ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת תצוה – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויקחו אליך שמן זית זך" (כז, כ )

ישראל נמשלו לזית, מה זית זה מוציא את שמנו רק לאחר שכותשים וסוחטים אותו, כך גם ישראל מגלים את מעלותיהם לאחר שמביאים עליהם יסורים. כן נמשלו ישראל לשמן, מה השמן אינו מתערבב בשום משקה אחר כי אם צף ועולה תמיד למעלה, כך גם ישראל עומדים תמיד למעלה מאומות אחרות ואינם מתערבבים בהם, והפלא שבדבר, שאף על פי שהם נרדפים ומעונים ביסורים הקשים ביותר, עומדים הם בכל זאת למעלה ממעניהם ואינם מתבוללים בהם. (צרור המור)

 

"כתית למאור" (כז, כ )

"כתית" כאשר מטיפים לו לאדם מוסר ומבקשים לכתת ולשבור את לבו, יש להתכוון "למאור" להאיר את פניו ולהורותו את הדרך הישרה. "ולא למנחות" אבל לא להנחיתו ולהשפילו. (הרה"ק ר' יחיאל ז"ל מאלכסנדר)

 

"להעלות נר תמיד" (כז, כ )

מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה (רש"י) בכל לב יהודי מהבהבת נקודה של אור אלוהי, לעולם אינה יכולה לדעוך לגמרי. יש רק להצית את הנקודה הזאת ולחממה, כי אז היא מתלקחת מאליה ומשתלהבת לאש מאירה… צריך רק להיות "מדליק" ואזי "שלהבת עולה מאליה"… (שיחות צדיקים )

 

"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" (כח, א )

לא להעלותו אתה מצווה, אלא לקרבו. אין למנהיג לראות עצמו למעלה מן העם אלא קרוב אליו . בזמן ריקוד של שמחה, ביקשו תלמידיו של ר' ישראל מסלנט להרכיבו על כתפיהם, והוא סירב. "לא בני", אמר להם, "אסור להעלות אדם למעלה ממדרגתו".

 

"לכבוד ולתפארת" (כח, ב )

מעשה כשנתקבל הגה"ק רבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זצ"ל לאב"ד בעיר גדולה לאלוקים וקיבלו פניו לנשק כפות ידיו הטהורות, ביקש שימתינו קצת עליו, שצריך להכין עצמו כדי שיוכל לקבל אותם. כשסגר עצמו בחדר, הרהיבו איזה אנשים ועמדו מאחורי הדלת ורצו לשמוע ולדעת מה המה הכנותיו, ולתמיהתם שמעו איך שהגה"ק זצ"ל אומר לעצמו פעמים אין מספר, שלום עליכם מורינו ורבינו, יחי אדונינו , ברוכים הבאים צדיק דורינו, וכולם עמדו משתוממים. הרה"ק שהרגיש ברוח קדשו על המתרחש, ביקש להכניס אליו את האנשים, ואמר להם האם אתם יודעים מה פירוש המשנה (אבות פ"ב מ"י) 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך', הפירוש הוא, הכבוד שחברך מכבד אותך, יהיה ערכו בעיניך, כאילו אתה בעצמך היית מכבד עצמך, שאין דבר מגונה מזה, כן יהיה בעיניך למשא ולמותר הכבוד שחברך מכבד אותך. (משיב דברים)

 

"ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (כח, ב)

בפסוק זה כתוב לעשות את הבגדים לכבוד ולתפארת, ואילו בפסוק הסמוך (פסוק ג') כתוב: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב… ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי? אלא – אומר רבי שמעון סופר – אצל פשוטי המון העם שאינם חולקים כבוד לאדם אלא לפי התלבושת שלו, כלפיהם נאמר "ועשית בגדי קודש לכבוד ולתפארת" אבל כאשר ידבר "אל כל חכמי לב" – אלו המבינים את תוכן בגדי הקודש וסוד פנימיותם, להם תאמר "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי". (על התורה )

 

"ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (כח, ב )

