ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת שמות – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

 ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף (א, ח)

אמר אשר לא ידע את יוסף, כי לא ידע מה שקרה ליוסף, כי אחיו היו משתדלים בכל עוז להאבידו ולבטל חלומותיו ולא הועילו להם כל נכליהם אשר נכלו, כי רצון הא-ל ית' היה עם יוסף לגדלו ודבר אלקינו יקום לעולם, כך פרעה אמר פן ירבה נגד רצון הקל ית' שאמר כן ירבה וחשב מחשבות עליהם ולא עלתה בידו כאשר לא עלתה בידי אחי יוסף, ובכל מה שהיה קם על ישראל אותה קימה היתה על המצרים – ועל קדקדם חמתו ירד. (כלי יקר)

 

"וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ" (א, יב)

לכאורה, הרי מדובר על מה שהיה במצרים, ומן הראוי היה לכתוב בלשון עבר: "וכאשר עינו… כן פרצו"? ר׳ מאיר שפירא, מיסד ישיבת חכמי לובלין ו״דף היומי״, נשאל פעם ע״י פולני מדוע אוכלים יהודים ביצה קשה בליל הסדר בפסח? הוא השיבו: שבניגוד לכל מאכל, שככל שמבשלים אותו יותר, נעשה רך יותר, הרי הביצה, ככל שמבשלים אותה יותר, נעשית דוקא קשה יותר. זה מה שמרומז בפסוק זה, שגם להבא, שככל האויבים ילחצו וירדפו יהודים, הם יתרבו ויפרצו. בשל כך אנו אוכלים ביצה קשה בליל הסדר. (הפרשה לדורותיה)

 

"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (א, יג)

קודם התחיל בפה רך, ואח"כ כבר לא היתה להם ברירה. כדי לחדד את הרעיון מובא משל נפלא: זלמן, אדם עני ורש, נתן את עיניו באחת הווילות היפות השוכנות בחופי קיסריה. הוא ידע שהסיכויים שהווילה תהיה שלו שואפים אל פחות מאפס… אבל הוא רצה, כל כך רצה… וכשאדם מאוד רוצה, מוחו עובד "שעות נוספות"… לקח קצת זמן עד שהבזיק רעיון במוחו. הוא דפק בדלת הווילה וביקש לשוחח עם בעל הבית. לאחר כמה מילות נימוס פתח זלמן את פיו ואמר: תשמע, אני אדם עני כפי שאתה רואה, אין לי בית, אני צריך רק מקום לתלות שקית של חפציי האישיים המועטים… חשבתי להציע לך עסקה הוגנת, תן לי רשות לתקוע מסמר ליד דלת הכניסה של הבית, כך אוכל לתלות את חפציי, ובתמורה אתן לך דמי שכירות חודשיים בסך שלש מאות שקלים… בעל הבית חשב ולבסוף הסכים, נשמע משתלם… זלמן לא הסתפק בהסכמה בעל פה, הוא רצה חוזה כתוב ומוסכם. ואכן הם פנו לעורך דין וערכו חוזה ברור ללא אפשרויות חרטה – רשות לתלות שקית ליד דלת הכניסה תמורת שלש מאות שקלים לחודש, נו, מזל וברכה… זלמן בא היישר מחתימת החוזה ותלה שקית… כעבור שעה חזר, דפק בדלת וביקש לקחת את השקית הקודמת ולתלות חדשה… בעל הבית קבלו במאור פנים… כעבור חצי שעה העניין חזר על עצמו, ובעל הבית רוחו התחילה לקצור, נשמתו החלה להעלות את קצה מהתופעה ששמה, אבל אין לו מה לעשות, הסכם זה הסכם… לאחר תקופה, זלמן התחיל להגיע באמצע הלילה והעיר את בעל הבית משנתו לא אחת… כשהתופעה חזרה על עצמה מדי יום, החליט בעל הבית מחוסר ברירה לתת לזלמן מפתח, שיכנס ויצא לבד, וכך לא יצטרך להתעורר משנתו… זלמן החל לראות אור בקצה המנהרה, הנה כבר יש לו מפתח, הוא כבר שותף… לאחר זמן הוא נכנס, תלה שקית ונעלם… לאט לאט חשו בני הבית בצחנה. ריח נוראי. הריח הלך והתגבר והם גילו את מקור הריח – השקית של זלמן… הם פתחו ולא האמינו למראה עיניהם, ולריח אפם… בשר נבילה נח לו בשקית… טרם התאוששו מהטראומה והנה זלמן מופיע, והפעם בידו שקית גדולה יותר, התחלתי לסחור בנבילות, נימק. כעת אני רוצה לתלות "סחורה" חדשה… בעל הבית כמובן התנגד, והעני לא התבלבל ונופף בחוזה שבידו… שטח המסמר מושכר לי, זכותי לעשות בו ככול העולה על רוחי ועל אפי, "על אפך ועל חמתך…". בעל הבית נדהם, הרבה מה לעשות אין לו… תוך זמן קצר בעל הבית ובני ביתו עזבו את הווילה, עד שיגמר החוזה עם זלמן… בדיוק לרגע זה חיכה זלמן – הוא בעל הבית! יש לו ווילה פרטית, בשליטתו, ואין איש יכול לפצות פיו… כך מתנהג היצר הרע! הוא רוצה להיות בעל הבית. איך הוא משיג את מטרתו? הוא מבקש דבר אחד – תן לי לתקוע מסמר! וכך לאט לאט הוא כובש אותנו…

