ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת שמיני – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ט, א)

לכאורה קשה, שהרי כל מקום שנאמר 'ויהי' זה לשון צער, ואיזה צער יש כאן, הרי מדובר על זמן הקמת המשכן, ואמרו חכמינו שהיה ביום הזה שמחה לפני הקב"ה כיום בריאת שמים וארץ? ומבאר רבינו האור החיים הקדוש, שהפסוק התכוון לצערו של משה רבינו, שראה ביום הזה את גדלותו של אהרן, ואת גדולתו ממשיכה ביד בניו, נצטער משה רבנו שהוא לא זכה לזה, שהרי משה רבנו היה אמור להיות הכהן הגדול, ורק בגלל שהפציר בו ה', שילך בשליחות לפרעה, ומשה רבינו סירב, והרי אין מסרבין לגדול, לכן נענש ונלקחה ממנו הכהונה ועברה לאהרן אחיו.

 

"ולזקני ישראל" (ט, א)

"שלא יאמרו מאליו נכנס" (רש"י). ללמדנו, שאפילו אדם גדול ונערץ כאהרן הכהן שנאמר עליו (מלאכי ב, ז): "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", אינו רשאי לעלות ולשבת על כס ולהתחיל בכהונתו בלי לקבל קודם לכן את הסכמתם ואת ברכתם של זקני הדור.

 

"קחו שעיר עיזים לחטאת ועגל לעולה" (ט, ג)

הקריבו שעיר עיזים כדי לכפר על מכירת יוסף. (תורת כהנים) ולכאורה, מדוע לא עיכב עוון מכירת יוסף עד הנה לא ליציאת מצרים ולא לקריעת ים סוף. אלא שהיה להם לישראל פתחון פה לתרץ את מעשה מכירת יוסף, משום שיוסף לא היה לו להביא דיבתם רעה אל יעקב אביהם אלא להוכיחם בעצמו, לפיכך כל אותן שנים לא היה להם חטא מכירת יוסף לעיכוב ולמכשול בדרכם, אולם עתה, משהרגו את חור בגלל שהוכיחם, שוב לא עמדה להם התואנה הזאת שהרי הם הוכיחו במעשם כי אינם מקבלים תוכחה, ואדרבה, עתה נתעורר עליהם הקטרוג של מכירת יוסף ועיכב בעדם, ועל כן הוצרכו להביא שעיר עזים לחטאת לכפר על חטא מכירת יוסף. (משך חכמה)

 

"ויקרבו על העדה ויעמדו לפני ה' ויאמר משה זה הדבר אשר צווה ה' תעשו" (ט, ו)

רבינו האור החיים הקדוש, מביא את דבריו המפורסמים של הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, וזה לשונו: 'שויתי ה' לנגדי תמיד' הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: 'אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד. ובזה מפרש רבינו הקדוש את הפסוק 'שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט' שעל ידי שיעריך ויחשוב האדם תמיד לנגד עיניו, שהוא נמצא לפני ה', לא ימוט מדרך התורה שנקראת 'ימין' וכמו שנאמר 'מימינו אש דת למו'. ובדרך זה מתפרשים הפסוקים כאן, שכשראה משה רבנו שבני ישראל השיגו מדריגה זאת של 'שויתי', וכמו שנאמר 'ויעמדו לפני ה", אמר להם משה 'זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו' שתמשיכו להיות תמיד, בהנהגה הזאת של 'שויתי', ושתהיו תמיד חושבים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', ואז יתקיים בכם 'וירא אליכם כבוד ה".

 

"קרב אל המזבח" (ט, ז)

שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת (רש"י) תכלית קבלת התורה היה כדי להשריש בבני ישראל את מדת הבושה, ככתוב: "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" ואמרו חז"ל זו הבושה, וכן אמרו שמי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו בהר סיני, וזהו שאמר משה לאהרן : למה את בוש בבושה שלך? הרי לכך נבחרת, נבחרת כדי שתהיה לך מידת הבושה. (שפת אמת)

 

"קרב אל המזבח" (ט, ז)

