ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ראה – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ראה אנכי" (יא, כו)

איתא בבעל הטורים כאן: דבר אחר, 'ראה אנכי', פירוש: ממני תראו וכן תעשו. יש להבין עפ"י העובדא המובאת ב'תפארת ישראל' סוף משניות קידושין ובעוד מקומות, שבזמן שהיו ישראל במדבר היה מלך אחד ששמע על משה רבינו, איזה איש נפלא הוא, מלא במעלות טובות וחמודות, ושלח צייר אחד שילך לצייר את פני משה רבינו, וכאשר חזר הצייר עם התמונה, קרא המלך את אנשיו הבקיאים בחכמת הפרצוף, שיאמרו לו עפ"י הציור מה הם רואים על פניו, וענו לו שהוא אדם מושחת מאוד ואין בו שום דבר טוב. המלך בשמעו זאת נתרגז מאוד ואמר, או שהחכמים אינם יודעים, או שהצייר לא עשה מלאכתו נאמנה, והחליט לשלוח צייר אחר, וחזר השני לאחר זמן עם אותו ציור ממש, ולא נרגע המלך עד שנסע בעצמו דרך ארוכה להגיע למשה רבינו ולראות מקרוב מה האמת . כאשר הגיע ראה שבאמת הציורים נכונים, ושאל את משה רבינו בעצמו על אודות מה שאמרו הבקיאים, וענה לו משה רבינו, הכל אמת, כי כאשר נולד היה בו כל המדות הרעות, אלא שעבד על עצמו לשפר את כל הליכותיו . לפי זה מובן מה שאמר משה כאן לכלל ישראל, שאל יאמר אדם שחסרונותיו באים לו מצד שנולד בטבעו הרע, אלא יתגבר ויעבוד על עצמו לשפר מדותיו, וע"ז אמר 'ממני יראו וכן יעשו'. (הגיון לבי)

 

"את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם" (יא, כז )

הרה"ק מצאנז זצ"ל ראה פעם אחד שאמר ברכות השחר בלחש ואף אחד לא שמע. הזכיר לו מה שכתוב בתורה "את הברכה" – את הברכות שאנחנו אומרים בכל יום, "אשר תשמעו" – שישמעו ושיכולים לענות אמן, "אל מצוות ה' אלקיכם" חלק זה שייך גם לקיום המצוות. מעשה שהיה באחת מהקהילות הנכבדות בארצות הברית, שבה כיהן במשך שנים רב מופלג בתורה וביראה . ברבות הימים הסתלקו לבית עולמם, הרב ורבים מחברי הקהילה הוותיקים . צעירי הקהילה הכתירו תחתיו רב חדש, אשר אף הוא כקודמו, מופלג היה בתורתו וביראתו. באחד הימים נגש אחד מצעירי הקהילה לרב החדש וקבל בפניו, אצל הרב הקודם היינו שומעים ברכות, ואילו אצל כבודו – קללות! נדהם הרב לשמע הדברים, והאיש הסביר: זכורני בעודי ילד, בתקופת הרב הקודם, כאשר היינו מסיימים קריאת שמע וממתינים לו שיגמור, היינו שומעים מפיו ברכות: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם…", ואילו אצל כבודו כאשר אנו ממתינים אנו שומעים קללות: "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים… " חייך הרב והשיבו: דע לך כי אני מתפלל בדיוק באותו הנוסח שהתפלל הרב הקודם, ההבדל הוא בכם: אבותיכם היו יראי שמים והקפידו על אמירת שמע מילה במילה, ועד שהספיקו לסיים כבר אחז הרב בפסוק: "למען ירבו ימיכם…" אתם לעומתם חוטפים את קריאת שמע במהירות, וכשאתם מסיימים אוחז אני עדיין בקללות שבאמצע פרשת "והיה אם שמוע" . סיפור זה סופר מפי רבי יצחק דוד אתרוג רב העיר יוטיקה שבניו יורק כמשל שיש בו לבאר את הכתוב שלפנינו: אף כאן אמר הקב"ה לישראל: ראו כי בידכם נתונה הבחירה, במה חפצים אתם – בברכה או חלילה בקללה… המסרים הם אותם מסרים, ההבדל הוא רק בשמיעה שלכם .

