ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת תולדות – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (כה, יט )

פירוש רש"י "יעקב ועשו האמורים בפרשה". יש מפרשים שכונת רש"י הוא שיעקב ועשו האמורים כאן בפרשה אחת אבל הם מובדלים, "פרשה" הוא לשון הבדלה. המעלה של יעקב לגבי עשו הוא יותר משאר האבות שיעקב נולד תאום מעשו, והוא היה כל האפשריות להיות גם בטבע כמוהו, ואף על פי כן הוא יצא "יעקב איש תם יושב אוהלים". וגם "יצחק" לגבי ישמעאל הוא מעלה גדולה מאד, ובכל אופן יש נפקא מינה דישמעאל לא נולד עם יצחק ביחד כמו יעקב ועשו, וכדי להבין מהו המעלה בזה יש להמתיק במשל שראיתי מעשה במלך גדול, רם ונשא, שזכה לביקורם של שלוחי הקיסר האדיר, המושל במעצמה שמעבר לים. שני שרים מחצר הקיסר הגיעו, ובידם תשורת הוקרה וכבוד, מנחת ידידות: שתי קופסאות זהב מגולפות בעדינות, מלאכת מחשבת של פיתוחים מרהיבי עין, ושתיהן חתומות בחותם הקיסר. שבר המלך את החותם, ונשימתו נעתקה: בכל קופסה, על מצע קטיפה, נח לו יהלום זוהר בגודל ביצה, יהלום מלוטש, זורק ניצוצות אור לכל עבר, מדהים ביפיו. בקופסה האחת יהלום תכלכל, על מצע ארגמן, ובשניה יהלום ורדרד על רקע כחול עמוק. שני יהלומי כתר, שערכם לא יסולא בפז. שמח המלך והתפעל ואמר לשלוחים: "המתינו בחצר מלכותי, היו נא אורחי, עד שאכין תשורה נאה לשלוח למלככם הקיסר". חשב המלך מה אשלח, יהלומים כאלו – הן לא אמצא דוגמתם ולא אשיג תמורתם אך זאת יכול היה לעשות: ציוה על אמניו להכין שתי קופסאות זהב יפות עוד יותר, מגולפות פיתוחי עלעלים וזלזלים ועלי כותרת מרהיבים, כאשר לב הפרחים אבני חן יקרות ונדירות. הורה לטבחיו לרקוח מגדנות מתוקים, מעוררי תיאבון וטעימים למאוד. כל הרואה מושיט אצבע ללקק, וכל הטועם רוצה עוד ועוד. הורה למלא את הקופסאות באותן מרקחות וחתמן בחותמו. ואמר לנפשו: הקיסר כיבדני ביהלומים יקרים, אך קרים וקפואים, שאין הנאתם אלא בראיה בלבד. ואני אכבדו במרקחות מעדנים, אשר אין כמותן, וטעמן כצפיחית בדבש, קרא לשני השרים ומסר בידם את הקופסאות, וצרף מכתב תודה והוקרה, ידידות והערכה לקיסר הנודע לתהילה. פנו השלוחים לשוב לארצם ותהו: מה היא תשורת המלך, מה שלח עמנו לקיסר, לבסוף, לא עמד אחד מהם בניסיון, ובאישון לילה, כאשר נם חבירו את שנתו, קם בלאט, הדליק את הנר, הוציא את הקופסה מעטיפתה, ובידיים רוטטות שב את חותם המלך. המכסה נפתח והריח העז היכה באפו, ריח מתוק ומשכר. בחמדה הושיט אצבעו וטבל במרקחת, הושיט לפיו, ואורו עיניו. מרקחת כה טעימה, לא טעם מעודו. שפתיו רטטו, ועיניו נצצו. הושיט שוב את אצבעו ולפתע נותרה האצבע תלויה בחלל האויר. נזכר האיש במלכו, בקיסר האדיר שאותו משרת הוא בנאמנות. נזכר, שיהיה עליו להתייצב לפניו ולדווח לו על שליחותו ולהראותו את מתנת המלך. ומה יגיש קופסה ריקה, ובה שירי מרקחת, הן מורד במלכות הוא ומועל בשליחותו. הכהו ליבו ומיהר לסגור את הקופסה ולהשיבה למעטפתה. הגיעו השנים לעירם והתייצבו לפני הקיסר. פתח הקיסר את האריזה והתפעל מהקופסאות הנפלאות. אף הבחין, כי באחת מהן חותם שלם, ובשניה שבור. הביט בשר וזה החויר והשפיל עיניו. פתח הקיסר את המכסים וניחוח משכר ומגרה נישא בטרקלין. טעם הקיסר עוד ועוד, וקרא גם לקיסרית וליורש העצר, ובתוך דקות מספר לא היה מאומה, זולת זיכרון מתוק של מעדן נפלא. הורה הקיסר: "תנו לשר פלוני" זה שהביא את החותם שלם "אלף זהובים, שכר טרחתו ונאמנותו". זהרו פניו של השר, ורעהו רעד לשמע פסק דינו. "ולשני", אמר המלך, "תנו עשרת אלפי זהובים, שכר טרחתו ונאמנותו". הלה לא האמין למשמע אזניו. כסבור היה, שדמיונו מתעתע בו ואולי חמד הקיסר לצון. אך לא, הקיסר האיר לו פניו ואמר: "כן, כשראיתי את החותם שבור, הבנתי שמעלת בשליחותך, ואמרתי בליבי, כי בן מות אתה, אבל כשפתחתי את המכסה והרחתי את הריח המגרה והמשכר, וראיתי שהתכולה חסרה כטבילת זרת בלבד וטעמתי גם אני בקצה הזרת, והתעורר תאבוני לטעום עוד ועוד, עד כלותי את המעדן ראיתי, כי משלת ביצרך ומשכת ידך מפני מה, מפני פחדי ויראתי, ומפני נאמנותך ומסירותך. ובוודאי ניחמת על הפתיחה והצטערת על הטעימה. כשראיתי זאת, אמרתי לנפשי: הן נאמן אתה יותר מרעך. מי יודע אם הוא היה שולט בנפשו לאחר הפתיחה, כמוך. לפי זה מובן למי יותר קשה ליעקב עם עשו או יצחק עם ישמעאל, ובזה מובן גם שבא הפסוק להודיע שהוא אחות לבן ובת בתואל הארמי.