הכהנים היו הולכים בארבעה בגדים: כתונת ומכנסיים, אבנט ומצנפת, ותו לא. מוסיף עליהם הכהן הגדול ארבעה: מעיל תכלת ובשוליו פעמונים ורימונים, חושן המשפט עשוי זהב ובו אבנים יקרות, אפוד בד, וציץ זהב על מצחו. כתב רבינו בחיי זצ"ל, שפלא גדול היה שהמוני הכהנים עבדו בעזרה החשופה במרומי הר הבית בעיצומו של החורף הירושלמי בכתונת בד בלבד לגופם, כשהם יחפים, על רצפת השיש הקרה – איך לא היו מתים! ואולי, אולי טמונה התשובה בסיפור מעשה שהיה, חייל בצבא הצאר עמד על המשמר בקור הרוסי במקפיא ואוזניו קפאו ונשברו רחמנא ליצלן. הביאוהו למשפט – ודנוהו למלקות! ומדוע? משו ם שחייל בצבא הצאר צריך דמו לתסוס בו בחום בעמדו על משמרתו! מעשה שהיה הוא, והנמשל מובן…

 

"ועשית בגדי קודש… לכבוד ולתפארת… לקדשו לכהנו לי" (כח, ב-ג)

לא ניתן להתעלם מדברי רש"י הזועקים אלינו את שלהם: "לקדשו – להכניסו בכהונה ע"י הבגדים" כן, הבגדים, אם הם בגדי קודש ראויים, הם מקדשים את האדם! ומילים נוקבות אף יותר, בהתייחסות אלינו, מצינו במדרש: "כל זמן שהבגדים עליהם – כהונתם עליהם וקדושתם קיימת בהם. אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם" בגדים מכובדים – מכבדים ומקדשים את בעליהם, והתנועה החיצונית מעוררת את הפנימית. ומכאן נחתום בדברי השל"ה הקדוש בפרשתנו: "כשם שהלבוש מכבד את הגוף, כך הגוף הראוי מכבד את הנפש. ומחשבה יחשוב האדם, שהמלביש הגוף – יתעורר להלביש הנשמה".

 

"ואתה תדבר אל כל חכמי לב" (כח, ג)

החכמה אין מקומה בלב כי אם במוח, וראשית חכמה יראת ה' . בספר "פניני רבינו הגרי"ז" מובא רעיון נשגב מאת מרן הגרי"ז, אשר יש בו בכדי להמחיש את הדברים, מעשה באחד שנכשל באיזה עניין (הקשור בהנהגת ציבור) ובא לפני רבינו הגרי"ז זצוק"ל לשאול איך אפשר לתקן את המעוות? השיב לו הרב מבריסק זיע"א מעשה שהיה בעיר אחת, שהיה שם בעל עגלה ותיק וזקן, שעמד על משמרתו זה שנים רבות, והנה הופיע בעיר הזו בעל עגלה חדש צעיר, והתחיל להשיג את גבולו של הזקן הנ"ל. פגש בעל העגלה הזקן את הצעיר ואמר לו "הנה באת להשיג את גבולי שלא כדין, ועפ"י דין צריך אתה לעזוב את המקום הזה, אבל לפנים משורת הדין מוכן אני להסכים שתישאר בתפקיד בעל עגלה בעירנו, אבל בתנאי אחד שתעמוד אצלי למבחן אם בקי אתה בהלכות עגלונות, אם תצליח במבחן אסכים שתישאר בעיר, ואם לא תצליח עליך לעזוב את המקום". הסכימו ביניהם כנ"ל, והתחיל בעל העגלה הזקן לבחון את הצעיר ושאל אותו "מה צריך בעל עגלה לעשות כשנוסע בדרך, והעגלה עמוסה בנוסעים, והנה שקעה העגלה בבוץ, והסוסים אינם מצליחים בשום אופן למשוך את העגלה מן הבוץ? השיב העגלון הצעיר "מבקשים מהנוסעים שיורידו מהעגלות את המשאות כדי שימעט העומס שעל העגלה, ואז יוכלו הסוסים למשוך את העגלה…" ושאל העגלון הזקן "ואיך יהיה אם גם אחרי העצה הזו עדיין שקועה העגלה חזק בבוץ ואין הסוסים יכולים להזיזה? " השיב העגלון הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שירדו הם מהעגלה, כדי שתהיה הרבה יותר קלה"… המשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדיין אין העגלה זזה ממקומה?" השיב הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שידחפו את העגלה מאחריה, ועי"ז יוכלו לחלץ את העגלה מן הבוץ"… והמשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדיין אין העגלה זזה ממקומה?" השיב הצעיר "כי אז אינני יודע עצה לזה…" אמר לו העגלון הזקן "נכשלת בבחינה! וכפי שהוסכם בינינו עליך לעזוב את העיר"… אמר הצעיר "אכן, אקיים את ההסכם ואעזוב את המקום כאשר הבטחתי, אבל אבקשך שתאמר לי מה היא באמת העצה במקרה הנ"ל?" השיב לו העגלון הזקן "יקירי, באמת במצב ביש כזה אין שום עצה איך לחלץ את העגלה מהבוץ העמוק ששקעה בו, אבל בעל עגלה מנוסה נזהר מלכתחילה שלא להיכנס לבוץ שאי אפשר להיחלץ ממנו!"… (אור דניאל)

