ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת תולדות – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" (כה, יט )

שאל מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל: מדוע כפלה התורה באומרה יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק. והסביר: מדרכו של עולם, אם ישנו אדם עני אשר קרוב משפחתו עשיר גדול, הרי שהעני מתפאר בפני הבריות ואמור פלוני העשיר הגדול הוא קרוב משפחתו, אך העשיר עצמו מסתיר זאת ומתבייש באותי עני, וכן הדבר באב ובנו – פעמים שהאב אדם חשוב ונכבד, והבן אינו כן, ואז הבן מתפאר באביו אך האב אינו מפאר בבנו . ואולם כאשר האב והבן שניהם גדולים וחשובים, הרי שאז שניהם מתפארים זה בזה, כי כבוד הוא להם, וכן גם באברהם ויצחק – שניהם התפארו אחד בשני – יצחק היה מתפאר באברהם אביו שנאמר יצחק בן אברהם, וכן אברהם התפאר ביצחק בנו שנאמר אברהם הוליד את יצחק .

 

"ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו" (כה, כא )

וקשה מדוע היה צריך יצחק להתפלל דווקא לנוכח אשתו, וכן קשה, מדוע בהתחלה כתוב לנוכח אשתו ללא הזכרת שמה ואילו בסוף הפסוק כתוב ותהר רבקה אשתו, עם הזכרת שמה, מדוע לא הספיק לומר ויעתר לו ה' ותהר אשתו . ואפשר לומר, על פי הגמרא (ברכות לד) כשמתפללים על חברו צריך להזכיר את שמו, אבל כשמתפללים בפניו אז לא צריך, כמו שכתוב ויצעק משה לאמר א-ל נא רפא נא לה, בלי להזכיר את שמה של מרים, לכן יתכן שיצחק אבינו לא היה בטוח ששמה של רבקה תישאר רבקה, כי אולי הקדוש ברוך הוא ישנה את שמה כמו שקרה עם אברהם ושרה . אם כך, יצחק לא יכול היה להתפלל עבור רבקה בשמה, כי אולי "רבקה" כבר לא מתאים, לכן נאלץ להתפלל ישירות מולה, כי אז לא היה צריך להזכיר את שמה. ובאמת הקדוש ברוך הוא ענה לתפילתו של יצחק בלי לשנות את שם רבקה, ולכן כתוב "ותהר רבקה" כי השם רבקה אכן היה מתאים ולא היה צורך בשינוי . (פנים יפות )

 

"ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא" (כה, כא )

הגמרא במסכת ברכות (לד, ב) אומרת שכאשר מתפללים בנוכחות החולה אין צורך להזכיר את שמו, כמו שמצאנו אצל משה רבינו שהתפלל על מרים א-ל נא רפא נא לה בלי להזכיר את שמה . כאן חשש יצחק שאם יצטרך להזכיר את שמה, הרי יזכיר את שם הוריה הרשעים, והוא לא רצה להזכיר את זכרם כשמתפלל עבורה, לכן התחכם להתפלל לנוכח אשתו, בכדי שלא יצטרך להזכיר את שמה. (לנפש חיה )

 

"כי עקרה היא" (כה, כא )

הגמרא אומרת במסכת יבמות (סד, א) א"ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים, מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים. אפשר לפרש בדרך הלצה, דהנה מדרך העולם שהבנים מבטלים את אבותם מתלמוד תורה ותפלה ע"י טיפולם והדאגה למחסורם תמידין כסדרן. ועל זה אנו מבקשים שיתן לנו "זרעא חיא וקיימא די לא יפסוק מפתגמי אורייתא" שיהא זרעא חיא שלא יפסיק אותנו מפתגמי אורייתא, דהיינו שנוכל להגות בתורה ובמצות ועם כל זאת שיהיו בריאים ושלמים כל הימים, ולא יבטלו אותנו בדאגותיהם עליהם . זה הכוונה גם כאן, שהיו אבותינו עקורים כדי שיוכלו להתפלל בדיעה מיושבת בלי הפרעה של הילדים כי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.. . (תפארת שלמה )

 

"ויקראו שמו עשו" (כה, כה )