 

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" (כה, יט )

יצחק סבור היה תמיד שהוא אינו כלום, אלא "בן אברהם", תלה הכל רק בזכות אביו, ואברהם שוב היה חושב שלא עשה ולא פעל כלל בעבודת הבורא, ואין לו זכות מצד עצמו אלא זאת שהעמיד בן הגון "אברהם הוליד את יצחק". זה היה דרכם בקודש, שהם לא ראו עצמם כדאים בעיניהם, אלא או זכות אבותם בידם, או זכות בניהם. (הרה"ק ר' יחיאל מאלכסנדר)

 

"ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עש ו" (כה, כו )

צ"ע למה תפס יעקב את עקב עשו לעכבו? הרי אחרי ששמעו את התשובה 'ורב יעבוד צעיר' הרי כל אחד רצה להיות אחרון? אלא הכוונה היא כך, זה שיעקב שהיה מאחור לא יכול לצאת מפני שעשו עכבו, זה מובן, אבל עשו שהיה בחזית, שהיה הראשון ליציאה מי עכבו לצאת? התשובה היא, שעשו לא רצה לצאת מפני שרצה להפריע ליעקב לצאת לביהמ"ד, וכן יעקב אבינו שידע שעשו רץ לעבודה זרה, תפס אותו, לעכבו שלא ילך לע"ז. (הרה"ק ר' יחזקאל מקאמזיר זי"ע)

 

"ויגדלו הנערים" (כה, כז )

