ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת תזריע מצורע – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"אשה כי תזריע" (יב, ב)

למה נסמכה פרשת תזריע לפרשת שמיני ? משיב רבי ישראל סלנטר זצ"ל: סופה של פרשת שמיני עוסק במאכלות אסורות, ופרשת תזריע עוסקת בצרעת. על מה בא נגע הצרעת? על עוון לשון הרע. בפרשיות הללו באה התורה ללמד אותנו את האסור והמותר להכניס ולהוציא מן הפה . ולאחר שהתורה לימדה אותנו בסוף פרשת שמיני מה אסור ומה מותר להכניס אל הפה; מלמדת אותנ ו התורה בפרשת תזריע, מה מותר ומה אסור להוציא מן הפה. (ומתוק האור )

 

"וביום השמיני ימול" (יב, ג)

לכאורה היו צריכים לקיים מצוה זו יותר מאוחר שאז התינוק יהיה חזק יותר, אלא שביום השמיני עדיין לא התחזק רגש האהבה והחיבה של ההורים כלפי הרך הנולד, משא"כ בגיל יותר מאוחר יש חש ש לביטול המצוה מחמת חיבת ההורים לבנם. (הרמב"ם ז"ל)

 

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (יב, ג )

במדרש מובא, פעם אחת אמר קיסר רומי לרבי תנחומא: "אולי נתחבר כולנו רומאים ויהודים – לעם אחד"? "אין כל בעיה" – השיב רבי תנחומא. בעצם יש בעיה אחת קטנה – אבל אפשר לפתור אותה בקלות… אנחנו היהודים מהולים ואיננו יכולים להדמות לכם אם תמולו גם אתם ותהיו דומים לנו. הקיסר רתח מזעם ואמר: ניצחת!!! אבל כל המנצח את המלך בוויכוח משליכים אותו לגוב האריות . תפשו עבדיו של הקיסר את רבי תנחומא והשליכו אותו לגוב האריות ובו אריות רעבים משחרים לטרף. והנה זה פלא! נשארו האריות במקומם רבוצים ולא נגעו בו לרעה. יהודי רשע מומר היה שם ואמר למלך: בוודאי אין האריות רעבים משום כך אינם טורפים אותו. אם כך – אמר הקיסר – הבה נבדוק זאת, הכנס אתה לכלוב ונראה. לא הספיק הרשע להניד עפעף ועבדי הקיסר תפשו אותו והשליכוהו לגוב האריות. תוך כמה שניות, זינקו עליו האריות וטרפוהו . לעומתו רבי תנחומא יצא מארמון הקיסר בכבוד גדול .

 

״וביום השמיני ימול בשר ערלתו״ (יב, ג )

פירש הרה״ק מבעלזא זי״ע על לשון הפיוט שאומרים בברית מילה אחרי ברכת המזון ״מיום השמיני והלאה ירצה דמו״, דכשהאב מל את בנו, על ידי זה הוברר הדבר למפרע שגם הוא בעצמו לא היה מעכב את אביו מלמולו, ממילא מיום השמיני והלאה ירצה ״דמו״, היינו דמו של אביו… זה פירוש הפסוק כאן, הכתוב בא לרמז על האב, דביום השמיני ימול גם ״בשר ערלתו״, היינו של האב, מכיון שעתה נתברר הדבר שגם הוא מסתמא היה מרוצה כשאביו מל אותו.. . (טל השמים)

 

"וביום השמיני ימול…" (יב, ג)

מדוע מספיקים שבעה ימים לקבוע שהילד בחזקת בריא, ומלים אותו ביום השמיני, ובפדיון הבן יש צורך לחכות שלושים יום? על פי רוב אם הילד חי שבעה ימים סימן שהוא בר קיימא ולא נפל, רק אצל מיעוט קטן אי אפשר עדיין לקבוע זאת לפני שלושים יום. ולכן במצוות מילה אזלינן בתר רובא, שרוב הילדים אחרי שבעה ימים בחזקת בריאים הם. אבל בפדיון הבן, שיש בו ענין ממוני, נתינת חמשת סלעים לכהן, צריכים לחכות שלושים יום, שאז הוא ודאי בר קיימא, ולא רק מחזקת רוב, כי אין הולכין בממון אחר הרוב . (מקור ברוך)

