בוואלוז'ין נוגעת לכלל ישראל, ואתם עוזבים זאת ונוסעים ליער, האומנם? נענה הבית הלוי ואמר, שמע, מוכרחני לעשות כן, כי אסיפה זו, הצלחתה מוטלת בספק, אם נוכל לפעול בה דבר מה ואם תועיל לישראל, אבל כאן, בוודאי ספק נפשות הוא, כי הגוי משיח לפי תומו, וזה וודאי מה שציווה הבורא ד"כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (בבא בתרא יא, א). נסע הבית הלוי ליער ונכנס לבית היהודי, ומצאו שוכב במצב קשה, מיד מסר לו כרים וכסתות שלו וקרא לרופא והאכילו והשקהו, ואף שהה עימו שלושה ימים עד שהיהודי שב לאיתנו וחזרו אליו כוחותיו, או אז עזב הבית הלוי את המקום והתבטא, "אם ההשגחה העליונה הובילה לזה, בוודאי רוצים זאת מן השמים. כשנסע הבית הלוי, הניח אצל היהודי את אדרתו ואת הכרים והכסתות. אך השמש ניסה למונעו "מה הרב עושה, אתן לו אני את פרוותי" אך הבית הלוי לא הסכים, האם משום מצוות שלי אתה תסבול?… הגיע הבית הלוי לוואלוז'ין ללא אדרתו ועדיין הספיק לעמוד בראש האסיפה. כעבור מחצית השנה, נראה מהלך ברחובות העיר סלוצק, איש יהודי, נושא בידיו שתי כרים ואדרת שער, והוא שואל ומתעניין, היכן גר הרב, הראו לו, נכנס האיש אל הבית הלוי ושאלו: רבי, אתה מכיר אותי? שאלו הרב, מי אתה? השיב אני היהודי שהרב ריחם עליו, והבטחתיו שאשיב לו את אדרת השער והכרים והכסתות, ועתה באתי להשיבם. אמר לו הבית הלוי, כבר התייאשתי מהם, ואתה זכית מן ההפקר, ולכן כל זה שלך, אמר האיש אני נותן זאת לרב במתנה. אמר הבית הלוי מכיוון שעני אתה אסור לי לקחת ממך מתנה גדולה כזו… ולא הועילו בקשותיו והפצרותיו של אותו יהודי, הוא נשאר בסלוצק עוד שלושה ימים ונאלץ לשוב לביתו עם האדרת והכרים…

 

"ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (יג, יח)

נוהג היה רבי מרדכי מנשכיז לקבץ ממון עבור אתרוג מהודר. בשנים שבהן היה נוסע לצורך מסחרו, נהג מכל רווח שעשה להניח בצד סכום מועט עבור אתרוג. כך עשה עד שקיבץ סכום מספיק לקנות בו אתרוג, כך שיוכל לקיים בו את המצווה . פעם אחת נקבצו בידו שישה רובל, ונסע לעיר ברודי כדי לקנות שם אתרוג. בדרך, פגש בשואב מים שהיה בוכה ונאנח. שאל אותו הרב: "מדוע בוכה אתה? " סיפר האיש כי סוס היה לו, כדי להוביל בעזרתו את המים ולמוכרם, ומת הסוס. עמד הרב, ונתן לו את ששת הרובלים, וקנה בהם האיש סוס אחר . על כך אמר הרב: "וכי מה ההבדל? אתרוג הוא מצווה מאת השם יתברך, ומה שעשיתי הוא גם כן מצווה מאת השם." ומפי השמועה שמענו שאמר הרב בהלצה: "כל העולם מברכים על אתרוג, ואני אברך על סוס. " לבסוף זכה, והביאו לביתו אתרוג יפה ומהודר עד מאוד . "כי עם קדוש אתה…

 

לא תבשל גדי בחלב אמו" (יד, כא )