ברש"י הק' שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש הרי לכך נבחרת, נראה הכוונה במילים אלו אמר משה לאהרן הרי באמת אני הייתי צריך להיות הכהן גדול אלא שהייתי בוש ולכן אמרתי לה' שלח נא ביד תשלח ולכן קיבלתי אז את ענשי שאתה נהיית כהן גדול ואם גם אתה מתבייש ואינך רוצה לשמש בכהונה גדולה או אז יצטרכו למנות אדם אחר. (מגלה עמוקות)

 

"קרב אל המזבח" (ט, ז)

וברש"י לפי שהיה אהרן בוש וכו' כתב הנועם אלימלך הבושה סימן טוב לאדם שהוא ביישן וכל המתבייש לא במהרה הוא חוטא ואהרן היה מתבייש מאוד מגודל הכנעה שהיה בו שכן דרך הצדיק שתמיד בעיניו חטאים על כל נדנוד עבירה ומשפיל עצמו תמיד ובפני רבים מוכיח את עצמו ועי"ז מכניס הרהורי תשובה בשומעים באמרם אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר והם חוזרים בתשובה שלימה, וזהו מה שאמר לו משה למה אתה בוש הרי לכך נבחרת כי ע"י שאתה בוש אתה מחזיר את האחרים בתשובה וכך ראוי לצדיק להתנהג בעבודתו, וזהו ויקרב אל המזבח שתמיד חשב אהרן שהוא צריך למזבח.

 

"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ט, כב)

מה שהיה הרה״ק ר' שלמה מסאסוב זצוק״ל דרכו בקודש להניח ידו על החולה בעת שהתפלל עבורו, וכן ראיתי איזה פעמים שהעביר ידו על האבר שכאב לחולה עד שהעמיד ידו על מקום הכאב בדקדוק, ושאל לחולה כאן כואב לך. פעם אחת שמעתי ששאל לחולה איזה יד כואב לך, כי היה נכתב בפתקא רק לרפואה שלימה על ידו, וטעה החולה ואמר יד ימיני. הניח הרה״ק ידו על יד ימינו ואמר לו אינו אמת אינני רואה שום כאב, ואמר החולה טעיתי מחמת שנבהלתי כי באמת יד שמאל כואב לי, והניח ידו על שמאלו ואמר אמת כאן כואב לך, וכמה פעמים היה זז הכאב מתחת ידו למקום אחר והרגיש הרה״ק והניח ידו למקום שהכאב מכוון. נראה לי הטעם לפי שרוב חלאים הם מן כוחות רעים דסטרא אחרא ונשמת הרשעים תדבק באדם ומזיקו, על כן כשהצדיק מצרף עמו ונותן ידו עליו במחשבות קדושות בתפילה משרה קדושה עליו, נכנע כח הרע מלפניו ונעקר, או זז מתחת ידו למקום אחר. וזה יש לרמז בפסוק 'וישא אהרן' הוא הצדיק, 'את ידו אל העם ויברכם'. (זכרון אלעזר עמוד ד')

 

"ויברכם וירד מעשת החטאת" (ט, כב)

לאחר שנשא אהרן הכהן את ידיו ובירך את העם, וכאשר העם נתברך בכל טוב – "וירד מעשת החטאת" – פסק העם מלחטוא, כי רק הצרה והמצוקה הן המעבירות יהודים על דעת קונם וגורמת את חטאיהם (אהבת ישראל מוויז'ניץ)

 

"וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם" (ט, כב)

ויש לומר על פי מה שפירש ה״כתב סופר״ זצ״ל על הפסוק ״כבד את ד' מהונך״ ודרשו חז״ל אל תיקרי מהונך אלא מגרונך, ומפרש שאם מכבד את ד' מהונך כשיש לו הון רב, שחי ברחבות, אז אין לזה חשיבות אלא מגרונך = כשגורע מגרונו וממאכלו אפילו שגם לו יש בצמצום ונותן לצדקה, לזה יש חשיבות יותר גדולה. ובזה נראה לפרש הפסוק ״וישא אהרן את ידו ויברכם״, ידו חסר כתיב שאף כשהיה חסר והיה חי בצמצום גם היה מברך לעם זהו חשיבות גדולה. (על ישראל שלום)

 

"ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ט, כד)