פירש רש"י, שכל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם, אולם כיון שנעשו בני שלש עשרה זה פירש לבתי מדרשות, וזה פירש לעבודת גילולים. להרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב היה בן, זאב שמו. היה הילד זאב ככל הילדים בני גילו, כמותם למד, וכמותם השתובב ושיחק. כאשר התקרב לגיל שלוש עשרה, פנה אביו הצדיק לסופר סת"ם מומחה, בבקשה כי יכתוב תפילין עבור בנו יקירו. ניגש הסופר למלאכה בקדושה ובטהרה וברוב רגש, לא בכל יום מזדמן לו לסופר לכתוב תפילין לבנו של צדיק הדור. כאשר סיים, בא הסופר לרבי יחיאל מיכל והראה לו את הפרשיות. שמח רבי יחיאל מיכל בפרשיות המהודרות, אולם בקשה אחת היתה בפיו לפני שתכניס את הפרשיות לבתים, הבא אותם אלי שוב. כעבור זמן בא הסופר ובידיו הבתים והפרשיות. נטל רבי יחיאל מיכל את הפרשיות בידיו והחל בוכה, בכי חרישי מעומק הלב. והדמעות דמעות קודש, גולשות לתוך בתי התפילין, והסופר רואה ומשתומם. כאשר נרגע הרבי מבכיו, היו בתי התפילין מלאות מדמעותיו. רוקן הרבי את הבתים יבש אותם פנה ואמר לסופר, עתה, רשאי אתה להכניס את הפרשיות אל תוך הבתים. בהגיע היום והנער זאב החל להניח תפילין, חל שינוי בנער ללא הכר, ליבו התמלא באהבת תורה ויראת שמים, ומאז עלה ונתעלה עד שהיה לאחד מצדיקי הדור, ה"ה הרה"ק ר' זאב מז'בריז זי"ע.

 

"אחות לבן הארמי לו לאשה" (כה, כ )

רבינו האור החיים הקדוש מעלה שאלה גדולה, היתכן שיצחק ורבקה שהיו צדיקי עולם ילדו בן רשע כמו עשיו, והרי ידוע שקדושת הבנים נקבעת לפי ההורים, ואיך יתכן שיצא מהם בן רשע כזה? ומתרץ רבינו הקדוש, שהרי אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שהנושא אשה יבדוק באחי האשה, כי רוב בנים שיוולדו יהיו דומים במעשיהם לאחי האם, ומכיון שרבקה היתה אחותו של לבן הרשע, היה מוכרח לצאת מהם גם בן רשע כעשיו. ומפרש רבינו הקדוש שלכן מוזכר כאן בפסוק שרבקה היתה 'אחות לבן' כדי שנבין מדוע ילדה בן רשע. וזה לשון קודשו: 'אומרו אחות לבן ללא צורך, ונוסף שכבר ידענו, אלא הטעם הוא, שבא ללמד זכות על רבקה בראותינו שילדה בן רשע מובהק, ותאמר איך מבטן ברוך יצא ארור, לזה אמר כי זה הוא סיבה לדבר היותה 'אחות לבן הארמי' פירוש, הרמאי, בתוספת רשע על אביו, וכבר קדמו חכמינו זכרונם לברכה 'רוב הבנים דומים לאחי האם', לטעם הידוע, ולזה יצא עשו, וזולת זה צאצאיה צדיקים היו יוצאים ממנה, כי צדקת גמורה היתה. עד כאן לשון קודשו.

 

"ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו… ויעתר לו ה"' (כה, כא)

לו ולא לה לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. (רש"י) יצחק שפל היה בעיני עצמו וסבור היה, כי בזכות עצמו איננו כדאי שתפילתו תתקבל לפני ה' יתברך, לפיכך התפלל רק "לנוכח אשתו" – כדי שיוושע בזכותה. מעתה, כאשר אמרה התורה: "ויעתר לו ה"' – הרי יש מקום לחשוב שה' יתברך אמנם קיבל את תפילתו רק בזכות רבקה, כפי רצונו לפיכך ציין רש"י: "לו ולא לה" – שהתפילה נתקבלה דוקא בזכותו הוא, משום "שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע"… (קדושת לוי)

 

"ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא" (כה, כא )

במדרש רבה "מפני מה היו אבותינו עקרות מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים". וי"ל בדרך הלצה, דהנה מדרך העולם שהבנים מבטלים אבותם מתלמוד תורה ותפילה במקריהם אשר לא טוב, ולכך אנו מבקשים שיתן לנו זרעא חייא וקיימא די לא יפסוק מפתגמי אורייתא, שנוכל להגות בתורה ובמצוות עכ"ז, שיהיו בריאים ושלמים כל הימים ולא יבטלו אותנו בדאגותיהם עליהם, כמו שכתוב ]שמות, ה', י"ט[ "לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו", ר"ל, לא תגרעו מעבודתכם ע"י בניכם דבר יום ביומו. וזהו שהיו עקרות כדי שיוכלו להתפלל בדעה מיושבת, כי הקב"ה מתאווה לתפילתם של הצדיקים. (תפארת שלמה)

