ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת שלח – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

 "שלח לך אנשים" (יג, ב )

רבינו האור החיים הקדוש לומד מפרשת המרגלים יסוד גדול, שאם אדם שלח את חבירו לעשות דבר, וכוונת המשלח לרעה, גם אם השליח לא יודע מזה ואדרבה נתכוין לטובה, יש השפעה מכוח המשלח על נפש השליח, ופועל בו חלק הרע, וכן להיפך, בשלוחי מצוה נכנס כוח המצוה, כלומר כוח הקדוש ברוך הוא שהוא שלח אותנו לעשות את המצוות, ולכן אמרו חכמינו 'שלוחי מצוה אינם ניזוקים', כי כוח המצווה מלווה ושומרת על האדם. ובזה מסביר ענין תמוה בפרשה, שהרי המרגלים היו צדיקים בשעת השליחות, וכמו שאומרת התורה 'שלח לך אנשים' שהם חשובים ונשיאי ישראל, ואם כן האיך באו אחר כך למצב כזה? אלא אומר האור החיים הקדוש, שמכיון שכוונת כלל ישראל בשליחות, היתה לרעה, אז קיבלו המרגלים הצדיקים את התכונות הרעים של שולחיהם, שהרי שלוחו של אדם כמותו, ולכן הוא מקבל ממנו גם את הכוונות הרעות. ובלשון קודשו של רבינו הקדוש, 'לצד שכוונת המשלחים היתה רעה, תַפְעִיל פוֹעַל הרע בשליח, ויחזור להיות שלוחו של אדם כמותו, ויִוָלֵד בו תכונה רעה, מה שלא היתה בו קודם, ולזה הגם שהיו צדיקים, כשהתחילו ללכת כדי לְרַגֵל, נולד בהם תכונה רעה מכח המשלחים ויעצו להדיח'.

 

"ויבא עד חברון" (יג, טז )

וברש"י כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם. כאשר היה הרה"ק בעל ה'אמרי אמת' זצ"ל באוטווצק, בימי מלחמת העולם הראשונה, שאל על אברכים מעיירה פלונית מדוע לא רואים אותם, הרי הדרך ממקומם לכאן אינה קשה כל כך. אותם אברכים התפלאו על השאלה, ובקשו מחתן רבנו הרי"מ לוין ז"ל, שיזכיר לרבינו כי רק לפני זמן קצר שהו זמן ניכר במחיצת קדשו. הרי"מ לוין מסר את תשובתם. אולם רבינו השיבו בחיוך: בגמ' מסופר (סוטה לד: ) שכלב בן יפונה בלכתו עם המרגלים, השתטח בתפילה על קברי האבות בחברון. לכאורה יש להתפלא מדוע לא הלכו גם שאר המרגלים להתפלל על קברי האבות. בפרט אם נאמר שמלכתחילה התכוונו לא לבוא לארץ פעם נוספת? אלא ודאי כולם הלכו לקברי האבות, כל הליכה שלא פעלה מאומה אינה הליכה. לפיכך כלב בן יפונה שפעל בתפילתו, נחשב שהיה בקברי האבות. אבל המרגלים שלא הועילו כלום, נחשב כאילו לא היו שם כלל. (ראש גולת אריאל ח"ב עמ' שנג )

 

"ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (יג,טז )

