ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת שלח – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"שלח לך אנשים" (יג, ב )
למה נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר (רש"י ) צריך להבין, למה אמרו חז"ל ולא "לקחו" מוסר, לכאורה מתאים היה יותר לכתוב ולא למדו ? הערה זו העיר הגה"צ רבי זאב (וועלוועל) איידלמן זצ"ל בהיותו על ערש דווי בביה"ח. הוא תירץ: מוסר לא מספיק ללמוד, אדם יכול לראות ולהסכים ולהנהן בראשו ודי לו בזה, מוסר הכוונה לקחת למעשה. התביעה היא שאדם שראה דבר כה מלמד, שהגדולה שבגדולות נענשה על תביעה דקה שבדקה, לקתה כי היה בזה משהו לשון הרע, לא מספיק להתעורר אלא לקחת למעשה . והביא את דברי המדרש בפרשה שדרשו על המרגלים את הפסוק במשלי "כחומץ לשינים כעשן לעינים כן העצל לשולחיו" ושאל: לא מצינו שהמרגלים היו עצלנים? אלא הביאור הוא דישנם שני מיני עצלות ישנה עצלות של כבדות הגוף ויש עצלות המחשבה ואצל המרגלים כאשר ראו את מעשה מרים ולא התבוננו לקחת למעשה, זה נבע מעצלות המחשבה. (אבני יחיאל עמ' יב )
"למטה יהודה כלב בן יפונה" (יג, ו )
מאז עלה רבי מנחם מנדל מויטבסק לארץ הקדש בשנת תקל"ז, נשא את משא העם על לבו ונחשב כמנהיגם של יהודי הגליל מחדשי הישוב . בהיותו ממ ונה על חלוקת מעות ארץ ישראל, הגיע אליו פעם אחד, וטען כי חלקו פחות באופן ניכר מחלקו של רבי אברהם מקליסק, הארי שבחבורה, ואין ביניהם אלא נקודה קטנה בלבד. נענה הרבי ואמר: אמנם בגשמיות אין לנקודה קטנה שום משמעות, אך ברוחניות כל משהו קטן הרי זה בגדר מציאות אחרת לחלוטין. כדי להמחיש לו את הדבר, המשיך ואמר: ראה נא את נשיא שבט יהודה כלב בן יפונה. מהו ההבדל בין כלב הצדיק לבין כלב שהוא בעל חי מאוס ונבזה? רק הנקודה הקטנה שבין השמות" .
"ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (יג, טז )
התפלל עליו י-ה יושיעך מעצת מרגלים. (רש"י ) אמר רבא, מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות והתפלל שינצל מעצת מרגלי ם (סוטה לד ) . אחד מראשי הישיבות הידועות בארה"ב (שהיה גם חבר במועצת גדוה"ת שם) נהג לפני כל החלטה גורלית בהנהגת ישיבתו, לשלוח ולברר מה דעת כ"ק האדמו"ר מגור בעל הבית ישראל זצ"ל בנידון. מקורביו, המה ראו כן תמהו, מה לראש הישיבה הליטאי ולרבי החסידי המתגורר במרחק אלפי מילין מהישיבה.. . והחליטו להביע בפניו את פליאתם לפשר מנהגו התמוה . נענה ראש הישיבה וסיפר להם: "כאשר ביקרתי פעם בארץ הקודש ופקדתי את מעונותיהם של גדולי ישראל, קיבלו אותי כמובן בסבר פנים יפות, ואף ליבנו איתי סוגיות ציבוריות כבידות משקל שעל הפרק . כשנכנסתי לכ"ק האדמו"ר הבית ישראל, מיד כשנכנסתי לחדרו פתח ואמר: "לומד בישיבתכם בחור פלוני שמעשיו מקולקלים ומקלקל את חבריו, יש לטפל בו ולמנוע את השפעתו הרעה"… בתחילה נדהמתי, מה לו לרבי ולישיבתי בארה"ב. התקשרתי לאחד המשגיחים בישיבתנו וסיפרתי לו את דברי הרבי וביקשתיו לבדוק את העני ן. מובן שהוא צדק . אמרתי אז לעצמי: יהודי כזה שנושא על כתפיו אחריות לבחורים בקצה העולם, הוא יהודי עם אחריות לכלל ישראל, וממילא כל מה שאחליט בעניני הישיבה צריך להיות מתואם עמו .
"ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (יג, טז )
וכתב רש"י (מהמד"ר): התפלל עליו י-ה יושיעך מעצת מרגלים. נמצאנו למדים, כי אף האדם הגדול ביותר, חושש מהשפעה השלילית של סביבתו . לכן התפלל משה על יהושע, ולכן פרש כלב, והתפלל על קברי אבות שינצל מעצת המרגלים . ואם כך בגדולי עולם, על אחת כמה וכמה בכל אדם. כאשר קמו 'משכילי' פרשבורג וביקשו לסחוף עמם את בני הנעורים ביסוד בתי ספר מערערי אמונה, כינס בעל החתם סופר את בני הקהילה, ופתח דרשתו בפסוק: "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור, כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוקיך מקרבך, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" . והמשיך החתם סופר להזהיר: בנוהג שבעולם "רשע וטוב לו" בעולם הזה (ברכות ז.) כדי לשלם לו שכר מצוותיו ולאבדו מחיי עוה"ב. אבל המחטיא את הרבים ימהר ה' להשמידו, כדי שהדבקים בה' לא יודחו על ידו ! וכאשר הזהיר החת"ס כן היה! כל באי אותה חבורה מתו בזה אחר זה במיתות משונות באותה שנה. האחד טבע בנהר, האחר נכווה למוות, והאחר התאבד, עד שלא נשאר מהם אלא אחד. ירא אותו אחד לנפשו וחשב שמא מזל המקום גרם. על כן ברח לעיר המלוכה וינה ושיגר משם מכתב לחתם סופר, וביקש בו מחילה והתחנן שיזכירו בתפלתו לטובה שלא תאונה אליו רעה . אולם ידע החת"ס שהלה לא שינה אורחותיו ומסתפח הוא שם לחבורת עוקרי הדת, ענה לו: אין לך צורך לבקש זאת, זוכר אני אותך בכל יום בברכת "ולמלשינים אל תהי תקוה".. . ולא ארכו הימים, עד שאבד אף הוא מן העולם . (הגדת החת"ס – חוט המשולש)
"היש בה עץ אם אין" (יג, כ )
פירש רש"י: היש בה עץ – אם יש בהם אדם כשר שיגן עליהם בזכותו . בספר יגדיל תורה מובא מעשה נורא שסיפרו הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל לתלמידיו, שכאשר היה רב בלובלין ראה בפנקס החברא קדישא סיפור שמצוה לפרסמו למען ידעו כמה גדול כח התורה . לרבינו המהרש"ל ז"ל (שהיה רב וראש ישיבה בלובלין לפני ארבע מאות שנה) היה תלמיד שהתאלמן מאשתו. חלפו כמה חודשים מפטירתה והאברך עודנו מתהלך בצער ודיכאון. קרא לו המהרש"ל ושאלו לפשר הדבר. לאחר שהפציר בו רבות, גילה התלמיד שכאשר שכבה אשתו על ערש דווי, הבטיח לה בתקיעת כף שלא ישא אשה אחרת לעולם . אמר לו המהרש"ל כי עפ"י דין תורה השבועה לא חלה, שכן היא שבועה לעבור על המצוה ולכן מותר לך, ועליך להקים בית בישראל ולזכות להעמיד דורות . התלמיד עשה כפקודת רבו ונשא אשה. לא עברו ימים מועטים וכל לובלין היתה כמרקחה. האברך הזה נפטר לבית עולמו! כשסיפרו זאת למהרש"ל, ביקש להזמין את אנשי החברא קדישא, וציוה להם לעשות לאברך את טהרתו ולהתנהג בו כרגיל, וכשיהיו מוכנים להניחו בקברו, יודיעו לו. וכך עשו . לקח המהרש"ל פתק ורשם: "שלום שלום לכם פמליא של מעלה. אני פסקתי עפ"י דין תורה שתלמידי מותר וחייב לשאת אשה ואני גוזר בכח התורה שתחזירו לי את תלמידי ! " הוא