 

"ויקראו שמו עשו" (כ ה, כה)

מספרים על הרה"ק רבי משה חיים אפרים מסדליקוב זיע"א בעל "דגל מחנה אפרים" נכדו של הבעש"ט הקדוש זיע"א, שנזדמן פעם לפונדק אחד עם סופר משכיל, הקניטו הלה ואמר לו: כבודו הוא אמנם נכד הבעש"ט, אך דומני שלי יש יותר חסידים מאשר לכבודו. נענה הצדיק ואמר: אין תימה בדבר, בפרשתנו כתוב "ויקראו שמו עשו" פירש רש"י הכל קראו לו כן, ואילו "ויקרא שמו יעקב" הקב"ה קראו כן. את עשו הכל מכירים, ואילו את יעקב מכיר רק הקב"ה.

 

"ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה" (כו, יב )

שואל רבינו האור החיים הקדוש מה התוספת במילים 'ויברכהו ה' ? ומתרץ, שמכיון שאמרו חכמינו שבדבר שהוא מדוד וספור, המזיקים יכולים לשלוט ולפגוע, וכלשון חכמים 'אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין', אם כן כאן שנאמר מספר מדוייק של 'מאה שערים' יש חשש שיפגע, ולכן היה כאן ברכה מיוחדת מאת ה' שלא יהא שליטה על דבר המנוי. ובספר 'ראשון לציון' מחדש רבינו הקדוש, שאם האדם מתפלל כראוי על עשירות והצלחה, הברכה שורה גם בדבר המדוד והמנוי, ולא רק שלא ינזק חס ושלום, אלא ימצא בו יותר ממה שהיה. וכמו כן, יצחק אבינו היה מתפלל על הצלחתו, ולכן בירכו ה' כפי תפילתו, והצליח פי מאה ממה שהשקיע. ובפרשת פקודי שואל רבינו הקדוש האיך ספרו את נדבת המשכן שהביאו בני ישראל, והרי אין הברכה שורה בדבר המנוי ? ומתרץ רבינו הקדוש וזה לשון קודשו: 'כי מנין זה אדרבה מנינו תביא הברכה, כי כל פרט שירבה במספר תגדיל הזכות, ותסובב הברכה למרבה, והטעם, להיותו של המשכן, עד כאן לשון קודשו . כלומר: אם הספירה הוא לצורך מצוה אין בו חשש נזק, אלא אדרבה תביא לו ברכה, ולכן גם אם סופר ממונו כדי לתת מזה צדקה ומעשרות, יבוא לו ברכה מרובה בעזרת ה'.

 

"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות ויקרא את עשו בנו הגדול" (כז, א)

בפרשתינו מסופר על הברכות שחפץ יצחק לתת לבנו עשיו, ונשאלת השאלה הרי גם אם הצליח עשיו לרמות את אביו יצחק, הרי בכל זאת ידע יצחק אבינו, שיעקב צדיק גמור ויושב ולומד יום ולילה, ומדוע העדיף יצחק לברך את עשיו ? רבינו האור החיים הקדוש מתייחס לענין, וזה לשונו: 'טעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למדת הטוב ויטיב דרכיו כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב, ואפשר שהיה מועיל'. האוה"ח מוסיף וציין את דברי המדרש, שעשיו רצה להתחתן עם 'דינה' בתו של יעקב אבינו, ויעקב אבינו מנע זאת ממנו, ובסופו של דבר נענש יעקב על כך, ולכן נלקחה לשכם בכוח על ידי חמור בן שכם. כי היה אפשרות על ידה להחזיר למוטב את עשיו. בהמשך הפרשה, לאחר שיעקב לקח הברכות במרמה נאמר 'ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת הוא לך אבי ברכני גם אני אבי וישא עשו קלו ויבך' ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל'. שואל האוה"ח מדוע הוצרך להזכיר כאן שיצחק היה אביו ? ומתרץ, 'נתינת טעם למה חזר לברכו, לצד רחמי אב כשבכה נכמרו רחמיו'. כלומר: עשיו לא היה ראוי לברכה, אבל יצחק נכמרו רחמיו עליו מחמת בכיותיו, ולכן מוזכר כאן 'ויען יצחק אביו' – כי היה אביו ולא יכל לעמוד בפני בכיותיו ודמעותיו .