מסופר על רבי משה חיים אפרים מסדליקוב זיע"א בעל "דגל מחנה אפרים" נכדו של הבעש"ט הקדוש זיע"א, שנזדמן פעם לפונדק אחד עם סופר משכיל. הקניטו הלה ואמר לו: כבודו הוא אמנם נכד הבעש"ט, אך דומני שלי יש יותר חסידים מאשר לכבודו. נענה הצדיק ואמר: אין תימה בדבר, בפרשתנו כתוב "ויקראו שמו עשו" – הכל קראו לו כן, ואילו "ויקרא שמו יעקב" פירש רש"י, הקב"ה קראו כן . את עשו הכל מכירים, ואילו את יעקב מכיר רק הקב"ה.

 

"ויבא לו יין וישת" (כז, כה)

במדרש כתוב: מיכאל הביא לו יין מגן עדן . דפיקות עדינות נשמעו על דלת העץ המתפוררת, העני המתגורר בבית הדל, מיהר לפתח את הדלת, מה רבה היתה שמחתו לראות על המפתן את ידידו הצדיק, רבי דוד מלעלוב. ברוב שמחתו מיהר העני אל אשתו ואמר: מהרי לושי, הכיני דברי מאכל לאורחנו החשוב! הייתי כה שמחה להכין מטעמים לכבוד האורח, אך מה אעשה והבית ריק מכל, אך מעט קמח נותר לי במזווה, ענתה האשה במבוכה . בלית ברירה, יצאה האשה אל היער, וליקטה מעט עצים, היא שבה אל ביתה, לשה את הקמח במעט מים, ובשלה אותו ואת המאכל הדל הגישה אל השלחן . בשעת ערב חזר רבי דוד לביתו, וסח לרבנית: היום הייתי אצל חברי, רעיתו הגישה לנו מאכל אשר בו חשתי טעם גן עדן ! התפלאה הרבנית על דברי בעלה, ואמרה לעצמה: מכירה אני את רבי דוד כאדם הרחוק מכל מנעמי העולם, טעמם של מאכלים אינו נוגע לו כלל, איך יתכן ששם לב לטעמו של התבשיל שהוגש לפניו, וחש בו טעם גן עדן? ודאי אין הדברים כפשוטם. הלכה הרבנית אל ביתו של החבר העני, ושאלה את אשתו: אמרי לי, מהו המאכל אשר הגשת לפני בעלי כאשר ביקר אצלכם ? ענתה האשה הענייה בפשטות: אומר לך את האמת. כאשר ביקש ממני בעלי להכין דבר מאכל לכבוד האורח, לא היה לי דבר, רק מעט קמח היה לי בבית, אך לא היה במה לתת טעם בתבשיל . מה עשיתי? התפללתי לה' ואמרתי: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאין לי בבית מאומה, אך לך יש גן עדן, אנא, תן במאכל אשר אני מכינה טעם גן עדן ! תפלתך התקבלה, טעם גן עדן אכן היה בו, אמרה הרבנית בהתרגשות . (סיפורי צדיקים )

 

"ויגדלו הנערים…" (כה, כז)

וברש"י: שכל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, אולם כיון שנעשו בני שלש עשרה – זה פרש לבתי מדרשות, וזה פרש לעבודת גילולים . לצדיק רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זצ"ל היה בן ושמו זאב . היה הילד זאב ככל הילדים בני גילו – כמותם למד, וכמותם השתובב ושיחק. כאשר התקרב לגיל שלש עשרה, פנה אביו הצדיק לסופר סת"ם מומחה, בבקשה כי יכתוב תפילין עבור בנו יקירו . ניגש הסופר למלאכה בקדושה ובטהרה וברוב רגש, הן לא בכל יום מזדמן לו לסופר לכתוב תפילין לבנו של הצדיק! כאשר סיים, בא הסופר לרבי יחיאל מיכל והראה לו את הפרשיות. שמח רבי יחיאל מיכל בפרשיות המהודרות, אולם בקשה אחת הייתה בפיו: קודם שתכניס את הפרשיות לבתים, הבא אותם אלי שוב . כעבור זמן, בא הסופר ובידיו הבתים והפרשיות. נטל רבי יחיאל מיכל את הפרשיות בידיו והחל בוכה, בכי חרישי מעומק הלב, והדמעות דמעות קודש, גולשות לתוך בתי התפילין… והסופר רואה ומשתומם. כאשר נרגע הרבי מבכיו, היו בתי התפילין מלאות מדמעותיו. רוקן הרבי את הבתים, ייבש אותם, פנה ואמר לסופר: עתה, רשאי אתה להכניס את הפרשיות לתוך הבתים.. . בהגיע היום החל הנער זאב להניח תפילין, וראה זה פלא, מיד חל שינוי גדול בנער, לבו התמלא באהבת התורה ויראת שמים, ומאז עלה ונתעלה, עד שנהיה לאחד מגדולי הדור .