 

"ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (א, יז)

ולכאורה קשה, הרי זה כפל לשון, דממילא ידעינן שאם לא עשו כדבר המלך להמית את הילדים, הם נשארו בחיים? וי"ל, שיוכבד ומרים הצדקניות, התפללו להקב"ה שאפילו אם נגזר ח"ו על מישהו מהנולדים שימות בשעת הלידה, כעת יחיה ולא ימות, שלא יאמרו עליהן שעשו כדבר פרעה והמיתוהו ח"ו, וזהו שאמר הכתוב "ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים" להמית את כל הנולדים, ונוסף לכן "ותחיין את הילדים", הם בתפלתן הק' פעלו חיים לאלו שנגזר עליהם מיתה בשעת לידה.

 

"ויעש להם בתים" (א, כא)

בתי כהונה ובתי לויה ומלכות. (רש"י) מבארים בשם ר"א מישקובסקי שהיה כאן מידה כנגד מידה, כלומר מכיון שהגזרה היתה רק על הזכרים, עדין היה יכול להיות המשך לכלל ישראל, ע"י שבת ישראל תתחתן עם גר, אך ייחוס של כהונה ולויה ומלכות הוא דוקא מן האב, וזה לא היה יכול להתקיים אלמלא קיימו את הזכרים, ולכך זכו לבתי כהונה ולויה.

 

"ותרא את התיבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה" (ב, ה)

את התוצאות הברוכות של פעולת הצלה, ניתן להסביר בדרך משל לבתיה בת פרעה שמשתה את משה מהיאור, בשעה שעשתה זאת היא עדיין לא ידעה מה עתיד ילד זה להיות. היא כמובן לא ידעה שילד זה עתיד להושיע את ישראל ולתת להם את התורה, אך בכל זאת היא משתה אותו מן המים. מה מאושרת היתה לו ידעה זאת מיד. כמה שמחה היתה בלבה וכמה מסירות נפש היתה לה עבור משה, אם היתה יודעת שהוא יהיה אדון הנביאים ועליו יאמר על ידי ה', 'בכל ביתי נאמן הוא' (במדבר יב, ז). הנמשל, הסביר רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, לתומכי הישיבה: כך הם פני הדברים גם כיום כאשר מישהו נדרש לתרום עבור ישיבה. כמה כסף היה אדם זה נותן לו ידע שבכספו הוא מחזיק בחור ישיבה, שמאוחר יותר יצמח ממנו גדול כמו החפץ חיים למשל, או גאון אחר שיפאר את העולם, אין ספק שהיה תורם סכום גדול בשמחה ובמסירות נפש, שהרי באמצעות תרומתו הוא תורם תרומה גדולה לעם ישראל לדורי דורות. (דברי מאיר)