 

"בעבור תברכך נפשי" (כז, ד )

סיפר הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ״ל: בצעירותו כשלמד בישיבת חכמי לובלין אצל הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, אירע פעם שהיתה בלילה הפסקת חשמל ועלטה שררה בכל מבנה הישיבה . מתוך תשוקתו ללמוד, נעמד ליד החלון ולמד לאור שבקע מהרחוב . והנה לפתע נכנס ראש הישיבה, רבי מאיר שפירא, להיכל הישיבה, וראהו כיצד מתאמץ ללמוד. הוא התרגש מאד ובירכו שלא יצטרך להרכיב משקפיים במשך כל ימי חייו. וכך הוה .

 

"בעבור תברכך נפשי" (כז, ד )

כשעמד פעם הגה״צ רבי ראובן קרלינשטיין זצ״ל לפני ניתוח קשה באמריקה, החליט ללכת לקבל ברכה מצדיק [כאמרת חז״ל (ב״ב קטז.) ״כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים״]. הוא נסע במיוחד מבני ברק לירושלים, והגיע לעיר העתיקה לישיבת אש התורה לבקש ברכה מהיהודי שישב שם ולמד בהתמדה, שמו אורי זוהר . הוא נכנס לבית המדרש וראה שיושב עם טלית ותפילין ולומד בהתמדה עם החברותא. לא רצה להפריע. ברגע שקם ממקומו ניגש אליו רבי ראובן ואמר לו: ״רבי אורי, אני צריך לעבור ניתוח לא קל בארה״ב אני הולך לצדיקים. וגם אליך באתי לקבל ממך ברכה״… רבי אורי הסתכל עליו בתמהון: ״רבי ראובן טעית בכתובת. אינני נותן ברכות. לשם כך צריך ללכת לצדיקים, לחכמים, לא אלי. אף אחד לא מבקש ממני ברכות״! רבי ראובן הסביר עצמו: אני מגיע במיוחד מב״ב לקבל ברכה ממך, משום שפעמיים בשבוע אני נוסע מבני ברק לבת-ים ועובר בדרך בכביש גהה שעוברים בו כשישים ריבוא איש. ועל הכביש, באחד הצמתים, תלוי שלט ענק באותיות ענקיות שא״א לא לראות וכתוב בו : ״אורי זוהר, אחרי הכל, גלה לנו הכל, מדוע עזבת את הכל״? (=הוא עזב את כל הזוהמה של הבלי העולם הזה ושב בתשובה שלימה). ״אם זכיתם לקדש כך שם שמים" – הפטיר לו רבי ראובן – ״אזי צריך אני ברכה ממך״! כשנוכח רבי אורי לראות שהוא בהחלט רציני, נאות לברכו מכל הלב.

 

"ותיקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול… ותלבש את יעקב בנה הקטן" (כז, טו)

יעקב ועשו תאומים היו. מדוע אפוא הכתוב קורא לעשו 'הבן הגדול', וליעקב 'הבן הקטן'? על שאלה זו מצאנו תשובה נפל אה של הרבי מזוויעהל זצ"ל, תשובה מאלפת ומעודדת, והוא הסבירה במשל. ילד ראה שהוריו מודאגים. מה קרה? סבא נפל ונחבל. ביום השני החמיר מצבו של הסב וכוחותיו עזבוהו. ביום השלישי עלה חומו, והרופא אף הוא היה מודאג. ביום הרביעי חדל הסב לדבר, ובבית שררה אווירת נכאים קודרת. לפתע החל הנכד לבכות בכי תמרורים, שהדהד שבעתיים בדממה העצובה. חרדו כולם ושאלוהו: "מה קרה, ולמה תבכה? " "איך לא אבכה", קרא הילד, "ואני חושש לחייו של אחי הקטן. הוא נופל כשמתחיל ללכת, חולה ויש לו חום, ואינו מדבר…" . צחקו הכל ומיהרו להרגיעו: "לא, בכך אין כלום. ילד קטן נופל בלכתו עד שהוא גדל ולומד לצעוד. ואם חולה הוא במחלת ילדות, יבריא ויתחסן. ואל דאגה, עוד ילמד להגות מלים". זה ההבדל בין הגוי עשו 'הבן הגדול' לבין היהודי יעקב 'הבן הקטן'. עשו הוא בגדר "גדול", שאם ניכרים בו סימני מחלה, השחתת מדות ועיוות מעשים, אין כל תקווה שיירפא מהם, וידרדרוהו עד לאבדנו. אבל יעקב, משול הוא לבן הקטן, שגם אם יש בו חסרונות, גם אם יש בו עוונות, הוא יגדל ויירפא מהם, יתבגר ויתחסן, ישוב בתשובה וייטיב את דרכו. יתקרב אל בוראו ויחסה בצילו.

