ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת תצוה – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (כז, כ)

רבי חיים מבריסק נפגש פעם עם האמרי אמת מגור, והשנים שקעו מיד בשיחה תורנית. הזכיר הרבי את המובא במדרש תנחומא: "אמר רבי חנינא סגן הכהנים, אני הייתי משמש בבית המקדש ומעשה נסים היו במנורה, משהיו מדליקים אותה בראש השנה לא היתה מתכבה עד שנה אחרת ", ותמה: "מעודי התקשיתי בהבנת דברי המדרש הללו, שהרי מצוה להדליק את המנורה מדי יום, ואיך קיימו בבית המקדש את המצוה אם המנורה דלקה כל השנה?" נענה רבי חיים והשיב מיד תשובה קולעת: "הרי פסק הרמב"ם, שהנותן שמן לתוך נר דולק חיב משום מבעיר, נמצאנו למדים אפוא, שאפשר לקים מצות הדלקה על־ ידי הוספת שמן לנר דלוק. כך גם היה במנורת בית המקדש, הנרות דלקו כל השנה, אולם מדי ערב היו מוסיפים בה מעט שמן, ובכך היו מקיימים מצות הדלקה. "

 

"להעלות נר תמיד" (כז, כ)

רבי יוסף מאיר מספינקא בעל ה"אמרי יוסף ", התאמץ למעלה מכחותיו במצות הכנסת כלה, ולמרות שהיה דחוק בעצמו היה לווה כספים רבים לנשואי יתומות בדרך כבוד. פעם שררה בביתו עניות גדולה, ואחד ממקורביו תמה בפניו: "האם אין מן הישר לסלק את החובות ולפרנס ביד רחבה את בני הבית, במקום לפאר לאחרים? " והרבי השיב: אינך ראשון בטענה זו, שכן מישהו כבר הקדים וטען לפני כך, והוא היצר הרע שנסה לשכנע אותי לקמץ ידי מלתת צדקה. אבל בוא ואראה לך את המובא במדרש רבא פרשת תצוה: "הרבה פעמים אדם מחבב בלבו לעשות מצוה, זו צדקה, ויצר הרע שבתוכו אומר, מה לך לעשות מצוה ומחסר את נכסיך? עד שאתה נותן לאחרים תן לבניך, ויצר טוב אומר לו, תן למצוה, ראה מה כתוב כי נר מצוה – מה הנר הזה כשהוא דולק אפילו אלף אלפי נרות מדליקים הימנו אור במקומו, כך כל מי שיתן למצוה אינו מחסר את נכסיו."

 

"כתית למאור" (כז, כ)

כתב רש "י: כתית למאור – ולא כתית למנחות. מובא בשם האדמו "ר רבי יחיאל מאלכסנדר זצ"ל, לרמוז מהלכה זו גם לכלל היסודי האמור לעניין חינוך בכלל ולענין תוכחה בפרט, שכאשר באים להוכיח ולהדריך את הזולת, יש להזהר לעשות זאת בנועם, ברכות ובאופן מכובד, כי רק בכך תושג המטרה. וזהו שאמרו: "כתית" – כאשר מוכיח האדם את הזולת ומבקש לכתת את לבו, יכוון את אופן התוכחה "למאור ", כדי להורות ולהאיר לפניו את הדרך הישרה, "ולא למנחות " – אבל לא כדי להנחיתו ולהשפילו… וכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ד ה "ב) "לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל, חכם גדול וזקן וירא שמים ואהוב להם שיהיה מוכיח לרבים ומחזירם בתשובה ". הצדיק רבי שמעלקא מניקלשבורג זצ"ל היה מוכיח ומעורר בדרשתו את הציבור לבכי… ואולם כשנסתיימה הדרשה והלכו איש לדרכו, היו נרגעים ושבים לשיגרת החיים, לשמחה ולעליצות, והשפעת דברי המוסר ששמעו היתה פגה מהם. אמר על כך רבי שמעלקא: הוא שאמר דוד המלך ע"ה במזמוריו (תהלים לד, יב): "לכו בנים שמעו לי " ולכאורה מדוע לא אמר "בואו בנים שמעו לי ", ולמה אמר "לכו "?! אלא התכוון בזה דוד המלך לומר, שאפילו אחר שתלכו מן הדרשה תמשיכו "לשמוע " מה שאמרתי לכם, ולא תפוג ממכם השפעת דברי המוסר. (אמירה יפה)