 

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (יב, ג )

מובא על הרב מבריסק רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'ייק זצ"ל: שפעם אחת התקיימה בבית שלו, ברית מילה לאחד מנכדיו. בסיומה של הברית ניגש המוהל אל הסבא – הרב ואמר: "נו… ברוך ה' שזכינו לקיים מצוות ברית מילה ועוד בבית הרב ואחד מצאצאיו". התפלא הרבי ותהה: "למה כוונתך?! האם אתה חושב שקיומה של ברית בביתי ולנכדי שונה היא מחשיבות ברית אחרת? אמשול לך משל למה הדבר דומה: על איזה מלמד תינוקות שהיה עושה מלאכתו נאמנה אולם, שכרו היה זעום וכל ימיו היה עני ואביון. והנה פעם אחת התבטא המלמד: "אם היה  לי כל אוצרותיו של רוטשילד הייתי עוד יותר עשיר ממנו": תלמידיו לא הבינו ושאלו: "למה כוונתך? המלמד השיב בחיוך: "חישבו רגע!… למעשה אם יהיו לי את כל אוצרותיו של רוטשילד, אבל בנוסף יהיה לי גם את שכרי המועט שאני מקבל בתור מלמד". כן הוא הנמשל, גם במצוות ברית המילה: מצווה זו כה חשובה לאין ערוך עד כדי שאין ערך וחשיבות כלל לייחוסו של הנימול.. .

 

 "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (יב, ג )

בגמרא (כתובות ח.) מבואר, שבסעודת ברית מילה, למרות השמחה שבקיום מצות המילה, אין לברך "שהשמחה במעונו" משום צער התינוק. וקשה, הרי אדם שאביו נפטר והוריש לו ממון, ההלכה היא שמברך שתי ברכות: "דיין האמת" על פטירת האב ו"הטוב והמטיב" על הממון שזכה בו, ואם כן גם בברית מילה, למרות צערו של התינוק יש לברך גם ברכת "שהשמחה במעונו"? ותירץ בספר "אוצר מרגליות" שההבדל הוא פשוט: כאשר האב מת, ישנו אדם אחד (היורש) שהוא גם מצטער וגם שמח – לכן באפשרותו לברך את שתי הברכות. אבל בברית מילה, יש שני אנשים שהאח ד שמח (האב) והשני (התינוק) מצטער, במצב כזה לא יכול הרב לברך ברכה המבטאת שמחה כשמישהו אחר מצטער. (ומתוק האור )

 

"אדם כי יהיה בעור בשרו" (יג, ב )

במדרש: כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו, אמר להם הקב"ה אלו לאומות העולם, אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח. צריך להבין כוונת המדרש. ונראה לפרש על פי ביאורו של המגיד ממעזריטש על מה שאומרים "משוך חסדך ליודעיך א-ל קנא ונוקם" וקשה הלא השם א-ל הוא שם של רחמים ולמה אומרים "א-ל קנא ונוקם". אלא שלפעמים כאשר המלך רוצה להעניש אדם פשוט, הוא מעלה אותו עד שיבין את גודל הפגם נגד המלך וזה עצמו הנקמה שלו, ועל זה מתפללים שאף אם חטאנו ח"ו, הנקמה תהיה על ידי ריבוי חסד ורחמים. זהו ביאור המדרש "אלו לאומות העולם" שאותם צריך להעניש בנגעים, כי אחרת לא יכירו לעולם בגדולתו של הקב"ה ולא יבואו לידי חרטה, "אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח" על ידי רוב שפע תבואו לידי תשובה וחרטה. (ייטב לב)

 

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" (יג, ב)

ה"בן איש חי" אומר שעונש הצרעת מגיע על עוון לשון הרע, או על גסות הרוח, אשר גם היא מתבטאת, בדרך כלל, על ידי הלשון. והנה, הלשון היא איבר, אשר אין בו עצמות וכל כולו אך ורק בשר . זוהי, אם כך, כוונת הכתוב: "אדם כי יהיה בעור בשרו" – מי שיש חטא בעור בשרו, כלומר באיבר שיש בו רק עור ובשר, והוא הלשון, יגיע לכך שתהיה בו "שאת או ספחת או בהרת" .