 

"ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל" (יא, כט )

מדוע נכתבה המלה "ונתתה" עם האות ה' בסופה ? תוספת ה' מראה על ברכה שניתנת בעין יפה, וכבר אמרו רבותינו: (בבא בתרא עא, א) שהנותן מתנה לחברו – לעולם יתן בעין יפה. לפיכך מתאים, שכאשר עוסקים בענין הברכה על הר גרזים, ייכתב "ונתתה", רמז לעין יפה. מאמר חז"ל זה, שבעין יפה הוא נותן , נאמר לאדמו"ר מגור, בעל ה"אמרי אמת", ולדבריו היתה זו אחת משתי הפעמים הבודדות, שבהן נצחו אדם כלשהו. הדבר היה כאשר הבחין האדמו"ר בעיוור, בן למעלה מתשעים שנה, שהתגורר בעיירתו, ונהג להיאנח ללא הרף על מר גורלו. בהזדמנות אמר לו האדמו"ר: מדוע הנך מתאונן כל כך? הלא נאמר (תהלים צ, י): 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה', ואם כן אצלך כל יום נחשב למתנה גמורה – ומדוע, אפוא, תתלונן ללא הרף? נענה היהודי ואמר לו: רבי, והלא כתוב: הנותן מתנה לחברו – בעין יפה הוא נותן!.. . ההזדמנות השניה, שבה נצחני אדם כלשהו – סיפר הרבי – הייתה כאשר ניגש אלי בדרכי הביתה אחד מן החסידים וביקש לדבר אתי על בתו החולה. האמרי אמת היה ידוע בדייקנותו הרבה, וכל סדר יומו מחושב היה בחשבון של דקות ורגעים. לארוחה היה מקצה מספר דקות, ואם אירע שהגיע לביתו והארוחה עדיין לא היתה מוכנה, היה מדלג עליה ולא אוכל, משום שלא היה לו זמן אחר עבור האכילה… בזמן שניגש אליו אותו חסיד היה זמנו של הרבי דחוק עד מאוד, לפיכך אמר לחסיד שכעת אין לו אפילו רגע אחד להקדיש לעניין. אמר החסיד: לי יש עשרים שנה לטפל בביתי החולה, ולרבי אין רגע אחד של זמן בשביל זה?!.. . וזו – סיים האדמו"ר – הפעם השניה שמישהו ניצח אותי.. .

 

"לא תוכל…" (יב, יז)

