ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת תצוה – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך" (כז, כ )

רבינו האור החיים הקדוש מביא את דברי הזוהר הקדוש שכל תלמיד חכם יש לו בנשמתו ניצוץ מנשמת משה רבינו, כי משה רבינו מתלווה ומתחבר עם תלמידי החכמים שעוסקים בתורה. לכן גם מוצאים בגמרא שהיו קוראים זה לזה משה (משה, שפיר קאמרת (סוכה לט)), כי משה הוא בחינת נפש הלומדת תורה. זה גם המשמעות בדברי הזוהר 'אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא' שבכל דור ודור משה רבינו מתלווה ללומדי התורה . אומר האוה"ח הק' שזה מרומז בפסוק שלפנינו: 'ואתה תצוה' לשון ליווי וצוותא, שמשה רבינו יתחבר ויתלווה 'את בני ישראל', רק עם החשובים שבעם ישראל, כי 'ישראל' זה לשון חשיבות. ומי הם החשובים בעם ישראל, 'ויקחו אליך שמן זית זך' אלו שעוסקים בתורה הקדושה המשולה לשמן. זה לשונו של רבינו הקדוש: 'כבר ידעת כי אין חשיבות אלא באמצעות עסק התורה' .

 

"ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (כז, כ )

פסוק זה נכתב עבור הדלקת המנורה בבית המקדש, אך רמז הוא ללימוד התורה שמאירה לכל העולם. רבינו עובדיה ספורנו אף מבהיר נקודה תמוהה במקצת: בתחילת פרשת תרומה כתבה התורה שבתוך התרומות שנדרשו בני ישראל להביא, היה "שמן למאור", להדלקת המנורה. מדוע, אם כן, חוזרת התורה וכופלת ציווי זה בשנית ובאריכות? ומתרץ הספורנו, שבפרשת תרומה היה זה ציווי למלאכת המשכן בלבד, וכעת ציותה התורה שיביאו שמן כזה להדלקה לדורות עולם. בעומק דבריו, נמצא רמז נוסף: שמן הזית הזך המאיר לעולם, התורה, אינו יכול להגיע מפעם לפעם, לפי נדבת ליבם של הבריות, התורה היא כחמצן וכסם חיים לעולם ולכן צריכה התורה לכפול: "להעלות נר תמיד"! מעשה באב עשיר מאוד שהחליט לבדוק את מידת מסירותם של שלושת בניו אליו. שלח מכתבים לבתיהם של ילדיו, בכל מכתב הודיע שהוא מגיע לתקופת זמן להתארח בביתם. בביתו של הבן הבכור ביקש האב מהבן לסור עימו לחדר צדדי ושקט. משנכנסו לחדר לחש האבא: "ראה בני, אינני יודע מתי אמות ואפטר מן העולם". הבן הזדעזע, "אבא, אל תגיד ככה"… אבל האב לא התרגש: "אני רוצה לדעת מה תעשה לעילוי נשמתי אחרי שאמות" . הבן נשם עמוקות, ובקול רועד החל לומר: "אפתח כולל אברכים מצוינים לעילוי נשמתך, אתרום להם בית מדרש עם ספרים רבים, כל ההוצאות יהיו מחשבוני הפרטי, והכול כדי להרבות זכויות עבורך, אבי האהוב". האב רשם לעצמו בירכתי מוחו להוסיף מספר נקודות זכות לבנו הבכור בצוואתו . אצל הבן השני חזר התיאור על עצמו בעיקרון זהה. אבל כשהוא הסביר מה תוכניותיו, האב ציין לעצמו שהוא מדי נחפז להתפעל מהראשון. "אני אקים ישיבה לשלוש מאות בחורים מצוינים בסמיכות לקברך, קול התורה לא ישבות שם יומם ולילה. אקים מוסדות לקירוב לבבות ולעזרה וחסד. וה-כ-ל על שמך". הבן השלישי היה מסתורי כששמע את בקשת אביו, הוא הושיט לאביו תרמיל וכד מים גדול, ביקשו להצטייד בלפיד ארוך דיו ולצאת אחריו לעובי היער, שם, כך אמר, נמצאת התשובה לשאלה. האבא שראה שהבן לוקח בעצמו לפיד עבה וצפחת מים, לא חשב שיש צורך שגם הוא יסחב לפיד. הם יצאו לעובי היער, שם נכנסו למערה עמוקה וחשוכה וצעדו בה כשעתיים. לפתע נכבה הלפיד שבידי הבן, והוא ביקש מאביו שידליק את הלפיד שהביא עימו . האב החל לגמגם… "סמכתי עליך", אמר לבנו. "לא חשבתי שגם אני צריך לדאוג לתאורה". הבן שתק, באין אומר ודברים שלף לפיד חדש מתרמילו, הדליק אותו ופנה לאביו המופתע: בוא, חוזרים לבית. האבא לא ידע את נפשו. "אם הבאת עוד לפיד, מדוע ביקשת שאביא עימי גם אחד? ובכלל, למה אנחנו חוזרים כשעדיין לא ראינו מאומה?".. . הבן חייך: "רק רציתי להראות לך, אבי היקר, שאל תסמוך על אף אחד, אתה עדיין חי, וזה הזמן הטוב ביותר לדאוג לעילוי נשמתך שלך, תלמד עוד פרק משניות, עוד דף גמרא והרם תרומה נוספת לעמלי התורה. "אם תחכה לאחר פטירתך, ייתכן שכל ההצהרות הנרגשות – יתבררו כהבטחה פוליטית שניתנה לפני הבחירות".. . אחד מארבעת הדברים שחז"ל אמרו שצריכים הם חיזוק בכל יום (ברכות לב), ואולי הדבר העיקרי מביניהם, הוא תורה. התורה היא מפת הדרכים שלנו למימוש ייעודנו הרוחני הפרטי בעולם, ואל לנו לסמוך על כך שהחיים לפנינו והזמן ממתין לנו מעבר לפינה. כל עוד נר החיים דולק, נתחזק בכל עוז לנצלו ללימוד נוסף. (במחשבה תחילה)