 

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" (יג, ב )

"על דרך המוסר והתוכחה, הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים ואינם חולאים טבעיים בשום פנים, לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם" (הרמב"ם, הלכות נגעים). כלומר, הרמב"ם מבאר שמטרת הנגעים הם לזעזע את נשמות ישראל ולאותת לאדם: עצור התבונן! הקב"ה מדבר אליך בשפה אחרת! מדרש זה מפנה את שימת לבנו אל ההדרגתיות של עונשי שמיים. לעולם אין העונש בא על האדם בחטף. אלא – מן הקל אל הכבד. בין עונש לעונש מעניקים לו די זמן לחשוב את חשבון מעשיו. זאת מלבד שבעת ימי התבוננות המוענקים לאדם שיחליט הכהן אם טמא הוא או טהור. לא תמיד רואים אנו בחוש את סיבת הנגעים, אך לעיתים הקב"ה מגלה לנו טפח מה"עונש" אותו קיבל האדם. הא לנו סיפור נפלא שקרה בביתו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א: בני משפחה ידועה שאחת מאחיותיהם סובלת מבעיה רפואית קשה בכליות עד שהפסיקו לעבוד ונצרכה לטיפולי דיאליזה קשים ומורכבים, החליטו להתגייס לעזרתה והחליטו לתרום לה כליה. האחים עשו בדיקת התאמה ונמצא כי ארבעה מתוכם מתאימים לתרום לאחות את הכליה החסרה. הארבעה סיכמו ביניהם להיכנס אל מעונו של מרן שר התורה ולעשות שם הגרלה מי מביניהם יזכה במצווה החשובה. האח הצעיר התלבט וחכך בדעתו ואף נטה שלא להסכים לתרום אולם בכל אופן הסכים להיכנס עם שלושת אחיו לבית מרן ולערוך את ההגרלה. ביום רביעי, י"ח בכסלו תשע"ה, נכנסו האחים וקיימו את הגורל בביתו של הגר"ח ועל פי תוצאות ההגרלה עלה כי דווקא האח הצעיר זכה במצווה… האח החל לבכות וסיפר כי יש לו משפחה עם ילדים קטנים וכי הוא חושש לעבור את הניתוח. הוא הבהיר כי מלכתחילה לא היה בדעתו לתרום אולם עשה זאת רק לאחר ששוכנע וכעת הוא מבקש לחזור בו. הסובבים היו בטוחים שמרן יורה לערוך את ההגרלה שוב בין שלושת האחים הנותרים המסכימים מרצונם לתרום, אולם להפתעת כולם התעקש הגר"ח ואמר לאח הצעיר כי כיוון שיצא הוא בגורל ולא מישהו אחר עליו לתרום את כלייתו לאחותו החולה. "אתה לא תפסיד מכך וזה יהיה לך לבריאות!" – הורה מרן בנחרצות. האח ניסה לומר שוב שהוא מפחד וחושש אך מרן שב על דבריו ואמר לו: "אתה צריך לעבור את הניתוח וזה יהיה לך לבריאות!"… ביום ראשון, כ"ב כסלו, נערך הניתוח בבית- הרפואה "בלינסון" בפתח תקווה כאשר בחדר אחד נותח האח הצעיר, שמגופו הוצאה הכליה, ובחדר השני שהתה אחותו החולה ממתינה להשתלתה. לאחר הוצאת הכליה היו הרופאים המומים משום שגילו בגופו של האח הצעיר גידול קטן ממאיר מתחת לכליה, שכבר שלח גרורות לכיוון הלבלב ולדבריהם לא היו יכולים להבחין בו ללא קיום הניתוח. הרופאים הבהירו כי אם היו ממתינים עוד קצת זמן הרי שהגידול היה מתפשט לגמרי ללבלב ולא היה ניתן לטפל בו, רח"ל. כמובן שהכליה לא הייתה ברת השתלה, והשבוע חזרו האחים לקיים גורל נוסף כדי לדעת מי מהם יזכה להיות התורם, אולם הכל יצאו בהתפעלות איך בזכות קיום המצווה ובזכות התעקשותו של הגר"ח על קיום הגורל והברכה שהעניק בעקבות כך, ניצלו חייו של האח הצעיר. הרי לנו דוגמא נפלאה, שכאשר הקב"ה מביא "צרה" על האדם, יקבל עליו דין שמיים באהבה, ותמיד יחדיר לתודעתו כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד. הכל, ממש הכל, ל… טובה! (ברכת דוד)