 

"ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (כח, ד )

כתב רש"י על האפוד: "לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי וכו' שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים". סיפר הצדיק הקדוש ר' יחיאל מאיר מגוסטינין זצ"ל כי בימי חורפו אסף כסף לדבר מצוה. בהגיעו לאחד הבתים, ראה שם תערובת אנשים ונשים משחקים בקובייא. כאב לבו מאד על שנזדמן לו לראות מראות כאלו, והכל חייבים בראייה. אולם כעבור עשרים שנה נזדמן לעירו גוסטינין חזן ושוחט שהציבור נהנה מתפילתו, ובאו עמו לרב שיקבלנו לחזן בעיר. כאשר הגיעו לביתו לקודש פנימה, הכירו מאז שהוא שיחק בקובייא, והבין כי מן השמים זימנו לו לראות זאת כדי שלא ייכשלו בו. ואמר כי כעת מובן לו דברי רש"י שכתב 'ולבי אומר לי', כי לרש"י נזדמן לראות אשה רוכבת על הסוס לבושה בסינר, וחלשה דעתו מדוע נזדמן לפניו מראה כזה. אבל כשהגיע לבאר את עשיית האפוד כתב 'ולבי אומר לי', כי מה שראיתי אז את השרה לבושה בסינר היה זה כדי שאבין את עשיית האפוד שהיה עשוי כסינר של הנשים, ולא לחינם ראיתי זאת . (מי הים השלם)

 

"ששה משמותם" (כח, י)

בירושלמי מובא שבאבני האפוד היה שמו של בנימין מחולק, באבן הימיני היה כתוב 'בנ' ובשמאלי 'ימין', ודורש את זה ממה שכתוב "ששה 'מ'שמותם" – מקצת שמותם ולא כל שמותם, לכן שמו של בנימין היה מחולק על שתי כתפות האפוד. ולזה אפשר לומר רמז ממה שנאמר בברכות בנימין "ובין כתפיו שכן". (משך חכמה)

 

"ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו" (כח, יב )

יש מנהיגים שלעיתים עם היבחרם וכניסתם לתפקיד, שוכחים הם את אלה אשר בחרו בהם ואת צרכיהם. אהרן שם על כתפיו את שמות שנים-עשר השבטים, כדי שלרגע לא ישכח את עול צרכיהם, ויזכור תמיד לשם מה נועד הוא לגדולה .