לית לך רשו (תרגום אונקלוס). בפסוק זה מחדדת לנו התורה תובנה עמוקה שבשמיעה לקול ה' ואת השליטה העצמית הנדרשת מהאדם. היה אחד שנודע ברבים בעיסוקו התמידי בתורת המוסר, ת"ח מופלג שינק תורתו מגדולי דורות הקודמים, מהם שאב כוחותיו להתבונן בכל מעשה, לעיין בכל דבר ולא להניח אף לפעולה אחת להיעשות מאליה עד שהפך לאדון על יצרו ומושל בגופו ורוחו. לימים הפך אב רוחני להמון תלמידים, אילפם וחינכם וכיום הם מזכירים שמו ברטט ובסילודין. הוא זכה לתשעים שנות עבודת השם. בערוב ימיו נתון היה בתשישות עזה עד שלעיתים התכנס בתוך עצמו, וסובביו לא הצליחו לשכנעו כי עתה עת לעשות פעולה פלונית או אלמונית . בהגיע עת נטילת סמי מרפא אשר בכוחם להיטיב עמו סירב בתוקף, ניסו בני הבית למצוא מסילות ללבו הגדול של האיש הגדול אשר אזלו כוחותיו ועצה אין. הסבירו הרופאים שהמחלה בה לקה פוגעת בזיכרון, ביכולת החשיבה, ביכולת השיפוט, שינויים בתפיסה והתנהגות, התדרדרות היכולת השכלית והרגשית ועוד, לא עלינו. עד שנמצא הפתרון הפשוט והגאוני, אחד ממקורביו ביקש מבני המשפחה כי יינתן לו ללחוש דבר מה באוזניו, הם ביטלו את בקשתו מכל וכל, הרבה שוחחו עמו, רבים ניסו להשפיע עליו ומאום לא הועיל. ביקש שוב ושוב עד שנענה, לא לפני שהבטיח כי ילחש מספר משפטים ותו לא. ניגש המקורב ולחש באוזנו כי האח המטפל בו והאחראי על שמירת בריאותו אינו מוכן ללכת לביתו עד שיסכים הרב ליטול את התרופות הנדרשות, והנה השעה מתאחרת, חפץ האח לשוב אל ביתו ואל חיק משפחתו, אך נמנע הוא עד שייטול הרב את תרופותיו. והנה מה שלא עשו ימי שכנוע ואנרגיה רבים עשו משפטים בודדים האלו, בו ברגע לבשו פניו של הרב ארשת רחומה, הזדקף בכיסאו כבריא וצלול ויודע את אשר לפניו והביע הסכמתו לנטילת התרופות. ישיש חולה שאיבד את יכולותיו כולן, אבל לא את כבוד הזולת עליו עמל כל חייו, וגם כשהוא לכאורה נשלט לגמרי, הוא שולט על קנייניו. הרחק משם בעיר אחרת נפל אחד מצדיקי הדור לחוליו האחרון שממנו לא קם. מחלתו ותשישותו ריתקוהו למיטתו ושעות רבות היה נם ולא נם באפיסת כוחות . הרופאים המליצו לעוררו פעם בפעם, ניסו ולא הצליחו. עד שלחש אחד מבני המשפחה באוזנו 'סבא סוף זמן קריאת שמע', כהרף עין זינק הלה ממיטתו כארי, נעמד כנתין לפני מלכו וקרא קריאת שמע בכוונה עמוקה. (מן המים משיתיהו)

 

"ונתן אליך אות או מופת" (יג, ב)

אצל הגה"ק בעל הנודע ביהודה זצ"ל לא היה עניין הקמיעות נחשב בעיניו. יום אחד באו אליו בזעקה, שייכמרו רחמיו על חולה מסוכן, שלא נמצאה לו עוד תרופה, ואין דבר שיכול להצילו אלא קמיע. משראה הרב את ייאושם הרב, נתיישב בדעתו, נכנס לחדר סמוך , נטל פיסת קלף חלק, עטפו בנייר, חתמו בחותם, ואמר להם: קמע זה יישא החולה על צווארו שלושים יום, ולאחר ל' יום יפתחו את הקלף, והיה אם נמחקו בו כל אותיות הכתב, ולא נותר כל זכר להן – סימן הוא, שהחולה יקום מחוליו. כך עשו, ומשפתחו כעבור שלושים יום את הקמיע, וראו שהקלף חלק, הייתה השמחה גדולה מאוד, ומרוב שמחה החלים החולה. עוד מסופר מעשה אחר, שלאחר שעמדו והפצירו בו, נתן הנודע ביהודה קמיע, ורשם בו את האותיות "פיל"ד". משהבריא החולה, ושאלו לאחר מכן לפשרן של האותיות הסתומות, השיב הנודע ביהודה 'פתי יאמין לכל דבר' (משלי יד, טו ) .

 

"ואת החזיר… טמא הוא לכם" (יד, ח)