 

"והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים" (יג, מה)

לכאורה תיבות 'אשר בו הנגע' נראות כמיותרות . וי"ל ע"פ הגמרא (ברכות סא) יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, ואיתא (פסיקתא רבתי י"ז) אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, לכן הקב"ה שולח קודם הנגעים קודם בבית ואם לא חזר בתשובה שולח בבגדיו ורק אח"כ אם לא חזר שולח בגופו. כל זה באדם שגופו חביב עליו מממונו אבל מי שממונו חביב עליו מגופו אז ג"כ מתנהג הקב"ה ברחמים ואינו שולח הנגע קודם בדבר החביב עליו אלא שולח קודם בגופו שאינו חביב עליו כממונו ורק אח"כ שולח הנגע בממונו החביב עליו יותר מגופו . זהו שאמר הכתוב "והצרוע אשר בו הנגע" היינו הנגע מתחיל בו ולא בממונו סימן שהגוף הוא אצלו הטפל וממונו הוא העיקר חביב עליו לכן ענשו הוא "בגדיו יהיו פרומים" לגלות חרפתו שעשה הממון הטפל עיקר. (לב אריה)

 

"והצרוע אשר בו הנגע" (יג, מה)

משל אמא עכבר שלחה את בנה לחפש מזון, ואמרה לו להישמר מן האויב הנורא, זחל העכבר והגיע לגל האשפה, והנה מופיע תרנגול גדול והוא מכה בכנפיו וצורח בקול, נבהל העכבר ואמר בלבו זהו השונא, משבא וסיפר דברים לאמו אמרה לו לא זהו השונא, למחרת רואה העכבר תרנגול הודו אדום מלא אף ונרגז, ברח העכבר לאמו וסיפר לה, אמרה לו גם זה אינו השונא, אלא החתול הצנוע והשקט – ממנו היזהר. והנמשל מובן מאליו. "היזהרו מן הצבועים" (סוטה כב). (ארץ החיים )

 

"טמא טמא יקרא" (יג, מה)

בגמרא (שבת סח) 'וטמא טמא יקרא' צריך להודיע לרבים צערו, פי' רש"י הוא בעצמו . למה צריך בכאן להודיע צערו לרבים יותר משאר חולאים ? כדי לתרץ נקדים מה דאיתא בפירוש רש"י פרשת וירא אצל ישמעאל 'וישמע אלקים את קול הנער' פי' רש"י מכאן שתפילת חולים יפה מתפילת אחרים עליו, ואיתא בזוה"ק מפני מה נקרא מצורע מוסגר מפני שמוסגר תפלתו בשמים, כעת מובן מדוע צריך להודיע צערו לרבים, כדי שיבקשו עליו רחמים, בשאר חולאים מוטב שיתפלל הוא בעצמו, כי תפילתו יפה משל אחרים, אבל גבי מצורע שנסגר תפלתו בפניו צריך להודיע צערו, לאחרים שיתפללו הם עליו. (מדרש יונתן)

 

"וטמא טמא יקרא" (יג, מה)