בשם האלשי"ך כתבו לבאר את הכתוב בפרשתנו כי מתחילה כשעדיין לא ירדה האש מן השמים והיה נראה לישראל שמעשיהם הרעים גורמים שלא ישכין הקב״ה שכינתו ביניהם, עדיין לא נפלו על פניהם באותה שעה, כי זהירות יתירה יש לנקוט בזמן כזה שלא ליפול בעצבות. ורק אחרי ש'ותצא אש מלפני ה'… וירא כל העם' – שראו עין בעין שהשכין הקב״ה שכינתו בקרבם והוריד להם אש מן השמים, אז נפלו על פניהם בגודל בושה על עצם הדבר שנתעורר ספק בלבותם אולי השי״ת לא ישכון ביניהם, כי היו צריכין להתחזק באמונה ובטחון שבודאי לא יעזבם'. (דברי שמואל)

 

"ותצא אש" (י, ב)

בביהמ"ד של הרה"ק ה'שפת אמת' זי"ע אירעה שריפה, ושלח הרה"ק לברר ממה אירעה השריפה, והייתה התשובה שסגרי' שהושלכה על הארץ גרמה כל זאת. נענה הרבי ואמר אם סיגריה אחת קטנה גרמה להיזק כל כך גדול, מידה טובה מרובה כמה תועיל קבלה אחת קטנה…

 

"ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (י, ב-ג)

המגיד מדובנא הביא משל מאלף להסבר העניין: שר אחד רצה לבנות עיר שתתייחד ביופי ותועלת לכל העולם. הוא תכנן ובנה את העיר על ידי טובי האדריכלים והקבלנים וקבע בה חנויות וגשרים, בריכות ואגמים ונטע בעיר גינות ועצים כדי שלא יחסר ליושבי העיר מאומה מכל הנאות העולם. לאחר שסיים – פנה השר ליועצו ושאל: "האם חסר בעיר דבר מה שלא עשינו"? "בוודאי" – השיב היועץ החכם "העיר מושלמת אבל חסר בה רופא". שמח השר ואמר: אין ספק! אסור לדור בעיר ללא רופא. חיפש השר את הרופא הטוב ביותר והבטיח כי שכרו ישולם ביד רחבה מקופת השר. לבסוף נמצא רופא בעל שם שידע לרפא כל חולי וכל מדווה וסוכם כי חודש הבא יבוא אל העיר בכבוד ראוי. בהגיע הזמן המיועד התקבצו מכל ערי הסביבה – נשיאים ורוזנים וכל תושביהם כדי לקבל את פני המלך המהולל. לבסוף שמעו דהרות של סוסים והרופא הגיע אל העיר בשיירה של מרכבות וכרכרות לשמחתם הרבה של כל התושבים. "האם יש מישהו שאינו חש בטוב מבין הקהל"? שאל השר. "ראשי כבד עלי במקצת" – אמר אחד הנוכחים. "הגישו אותו לרופא"! ציווה השר. הרופא ביקש כי איש זה יבוא לביתו למען יוכל להשגיח עליו כיאות ובמסירות הראויה. "כמה בר מזל הוא זה עלה בידו להיות ראשון על כן בוודאי הרופא ישתדל מאוד ברפואתו עד שלא יהיה אדם בריא כמותו הארץ…" אמרו התושבים זה לזה. לאחר שלשה ימים ששהה האיש בבית הרופא, מת האיש… בעיר קמה מהומה גדולה, כולם בזו לו ויבאש ריחו של רופא בעיני כל בני העיר. זימן השר את הרופא אליו ושאל: "אני לא מבין מה אירע? מדוע איש זה שבק חיים, והרי לא היה כל כך חולה?! ואם באמת הוא היה חולה מדוע לא הצלחת לרפאו"? ענה הרופא: "תראה, הוא לא היה חולה אנוש אלא אני גרמתי לו כך, לתועלת בני העיר. כשהגעתי ראיתי את ההתרגשות הרבה לקראתי והבנתי שכל התושבים בטוחים כי מעתה הם מחוסנים בפני כל מחלה, ובשל כך יפריזו לעצמם בשתיית יין ואכילת בשר, יביאו עצמם לסכנת חיים, ונמצא כי אני ממית יותר מאשר מחייה. לכן כאשר ראו בני העיר כי יש גם כאלו שמתים תחת ידי ימשיכו להיזהר בבריאותם כבראשונה. כן הוא גם הנמשל: לאחר שנבנה בית המקדש ראה הקב"ה כי מן הראוי להכין לעם ישראל גם "רופא" הלא הוא המשכן שירפא את כולם מכל חטאיהם. כאשר ראו בני ישראל חשבו בליבם שכעת יוכלו הם לחטוא ללא בעיה. סיבב הקב"ה לנדב ואביהוא שביום חינוך המקדש נפגעו שנכנסו שתויי יין ומיד הבינו שניתן גם למות במשכן, ועל זה אמר הכתוב: "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד".