 

"ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (כח, ב )

חסיד אחד שהיה מקושר בבחרותו לכ"ק האדמו"ר ה"בית ישראל" זצ"ל מגור, סיפר שבהיותו כבן עשרים ושתים נסע לבלגיה, לצורך מסוים. הגעתי ליעדי ביום ראשון, הוא מספר, והנה ביום חמישי, לאחר שכבר השתקעתי אצל מארחי, נשמעות דפיקות בדלת, בפתח עומד אדם המציג עצמו כמי שבא זה עתה מארץ ישראל ובידו חבילה. השליח מוסר את החבילה לידיו של הבחור, ופונה לדרכו ללא אומר ודברים . מיודענו פותח את החבילה, ומוצא שם את ה… קפוטה שלו, בגד השבת. מה התברר? בחור זה לא הקפיד ליטול עמו מארץ ישראל את הקפוטה. הרבי, שעובדת נסיעתו של הבחור לחו"ל הייתה ידועה לו, אמר למשמשו שיבדוק אצל ההורים אם בנם נטל עמו את הקפוטה, וכשהתברר שהבגד נשאר בבית, הורה לשלוח לו את החבילה לבלגיה, כדי ללמדו שגם שם בחוץ לארץ, יש להקפיד וללבוש את הבגד היהודי, כי בגדי קודש הם. הייתה זו מן הסתם זכותו של הבחור ההוא, שבינתיים גדל והקים משפחה, שהמעשה התפרסם מאוד וקבל בזמנו תהודה רבה גם בבלגיה וגם בארץ ישראל, כאשר הכל לומדים מכך שבכל מקום שאנו פונים יש לשמור על ה"בגד היהודי" ועל "הצורה היהודית".