אמר ר' שמעון בן יוחאי יו"ד שנטל הקב"ה משרי היה טס ופורח סביב כסאו של הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם! בשביל שאני קטנה שבאותיות, הוצאתני משמה של צדקת? אמר לו הקב"ה: לשעבר היית נתון בשם נקבה ובסוף אותיות, עכשיו תהיה נתון בשם זכר ובראש אותיות; הדא הוא דכתיב: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע". (ילקוט שמעוני בראשית ) מעשה היה ובא לפני ה״לבושי שרד” דין תורה מעניין, על בית הכנסת שהוסיפו שולחן ליד החזן עקב חוסר מקום, ושם במזרח היה עוד שולחן מימים קדמונים, ולא הזיזו אותו ממקומו, ועכשיו שהוסיפו ליד החזן עוד שולחן, באו בטענה יושבי השולחן הישן שמגיע להם לשבת בשולחן החדש ליד החזן כי תמיד הם ישבו במזרח, ושום דבר לא הפסיק ביניהם לבין החזן. ענה להם בעל הלבושי שרד, לכאורה יכולה לבוא הה"א של הושע ולטעון, עד עכשיו הייתי ראשונה ועכשיו היו"ד במקומי, אלא רואים מכאן שאם לא הזיזוהו ממקומו, רק נתנו לפניו עוד אות לא יכול לבוא בטענה, כמו"כ אין אתם יכולים לבוא בטענות היות ולא הזיזו אתכם ממקומכם אלא הוסיפו שולחן לפניכם. (דבש וחלב )

 

"למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל" (יג, כד )

אם רק מעכשיו החלו לקרוא למקם הזה "נחל אשכול", למה איפוא כבר אמר הכתוב לעיל: "ויבואו עד נחל אשכול"? ברם, יתכן שגם לפני-כן נקרא המקום "נחל אשכול", על שמו של אדם בשם אשכול, (כגון: ענר, אשכול וממרא ), ולכן נאמר לעיל "אשכל" חסר, בלי "ו", שמשמעותו אחד, ולאחר שכרתו המרגלים את אשכול-הענבים החלו לקרוא למקום: "נחל אשכול", מלא עם "ו", שאז כבר היתה זו לשון רבים (כפי שאמרו חכמינו על "בסכות" ו"קרנות" שמשמעותן: שתים ) בשל שני האשכולות, האחד: אשכול האיש, והשני: אשכול הענבים.

 

"ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (יג, ל-לא )

טעותם של המרגלים שהיתה להם נגיעה שהנהיגה אותם לסטות מהאמת ומהדרך הנכונה. כמבואר בזוהר הקדוש (ח"ג קנח, א ) שכיון שרצו להישאר נשיאים, וידעו שכשיכנסו לארץ ישראל יחליפו אותם, לכן רצו לגרום לכך שלא יכנסו לארץ ישראל, וממילא ישארו בתפקידם כנשיאים. ומחמת כן כל דבר שראו בארץ ישראל הסתכלו עליו בצורה שלילית, מה שאין כן יהושע וכלב שרצו להיכנס לארץ ישראל, ראו את הכל בצורה חיובית. כך גם היה במחלוקת קורח ועדתו, שעיקר סיבת התנגדותו למשה רבינו נבעה מהסיבה שקרח ראה שמשה רבינו מינה את אליצפן לנשיא, בעוד שהוא יותר קרוב בייחוס, ויותר גדול ממנו. קורח אמר הריני חולק עליו ומבטל את דבריו וזו היתה הסיבה שגרמה לו לראות כל דבר שציוה משה בצורה שלילית כמבואר במדרש תנחומא (הובא ברש"י טז, א ) כך גם מצינו אצל ירבעם בן נבט שפחד שעם ישראל יעלה לירושלים שהיתה בשליטת רחבעם ויצאו נגדו ויחזרו למלכות רחבעם, לכן הלך והציב שני עגלי זהב וחטא והחטיא את העם לזבוח לעגלי הזהב האלו כמבואר במלכים ב' (יב, כו ). למעשה רואים אנו הרבה אנשים שבגלל נגיעות מעדיפים לחדש כל מיני תאוריות לגבי בריאת העולם ובכוונת הבורא בעולמו, הם יודעים שהאמת מחייבת ואם יודו במציאות הבורא יהיו חייבים לציית לו ויהיה עליהם החובה לקבל עול מלכות שמים. רואים אנו עד היכן יכול האדם לנטות מן האמת מחמת נגיעותיו האישיות. (עונג השלחן )

 

"וילונו על משה" (יד, ב )