סיפר הגה"צ רבי אלחנן הלפרין זצ"ל: "שמעתי ממחותני הגה"צ רבי שמואל אלכסנדר אונסדארפער זצ"ל, כי רבינו החת"ס ציווה פעם לשניים מטובי העיר, שילכו להיפגש עם שר העיר תיכף ומיד. בקושי גדול הצליחו טובי העיר להיכנס אל השר בלילה. השר כיבדם במשקה חלב, והם נמנעו לשתותו מחמת גזירת חז"ל על חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו. התרגז עליהם השר ורצה להרגם. פתאום נכנס משרתו ומסר לו את פקודת רופאו שימנע מלשתות את המשקה כי החלב ארסי ומסוכן הוא.. . "אז נפקחו עיני שר העיר, ודיבר בכבוד ובהערצה על רבינו, והשליחות הצליחה להציל את העיר מגירוש יהודים, שהיה בדעתו להוציאו למחרתו . כששבו השליחים אל רבינו, אמר להם, שהיה קטרוג גדול בשמים על יהודי העיר פרשבורג, מחמת חטא זלזול כשרות המאכלים, ועל ידי מסירות נפשם על גזירת חז"ל, הצליחו להעביר את הגזירה. ("ספרא דמלכא" – אוצר אמרות החת"ס )

 

"נתון תתן ולא ירע לבבך בתתן לו" (טו, י )

מסופר על רבינו חיים בן עטר בעל ה"אור החיים" הקדוש, שניגש אליו תלמיד חכם וביקש את עזרתו כי מצבו היה קשה וזקוק לתמיכה, הסכים רבי חיים לתת תמיכה לאיש, ובתנאי שהתלמיד חכם יאמר לפניו שתי אותיות דומות מחוברות בתנ"ך מאות א' עד אות ת', השיב לו החכם שיוכל לעשות זאת, אך הקדים לומר שהאות ע' אינה נכפלת באף מקום בתנ"ך. אלו הם הפסוקים: ומקללך אאור, בשבתך בביתך, ועשית מעקה לגגך, דדו ובן דדו יגאלנו, וישכב במקום ההוא, ווי העמודים, על מזזות ביתך, חח ונזם, והיו לטטפות, ובחרת בחיים, ככל היוצא מפיו יעשה, וללוי אמר, ממלכת כהנים, ושננתם לבניך, ויסעו מרעמסס, חפף עליו כל היום, בחצצרות על עולותיכם, חלקת מחקק ספון, וימררו את חייהם, שש משזר. כשהגיע התלמיד חכם לאות ת' נשתהה ופנה לרבי חיים ואמר: יתן לי מר את אשר הבטיח לי בטרם אומר לו את האות ת', מיד הוציא ה"אור החיים" הק' סכום הגון ונתן לו ביד רחבה וברוח נדיבה, כשקיבל התלמיד חכם את הכסף, אמר לרבי חיים: על האות ת' נאמר "נתון תתן לו" משמע ששתי נתינות המה, תן לו וחזור ותן, שמח רבי חיים על דברי החכם ונתן לו כפליים.

 

"לחם עוני" (טז, ג )

על דרשת חז"ל בפסוק "לחם שעונים עליו דברים הרבה" (פסחים לו ע"א) כתב רבינו החתם סופר, שהמצה עצמה מדברת דברים הרבה, מבקשת ומתחננת שיאכלוה. תמה הגאון רבי יהושע בוקסבוים זצ"ל, רבה של גאלאנטא: "מהיכן שאב רבינו פירוש זה, שלא נמצא בש"ס ובמדרשים ואף לא בכתבי האריז"ל?" והשיב: "אין זאת אלא שבעצמו שמע כיצד פונה אליו המצה, ומתחננת לפניו שיאכלנה"! עוד סיפר הגה"ק מגאלאנטא, שרבינו היה רגיל באכילת אפיקומן להפוך את המצה מיד ליד, כמי שאוחז דבר חם, כי הרגיש חמימות הצלי של קרבן פסח. ("ספרא דמלכא" – אוצר אמרות החת"ס)