 

"ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (כח, ד )

יש לדקדק דהכא אמר שהבגדים הם "לכבוד ולתפארת ", ואחר כך אמר 'ועשו את בגדי אהרן לקדשו ולכהנו לי' שהבגדים הם לקדש את הכהן לכהונה. יש לומר דאיתא בספרים שבגדי הכהונה מקדשים ומטהרים את הכהן לעבודת השי"ת, אבל אהרן לא היה צריך לכך, כי כבר היה קדוש מצד עצמו, כמו שנאמר (תהילים קו) "אהרן קדוש ה'", לכן כשאמר לו לעשות "בגדי קודש לאהרן 'אחיך' " אמר להם "לכבוד ולתפארת" כי לא הייתה בהם מטרה אחרת, אבל "ועשו את בגדי אהרן" סתם, שהכוונה לכל הכהנים הגדולים, שם כבר כתוב "לקדשו לכהנו לי" שעל ידי הבגדים התקדשו. (תורת משה להחת"ס )

 

"והטור הרביעי תרשיש שוהם וישפה משובצים יהיו במלואתם " (כח, כ )

מובא במדרש (תנחומא ו): בנימין בנה האבן שלו מן האפוד ישפה, יודע במכירת יוסף ושותק, וזהו 'יש – פה' – יש לו פה ושותק. שאל הרה"ק החידושי הרי"ם זי"ע, מדוע נקראת האבן של בנימין 'ישפה', ולא נקראת 'אין פה' על שסגר את פיו? וביאר שרק כשיש לאדם שליטה מלאה בחפץ ועושה בו כרצונו הוא נחשב לבעל החפץ. אך אם נעשה בחפץ שימוש כנגד רצונו, אינו יכול להיחשב כבעל החפץ. כן האדם, כשהוא מדבר דברים שאינם ראויים, ולאחר מכן מתחרט על דיבורו, הרי שהשתמש בפיו כנגד רצונו, ולכן פיו אינו ברשותו. אולם מי ששולט על פיו ושומרו לבל ידבר דבר שאינו ראוי, אז אכן נחשב שהפה שלו. לכן נקראת האבן של בנימין 'ישפה' שהיה לו פה, כי הוא שלט על פיו. ומסיבה זאת נקראת 'התורה שבעל פה' – כי חכמי התורה היו בעלים על הפה. (ילקוט מאיש לרעהו )

 

"והאבנים תהיין על שמות בני ישראל… פתוחי חותם" (כח, כא )

קשה דלכאורה היה לומר להפך, ששמות בני ישראל יהיו על האבנים, ועוד דפתוחי חותם פירש רש"י לעיל שהוא כחריצת חותמי טבעות לחתום אגרות, והלא בחותם טבעת האותיות חרוצות עליו הפוכות כדי כשיחתום יהיו על הנייר ישרות, ואם גם על אבני החושן היו האותיות הפוכות כעל חותם, האיך היו קראו אותם ? אלא נראה, שלא חקקו בעבר החיצון של האבנים, כי אז היה מקולקל זיו והדר האבנים, אלא חקקו את האבנים בצד השני למטה כלפי פנים באותיות הפוכות, ומכיוון שהיו אבנים טובות ומאירות כזכוכית, היו נראות האותיות היטב למעלה לצד הקורא, ושפיר היו ישרות. זהו שאמר הכתוב, והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, כי השמות היו נחקקים בצד האבנים שלמטה, ועיקר עובי האבן היה שוכב על אותן האותיות, וביאר הכתוב דלמה היה כן, משום פתוחי חותם, משום שהאותיות היו צריכות להיות נחקקות הפוכות כחותם, לכן הוצרכו להיות למטה כדי שהקורא יקרא אותן ישרות מלמעלה.