החת"ס פקד פעם על כל התלמידים שבישיבתו, שלא ילמדו כלל בחיבורים הכתובים בשפה הגרמנית. היה שם בפרעשבורג איש אחד רע מעללים ושמו שמחה, שהיה מצער מאוד את החת"ס. כה רבים ונחותים היו מעלליו הרעים, עד שהיה כינויו שגור בפי כל "שמחה שייגעץ". לאחר שפקד החת"ס לבל ילמדו התלמידים בחיבורים גרמניים, גזר הקיסר פרנץ יוזעף הראשון וקבע בחוק, שבכל מוסדות החינוך וההשכלה, כולל בישיבות, צריכים ללמוד עם התלמידים לפחות שעה אחת בספרים גרמניים. כמובן, בישיבתו של החת"ס לא כיבדו את תקנתו של הקיסר, וצייתו להוראת החת"ס. הלך שמחה שייגעץ וכתב תלונה לקיסר, כי החת"ס הסית את תלמידיו שלא יצייתו לחוק. תיכף באה הזמנה להחת"ס מבית המשפט, שם יעיד שמחה על דבר זה. כשנודע לאנשי פרעשבורג שביום המחרת יתקיים המשפט, היה להם צער גדול, והלכו להחת"ס להתייעץ בדבר. אמר להם החת"ס: "אין עונשין אלא אם כן מזהירין", והלך לשמחה עם שני אנשים. ראו העוברים ושבים את החת"ס ואנשיו הולכים לכיוון ביתו של שמחה, התלוו גם הם אליהם, וכאשר הגיע החת"ס אל מפתן דלתו של שמחה, כבר התלוו אליו המונים מתושבי העיר. נכנס החת"ס לבית כשהוא מלווה רק בשני מלוויו, ורמז לכל היתר להישאר בחוץ. מצא החת"ס את שמחה שוכב במיטתו, וכשראה שהחת"ס בא לדבר עמו, לא קם ולא זע ממקומו, ואף לא בירך את החת"ס לשלום. פתח החת"ס בדברים עמו ושאל אותו, מה הוא רוצה ממנו. אך שמחה השיב בקרירות, כי אין לו שום עסק עמו, רק אמר: "מחר בשעה שלוש אטען עמכם בבית המשפט". ענה לו החת"ס בחריפות: "אתה אומר שמחר בשעה שלוש תעמוד עמי בבית המשפט. אבל אני אינני אומר כן, אלא מחר בבוקר יוודע הדבר". כאשר יצא החת"ס מביתו, עמדו אנשי העיר ודיברו ביניהם על דבר השיחה שביניהם. לאחר שעה קלה, באה אשתו של שמחה וכל בני ביתו, והתחננו להחת"ס שירחם על אביהם, כי פתאום תקפוהו התכווצויות [קרעמפן] ונפל למשכב. הגיב החת"ס: "הלא הוא בעצמו גרם לו זאת". התחילו לבקש מאתו שמכל מקום ירחם עליו. אמר להם החת"ס שילכו כולם לביתם, כי אם לא ילכו מאתו, יהיו גם הם בסכנה גדולה. וייראו האנשים לנפשם והלכו מאתו. בלילה ההוא מת שמחה, ונקבר ביום מחר בבוקר, ומובן שממילא נתבטל כל המשפט. כשסיפרו לחת"ס שכבר נקבר, אמר: "'שמחה לארצך' – כששמחה הלך לקרקע – ממילא 'וששון לעירך' – יש ששון בכל העיר"… את הסיפור הזה היה מספר הגה"ק רבי יחזקאל משינאווא, בעת שנודע לו כי לעירו הגיע איזה משיג גבול בשם שמחה, ורצה להזיק את רכושם של רבים מתושבי המקום, וכמה שניסו לשדלו שיחדול ממעשיו הרעים, לא הועילו במאומה. זמן קצר לאחר שסיים הגה"ק משינאווא את סיפורו, התברר שבאותה שעה ממש מת שמחה זה האחרון, במיתה משונה. (ספרא דמלכא – אוצר עובדות ואמרות החת"ס )