 

"ותרד בת פרעה" (ב, ה)

התורה אינה מזכירה את שמה של בת פרעה, ואילו בדברי הימים א' (ד, יח) מוזכר שמה: "בתיה". חכמינו אמרו, כי השם "בתיה" ניתן לה רק אחר כך, כאות תודה על שהצילה את משה. וכך אמר לה הקב"ה את קראת לבני משה, הריני קורא לך בתי בתיה. ברם, מצינו במדרש כי עוד במצרים היו קוראים לה "בתיה", שכן אמרו דתן ואבירם למשה: אף שטוען אתה כי בנה של בתיה אתה, אינך אלא בנה של יוכבד. אלא, נראה, שפרעה, שראה את עצמו כאליל, הוא קרא אותה בשם "בתיה" היינו בת אלוהים. וכך קראוה גם דתן ואבירם, אולם התורה לא רצתה לתת לבת פרעה תואר אלהי ולפיכך נאמר "בת פרעה". אבל לאחר מכן, כאשר עזבה את אלילי אביה והצילה את משה, חזרה התורה לקרוא לה "בתיה", שכן מעתה אין לה כל יחס לפרעה, כי על ידי מעשיה הטובים נעשתה לבת אל חי. (מעינה של תורה, בשם אבני אזל)

 

"וירא בסבלותם" (ב, יא)

רבי אליהו חיים מייזל פסע בין בתי העיר לודז' היהודית, כשהוא עוסק באיסוף כסף לעניי לודז' שיוכלו לחמם את ביתם הקר בחורף הפולני. משהגיע הרב לביתו של גביר גדול הרחוק מחיי תורה ומצוות, נקש בדלת והמתין שהגביר יפתח, הגביר עמד בפתח בחלוק בית קליל והזמין את הרב להיכנס לסלון שם בוערת האח ואז ישמע את דבריו. אך רבי אליהו חיים אמר לו: טרם שאכנס רצוני שתקשיב לדברי. עניים רבים מצויים בעירנו, לרובם אין אפשרות להביא טרף לביתם. כאן החל הרב להפליג בתיאורי עניות מזעזעים על הקור השורר בביתם, ילדיהם שחלו מהקור, ועוד רבים מדקדוקי העניות שלהם. כל הזמן הזה עמד הגביר בפתח כשהוא רועד מקור, שיניו נוקשות והוא מאזין מפאת הכבוד. לבסוף החליט להפסיק את הרב וביקש בתחנונים: "למען ה', ייכנס הרב לסלון ושם אשמע את סוף דבריו". הרב ניאות ונכנס פנימה, אך במקום להמשיך במשאו הארוך הגיע לתכלית דבריו וביקש כסף לצדקה. הגביר חתם על המחאה מכובדת ביותר, הרבה מכפי שציפה הרב לקבל, ואז שאל: "יאמר לי הרב, מדוע לא יכולנו לדבר ליד התנור בניחותא וביישוב הדעת"? שאל אותו רבי אליהו חיים מייזל: תאמר לי בכנות, לו הייתי נכנס ומבקש כסף בלי להתמהמה, הייתי מקבל כזה סכום גדול ונכבד? "לא", השיב הגביר. "ובכן, זה מה שרציתי לפעול, שתרגיש על בשרך את הקור השורר בביתם של הדלים ורק אז תתאמץ לעזור להם", סיים הרב.

 

"ויגדל משה ויצא אל אחיו" (ב, יא)

משה גדל בבית המלך, ושם לא היה חסר לו דבר, והיה יכול לשבת בשקט ובשלווה; אך מיד כשגדל והיה מסוגל לעשות ולפעול, יצא אל אחיו וחירף את נפשו כדי לעזור לאחד מהם, עד שבשל כך מזה נאלץ לברוח ולצאת לגולה. (הרבי מליובאוויטש)

 

"וירא בסבלותם" (ב, יא)