חתם את שמו וציווה להניח הפתק ביד המת, להניחו בקבר ולהשאיר את הקבר פתוח ושכולם יעזבו את בית העלמין . לא עברה שעה קלה, והאברך יצא מקברו בתכריכיו והתהלך ברחובות בריא כאחד האדם, כאילו מאומה לא קרה… כשהגיע המת עם תכריכיו לביתו, נבהלה אשתו וברחה לבית אביה מרוב פחד ואימה.. . בבוקר שלח המהרש"ל לתלמידו שילבש בגדיו ויבוא לישיבה. כשהתלמיד בא לישיבה פחדו התלמידים לשבת ע"י המת. שוב גזר המהרש"ל בכח התורה ששר השכחה ישתלט על לובלין וישכיח את כל העניין מאנשי לובלין. האברך שב להיות כאחד האדם, וזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות .
"וישובו מתור הארץ" (יג, כה )
לעתים, עלול האדם שלא לזכור את העניין המרכזי, שלשמו הוא הגיע לעולם ומהי התכלית. עלינו לדעת כי חובה על האדם להתבונן ולהיזהר לבל דעתו תוסח בדבר . הגאון רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל הי"ד היה נודד למרחקים כדי לאסוף כסף עבור החזקת ישיבתו בברנוביץ' . באחת מנסיעותיו לארה"ב הרחוקה לא ראה ברכה בעמלו, ואף לאחר מאמצים מרובים לא הצליח לאסוף די הצורך, שיוכל לשלם את החובות הגדולים של הישיבה . ויהי בטרם חזרו לעירו, שמע שיש בעיר עשיר אחד המתפרנס ממלאכת החייטות, אך כגודל עושרו כך מדת קמצנותו, ואף פרוטה אחת אינו מנדב לנצרכים בעם, ודלת הננעלת לא במהרה תיפתח. מכל מקום הציעו מלוויו, אולי בדיעבד נפקוד את מעונו ומי יודע – אולי יכמרו רחמיו . הסכים רבי אלחנן והלך לביתו של החייט, משפתח הלה את הדלת שאלו בעל הבית לרצונו, השיב רבינו בניחותא, שהגיע מברנוביץ' הרחוקה, כי נפלו לו שני כפתורים ממעילו, וחפץ הוא שהמומחה יתקנם עבורן. ויפקח האיש את עיניו בתימהון גדול ושאלו: 'וכי השתבשה דעתכם לבוא מברנוביץ עד הנה לתפור שני כפתורים, וכי אין חייטים בברנוביץ, אתמהה? " אך רבינו בשלו: "הן, הן, נפלו ממעילי שני כפתורים, על כן נטלתי את מקל הנדודים לבוא עדיך, שתתקנם לי!", ויחזור העשיר שוב ושוב על דבריו, שלשוטה וטיפש ייחשב הנודד עד לאמריקה עבור כך. בתוך כך החלה רוח העשיר להשתנות מעט, ורצה לתת איזה סכום כתרומה עבור הישיבה לר' אלחנן . אבל עדיין ר' אלחנן בשלו: "לא אקח ממך מאומה, מאחר שלא באתי הנה, כי אם לתקן הכפתורים" . העשיר, שהבין שלא כך הם פני הדברים, שכן הגאון נודע לכל בפיקחותו הפציר מאד בר' אלחנן – עד שנענה לו הצדיק ואמר לו באותה מטבע לשון: "אדוני היקר, ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, לשוטה גדול ייחשב מי שבא מברנוביץ' עד לאמריקה הרחוקה כדי לתפור שני כפתורים", "על אחת כמה וכמה שלשוטה גדול ייחשב, מי שמתנהג עם נשמתו, כאילו ירדה מעולם העליון עד עולם השפל הזה – מרחק גדול ועצום יותר מאשר מברנוביץ' עד הנה, רק עבור לתקן כפתורים, ולהרוויח על ידי זה עוד כמה גרגירי כסף, שכן אין חפץ בזה בעולם שכולו טוב…" כשמוע העשיר את דבריו, נפתח לבו והבין את הנאמר ותרם לישיבה סכום נכבד ביותר .