 

"ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים" (יד, יז )

השאלה: למה משה אומר "ועתה"? וכי עד עכשיו היה כח ה' קטן? התשובה: יש מחלוקת ראשונים האם י"ג מידות של רחמים פועלות את פעולתן באמירה בלבד או שצריך להתנהג בפועל באותן י"ג מידות: "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו"? ובגמ' במס' ערכין ט"ו נאמר: "האומר בפיו חמור מן העושה מעשה!, כי מצינו שלא נחתם גזר דינם של אבותינו במדבר אלא על לשון הרע". זה מה שאומר משה: "ועתה"= לאחר שהוכח מעונשם של המרגלים שאמירה יתירה על המעשה, "יגדל נא כח ה' כאשר דיברת לאמר ה' ארך אפים"= היות והוכחת שאמירה טובה מן המעשה, לכן יש לך להתנהג עימנו ב-י"ג מידות של רחמים אף אם רק נאמר אותם בפה!. ועל זה משיב לו ה': "סלחתי כדברך" = הדיבור שלך לבדו, בלא שתעשה מעשה, גרם למחילה!. (מהרש"ם בערזן ). {עוד יש לציין, כי במילה "יגדל" שבפסוק הנ"ל, האות יו"ד היא גדולה. למה? כי 10 (יו"ד, בגימטריא ) פעמים הכעיסו בנ"י את ה' במדבר, וההוכחה של הגמ' לעיל שאמירה חמורה מן המעשה, נלמדת מהפסוק "וינסו אותי זה עשר פעמים". ובגללם, בעצם, גדל כבוד ה' בהחשיבו את הדיבור יותר מהמעשה}.

 

"ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו" (יד, כד )

רבינו האור החיים הקדוש לומד יסוד גדול מהפרשה, שהכלל שנאמר 'צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים' הוא לא רק בעניני גשמיות, אלא גם בעניני רוחניות, שתפילת הצדיק על האדם בכוחה להועיל לאדם שלא יחטא וירשיע. ועל זה נאמר בפסוק 'צדיק מושל יראת אלוקים', שהצדיק בתפילתו כביכול מושל ביראת אלקים של אדם אחר, ועל ידי תפילת הצדיק מקבל אדם יראת שמים המבטלת ממנו את יצרו הרע. ולכאורה קשה למה הזכיר רק את כלב ולא את יהושע בן נון שגם הוא לא הלך בדרך המרגלים??? ועוד קשה מהו כוונת הפסוק 'רוח אחרת היתה עמו'? מסביר האו"ח הק' שאצל כלב בן יפונה נתעוררה רוח רעה ללכת אחר עצת המרגלים, והיה צריך להתגבר עליה כדי שלא יחטא, כי היתה לו 'רוח אחרת' שהוא היצר הרע שרצה למונעו מדרך הטוב, ופעמה בו הרוח הרעה שיחטא, ולמרות כך נתגבר והלך להשתטח על קברי האבות וניצל, ומילא אחרי רצונו של השם יתברך, לכן זכה כלב שיקרא עבד ה' כמשה רבנו עליו השלום. לעומת זאת, אצל יהושע בן נון לא התעוררה כלל בקרבו רוח רעה, מכח תפילתו של משה רבנו עליו השלום, שה' יושיעו מעצת המרגלים. וזה לשון קודשו: 'כי יהושע לא היתה רוח אחרת עמו להטעותו מדרך השכל, כי משה מנעו, ויש כח בתפילת הצדיקים גם לבחינה זו, בסוד צדיק מושל יראת אלקים.