מהו וירא? שהיה רואה ובוכה בסבלותם ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי תחתיכם, שאין לך קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפו ומסייע לכל אחד ואחד מהם, לכך כתיב "וירא בסבלותם". (שמות רבה)

 

"ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים".. (ב, יג)

ופירש רש"י: 'דתן ואבירם הם שהותירו את המן'. וכי זו העוולה הגדולה ביותר שלהם, והרי בכל עוולה ציבורית הם היו מעורבים, במן, במחלוקת קרח, שני עברים נצים, הבאשתם את ריחנו, מדוע רש"י מצביע רק על הותרת המן? אלא התירוץ הוא: בכל מה שהתרחש עם דתן ואבירם, היה אפשר להיתמם, ולהביט בעין טובה, לסנגר עליהם ולהבין – שהמניע למעשיהם הרעים, הוא דאגה לכלל ישראל. למשל כאשר הלשינו על משה שהרג את המצרי, אולי הם חששו מנקמה על רצח המצרי, וכן על זה הדרך, אבל בשעה שאמר להם משה 'לא תותירו ממנו עד בקר', והם הותירו, מה דאגה לעם ישראל יש כאן? אלא מה? סתם עסק פרטי של קריאת תגר על משה להפר את דבריו. מכאן נתגלה למפרע על הכל, שרשעים היו מימיהם כלשון חז"ל, ואין דאגת ישראל מעניינת אותם כלל, וזה למדנו מהותרת המן.

 

"וימת מלך מצרים" (ב, כג)

אמרו חכמינו שלא מת ממש אלא נעשה מצורע. שהרי הכתוב מכנהו כאן בשם "מלך", ואם כן אין לפרש כפשוטו שהוא מת ממש, לפי שבמותו איננו קרוי עוד מלך, ככתוב: "אין שלטון ביום המוות"… (הגאון מוילנא)

 

"ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה" (ב, כג)

שואל רבינו האור החיים הקדוש שלכאורה מיותר לכתוב פעם נוספת 'מן העבודה' שהרי מובן שהם צעקו מצער העבודה??? ומפרש רבינו הקדוש שבפעם השניה אומרת התורה את הסיבה ששוועתם עלתה לה', כי היתה 'מן העבודה' שהיא תפילה בעת צרה, שאז התפילה היא באמת מעומק הלב, בידיעה ואמונה שרק הקדוש ברוך הוא יכול לעזור, ואז התפילה מתקבלת ביותר. וכך נאמר אצל יונה במעי הדגה 'ויתפלל יונה אל ה' אלקיו ממעי הדגה, ויאמר קראתי מצרה לי אל ה' ויענני', כלומר, מכיון שקראתי מצרה, לכן 'ויענני'. ומוסיף רבינו הקדוש, שהתפילה הגיעה בעצמה ישירות להקדוש ברוך הוא, שלא כמו תמיד, שהמלאכים הם המביאים לפניו יתברך את התפילות. ובזה מפרש רבינו הקדוש באופן נוסף את המילים 'מן העבודה' שהצעקות באו אליו ישירות בלי הפסק מן העבודה, ישירות, ללא שיעבור ויובא דרך המלאכים. ובהמשך מפרש רבינו הקדוש את הפסוק 'ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי' (ג, כט), וזה לשונו: לצד שיש הדרגות בתפילות המוגשות לפני הנעתר, יש מהם שמביאין אותם משרתי עליון ומגישים אותם לפניו יתברך, ויש מהם שהם מעולים שיש בהם כח שאין צריכין אמצעי להגיעם לפני הבורא אלא הם מעצמם ניגשים לפניו, לזה אמר 'באה אלי' פירוש, בלא אמצעי.