 

"בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (י, ג)

בתקופת השואה הגיעו רבים לידי ייאוש ומחשבות לא טובות ורוחם נפלה בקרבם אך הרבי מקומרנא הי"ד נכדו של הינוקא מסטולין זי"ע עודד את הרוחות הנשברות והשתדל להמתיק את המרירות שבלבם ואמר שאחר שריפת נדב ואביהוא בר"ח ניסן אמר משה לאהרן הקב"ה דיבר אלי לאמר 'בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד' כי העם התפלאו מדוע קרה לאהרן הצדיק עונש כזה ששני בניו נשרפו אמר הקב"ה 'בקרובי' אלה הקרובים אלי ויודעים סוד שריפת בני אהרן 'אקדש' יתקדש שמי על ידיהם 'ועל פני כל העם' דהיינו אצל פשוטי העם שאינם יכולים להשיג את דרכי ה' העמוקים 'אכבד' יהיה כבד מהם הדבר להבין למה יצא הקצף דווקא על אהרן, וביקש באמרו זאת מהשומעים נהיה נא אנחנו מהקרובים אל ה' ואל נקשה קושיות עליו ובזה יתקדש שמו בעולם. (אמרי קודש)

 

"בקרובי אקדש" (י, ג)

מעשה באברך שעמד להדפיס מחדש ספר על סדר קדשים מאחד מגדולי הדורות הקודמים. שאל הלה את הגר״י קנייבסקי הסטייפלער זצ״ל האם יוכל להשמיט מהספר תשובות המחבר שהודפסו בשעתו בסוף הספר, משום שאינם מענייני קדשים. השיב לו הסטייפלער: ״יש להיזהר מקפידה של המחבר בעולם העליון״, והוסיף: ״בישיבה אחת למדו שני בחורים בעלי כשרון ובעלי גאווה. פעם העיזו פניהם ודיברו קשות נגד פירוש המהרש״א, וסופם היה שאחד מהם התדרדר ויצא לתרבות רעה, והשני השתגע רח״ל. (תולדות יעקב)

 

"וידם אהרן" (י, ג)

כתב ה"חתם סופר" בספרו "תורת משה" לבאר את ענין השתיקה של אהרן, וזאת על פי מה שכתב הרמב"ן, שהיה אהרן בוכה מקודם ועכשיו "וידם". בכיו של אהרן – אומר ה"חתם סופר" – לא נבע ח"ו מטענה כלשהי על דין שמים אלא היה על עוונותיו שגרמו את מיתת בניו. וכשאמר לו משה: "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש", כלומר שהבית צריך להתקדש על ידי מיתת צדיקים – הפסיק אהרן לבכות, מפני שאמר לו משה: "אם אתה תבכה ותראה שהם מתו בגלל עוונותיך, יוצא שהבית עדין לא התקדש, ועל כן יצטרך הבית להתקדש או בי או בך". לכן מיד "וידם אהרן". (ומתוק האור)

 

"וידם אהרן" (י, ג)

מדוע לא נאמר וישתוק אהרן, למה הקפידה התורה לומר בלשון דממה דוקא – "וידם אהרן"? פירש הגאון מאוסטרובצה זצ"ל: ארבע דרגות ישנן בבריאה: מדבר, חי, צומח, ודומם. המדבר, אם פוגעים בו, מטבעו הוא משיב פגיעה בחזרה, בדרך כלל באמצעות הדבור, ויש להזהר ממנו. החי, אם פוגעים בו, לדבר אמנם הוא אינו יודע, אך הוא עלול לתקוף את הפוגע בו, או לחלופין לברוח מפני הפגיעה. הצומח אינו יכול לדבר וגם לא לברוח, אולם הפגיעה נכרת עליו. אם כורתים את האילן, הרי שהחליף צורה וכולם רואים עליו שנפגע. רק הדומם, מה שיעשו עמו – לא יראו עליו שום שינוי. זהו "וידם אהרן" – לא הרגישו עליו מאומה! זו דרגה גבוהה ביותר, לקבל את הדין בשמחה, להאמין עד הסוף שמה שהקב"ה עושה הוא לטובה, ולברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה. (ומתוק האור)