"ויוציאו דיבת הארץ" (יג, לב )
מסופר על יהודי אחד שבא מארץ ישראל והגיע לוולאז'ין, קיבל אותו הגה"ק הנצי"ב זיע"א בסבר פנים יפות, אירחו על שולחנו, ושאל אותו למצב היישוב בארץ ישראל. החל הלה לקטרג על המתיישבים החדשים. הפסיקו הנצי"ב ואמר: דיבת הארץ רעה אינני רוצה לשמוע. אמר היהודי, אבל מה שאני אומר אמת הוא. אמר לו הנצי"ב גם המרגלים דיברו אמת, אחרת היו נקראים שקרנים ולא מרגלים.
"וינסו אותי זה עשר פעמים" (יד, כב)
אמרו חז"ל: בא וראה כמה גדול כח של לשון הרע. מנלן? ממרגלים. ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה (ערכין טו). והרי אם הוציאו שם רע רק על עצים ואבנים מדוע נענשו בעונש כה חמור? אלא משום שיש בהוצאת שם רע, חסרון נוסף, שמגנה את מעשי השי"ת, ובמיוחד חמור הדבר כשהוא נסוב על ארץ ישראל אשר בחר בה ה' וקידשה מכל הארצות . סיפר הגאון רבי יעקב איידלשטיין זצ"ל: בני משפחתו של הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל נדהמו לשמוע פעם צעקות, מחדרו של הנצי"ב: "מרגל, צא מכאן! מרגל צא מכאן" . לאחר מכן התבררו פשרן של הצעקות: הגיע יהודי אורח מארץ ישראל וישב אצל הנצי"ב, וסיפר לו על מחלוקת כזו שישנה בארץ ישראל ועל מחלוקת אחרת שישנה בארץ ישראל… צעק עליו הנצי"ב שזה לשון הרע, ואם זה על הנעשה בארץ ישראל הרי זה ממש כמו חטא המרגלים… ולכן צעק עליו "מרגל, צא מכאן" ! (שיחת בין השמשות )
"וזכרת ם את כל מצוות ה'" (טו, לט)
בשנת תר"ד, הוזמן רבי יצחק מוולאז'ין, בנו של רבי חיים מוולאז'ין, לאסיפה ממשלתית שהתכנסה בעיר פטרבורג, והוא הגן בגאון על קדשי התורה והיהדות. נאומו המזהיר היכה את שונאי ישראל שוק על ירך, עד שחמתו של שר ההשכלה הרוסי בערה בו עד להשחית . חיפש הלה אמתלה כדי ללעוג לרבי יצחק, ושאלו: מפני מה לובש אתה טלית קטן עם ציציות כה ארוכות, הנה הדוקטור לילינטל שגם הוא שומר דת, ואין ציציותיו ניכרות וגלויות? חייך רבי יצחק והשיב על אתר: מצות ציצית נתנה לנו כסגולה לזיכרון, שנאמר וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה', אבל אין זכרונו של אדם דומה לשל חבירו, הדוקטור הוא בעל זכרון גדול ולכן די לו בציציות קצרות, אך אדם פשוט כמוני שתש זכרוני, זקוק לציציות ארוכות".. .