 

"ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים" (כה, כז )

התורה מכנה את עשו "איש יודע ציד", נשאלת השאלה מדוע כשהתורה מגדירה את מעלתו של יעקב, אין היא קוראת לו איש יודע ללמוד ? חילוק גדול יש בין בעל מלאכה, לבין העוסק בתורה, בעל מלאכה – לא ימדד אלא על פי תוצאות שמשיג, ואין משמעות לעמלו כאשר אין עמלו מניב פירות. על כן עשו הציד, לא נמדד בכך שלומד את דרכי הצידה, אלא בידיעתו וביכולתו המעשית לצוד . העוסק בתורה – אינו נמדד לפי התוצאות כלל, שהרי אין הקדוש ברוך הוא מונה הדפים אלא השעות, כלומר היגיעה והמאמץ אינן חשובות פחות מן ההשגים, על כן לא נשתבח יעקב במה שיודע ללמוד, אלא דוקא במה שהוא יושב אוהלים, כלומר עמל ועוסק בתורה, בלא שייכות וענין להצלחה . (שבט הלוי – קול דממה דקה )

 

"יושב אוהלים" (כה, כז )

אהלו של שם ואהלו של עבר (רש"י ) סיפר הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל: בצעירותו כשלמד בישיבת חכמי לובלין אצל הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, אירע פעם שהיתה בלילה הפסקת חשמל ועלטה שררה בכל מבנה הישיבה . מתוך תשוקתו ללמוד, נעמד ליד החלון ולמד לאור שבקע מהרחוב. והנה לפתע נכנס ראש הישיבה, רבי מאיר שפירא, להיכל הישיבה, וראהו כיצד מתאמץ ללמוד. הוא התרגש מאד ובירכו שלא יצטרך להרכיב משקפיים במשך כל ימי חייו. וכך הוה .

 

"ויעקב איש תם יושב אהלים" (כה, כז)