 

"תרשיש ושהם וישפה" (כח, כ )

מובא במדרש (ב"ר עא, ה) כי ישפה היתה אבנו של בנימין, ולפי שרחל תפסה פלך של שתיקה (שלא גילתה ליעקב שמביאים את לאה במקומה), עמדו כל בניה בעלי סוד, ונרמז בשמה 'ישפה', יש פה, ידע במכירתו של יוסף ולא הגיד. ומבאר רבינו בחיי שחשב מחשבות אם לגלות לאביו אם לא, ואעפ"כ נתגבר על יצרו ועצר את רוחו ולא גילה הדבר לאביו, ונקראת ישפה, יש פה, וזה יורה על מעלתו שאע"פ שהיה לו פה, והיה לו לגלות הדבר, שתק ולא גילה. שאל ה"חידושי הרי"ם" מגור זי"ע אם כן מדוע נקראת 'ישפה', יותר היה מתאים לקראו 'אין פה' שסגר את פיו. וביאר כי אם יש לאדם חפץ שהוא שלו לגמרי, אזי יכול לעשות בו כרצונו. מה שאין כן כשהחפץ אינו שלו לגמרי, ואין ביכלתו לעשות בו כרצונו, כי הוא מוגבל בשימושו, אין זה נקרא שלו, כי אינו בעליו והחפץ אינו ברשותו. כן האדם המדבר מה שאינו ראוי לומר, נגד רצון התוה"ק ונגד השכל הטוב, ובודאי אח"כ מתחרט על כך, נמצא שפיו אינו שלו ואינו ברשותו, הפה מדבר דברים שאינם כרצונו. אולם מי ששולט על פיו ושומרו לבל ידבר מה שאינו ראוי, נקרא שהפה שלו ויש לו פה. לכן נקראת אבנו של בנימין 'ישפה ' שהיה לו פה – כי היה שליט ובעה"ב על הפה.

 

"והאבנים תהיין על שמות בני ישראל שתים עשרה" (כח, כא )