יש לומר שידוע שהצרעת באה על עסקי לשון הרע. גם איתא (קידושין ע.) 'כל הפוסל במומו פוסל', וזהו הכוונה "וטמא" מי שהוא טמא, "טמא יקרא" יקרא לאחרים בשם זה אבל באמת שהוא בעצמו כך. פעם שאלו את הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שליט״א על נדיב שחפץ לתת תרומה נכבדה לאחד משני ענינים: או לתת תרומה כדי לקנות אמבולנס, או לתת תרומה לחיזוק שמירת הלשון, לאיזה דבר עדיף לתת? והשיב הגראי״ל, שאם יתנו לשמירת הלשון לא יצטרכו אמבולנס, כי בהכרח שיהיו פחות צרות בכלל ישראל, ולכן מציע שיתן לשמירת הלשון. וסיפר אחד התלמידים: פעם דיברתי עם הרב שטיינמן אודות עסקן פלוני שעשה כמה עוולות ושאלתי מה לעשות עמו. חשב הרב שטיינמן זמן מה, ותוך כדי זה נזכרתי בעוד איזה ענין שעשה העסקן ההוא ורציתי לספרו . אך הרב שטיינמן עצר אותי ואמר: אני החלטתי כבר מה לעשות עם העסקן הזה, ואני אומד בדעתי שגם מה שיש לך לספר כעת לא יוסיף לי בהערכה. ואם כן למה לי לשמוע עוד לשון הרע?! (מתוך מאמר) הכתוב בקהלת (ט, יב) אומר "כדגים שנאחזים במצודה רעה". מה היא מצודה רעה? וכי יש מצודה טובה? אומרים רבותינו: "מצודה רעה היא חכה". מבאר הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל: יש כמה שיטות לתפוס דגים: שיטה אחת – הדייג פורס רשת בים ובתוכה אוכל. הדג רוצה לתפוס אותו ונתפס ברשת במצודה. הדרך השניה היא החכה. כל המצודה היא בסה"כ מסמר עקום. מניחים בקרס חתיכת לחם או דג קטן, הדג בא לתפוס את הפיתיון, ופיו נתפס. למעשה, הגוף של הדג נמצא בים. הוא לא תפוס! מה תפוס? הפה תפוס. יש אנשים שרחמנא ליצלן היצר הרע תפס אותם מכף רגל ועד ראש, הוא החטיא אותם בעבירות חמורות. הם תפוסים בידיו. אבל יש אנשים אחרים שהיצר לא תפס אותם בכל העבירות, כל הדג נמצא בים, רק הפה תפוס. כשהפה מלוכלך – אותו אדם נתפס בגלל פיו. (אמונה שלמה)

 

"זאת תורת נגע צרעת" (יג, נט)

הקשה רבי שמשון רפאל הירש: שנינו "תינוק בן יום אחד מטמא בנגעים" (נדה מג:) והרי זו סתירה לטעם הידוע של נגעים, הבאים כעונש על עבירות שבין אדם לחבירו ? הוא מותיב והוא מפרק: כשם שצרעת בבגד האדם ובגופו משמשת לו אזהרה, כך גם הדבר בסוג הנוסף: צרעתם של ילדיו החפים מפשע. אות אזהרה היא להורים, שעליהם לבחון דרכם והליכותיהם על מנת שיוכלו לשמש מופת לילדיהם במעשיהם כשיתבגרו. ואין ספק כי נגע צרעת על מצחו של ילד, מהווה אזהרה אלקית מועילה הרבה יותר, מאשר פרח הנגע בהורים עצמם… (ממעיינות הנצח)

 

"זאת תהיה תורת המצורע" (יד, ב )

יש שנתנו טעם לשבח מדוע לוקה המדבר לשון הרע בנגע הצרעת, שבא לרמז לאדם שילמד לקח מנגע הצרעת, מה הנגוע בצרעת ירבה לחכך את עצמו עוד ועוד, ולרגע נראה לו שמיטיב לעצמו ומרגיע את כאבו, אבל באמת אינו אלא גורע לעצמו, וככל שירבה להתחכך יזיק לעצמו יותר ויותר. כיו"ב ממש המדבר לשון הרע – נדמה לו שבדיבוריו הרעים על חבירו ירוויח לעצמו, אך באמת אינו אלא כמתחכך בבשרו שאינו מועיל אלא מזיק לעצמו. (באר הפרשה) 

 

"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (יד, לד)