 

"המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש" הוא (ג, ה)

"אל תאמר לכשאפנה אשנה" – אמרו חז"ל, כי האדם חושב בנפשו לכשירחיב לו ה' את גבולו ויוטב מצבו, אז יעסוק בתורה ובמצות. אבל לא כן עכשיו כשהוא בצרה ומצוקה. לזה אמר הכתוב "כי המקום אשר אתה עומד עליו" היינו באותו מצב ובאותה שעה – קודש הוא. דאפשר שרצון ד' הוא דוקא העבודה מאותה שעה הדחוקה וכבר ארז"ל במ"ר שה"ש פ"ה הלומד תורה בצער נוטל אלף בשכרו, שלא בצער נופל סאתים. ולפום צערא אגרא אמרו ז"ל. (חפץ חיים עה"ת)

 

"מי אנכי כי אלך" (ג, יא)

רבי עזריאל, רבה של לובלין, המכונה 'ראש הברזל', מתנגד לחסידות היה, פנה פעם להאדמו"ר רבי יעקב יצחק, ה'חוזה מלובלין' וקנטרו בדברים, תורתי עדיפה מתורתו, מה טעם נוהרים אנשים אליו ולא אלי, השיבו החוזה בענוותנותו, ומה  אעשה, הם באים נגד רצוני. אמר לו רבי עזריאל, עצתי שביומא דפגרא יעלה על הבמה ויספר לחסידים שאין בו כלום, לא תורה ולא חכמה, ישמעו החסידים ויחדלו מלבוא. עשה החוזה כדבריו, נתעוררו החסידים מדבריו של החוזה, המלאים ענוה אמיתית, והם החלו לנהור ללובלין הרבה יותר מאשר עד אז. כאשר פגש רבי עזריאל את החוזה שנית, שח לו החוזה את כל המאורע. נענה רבי עזריאל, עצתי היא, שביומא דפגרא שוב יעלה על הבמה ויכריז שהוא למדן ואדם גדול, יווכחו החסידים לדעת שגם ענוה אין בו ויחדלו מלנסוע אליו. השיב לו החוזה, זאת לא אוכל להכריז, אמנם חכם אינני. למדן אינני. אבל גם שקרן אינני. (בשפתי צדיקים)

 

"ואמר לי מה שמו מה אומר אליהם" (ג, יג)

משה רבינו היה עניו מכל אדם. כששלחו הקב"ה למצרים האמין שהוא הפחות שבפחותים שבעם, והסימן – אין הוא יודע אפילו את שמו של הקב"ה, בעוד כל ישראל יודעים. טען וחשש שמא "ואמרו לי מה שמו", יבקשו לבחון אותי "מה אומר אליהם?" ומה אענה להם, הרי לא אדע …" (אמרי אמת)

 

"ועתה נלכה דרך שלשת ימים במדבר" (ג, יח)

האור החיים הק' שואל: מדוע ציווה ה' את עם ישראל לגנוב את דעת פרעה ולומר שהולכים רק לשלשה ימים? ושישאלו את כליהם? והוא מתרץ: מידה כנגד מידה, כשם שפרעה בא אל עם ישראל בפרך = פה רך ורק אח"כ באה עליהם הרעה (פרך אמיתי) אף כאן ציווה ה' שתהיה מידה כנגד מידה שעם ישראל יפנו תחילה למצרים בפה רך ורק לאחר מכן תבוא עליהם שלמות הרעה.

 

"ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנתיכם" (ג, כב)

הנה יש לדקדק את המילים 'ונצלתם את מצרים' שנכתבו אחר 'ושמתם על בניכם ועל בנותיכם', והרי ניצול המצרים נעשה כבר בשעה ששאלו את הכלים עוד קודם ששמו על הבנים, והיה לו להכתב קודם 'ונצלתם את מצרים' ואח"כ 'ושמתם על בניכם ועל בנתיכם'. גם העירו רבים, מה הענין שציוה הקב"ה לשים על הבנים ועל הבנות דייקא, ומדוע לא יעשו עם הרכוש ככל אשר יחפצון. אלא יש לפרש את דברי הכתוב, שציוה הקב"ה להם שקודם תשאל אשה משכנתה הישראלית בגדי כסף וזהב, ורק אח"כ ישאלו מן המצרים. שהרי אינו דומה אדם ההולך יחף כעני ובגדיו קרועים, שאין חפצים אנשים להשאיל לו את בגדיהם, משום שאם יאבדו או יתקלקלו לא יהיה לו מאין לשלמם, כאדם עשיר ההולך בבגדי כבוד, שמשאילים לו האנשים את כליהם בנפש חפיצה. ע"כ ציוום הקב"ה קודם כל, שתשאל אשה משכנתה הישראלית ומגרת ביתה, וישימו את הבגדים על הבנים והבנות, באופן שיראו כל בני ישראל כעשירים, ורק אח"כ ילכו אל המצרים לשאול מהם 'ונצלתם את מצרים'. ובזה יתיישבו כל הקושיות הנ"ל. (הגר"א)