 

"הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד מאוד" (יד, לב )

הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד מאוד. והביא אותנו אל הארץ הזאת וכו'. אך בה' אל תמרודו וכו' יש לדקדק, מהי סמיכות הכתובים שהארץ טובה היא מאד אך בה' על תמרודו. ונראה, דהנה מבואר בחסד לאברהם (מעין ג' מין הארץ סוף נהר י"ב ) וז"ל ודע כי אר"י אינה מכפרת על עבירות הנעשים בה כי אם אל השגגות בלבד, אבל אותן שבמזיד אינן נמחלין כ"א ביסורין וכו' עיי"ש, הרי מבואר דארץ ישראל מכפרת היא על השגגות שעושין ישראל ולא על המזידין. ומעתה י"ל, דזהו טובה הארץ וגו' והביא אותנו וכו' דטובה הארץ אף לכפר העוונות, אך בה' אל תמרודו דלשון מרד קאי על עבירה שבמזיד, ללמדך כי על החטאים שבמרידה אין כפרה ע"י מצות ישיבת אר"י וזהו שאמר אך בה' אל תמרודו.

 

"במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה" (יד, לד )

בשם רבי יצחק חריף מובא כך: המרגלים היו בארץ ישראל ארבעים יום – שהם 960 שעות. כנגד ארבעים הימים שהיו בארץ, נענשו להיות במדבר ארבעים שנה,

 

"במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה" (יד, לד ),

ארבעים שנה הן 480 חודשים. נמצא שכל חודש במדבר היה כנגד ב' שעות שהיו המרגלים בארץ ישראל. על כל שעה שהיו בארץ ישראל נענשו להיות חצי חודש במדבר. מתוך ארבעים השנים שהיו ישראל במדבר לא כולן ממש היו כנגד חטא המרגלים "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" (דברים א, ב ) אחד עשר יום היה מהלך הדרך מחורב לארץ ישראל ודרך זו הרי היה עליהם לעבור בכל מקרה. אם כן יש להחסיר מארבעים השנים אחד עשר יום. זאת ועוד, עם ישראל יצאו ממצרים בט"ו בניסן ונכנסו לארץ ישראל כעבור ארבעים שנה בי' בניסן, אם כן נחסרו עוד ארבעה ימים ממנין ארבעים השנים התמימות נמצא אפוא שמתוך ארבעים השנים, יש להחסיר חמישה עשר יום שלא באו כנגד חטא המרגלים. וכאמור, חמישה עשר יום במדבר – מחצית החודש – היו כנגד שעה אחת שהיו המרגלים בארץ ישראל. וזהו שאומר רש"י: "ואותה שעה כשרים היו" – שהשעה האחת שבה היו כשרים, מתוך סך 960 השעות שהיו בארץ ישראל – שעה זו יורדת להם ממכסת ארבעים השנים במדבר, ולכן היו ישראל במדבר ארבעים שנה חסר חמישה עשר יום. (שו"ת פני ארי' )

 

"חלה תרימו תרומה" (טו, כ )

מסופר על רבי מאיר'קה ממיר ז"ל שנסע פעם אחת בדרך, וסר למלון להתפלל ולנוח. בתוך כך באה שיירה של עניים שנסעו ממקום למקום, הרבה עגלות יחד עם נשים וטף. ראה רבי מאיר'קה בתוכם עני אחד, איש זקן שניכר על פניו כי מנקיי הדעת הוא. בעלת הבית נתנה לעניים כיכר לחם ותבשיל לאכול. כל העניים ניגשו וחטפו ואכלו, אך אותו זקן הלך במתינות ולקח כלי לנטילת ידיים, בדק אותו היטב אם הוא כשר כהלכתו, ואחרי כן לקח פרוסת לחם ורצה לברך עליה "המוציא", אך הניחה בחזרה ולא בירך עליה, רק לקח כעך אחד וישב לאכול, ונטל מים אחרונים ובירך ברכת המזון. לאחר שהשיירה עזבה את המקום, ניגש רבי מאיר'קה לבעלת הבית ושאלה: מתי אפית את הלחם? "תמול שלשום" – ענתה. "התזכרי, אם הפרשת חלה מהלחם הזה?" נבהלה האשה וקראה בקול: "אוי לי, כי שכחתי להפריש חלה". הבין רבי מאיר'קה כי אותו עני הוא איש אשר רוח אלוקים בו. מיד, רתם עגלתו ורץ אחרי העניים והשיגם באמצע היער, והזקן איננו. שאלם הרבי: איה הזקן אשר הלך אתכם? השיבו לו: למה זה תשאל על המשוגע הזה? הוא נטפל אלינו זה שבועות אחדים, באשר נלך – ילך ובאשר נלין – ילין, אך בשיגעון יתנהג, פעם בפעם הוא הולך מאתנו לבין השיחים שביער, מתמהמה וחוזר אלינו. פעם בימות הקור הגדול ראה בריכה של מים קפואים ושבר הקרח וטבל במים שמתחת לקרח. שאל אותם הרבי, לאיזה רוח הלך עכשיו, הראו לו והלך לאותו מקום ומצאהו עומד תחת אילן, תפוס במחשבותיו ומראהו כלפיד אש. ניגש אליו ואמר לו: רבי, ברכני! ביקש ממנו העני נדבה קצובה ונתן לו, ויברכהו. כששב רבי מאיר'קה לרבו רבי מרדכי מלכוביץ' וסיפר לו את אשר קרהו, אמר לו הצדיק: אשריך שנתברכת מהקדוש רבי לייב שרה'ס.