 

"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זית כתית למאור" (כז, כ)

כתב בעל הטורים "וכתב צוואה (מלשון ציווי) במנורה… נוהגין בכל יום ויש בהם חסרון כיס, לפיכך צריך זירוז ". והקשה האור חדש, מדוע ציווי זה נאמר דוקא על ידי משה. ותירץ משום שמשה היה נבדל מענייני העולם הזה וממחמדיו, וכפי שראינו ביציאת מצרים, כאשר כל ישראל אספו כסף וזהב, עזב משה הכל והלך להתעסק עם ארונו של יוסף, לכן רק מי שנהג בעצמו לעסוק במצוה אפילו כנגד הפסד של כסף וזהב, הוא זה שיכול לצוות ולזרז על המצוות אפילו במקום שיש בהם חסרון כיס. מכאן לימוד גדול שהרוצים להשפיע על אחרים שיקבלו את דבריהם, עליהם להוות דוגמא אישית' לנושא שבו הם מדברים עליו. בפרשת שמיני כתוב (ויקרא ט, ז) "ויאמר משה אל אהרן, קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולותיך, וכפר בעדך ובעד העם, ועשה את קרבן העם וכפר בעדם" , ופירש האבן עזרא, תחילה תכפר בעדך, בפר שלך, ואחר כך תכפר בעד העם, בקרבן שלהם, כי לא יוכל האדם לכפר על אחר, עד היותו טהור מכל חטא, וכעין מאמר ריש לקיש (סנהדרין יח) קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים'. וכן בווידוי יום הכיפורים של הכהן הגדול, בתחילה מתוודה על עוונותיו, אחר כך על שבט הכהונה, ורק לבסוף על כלל ישראל, ופירשו בגמרא (שבועות יד.) כדי שיבא הזכאי כבר ויכפר על החייב עדיין. וכן מבואר בגמרא (סוכה נו:) שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה, כלומר מה שמדבר התינוק בחוץ, הוא ממה שקלט מדבריהם ומעשיהם של אביו או אמו. וכבר המליצו על כך בספרים את הפסוק (דברים כט, כח) "הנסתרות לה' אלקינו, והנגלות לנו ולבנינו ", כלומר מה שאנו רוצים להסתיר מעשינו הטובים היינו דוקא כלפי "לה' אלקינו ", אבל לצורך חינוך ובניית צביון אישיותם של בנינו אחרינו מוכרחים "והנגלות לנו ולבנינו ", שבבית נתעסק ונתעמק בתורה בגלוי, כדי שיראו אותנו באופן של דוגמא אישית וילמדו ממעשינו. (הפרשה ה מחכימה)

 

"ואתה הקרב אליך" (כח, א)

הגר"י זילברשטיין שליט"א סיפר על מעשה שנתפרסם בלונדון, והדיו הגיעו למקומינו. מעשה שהיה כך היה: אחד היהודים החרדים והנכבדים בלונדון חזר לביתו בשעת לילה מאוחרת, והנה לתדהמתו מתקרב אליו נער פורק עול, ובידו סכין גדולה. קירב הנער אליו במהירות את הסכין לצווארו כשהוא צועק בקול מאיים ואכזרי: "או שאתה נותן את כספך או שאני נוטל את חייך… " היהודי לא איבד את עשתונותיו, הוא פנה בחביבות וברוך אל הנער ואמר לו: "בא נשב יחד על הספסל הסמוך ואתן לך מה שאתה רוצה… " למזלו הוא הסכים, ואז אמר היהודי לנער: "אתה נראה לי בחור הגון, יקר שביקרים, כה מקסים… אבל למה אתה צריך כל כך הרבה כסף? " כעת היה הנער רגוע ומרוכך יותר והשיב כי הוא צריך לשתות… ולא רק הוא אלא יחד עם חבריו, ולכן צריך את הכסף. פתח היהודי את ארנקו והושיט לו מאה ליש"ט. הוא לקח את הכסף והלך לו. למחרת בתפילת שחרית, אותו יהודי שם לב, שבין הספסלים מסתובב נער ופניו מוכרות לו… אכן זה הנער של אתמול. לפתע ניגש אליו הנער ואמר לו: "אותך אני מחפש, באתי להחזיר לך חמישים ליש"ט… " לפליאתו הרבה הסביר הנער: "מיום שנולדתי עוד לא היה אדם בעולם שאמר לי מילה טובה של הערכה. לא ההורים לא המורים, ולא שום אדם. אתה הראשון בעולם ששמעתי ממך שאני בחור הגון יקר ומקסים… לכן החלטתי שאני מחזיר לך חלק מהכסף שלקחתי ממך "…