 

"יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי " (כז, מא )

יש לומר הטעם למה דווקא בימי אבל אביו יהרוג אותו, לפי שאמרו חז"ל (סוטה) תורה מגנא ומצלי, ואבל הרי אסור בלימוד תורה, ויצחק אמר לעשו 'והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך' ובימי אבלו אינו יכול לעסוק בתורה ואין דבר המגין עליו, לפיכך תלה הדבר בימי האבל, ומטעם זה אמרו חז"ל (ברכות) האבל צריך שימור, כי אז אין את התורה שתגן עליו . (זכרון ישראל)

 

"ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם" (כח, ד)

היה מעשה באדם עשיר מאוד שקוראים לו מיסטר מן. הגיע לעירו רב גדול שהתרים כסף לישיבות בארץ ישראל. הגיע הרב לביתו של מיסטר מן וביקש תרומה. מיסטר מן העשיר ענה בצורה בוטה "אני לישיבות לא נותן כלום"! למרות הדרישות וה פצרות יצא הרב בראש מושפל ומיסטר מן טרק בפניו את הדלת בגסות, אחרי שסגר הציץ מיסטר מן מהעינית של הדלת לראות את פרצופו של הרב איך הוא מגיב לביזיון, ולהפתעתו הוציא הרב פתק רשם דבר מה ושם את הפתק בתוך תיבת הדואר שעל יד הדלת והלך. פתח מיסטר מן את הדלת וקרא את המכתב ונדהם במכתב כתוב "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך…". אמר בליבו מיסטר מן אני שלחתי אותו מושפל והוא רושם לי ברכות. מיסטר מן רדף מהר אחרי הרב עד שהשיגו וביקש הסבר לעניין הזה. אמר לו הרב: מתי אברהם התברך בכלל הברכות שנאמר: "וה' בירך את אברהם בכל" רק לאחר שהוסיף לו אות ה' לשמו שנאמר לא ייקרא שמך עוד אברם אלא אברהם, הוסיף לו את אות ה'. וכן בעזרת השם, הקב"ה יוסיף לך גם את האות ה' שלא ייקרא שמך עוד מיסטר מן אלא "מיסטר המן" הרשע, ששונא תלמידי חכמים. (בשם הרב יצחק דיין)

 

"וישלח יצחק את יעקב… אם יעקב ועשו" (כח, ה )

וברש"י הק' כתב איני יודע מה מלמדנו, (זה שכתב שרבקה היא אם יעקב ועשו דמה מגיע לחדש לנו בזה הכא), ויש ליישב שכוונת הפסוק כי היות שהיה ידוע לכולם, שני בנים לרבקה ושני בנות ללבן, ואמרו הכל הגדולה לגדול והקטנה לקטן, לכן חששו יצחק ורבקה שאם יגיע יעקב ללבן, יאמר לו לבן לך שייכת הקטנה, לכן המתן עד שעשו ישא את הגדולה, ואז ימצא עשו את יעקב ויהרגהו, לכן אמרו ליעקב תאמר ללבן שרבקה היא אם יעקב ועשו, וא"כ אם תאמר בלשון הזה משמע שיעקב הגדול, ויזכה הוא בגדולה ולא יצטרך להמתין לעשו. (גן רוה )

 

מוסר השכל שנלמד ממשחק "דוקים"

פעם ראה הג"ר אברהם גנחובסקי ז"ל ילדים משחקים במשחק ה"דוקים" שבו, כידוע, כללי המשחק הם להוציא אחד אחד מבלי שיזיז האחד את חברו. אמר להם רבינו: "איזה מוסר השכל אפשר ללמוד ממשחק זה? שגם כאשר נמצאים הרבה יחדיו וצפוף מאוד… אפשר להסתדר בלי לפגוע אחד בשני כלל וכלל". (אגן הסהר עמ' 60)