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (טו, לט )
רבי שמואל מועד, מגאוני ירושלים החריפים, נודע בתשובותיו השנונות ורבים השתעשעו באמרי השפר שלו. פעם הגיע כהרגלו אל השטיבלך' שבמאה שערים לשם תפלת ערבית, והביט במחזה התמוה שלפניו. בחדר אחד התכנסו תשעה מתפללים ורק אחד היה חסר למניין, ומאידך עמד יהודי בודד בחדר הסמוך וצעק אף הוא: "מעריב"! פנה אליו רבי שמואל ושאל: "מן הסתם שרוי אתה בשנת אבלות ויש לך חיוב להתפלל לפני העמוד, ולכן אינך מצטרף אל המניין ההוא", אך האיש השיב בלחישה: "לא, איני חיוב, אלא שהיהודי הלז אשר מתכבד לעבור ל פני התיבה אינו אלא פושע ישראל, ואיני רוצה להצטרף לתפלתו. שכן רעייתו מתהלכת פרועת ראש, ועוברת על דת משה וישראל". "וזאת מנין לך"? שאל רבי שמואל בפיקחות, והלה השיב בלהיטות: "והרי במו עיני ראיתי זאת"! חייך רבי שמואל ואמר: "אם כך, יכול אתה להתפלל עם האיש במניין שלו".. .
"והייתם קדושים לאלקיכם" (טו, מ)
שח הגה"צ רבי ישראל גרוסמן זצ"ל: הפעם האחרונה שזכיתי להיות אצל הרבי הקדוש המהר"א מבעלז זצ"ל היתה ארבעה ימים קודם הסתלקותו מן העולם. הגעתי למעונו ביום שלישי בערב בשעות המאוחרות של הלילה, תור ארוך השתרך ליד פתח דלתו. אני הייתי השביעי בתור. לפני עמד יהודי שלפי לבושו לא היה נראה כחסיד, היהודי הגיע ממרכז הארץ כדי לבקש ברכה מהרבי לענין של רפואה. כשעומדים ביחד – טבעי הדבר שמתפתחת שיחה, כך התחלנו לשוחח. בתוך הדברים התוודה האיש לפני שאינו מקפיד לשמור על קלה כחמורה… אמנם אמונת צדיקים היתה טבועה בלבו, והוא הגיע ממקום רחוק והמתין שעות לקבל ברכה של צדיק. היהודי שאלני אם אוכל לאחר צאתי מהרבי להראות לו היכן יוכל להשיג תחבורה לחזור הביתה. והנה נפתחה דלת חדרו של הרבי. מגודל הלחץ של הצובאים על הדלת נכנסו כולם יחד לתוך החדר הפנימי, הרבי מבעלז ישב על כסאו כשראשו כפוף ועיניו הטהורות היו מופנות למטה, וכך ניגשו אחד אחר השני. הגבאי רבי שלום פויגל ז"ל הקריא את הקויטל, והנוהג היה שכל מי שניגש קרוב לשולחן הושיט את ידו לרבי לקבל שלום, ואח"כ הקריא הגבאי את הקויטל, ואם היהודי היה מחוץ לעיר – הרי היה מושיט לו יד לברכת צאתכם לשלום. היהודי שעמד לפני ניגש והושיט את ידו, אך כשהרבי נגע בידו – הוא קפץ כאלו אירע הגרוע מכל, והחל לצעוק: וואסער…! מים…! מיד הביאו כמה ספלי מים; הרבי נטל את ידיו כמה וכמה פעמים, וכמובן שבסיום לא הושיט לו הרבי את ידו. היהודי יצא החוצה ופרץ בבכי, והיה כולו נסער. הוא שאל אותי בדמעות: למה עשה לי הרבי כך?! אמרתי לו: הלא אתה בעצמך סיפרת לי מקודם שאתה לא שומר כל כך תורה ומצוות . אך האיש לא הבין… 'אבל מאיפוא הרבי יודע'? שאל; לך סיפרתי, אבל הרבי – מאיפוא הוא יודע… ! (לב ישראל )