שאלו לדעתו של הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל על חיבורו של משכיל אחד, שהיה בצעירותו בהיכלי התורה ולאחר מכן פרק עול ופרץ גדרי התורה. היו שסברו כי יש באותו חיבור חלקים טובים הראויים לבוא בקהל, ומששאלו את דעת הנצי"ב על כך, השיב לשואליו בסיפור . מעשה היה באיש עשיר ונכבד, ולו בת יחידה, מלומדת וצנועה. יום אחד חלתה הבת במחלה קשה, נראה היה שהיא חולה בשחפת. הרופאים שהובהלו אל מיטתה הגיעו לידי מסקנא ברורה, כי העצה והתרופה היחידה למחלתה היא שתאכל בשר חזיר. רק בשר זה יוכל להבריא את גופה ולהחלימה, אמרו. כאשר שמעה את דבר הרופאים, אחת הייתה דעתה, תמות ולא תאכל בשר חזיר. חלפו ימים, ומצבה של הבת הורע. האב, בגודל צערו, פנה אל הרב בבקשה שימצא דרך לשכנע את בתו החולה לשנות את החלטתה. הרב הטריח עצמו אל מיטת החולה, ובדברי שכנוע ממושכים הבהיר לה את דעת רבותינו, שדרשו: אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – ולא שימות בהם (יומא פה), ומכיון שהדבר נוגע לפיקוח נפש, הכל נדחה מפניו. מששמעה החולה את דברי הרב, קיבלה עליה לשמוע לקול הרופאים, רק תנאי התנתה, מכיון שכך נגזר עליה, מבקשת היא שאת החזיר ישחטו כדת וכדין, על פי כל הלכות שחיטה, ואכן, מילאו את בקשתה. והנה, לאחר השחיטה ובדיקת הריאות נמצאה שאלה בריאה. סירבה הבת לאכול מן הבשר עד שהרב יפסוק את פסקו. שיגרו את הריאה אל הרב. הוא התבונן בה שעה ארוכה אך סירב לפצות את פיו. לאחר ששאלוהו עוד ועוד, אמר להם הרב: איני יודע כיצד להשיב לכם, יכול אני לומר לכם, שאם הייתה שאלה זו בבהמה טהורה, כי אז הייתי עונה מיד ומשיב 'כשר, כשר'. אך עתה, כאשר מדובר בחזיר, איך אוכל להוציא מפי עליו את המילה 'כשר'… והנמשל מובן מאליו.. .

 

"כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך" (טו, י)

מתן צדקה מביא על האדם ברכה גדולה, ובזכות זה הוא זוכה להתברך בכל מעשיו ובכל משלח ידיו, ואפילו שלכאורה כאשר הוא נותן מכספו, הוא לכאורה מפסיד, אין הדבר כך. המגיד מדובנא ממשיל זאת לאדם שצעד ברחובה של עיר ובידו סכום כסף גדול, כשלפתע הבחין שכספו אבד. הוא מתמלא צער על הכסף שאבד, וצער גדול ממלא אותו. לפתע הוא מוצא סכום כסף כפול. כעת הוא הולך שמח, על המציאה ושחסרונו הוכפל, אבל עדיין טורדת אותו המחשבה, שאילולי שנאבד לו כספו, היה לו עכשיו הרבה יותר כסף. לעומתו, הולך לו אדם בדרכו עם שק תבואה על גבו, ולא שם לב שיש חור בשקו, וגרגרי התבואה נשפכים בדרכו. כשהגיע לביתו, הוא מתבונן ומבחין ששקו ריק, אבל כעבור חודש, כשצעד שוב באותה דרך, הוא רואה שהגרגירים שנפלו משקו נבטו ושביל גדול של חיטה צומח לו. כעת, השמחה של אותו אדם מושלמת, שכעת התברר לו שלא רק שלא אבד את הגרגרים, אלא שהרוויח כפח כפליים, שאלולי החור לא היה נהנה. מעשה הצדקה הריהו כזריעה, וכמו שהנביא הושע אומר (י, יב ) זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד, ולכן אל לו לאדם להצטער על כספו שהלך לצדקה, שרק בגלל הצדקה הברכה שרויה במעשה ידיו, וכמו שכתוב "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך", בגלל הדבר הזה, בגלל מתן הצדקה, תזכה לברכה ולהצלחה. ואם נדייק, נמצא ששכרה של הצדקה הינו אף יותר משכר הזריעה, שכן בעל שק התבואה, הפסיד את השק הנוכחי שאחז בידיו, אבל מי שנותן צדקה, זוכה שעצם הנתינה כעת שמורה לו לעולם הבא, מלבד הרווח של ההשקעה הנושאת פירות בעולם הזה, ואין לו בכלל הפסד.

 

 

"כתיבה וחתימה טובה "