בפרשתנו מנויות אבני החושן אותן נשא הכהן הגדול על לבו. ורבנו בחיי זצ"ל מאריך ומפרט את סגולותיהן המופלאות של האבנים, הכוחות הפלאיים שהבורא יתברך נטע בהן. בהקשר זה פעם בא אדם נרעש לפני הגאון הקדוש משינאוא, בעל "דברי יחזקאל" זצ"ל. ילדו חלה במחלה מסתורית והרופאים נלאו מלמצוא לה תרופה. אמר לו הרבי: "שמעני ואספר לך ספור". תמה האב בנו מתייסר במכאובו, הולך ודועך, מה לו ולספור, אבל הרבי פתח וספר: פעם בקש הברון רוטשילד גדול העשירים בתקופתו, להזין בעיניו באוצרות, ירד לחדר הכספות והוציא את תיבות אבני החן ומשכיות החמדה. עודו משתעשע בהן ודלת הפלדה נסגרה בנקישה, הוא מצא עצמו לכוד בחדר בלא מוצא. בחרדה נקש, דפק, צעק, ואיש לא שמע. עבה היתה הדלת ובמעמקי המרתף, בני הבית חשבו שיצא לעסקיו משלא חזר בערב, סברו שנסע לגיחת עסקים, כעבור כמה ימים, החלו לחשוש לגורלו, החפושים אחריו העלו חרס. באין ברירה הוכרז כנעדר, ובניו ירדו לחדר הכספות לאמוד את העזבון שהותיר אחריו, שם מצאו את אביהם בלא רוח חיים ובדם שהקיז מאצבעו כתב: "אני גדול עשירי העולם, מתי מרעב". ככלות ימי האבל חלקו את הרכוש, בכל הגיעו לעמק השוה, עד שהגיעו לאבן היקרה, גדולה כביצה וזוהרת בשלל גוונים, שטובו המומחים לא יוכלו לאמוד את שוויה. אמרו השולטן התורכי הוא בעל אוסף אבני החן המושלם בעולם, ומומחה מאין כמותו. רק הוא יוכל לקבוע שוויה, ואולי אף יקנה את האבן ויצרפה לאספו. קמו האחים ונסעו לתורכיה, לשאול לדעת השולטן, הגיעו לאיסטנבול בירת הממלכה, והשיגו ראיון עם השולטן, הראוהו את האבן, ועיניו נצחו בברק חמדה, אבן כה מושלמת הבוהקת בגוונים כה זוהרים, תהיה גולת הכותרת באוצרו. "מוכן אני לתת תמורתה חצי מיליון פרחים", זו המטבע העותומנית של אותם ימים, אבל הם, כסוחרים ממולחים אמרו: "מיליון ובישליק לא פחות". קדרו פני השולטן אילו היו נתיניו, היה עורף את ראשיהם, עם השולטן אין מתמקחים. אמר: "הצעתי לכם מחיר ברוחב יד, טוב ממנו לא תשיגו, ועתה לכו". והם כסוחרים ממולחים, יצאו מן הארמון, ידעו שאם אספן נלהב מפריט החסר לו ישלם כל מחיר עבורו, עלו למרכבה וצוו על הרכב לשוב על עקבותיו, בטוחים היו שהשולטן ישלח אחריהם את אנשיו. אבל השולטן איש של כבוד היה, ולא החזירם מדרכם. כשעברו את הגבול, פנו לאכסניה וישבו לחשב את דרכם. בכיו של תינוק הפריע לשיחתם, עוללו של האכסנאי חולה היה וקדח מחום, אי אפשר היה להרגיעו, נתנו לו את האבן היקרה והנוצצת שישחק בה, השתעשע בה הילד, נרגע ונרדם, והאחים יכולים היו לשוחח בשלוה. הגיעו למסקנה שתכסיסם נכשל, והשולטן צדק מחיר גבוה יותר לא ישיגו. וכסוחרים ממולחים הסיקו את המסקנה, נגשו אל הילד הישן ונטלו את האבן מבין אצבעותיו, עלו למרכבה והורו לרכב לחזור לאיסטנבול, באו לפני השולטן, והודיעו על הסכמתם. "פעלתם בחכמה" הפטיר השולטן, "הראוני את האבן", הורה. נטלה, התבונן בה, ושאל בחומרה: "האומנם מבקשים אתם להונות את השולטן, הראוני את האבן המקורית". החליפו מבטים תמהים, וקראו "זו האבן ואין בלתה". קצף השולטן: "לא תוליכוני שולל זו אבן פשוטה" אך נכרים היו דברי אמת, והוא החל לחקרם, האם החליפה האבן ידים, האם הראו למישהו שעלול היה להמירה באבן מזויפת, "לא ולא" ענו, "רק אצל התינוק היתה היא, לבטח לא החליפה". שמע על התינוק החולה וקרא: "אכן נודע הדבר" והסביר: "אבן זו סגולתה לרפא מחלה פלונית, הנחשבת כחשוכת מרפא, וכשהגעתם ומסרתם לידי העולל את האבן, שאב ממנה כל כוחה והתרפא, ועתה אבדה כל ערכה אינה שווה אפילו פרח אחד". "והוברר" סיים הרבי את סיפורו "שהבורא יתברך מסובב כל הסבות, הסדיר כל זאת כדי שאותה אבן מופלאה תגיע לאותה אכסניה נדחת ותרפא שם תינוק חולה הזקוק לה אנושות… ועתה שוב לביתך ותייחל לישועתו יתברך". זיק תקוה התעורר בלב האב, ופנה לשוב לביתו, בדרך נודע לו באקראי שרופא המלך עובר דרך עירו, בא לפניו ובקשו שיבקר אצל בנו, הגיע הרופא, אבחן את המחלה והוציא את התרופה מצקלונו. (מעין השבוע)

 

"שפה יהיה לפיו סביב… ונשמע קולו בבואו אל הקודש" (כח, לב-לה )