 

"חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה…" (כח, ג)

דוגמא אמיתית לחכם לב ניתן היה לראות אצל הגה"צ רבי ירוחם ממיר זצ"ל. מסופר שפעם עלה לרכבת ותוך כדי הכניסה לקרון עם כל הדוחק והצפיפות, הבחין שנשמטה הכפפה מידו. במבט חטוף רגע לפני שהדלתות נסגרו הוא הספיק לראות אותה על הרציף כשהיא נתונה למרמס העוברים ושבים. הדלתות נסגרו ובהחלטה של השנייה האחרונה הוא זרק את הכפפה שנותרה לו החוצה – אל הרציף. הדלתות נסגרו והרכבת החלה בנסיעתה כשבבת חיוך על פניו של הרב. אחד התלמידים שצפה במתרחש, אזר אומץ, ניגש אל הרב ושאלו: "מדוע הרב זרק את הכפפה השנייה, לא די שאחת הלכה לאיבוד?!" השיב הרב: אני כבר לא יוכל להשתמש באחת, לפחות זה שימצא את שתיהן – יהנה מהן… כל אחד יכול היה להגיע למסקנה כזו, אבל שעתיים לאחר מכן… ההחלטה הזו של הרגע האחרון, מעידה שהחכמה לחשוב מה יצא לשני מזה… היא חלק ממנו. זו חכמת לב… (פניני בית הלוי)

 

"לזכרון לפני ה' תמיד " (כח, כט)

מסופר על הרה "ק רבי יהודה צבי מסטערטין זיע"א, שפעם בא אליו חסיד אחד ובכה לפניו תמרורים: רבינו הקדוש, לומד אני ושוכח, לומד ושוכח, יתן נא לי רבינו איזו סגולה מועילה שלא יהא לשר של שכחה שליטה עלי. בוא וראה – נענה לו הרבי – שכתוב "לזכרון לפני ה' תמיד ", מה נאמר למעלה בפרשתינו (כז, כ) "להעלות נר תמיד ", אף אתה תהיה מעלה בביתך נר תמיד ללמוד לאורו, ואין לך סגולה בדוקה ומנוסה נגד השכחה גדולה מזו, וברייתא גדולה שנו לנו רבותינו (ברכות נז) "הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה ", וכל שכן בהקיץ, היינו שלומד לאור השמן זית, וכן פירש רש"י ז"ל "להעלות נר תמיד" כל לילה ולילה נקרא תמיד, כי לא נברא הנר אלא לתלמוד תורה.

 

"והיו על לב אהרן בבואו…" (כח, ל)

בהיות כ "ק האדמו"ר רבי מרדכי מלעכאוויטש זצ"ל אצל הרבי רבי זושא מאניפולי זצ"ל נוכח בעת שהגיע יהודי וביקש דרך תשובה, מתוך בכי מר ודמעות שליש. רבי זושא לא חפץ לקבלו, ושלחו לצדיק אחר. שאל אותו לאחר מכן, רבי מרדכי: "היתכן, מגיע יהודי לקבל דרך תשובה ומשלחים אותו?" נענה לו רבי זושא ואמר: "כשהייתי צעיר יותר, בעת שהגיע אלי מאן דהו וביקש דרך תשובה, הורתיו לו לבצע דבר-מה פעוט, ואת התעניות קיבלתי עלי, לצום עבורו…. היום אין לי כח להתענות עוד, ולצוות על יהודי שיתענה איני יכול, לכן שלחתיו לאחר."