 

"כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (ד, י)

על טענה זו ענה לו ה' למשה: "אהרון אחיך הוא יהיה לך לפה". מדוע לא ביקש משה מה' שירפא אותו? אלא משה רבנו לא רצה לשכוח את הנס הגדול שנעשה לו בילדותו, עת שעמד לפני פרעה והוריד לו את הכתר, כדי לבחון את כוונתו, הניחו לפני משה זהב וגחלים לראות מה יבחר (=וע"י זה ידעו כוונתו) ביקש משה ליטול זהב, בא מלאך ודחפו לגחלים. אחז בגחלת והכניס ידו לפיו ומאז הפך לכבד פה וכבד לשון. ממשה רבינו צריך ללמוד שנס שנעשה לאדם צריך לעשות לו זכר ואסור לשוכחו לעולם.

 

"וראך ושמח בלבו" (ד, יד)

מבואר במדרש שאילו אהרן היה יודע שהתורה תעיד עליו וראך ושמח בלבו היה יוצא בתופים ובמחולות. והקשה הגאון ר' מרדכי צוקרמן למה א"כ אהרן לא יצא במחולות אם כך היה ראוי לעשות? ותירץ דאהרן ודאי שמח שמחה גדולה כשראה שמשה עלה לגדולה אך לא ידע האם שמחתו אמיתית בכל לבו או שמא יש מעט מן המעט של קנאה ולכן לא רצה להראות כלפי חוץ מה שאולי לא אמיתי בלב אך אם היה יודע שהתורה תעיד עליו כך ז"א שהשמחה היא אמיתית היה יוצא בתופים ובמחולות.

 

"ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" (ה, כז)

ח"ו שאדון הנביאים משה עבד ה' ידבר סרה נגד ה'. אלא הענין בזה הוא: שמשה נתן בזה דוגמא של טענה לרבש"ע כביכול בשביל כל המליצי יושר. וזהו: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך לעם הזה" – כל השנאה נגדנו נובעת מזה שבאתי אל פרעה לדבר בשמך, שאנו מקדשים את שמך ואנו מדברים בשם תורתך הקדושה, בגללך רבונו של עולם שונאים אותנו ואנו סובלים, עליך הורגנו כל היום, ולכן עליך להצילנו מיד שונאינו. (קדושת לוי)

 

פעם נכתבו פשקווילים נגד הרה"צ ר' אשר פריינד שהאשימוהו בהאשמות חמורות ביותר. מקורבו ביקש לתבוע את כותבי הפשקווילים לבית דין על הוצאת שם רע. אמר ר' אשר: "אינני מסכים, כל מה שהם אומרים עלי זה נכון. אז על מה תתבע אותם? הרי הם צודקים!" נדהמו ושאלו את ר' אשר, "אתה מודה שעברת את העבירות שמעלילים עליך?" אמר להם ר' אשר, "ואם בורא עולם ריחם עלי ושמר עלי שלא אחטא, הם לא צודקים?" (נקודות של אור – ספינקא)

 

"ואנכי תולעת ולא איש" (תהילים כב, ז) הרה"צ ר' אשר פריינד אמר: למה לא תרצה להגיע להכרה שאתה הבריאה הכי מאוסה בעולם? הרי דוד המלך אמר 'ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם', בשבילו היה מתאים להודות על האמת ורק לנו לא מתאים? הרה"ק בעל ה'אמרי יוסף' מספינקא היה אומר כל יום בברכות והודאות, שהיום זה יום מיוחד כזה, שאפילו בריה שפלה כמוהו, יכולה גם להתקרב לקדושה. (נקודות של אור – ספינקא)