חז"ל אמרו כי כל אחד מבגדי כהונה מכפר על עבירה אחרת, והמעיל מכפר על לשון הרע, והנה חשיבות שמירת הלשון ומעלת כח הדיבור, רמוזים בפסוקים שנאמרו בפרשת המעיל. "שפה יהיה לפיו סביב" שצריך האדם לעשות גדר ושמירה לפיו סביב, ועל ידי כך יזכה ל"ונשמע קולו בבואו אל הקודש" שהוא נותן כח בדיבורי הקדושה שלו בתפילה – ובלימוד התורה לעשות את פעולתם הרצויה, שכן פה כזה הוא כלי שרת מהודר וחביב לפני ה'. (אלשיך הק' )

 

"ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו ולא ימות" (כח, לה )

אמר ה"בית ישראל" מגור זי"ע, רימזה התורה שאף 'ובצאתו' כאשר יוצא מן הקודש 'ולא ימות', שישאר הרושם מן הקדושה אח"כ.

 

"ולקחת את דמו וזרקת על המזבח סביב" (כט, טז)

בכל הקורבנות נותנים את הדם ואת החלב על גבי המזבח. טעם נפלא לכך אמר רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי" על פי משל: סוחר אחד הלך מביתו אל בית המדרש ולמד שם בהתמדה. באותה עת הגיע אל ביתו קונה ובקש לקנות סחורה בממון רב ובשל כך חיפש את בעל הבית. בעלת הבית סיפרה לקונה כי בעלה לומד כעת וכי ישוב אל ביתו רק בעוד כמה שעות. הקונה לא חפץ להמתין ופנה אל סוחר מתחרה ושם קנה את כל מבוקשו. כאשר שב האיש אל ביתו ושמע את אשר קרה הצטער צער רב והורה לאשתו כי אם ישוב הדבר ויישנה, תשלח מיד לקרוא לו מבית המדרש כדי שימהר לשוב אל ביתו, שהרי כרוך בכך הפסד רב. כעבור זמן הגיע אדם אחד אל בית הסוחר כדי לגבות ממנו חוב גדול שהסוחר חייב לו. זכרה האישה את אשר ציווה עליה בעלה לכן שלחה מיד שליח שיקרא לבעלה לשוב מבית המדרש. הסוחר כחץ מקשת ועד מהרה הגיע שהוא נושם ומתנשף ממאמץ. מה רבה היתה אכזבתו כאשר גילה במה המדובר… אוי לי ואבוי לי נאנח הסוחר מרה, אשתי החליפה ובלבלה את היוצרות! כאשר מאן דהוא ביקש לקנות סחורה לא קראה לי והפסדתי את הכל, ואילו כאשר הנושה בא לגבות את חובו מיהרה והזעיקה אותי לרוץ אל הבית… כן הוא גם הנמשל אמר ה"בן איש חי" ישנם שני סוגי מצוות: עשה ולא תעשה. לשם קיום מצוות אלה על אדם להשתמש בשני כוחות שיש בו: כדי לקיים מצוות עשה יש להשתמש במידת הזריזות ולמהר לעשותה, ואילו למצוות לא תעשה יש להשתמש דווקא במידת העצלות… והנה, האדם החוטא מחליף את הדברים ומבלבל את היוצרות, כאשר מדובר במצוות עשה הוא מתעצל מלקיים ומתנהל בעצלתיים… ואילו לעבירה, רחמנא ליצלן, הוא זריז מאין כמוהו. הקרבן – סיים ה"בן איש חי" בא לכפר על עוונות אלה, משום כך ציווה הקדוש ברוך הוא לתת על המזבח את הדם שהוא כח החיים והוא המעורר את מידת הזריזות ולעומתו גם את החלב המסמל את העצלות והקרירות. בסיבתם של שני כוחות אלה נגרם החטא, משום כך המבקש להתכפר נותן את שני הסימנים הללו על גבי המזבח.

 

"ושכנתי בתוך בני ישראל" (כט, מה )

מסופר על ה"שפת אמת", שבהיותו ילד קטן ניגש אליו חסיד אחד ואמר לו: יהודא אריה ליב! הנני נותן לך זהוב אחד, ואמור לי איפה דירתו של השם יתברך? מיד השיב לו הילד: הנני נותן לך שני זהובים ואמור לי איפה אינה דירתו.. .