 

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (טו, לט )

השאלה: למה הקדים את הלב לעיניים? הרי חז"ל אמרו שטבע האדם "עין רואה ולב חומד? ז"א שהסדר הוא קודם עיניים ואח"כ לב. צריך היה א"כ לכתוב "אחרי עיניכם ואחרי לבבכם"? התשובה נמצאה בסידורו של הגאון מוילנא שליד הפסוק הנ"ל בקריאת שמע, ציין הגר"א: "מפני מעשה שהיה". וכך פירשו את כוונת הגר"א: במס' מנחות מ"ד מסופר על אדם שהיה זהיר במצוות ציצית. הוא החליט לנסוע לכרכי הים הרחוקים כדי לעבור עבירה. ובזכות המצוה – הציציות שטפחו על פניו – הוא ניצל מעבירה. הרי לנו שבעבירה של "לא תתורו", יתכן מצב שהלב יחמוד לפני ראית העיניים. כי הוא יצא למסע שלו ע"י ששמע שמועה מה יש שם בכרכי הים. זה מה שהבטיחה התורה: אם תשמרו מצות ציצית כראוי, היא תשמור אתכם שלא תתורו אחרי לבבכם מתחילה וגם שלא תתורו אחרי עיניכם בסוף. (כרם הצבי )

 

"והיה לכם לציצית… ולא תתורו" (טו, לט )