כליבו כן פיו. (רש"י ) מהפסוק "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב) דרשו חז"ל שהאדם צריך להיזהר בהתנהגותו, אפילו צדיק וישר הוא, שלא יעלה על דעת איש לחשדו בעבירה. על רבי יהודה צדקה מסופר: בישיבת פורת יוסף קיימת ספריה עשירה מאד והיא פתוחה לקהל הרחב רק בשעות מסוימות. אולם רמ"י הישיבה הצטיידו כל אחד במפתח אישי שיאפשר להם להיכנס אל הספריה בכל עת. האחד שסרב לקחת מפתח לעצמו היה רבי יהודה, אשר בכל פעם שנזקק לספר מסוים שעמד באוצר, טרח מאד להשיגו בדרך אחרת. כאשר נשאל על ידי תלמיד, מדוע אינו מצטייד במפתח? השיבו: כדי להיות נקי מחשדות. תאר לעצמך, אמר, שאי פעם יעלם ספר כלשהו מן הספריה ולא ימצאוהו, הלא יתכן שיחשדו בי כי הוצאתיו ולקחתיו עמדי, ובכדי להינצל מחשד כזה עדיף בעיני להישאר בלי מפתח. את הנוהג הזה, הפטיר, למדתי מאחד הגדולים בדור הקודם. הלה החזיק במעונו קופת גמ״ח, והיו הרבה אנשים נכנסים ויוצאים בבית זה, כי איש מפורסם היה . יום אחד ישבו אצלו מספר תלמידי חכמים והקשיבו לשיעור שלימד. לפתע קרה שהוצרך לצאת לרגע החוצה, אך לפני שעזב את החדר עמד ונעל במפתח את קופת הגמ״ח שהכילה כספים רבים. כשחזר שאל מיד את היושבים: במה חשדתוני? כלום חשדתם שאני חושד בכם פן תגנובו? וכי אתם, תלמידי חכמים מופלגים, ראויים להיחשד בכך? אלא מפני שזו דרכי כל יום לסכם בסופו את מאזן ההוצאות מול הכנסות הגמ״ח, ואח״כ אני סופר ומונה את המטבעות שבקופה, והיה כי אמצא שחסרה אפילו רק מטבע אחת, מיד אעביר מול עיני את אלו האנשים שפקדו ביום זה את מעוני, ואז עלול לחלוף בי הרהור בזק שארכו שניה אחת אולי ידכם במעל הזה… ואף שאני דוחה מעצמי מחשבה פסולה זו, מכל מקום מאותו הרהור בזק בן שניה אחת לא ניצלתי. אי לכך העדפתי לנעול את הקופה בצאתי מן החדר, כדי שלא אכשל אפילו בהרהור בזק שלא כראוי והוא בן שניה אחת ויחידה. כמוהו, השלים הגר״י צדקה, אזהר גם אני ואתאמץ עד קצה גבול יכולתי להיות נקי מה׳ ומישראל . (וזאת ליהודה )

 

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב" (כה, כח )

אצל עשיו צויין הנימוק לאהבת יצחק אליו, ואילו אצל יעקב נאמר סתם, ורבקה אוהבת את יעקב. כי כשמדובר ביעקב אין צורך להסביר ולנמק מדוע אוהבים אותו . (אוזנים לתורה )

 

"ורבקה אוהבת את יעקב" (כה, כח )

סיפרה הרבנית פינקל ע"ה (אשת הגאון רבי משה פינקל זצ"ל) כי בחתונת בתו של הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (מרת עטל) עם החתן הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל (שנתייתם מאביו ואמו) לא היו השושבינים שהובילו את החתן והכלה לחופה, הורי הכלה, רבי חיים והרבנית, כמקובל, אלא במקומם התבקשו ללוות את החתן והכלה, היא ובעלה רבי משה. מדוע לא הובילו רבי חיים שמואלביץ ורעייתו את בתם לחופה? את התשובה לכך סיפק רבי חיים, לתדהמת הרבנית פינקל, בנימוק הבא: איזה פנים יהיה לחתן רבי נחום, כאשר ילך לחופתו בלי אבא ובלי אמא, ואילו הכלה תלך לחופתה עם אבא ועם אמא? ! אלו מחשבות מצערות יתעוררו אצל החתן אודות הוריו שלא זכו להחלץ מאירופה המדממת מהשואה הנוראה. איך הוא ירגיש? אני לא מסוגל לכך ! אם לר' נחום אין אבא ואמא בחופה, אזי גם לכלה 'עטל' לא יהיו אבא ואמא בחופה ! כך ויתר רבי חיים שמואלביץ על חלומו של כל הורה, ובמיוחד מי שניצל מהמלחמה, להוביל את ילדו לחופה. על כן התבקשו רבי משה פינקל ורעייתו למלא את מקום הורי הכלה, כי מה אפשר לעשות, רבי חיים "לא מסוגל לכך", לגרום כזה צער לחתן רבי נחום… .

 

"ויאמר עשו בליבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (כז, מא )

מפני מה דחה עשו את מזימתו עד ימי אבלו של אביו? אלא היות ואבל אסור לעסוק בתורה משום ש״פקודי ה' ישרים משמחי לב״, ויצחק אמר בברכתו ״והיה כאשר תריד״ שבזמן שלא יעסקו עם ישראל בתורה אזי ״ופרקת עולו״, חשב עשו שבימי אבלו של יצחק כשלא יעסוק יעקב בתורה ולא יהיה לו דבר המגן עליו, אזי יוכל לו ״ואהרגה את יעקב אחי״. (אלשיך )