 

"וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קדש קדשים הוא לה’" (ל, י )

המלבי"ם היה מגדולי הלוחמים בתנועת ההשכלה. בתבונתו, בעוז רוחו באהבת ה’ הגדולה שפעמה בקרבו הוא עצר את התפשטותה של ההשכלה, וסייע לרבים לשוב לתורת ה’ ולמצוותיו. בחכמתו הרבה ידע המלבי"ם גם מתי לא להגיב לדבריהם של המשכילים. אחד המקרים הללו מובא להלן: נוהג היה הגאון המלבי"ם בעירו בוקשרט, ללמוד כל ליל שבת פרשת השבוע, לפני קהל של כשלוש מאות בעלי בתים, ששאבו קורת רוח והנאה רוחנית מרעיונותיו. בתקופה ההיא השתוללה תנועת "ההשכלה" ועשתה שמות בקרב הנוער היהודי, וכמו כן, נפגעו מקצת מבעלי הבתים בנגע ה"השכלה". המלבי"ם היה, כידוע, אחד היריבים הקשים לתנועה זו, והמשכילים מצידם כל אימת שניתן להם הדבר, יצאו נגדו. היה זה בליל שבת פרשת תצוה, בהגיעו לפסוק האחרון שבפרשה. הוא פירש את הפסוק באופן שנתן "חומר" למשכילים להיתפס בו ולדבר בגנותו. בפסוק זה שבסוף "תצוה" כתוב: "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קודש קדשים הוא לה’ – רש"י מסביר כי "קודש קדשים" הכוונה היא למזבח. ואילו המלבי"ם פירש כי "קודש קדשים" הכוונה היא לאהרן הכהן. פירושו קומם כנגדו את המשכילים בעשותם "מטעמים" – הרב נוטה מפירוש רש"י. ועוד, מאימתי התורה מהללת בן תמותה בתואר "קודש קדשים"? הם התלוצצו על חשבונו של המלבי"ם, ומוקירי המלבי"ם השתתקו באין מענה בפיהם להסביר את ה"טעות"… יחד עם זאת לא העיז איש להעמידו על "טעותו" מלבדי – מספר ר’ שמעון אליהו – שאזרתי עוז ושאלתי את פיו. המלבי"ם ללא התרגשות ענני: נו, ולמי איכפת ליצנותם של המשכילים? בליל שבת הקרוב אחזור לפסוק זה. ליל שבת "כי תשא" בא, והקהל כולו דרוך היה לקראת השיעור ומצפה לראות כיצד יצליח המלבי"ם להסביר את "טעותו"… והנה המלבי"ם פותח את שיעורו באמרו: בטרם נתחיל ב"כי תשא" נחזור לפסוק אחרון של "תצוה": "קודש קדשים" – הוא אהרן הכהן!… והמלבי"ם עובר מיד לסדר "כי תשא" כדרכו, הקהל נשאר משתומם ולמחרת פונה אליו שוב ר’ שמעון אלי’: הרבי חזר על "טעותו"?… הירגע נא – עונהו המלבי"ם – אין כאן שום טעות, ומקרא מלא הוא בדברי הימים: "ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוא ובניו עד עולם". ומדוע זה – שואלו ר’ שמעון אליהו – לא הקהה רבינו את שיניהם של המשכילים שעל אף התרברבותם הרי אינם אפילו בעלי מקרא! לשם מה? – עונה המלבי"ם – "אל תען כסיל" כי אם אני אענה להם וזה יחשיב אותם למשהו ודעתם תישמע בצבור ועלול להכשיל עמי ארצות והם יחפשו עוד מצבים דומים להתלבט כדי שדעותיהם יתפרסמו וכשאינך מתייחס ובז למעליזים ולא יורד לרמתם אז גם לא נתת להם במה, ולא לוקחים אותם ברצינות וזאת כל המטרה. (מורשת אבות )