על פני היהודי, שנכנס אל חדרו של האדמו"ר רבי יהושע'לה מבעלזא, ניכר עצב עמוק. וכשפצה האיש את פיו וסח את אשר מעיק על ליבו התבררה הסיבה ליגונו. בני יחידי, אשר אהבתי: סיפר האיש בקול רוטט מבכי, התחבר לאנשים ריקים ופוחזים והושפע מדרכיהם הנלוזות. הוא יצא לתרבות רעה, והתדרדר מדחי אל דחי, ועתה… אנחה שוברת לבבות בקעה מפיו של האיש, עתה מתכון הוא לשאת אשה נכריה! כה כעסתי כששמעתי זאת, האיש הרים את קולו, עד אשר גרשתי אותו מעל פני והוצאתי אותו מביתי. אך לאחר מעשה חשבתי לעצמי: האם מן הראוי היה לעשות זאת, או שמא היה עלי לנקוט דרך אחרת!" "אכן", נענה הצדיק, "לא היה זה נכון להרחיקו מהבית. שנה את התנהגותך כלפיו, ומעתה התחל לקרב את הבן אליך. השב אותו הביתה, והשתדל להביא אותו הנה אלי… ". שב האיש אל עירו ופנה לחפש את בנו. כשמצא את הבן, לא האמין האב למראה עיניו: אותו בן שעזב את ביתו גאה והדור, היה עתה מסכן ואומלל, בגדיו הקרועים השתלשלו ברשלנות מעל גופו, ומקום מגורים כלל לא היה לו! עשה אפוא האב כדברי הרבי ופנה אל הבן: "בוא הביתה", אמר. הבן הסכים, ובבואו הביתה זכה ליחס נפלא: אביו האכילו והשקהו במיטב המאכלים והמשקאות ואף רכש בעבורו בגדים חדשים ונאים. כל אותה עת לא שוחח האב עם בנו מאומה על אודות נשואיו לאותה נכריה. והבן התענג על שהותו בבית אביו והתאושש מהעוני והמחסור שהיו מנת חלקו בעת האחרונה. באחד הימים פנה האב אל הבן: אני מתכוון לנסוע לבעלזא, התחפוץ להצטרך אלי?" הבן, שהכיר טובה לאביו על כל מה שעשה בעבורו, החליט לגרום לו קורת רוח והצטרף לנסיעה. במהלך הנסיעה שוחחו השנים על נושאים רבים, ובין היתר דברו על אודות נשואיו של הבן. בזה הרגע לבשו פני הבן ארשת של נחישות והוא אמר חד משמעית: בעניין זה לא אשנה את דעתי, ואיש בעולם לא יצליח להשפיע עלי לשנות את דעתי, גם הרבי שלך לא יצליח בכך! ומה בדבר בני משפחתה של אותה נכריה? שאל האב את בנו, כיצד לא תחשש מהם, שמא רוצחים ושודדים הם?! הו אבא! השיב הבן בביטול, מדוע תחשוב כך? אנשים הגונים הם! בהגיעם לבעלזא נכנסו שניהם אצל הרבי. והרבי, פתח בשיחה מלבבת עם אותו בן, עד שחש כי הבן רוחש לו אמון רב. או אז הגיש לו הרבי "טלית קטן" מצויצת, לבנה כשלג. "לבש אותה מתחת לבגד", אמר הרבי לבן "אמור אתה להימצא בקרב הנכרים, וזהו מקום סכנה, והטלית הזו תהא לך לשמירה". הבן שרחש אמון לרבי ושמח כי הרבי כלל אינו מנסה להשפיע עליו לבל ינשא לנכריה הסכים ללבוש את הטלית. זמן קצר לאחר ששבו האב ובנו מנסיעתם לבעלזא, הגיע מועד נישואיו של הבן. ואותם נישואין אמורים היו להערך בהילולה וחינגא כדרכם של הנכרים. על פי עצת הרבי מבעלזא, השתתף בטקס גם האב היהודי. הוא ישב מן הצד, ליד שולחן קטן שהוכן במיוחד בעבורו, ועקב בעיניו אחר הנכרים המתהוללים. בראש השולחן ישב בנו ה"חתן" והשתכר והתהולל כחבריו הגויים. כטוב ליבו ביין חש הבן ה"חתן" בחום רב והסיר את בגדו העליון. למרות זאת יקד היין בקרבו והציף אותו בחום. ניסה אפוא להשתחרר מעוד מלבוש ומעוד מלבוש עד אשר נגלה לעיני כל קהל הנוכחים בגד מוזר: "טלית קטן" בצבע לבן! "הביטו, קרא אחד הנוכחים בתדהמה, הן זהו בגד של יהודים! החתן לובש בגד של יהודים! החתן הוא יהודי!" ובחמת זעם התנפלו עליו. "מדוע אמרת שאתה גוי? כיצד העזת הרעימו בקולותיהם והפליאו בו מכותיהם. מכות קשות ומכאיבות ספג ה"חתן" ולבסוף גורש מהחתונה ונאלץ לנוס על נפשו כל עוד רוחו בו. או אז נזכר בדבר אביו על אודות משפחתה של הכלה הוא נוכח כי אכן בני משפחתה אינם אלא חבורת גזענים אלימים. החבילה נתפרדה אפוא, והבן נעשה לבעל תשובה וחזר לצור מחצבתו. (מעשיהם של צדיקים ).