 

"וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'" (י, ו)

מדוע כתב בלשון עתיד 'יבכו', ולא בלשון עבר או הווה? בפשטות יש לומר שכך הוא הדרך כשנסתלק צדיק רח"ל ככל שהזמן עובר מרגישים בחסרונו הגדול, אבל יש לומר עוד שהרי מעשה זה היה בר"ח ניסן וידוע שכל החודש אסור בהספד ובתענית וא"כ רק אחר ר"ח אייר יוכלו לבכות אחריהם ולכן אמר יבכו בלשון עתיד. (פני מנחם)

 

"וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת" (י, ח-ט)

מסופר על הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זיע"א, שפעם שלח עם שליח אל אחד מחסידיו שאהב את הטיפה המרה, וביקשו לבוא אליו. מיהר החסיד להגיע אל הרבי כולו ציפיה ודריכות, אמר לו הרבי שעליו להפסיק לשתות יין. התפלא החסיד ואמר: מדוע לא מסר זאת הרבי על ידי השליח? ענהו הרבי אפילו אצל אהרן הכהן כשהיה צריך לצוותו לא לשתות יין ושכר, דיבר עמו הקב"ה בעצמו ולא על ידי משה רבנו, כמו שכתוב "וידבר ה' אל אהרן לאמר וגו'".

 

"וישמע משה וייטב בעיניו" (י, כ)

פעם הסב הרה"ק רבי נתן דוד משידלובצא זיע"א על שולחן רבו הרה"ק ה"דברי חיים" מצאנז זיע"א, וה"דברי חיים" כיבדו לומר תורה. היסס רבי נתן דוד ולבסוף אמר: מה פירוש הכתוב "וישמע משה וייטב בעיניו", נראה לענ"ד שהפירוש הוא כך, בדרך כלל היה משה רבינו אומר תורה ואהרן שומע. הפעם כשאהרן אמר תורה "וידבר אהרן אל משה" וגו' "וישמע משה וייטב בעיניו" כי נוכח לדעת שיותר טוב לשמוע תורה מאשר לומר. כך יצא רבי נתן דוד משידלובצא גם ידי חובת אמירה וגם ידי חובת שתיקה.

 

"ואת החזיר… טמא הוא לכם" (יא, ז)

סיפור שסיפר הרב משה ויא שליט"א, שעוסק רבות בבירור וחקר כשרות המאכלים משרצים ותולעים, ונבין כמה חסד עשה איתנו הקב"ה לא רק מבחינה רוחנית, אלא גם מבחינה בריאותית, בכך שאסר עלינו לאכול בהמות וחיות מסוימים ותולעים. לאחר הרצאה שמסר הרב ויא במקום נידח בגלובוס, על חומר איסור מאכלים לא כשרים, ניגש אליו אדם שומר תורה ומצוות וביקש לספר לו סיפור: במוחה של רעייתו נתגלתה מחלה חמורה, בה תולעת שגדלה במח האדם, ניזונה ממוחו, וכמובן שכשהמח מצטמק האדם מפסיק לתפקד עד שהוא גווע ומת. בני הזוג ניגשו למרכז רפואי נחשב בעולם, המתמחה במיוחד בטיפול במקרים כאלו, ואחד מטובי המנתחים הצליח לאחר ניתוח מסובך להוציא את התולעת בשלב מוקדם וחיי האשה ניצלו. לאחר הניתוח קורא הרופא לבני הזוג לחדרו, ושואל אותם: "האם שמעתם על העם היהודי?" בני הזוג מנידים בראשם לאישור, והבעל מציין כלאחר יד: "אנחנו נמנים על העם היהודי, בוודאי ששמענו". הרופא מסיר את משקפי הקריאה ומביט בהם בתימהון: "לא יכול להיות שאתם יהודים". הבעל והאשה מושכים בכתפיהם, הם אמנם לא שומרים על התורה, אבל הם יהודים. זו עובדה. והרופא מסביר להם: "המחלה שהייתה לגברת נגרמת רק כתוצאה מאכילת חזיר, יהודים לא אוכלים חזיר"… בני הזוג השפילו מבט והודו בחצי-פה: "אנו אכן אוכלים"… המאורע הזה זעזע אותם, והם החליטו לשנות את אורח חייהם. ואט אט החלו לשמור תורה ומצוות.