 

"שפה יהיה לפיו" (כח, לב)

באחת מנסיעותיו של הגראי"ל שטיינמן התלוו אליו אחד מנכדיו והרב יצחק רוזנגרטן. הנכד שהבחין כי הרב רוזנגרטן מקליט את כל הדברים שיוצאים מפיו של הגראי"ל שאלו האם קיבל רשות להקליט, שהרי כשאדם יודע שדבריו מוקלטים נזהר יותר בדיבורו ושוקל כל מילה שאומר. הרב רוזנגרטן השיב בחיוב והוסיף כי כבר בעבר שאל את רבי אהרן לייב אם יוכל להקליט דבריו, ותשובתו היתה: "הלא בשמים יתבעו אותי על כל מילה שהוצאתי מפי, כך שבין כה וכה עלי להיות אחראי על כל דיבורי… " (רבי אהרן לייב)

 

"פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב והיה על אהרן לשרת" (כח, לד)

"מעיל מכפר על לשון הרע, אמר הקב"ה יבוא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול" (ערכין טז). היה החפץ חיים זצ"ל אומר: את הקול שבמעיל השמיעו הפעמונים, אם כן לשם מה היו גם רימונים שאינם משמיעים כל קול ולא התבאר מה עניינם? אלא, בגמ' נאמר (חולין פט.) "מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם, יכול אף בדברי תורה כן, תלמוד לומר "צדק תדברון " הרי שתפקיד הדיבור הוא ללמוד תורה וכאשר אינו יכול לדבר, עליו לשים עצמו כאלם. זה מה שנרמז ברימונים שליד הפעמונים לסירוגין, שעל האדם שאינו לומד תורה מאיזו סיבה שהיא לשתוק, ואז, כאשר הוא מתנהג באופן זה, אז 'ונשמע קולו בבואו על הקודש' שיתקבלו מעשיו הטובים תורתו ותפילותיו לרצון. זו גם הסיבה, כותב הגה"צ רבי דב יפה משגיח ישיבת כפר חסידים וקול יעקב שנעשה הפעמון מזהב לרמז שנוציא מפינו רק דיבורים שהתורה הורתה לדבר, ואלו הם נחמדים מזהב ומפז, דברי תורה. וגם היות שנשמתו הטהורה של האדם היא כזהב ולכן עליו לדבר דברים המתאימים לזהב והם דברי תורה ותפילה ומעשים טובים. (חפץ חיים על התורה – להבין ולהשכיל)

 

"ונשמע קולו בבאו אל הקודש לפני ה'" (כח, לה)

רבי חיים מבריסק ראה פעם יהודי פשוט אח ד, עומד בתפלה וזועק בקולי קולות. ראה רבי חיים שצעקותיו אינן מקירות לבו אלא מן השפה ולחוץ, אמר לו לאחר התפילה: "במעילו של הכהן הגדול היו פעמונים, כדי שבבואו אל הקדש יישמע קולו. אילו היו הכהנים נוהגים כמוך וצווחים בתפלה, לשם מה היה צורך אפוא בפעמונים?… "

 

"ושחטת את הפר לפני ה' פתח אהל מועד" (כט, יא)

סיפר רבי יצחק איזיק מקומרנא בשם חותנו רבי אברהם מרדכי מפינטשוב, כי פעם אחת בא איש אחד אל הבעל שם טוב כדי לשאול בעצתו אם כדאי לו ללמוד הלכות שחיטה ולשמש כשוחט ובודק. ביקשו הבעל שם טוב לצאת עמו החוצה ואמר לו: "הבט נא על הגג שלי. " הרים האיש את עיניו ונבהל לראות שם אדם עומד ליד ארובת העשן, כשסכינו בידו והוא עומד ומשחיז אותו שוב ושוב. נבהל האיש מאד, והבעל שם טוב הסביר לו: "איש זה היה שוחט ובודק לפני כמה מאות שנים, והיה שוחט בסכין פגום בלי להבחין בפגימה, ועדין לא באה נשמתו לתיקונה, עד שגזרו עליו לבוא אלי ולהראות לי סכין מלוטש כהלכתו. וזה כבר שלש שנים שהוא עומד על גג ביתי, ועדין לא עלתה בידו ללטש סכין כראוי, ואתה רוצה להיות שוחט?" נבהל האיש לשמע הדברים והתחרט על בקשתו להיות שוחט.