 

"ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת " (כח, לא)

חז"ל אמרו שהמעיל מכפר על לשון הרע (ערכין טז, א). כתב האלשיך הקדוש זי"ע: כלי הדיבור הם כלים יקרים, העומדים יותר מכל האברים האחרים לשרת בהם את ה' יום ולילה, ומי בער ולא ידע לדון קל וחומר ולומר, אם מלך אוֹתוֹ… בשר ודם ירצה להשתמש בכלי אחד מעבדיו, האם לא יזהר אותו העבד וישמר שלא יתלכלכו כליו בשום חלאה ואבק?! קל וחומר, בן בנו של קל וחומר – מלך מלכי המלכים אשר כל העולמות הוא בראם וכולם כאין נגדו, אשר בחר בפינו ולשוננו להללו ולשבחו תמיד יתר מכל חלקי גוויותינו! מי זה החי אשר לא יתן אל לבו להיזהר לבלתי טמאם, לבל ידבק בם מאומה מן החרם, כי הם כלי הקודש אשר בם ישרת את המלך הקדוש, ואיך ישרתהו בכלים צואים? ! (ילקוט מאיש לרעהו )

 

מגילת אסתר

 

"הפיל פור הוא הגורל" (אסתר ג, ז )

'תנא כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד' (מגילה יג: ) שואל ה'חתם סופר' האם לא היה נכון יותר לומר הפוך – שבשבעה באדר נולד משה – ורק לאחר מכן לומר שאף מת באותו היום! כי המוות הרי הוא זה שבא אחרון ! אומר החתם סופר: ממש לא!!! אצלינו זה בדיוק הפוך! המוות – הוא סיום החיים הקודמים, אבל הוא פתיח ולידה של חיים חדשים ומלאים יותר ! הלילה – הוא החושך שבא בסיומו של יום – והוא מבשר על תחילתו של יום חדש מלא באור! כל זמן חשוך הוא ניתוק מהאור הקודם – בשביל שנוכל לקבל את האור החדש והקרוב יותר לה'!! ! (נקודות של אור – ספינקא )

 

"כי אם החרש תחרישי… רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (ד, יד)

פעם אחת ישב רבי אברהם מטריסק בסעודת פורים ופתאום נכנס לאווירת דבקות והחל לדבר עם הקב"ה ולבקש ממנו שלא ימתין עד שהדור יהיה זכאי אלא יביא את הגאולה מיד . בתוך הדברים אמר בלשון המגילה: "אם החרש תחרישי בעת הזאת" – אם חלילה לא תגאל את עם ישראל עכשיו, אזי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" – היהודים עלולים לחשוב שישועתם תבוא ממקומות אחרים, זה יכול להיות מהנדס ויכול להיות עורך דין וכדו', אבל אז "את ובית אביך תאבדו" – התורה, שהיא מא' ועד ת' (א-ת), והתפילה שהיא ירושה לנו מאבותינו, ישתכחו חלילה . "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", סיים הצדיק, "הלוא אין מלך בלא עם"!

 

״וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו וימלא המן על מרדכי חמה״ (ה,ט)

שמעתי בשם רבי נפתלי טרופ מראדין שפירש, שדרך העולם היא, כשאדם שונא לחבירו, והשונא עובר על ידו, הרי השונא עושה עליו רושם, והוא נבהל קצת ומרגיש שלא במנוחה כל כך, אבל מרדכי 'לא קם ולא זע ממנו', מפני שהמן היה בעיניו כלא כלום, ולא עשה עליו רושם כלל, וזו כוונת הכתוב: 'וכראות המן' וגו', שראה שמרדכי אינו מחשיבו לכלום, התמלא עליו חמה . (שלמי תודה)

 

"כתבו על היהודים כטוב בעיניכם"(ח, ח )

קשה איך שייך לכתוב אגרות שניות המבטלות אגרות הראשונות הרי כתוב 'כי כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב'. ויש לומר כי באגרות הראשונות כתב בלשון הזה 'להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ועכשיו מפרש שישלח את אותם אגרות אך יעשה 'פסיק' אחר תיבות 'את כל' לפני תיבת 'היהודים' ויוצא שכך פירושו… מי ישמיד את כל? היהודים! הם יעשו זאת, וזהו ועתה כתבו על 'היהודים' דהיינו את המילה יהודים כתבו כטוב בעיניכם לכאן או לכאן וישנה המשמעות. (אלשיך הק')