 

"מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו" (יא, יא)

אמרו חכמינו, שהצדיקים, אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, כי גנאי הוא לצדיק שאוכל דבר אסור, ואפילו בשוגג, כי זה נכנס לתוך גוף האדם, ונעשה מטומטם ומתועב במאכלות אסורות. ובזה מבאר רבינו האור החיים הקדוש את כפל הלשון 'שקץ הם לכם, ושקץ יהיו לכם' שאפילו שאתם לא מתכוונים לאכול דבר איסור, אף על פי כן, אם אכלתם, זה משפיע לשקץ את הנפש. ועוד מפרש רבינו הקדוש, שעל ידי שאין אדם נשמר על מאכלו, סופו שבשרו נאכל לתולעים, וזהו 'שקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם' שבזה אתם גורמים שגופכם ייהפך אחר מותכם לשקץ ותולעים.

 

"ואת החסידה" (יא, יט)

"ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה במזונות" (רש"י) אם כן הלא דין הוא שהחסידה תהא עוף טהור, שהרי לפי הרמב"ן כל טומאתם של העופות היא משום אכזריותם היתרה? אמר החידושי הרי"ם ז"ל: "מאחר שהיא עושה חסידות רק עם חברותיה, ואילו מי שאינה נמנית על חברותיה אין היא מסיעת לה במזונות, לפיכך הריהי באמת טמאה…" בענייני מזונות אין להפלות בין חבר לזר. "אין בודקין למזונות". הרה"ק רבי יששכר דב מבעלז זצ"ל סיפר לקהל חסידיו עד היכן צריכה להיות הדאגה וההתמסרות לזולת – מעשה ברופא שלמד שנים את מקצוע הרפואה ועשה חיל בלימודיו, ולאחר שסיים את שנות לימודיו היה צריך לקבל תעודת הסמכה מאת רופא גדול ומפורסם, שאל הרופא הבוחן, מה היא התרופה לאדם שנפצע וקולח דמו? השיב הנבחן לוקחים תרופה פלונית והיא עוצרת את הדם. שאלו הבוחן וכשאין תרופה זו בנמצא מה יש לעשות? השיב הנבחן אפשר לקחת תרופה אלמונית והיא תעצור את הדם. שאלו שוב הבוחן ובאם גם תרופה זו אינה בנמצא? השיב הנבחן אזי לוקחים חתיכת בד מבגד ושורפים אותה ומניחים את האפר על הפצע וכך נעצר הדם. שוב שאלו הבוחן ובאם אין גם חתיכת בד בנמצא מה לעשות? נשאר הנבחן ללא תשובה ומענה. פסל הרופא את הנבחן ולא נתן לו את התעודה המיוחלת. הנבחן לא ידע מה לעשות מרוב צער, היתכן שעם כל מה שלמד שנים והתמחה במקצוע הרפואה הכל ירד לטמיון בגלל שלא ידע להשיב על מקרה כזה? אכן השיב לו הרופא הבוחן, בשעה שבד ובגד אין לשרוף בכדי לעצור את הדם, אז החובה היא עליך לקרוע בד מבגדיך אתה ולחסום את קילוח הדם, אינך ראוי לשמש בתפקיד רופא אם אין מצב החולי נוגע ללבך עד כדי שתקרע בד מבגדיך, כך צריכה להיות ההרגשה כלפי הזולת.

 

"והתקדשתם והייתם קדושים" (יא, מד)

אמר הבית אברהם, שכמו שהשיכור שותה כוס אחת ולא מרגיש כלום, ושותה עוד כוס ועוד כוס עד שנהיה 'אויס מענטש', נהיה שיכור. כך גם והתקדשתם, תהיה בקדושה ועוד קדושה, ועוד עבודה – עד שתהיה קדוש. (באר הפרשה)