הקשה הרבי מפיאסצנא, בספרו 'אש קודש', אם אכן המטרה היא למצוא את המטמוניות שבקירות הבית (כדברי חז"ל הידועים), מדוע לפני כן מטמאים את הבית שבעה ימים. ברגע שרואים נגע בבית, יהיה הדין שיש לנתץ את הכותל וימצאו את האוצר. הוא מקדים שאין לנו השגה בטעמי מצוות התורה, אולם בדרך אפשר הוא מציע רעיון נפלא: כאשר יהודי לוקה בענייניו הגשמיים הוא מחזק את עצמו שהכל לטובתו. אולם כאשר על ידי שלקה הוא מתבטל מתורה ומתפילה ומעשיית רצון ה', הרי הוא נופל לעצב ואינו מקבל את הייסורים באהבה. ליהודי כזה אומרת התורה: גם כאשר הבית נטמא לשבעה ימים – סוגרים את התלמוד תורה ותינוקות של בית רבן אינם יכולים ללמוד, סוגרים את הישיבה ובחורי ישראל נרדפים על צוואר, סוגרים את המקווה ולא ניתן לקיים מצות טהרה כיאות – עדיין רצון ה' זה ולטובה הוא עושה, גם כשאיננו מבינים. בסוף, יימצא המטמון, אולם גם שבעת הימים שהבית טמא וביטול עבודת הקודש של היהודי – אף הם מאת הבורא יתברך. (הדברים נכתבו על ידי הרבי מפיאסצנא בשנות הזעם בגטו. בימים בהם לא היה שייך לקיים את רוב ככל מצוות התורה: הנחת תפילין, שמירת שבת, הימנעות מנבלות וטרפות ועוד ועוד… אם על מצב נורא כזה כתב הרבי מפיאסצנא שיש טוב אלוקי גנוז בתוכו, על אחת כמה וכמה בימינו…) (במחשבה תחילה)

 

"כבודו מלא עולם"

ה' זעזע את כל העולם, שום דבר לא כמו שאנו מכירים. זוהי תקופה של בלבול וחוסר בהירות, כל אחד מלא ברגשות צפים, רגשות של פחד וחרדה, רגשות של אי נעימות בבית, רגשות של חוסר שליטה… בתקופה כזו, או שאתה מתקדם, או שאתה חלילה הולך לאחור!!! אין אפשרות להישאר באותו מצב כפי שהיית לפני המשבר!! הזעזוע הוא כה עמוק, המצב הוא כל כך מטלטל, שלעולם לא נוכל לחזור למצב שבו היינו!! זה או לחזור אחורה – להיתפס לרגשות ולתחושת האבדון, לאבד את החשיבה הנורמלית, או להתקדם – למנף את התקופה הזו, להחיות את הנפש שלנו, ולהגיע לאמונה חזקה הרבה יותר חזקה ומוחשית!!! (נקודות של אור – ספינקא)  

 

"על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת (דברים כט, כג)"

או/וגם: – מה יישאר לנו מכל זה ? כולנו מכירים את המעשייה אודות אותה עיירה שבה התגורר הלך בשם 'מוטק'ה נאר' – מוטק'ה הטיפש. ולמה נקרא שמו כך? כי כזה הוא היה! המעשייה ממשיכה כאשר עמד אותו מוטק'ה להינשא, ובתקופה זו החלו לכנותו 'מוטק'ה חתן'… והנה, בימי השבע ברכות ראוהו למוטק'ה שבוכה תמרורים. שאלוהו: מוטק'ה! והרי זה זמן שמחה! ומדוע תבכה?? השיב להם: כעת כולם מכבדים אותי וקוראים לי מוטק'ה חתן, אבל מה יקרה מחר, כשיסתיימו ימי השמחה, הרי אז ישובו ויקראו לי 'מוטק'ה נאר'!!! — וכעת נשאל את עצמנו, הרי עוד זמן מה תיעצר המגפה, החנויות ייפתחו, הלימודים יתחדשו והחיים יחזרו איכשהו למסלולם… ואנחנו, עם מה אנחנו נצא מהתקופה הזו? האם אנו עומדים לשנות משהו בחשיבה?? האם אנו יוצאים בהבנה שיש מישהו שמחליט ומנהל ויודע טוב יותר מאיתנו?? או ששוב נחזור לרדידות ולמניפולציות ומשחקי רגשות… כאמור, כעת, היא ההזדמנות, הזדמנות שלא תחזור, להתחבר לעצמנו ולבוראנו… להישאר בני מלכים ולא חלילה ככלב השב אל קיאו. (נקודות של אור – ספינקא)