ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת תרומה – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב )

בתנא דבי אליהו (פרק יז) כתב בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה . פירש מהרי"ץ דושינסקיא זצ"ל בדרך הלצה, דבשעה ששישים רבוא אנשים דחקו את עצמם לומר למשה נעשה ונשמע, היה ממש סכנות נפשות, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, כלומר על ידי קבלת התורה תצטרכו ליתן ממון, ובוודאי לא יהיה כל כך דוחק עוד. (ארז בלבנון)

 

"תקחו את תרומתי" (כה, ב )

הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע, היה מתאונן כל ימיו ומביע את חרטתו, על אשר הרהר בתחילה נגד הנהגתו זו של הרבי מרימנוב, וכה היה מספר: כאשר הגיע לראשונה להסתופף בצלו של הרבי רבי הירש זי"ע, פגש במקום יהודי עני ואביון, אשר בא להתחנן על בנו החולה שיחיה. השיב לו הרבי, כי מוכן הוא לברכו ואף להבטיח כי בנו יתרפא, אך בתנאי שיקדים וייתן סך שמונה עשר זהובים, טבין ותקילין. היהודי העני, אשר מן הסתם לא נפגש בסכום כזה מימיו, החל מורט בשערות ראשו ומצווח ככרוכיה: "רבי! מנין אצליח להשיג סכום עתק שכזה?! הרי גם בלאו הכי גוועים בני ביתי ברעב!"… "אין זה מענייני!" השיב לו רבינו בקור רוח "מצדי, רשאי אתה למשכן את כל תכולת ביתך, משולחן וכסאות ועד כרים וכסתות, ובלבד שתביא לי את הסכום במלואו, אפילו לא אגורה פחות!"… "כשומעי את כל זאת" סח הצדיק מצאנז "נתפלץ לבי בקרבי, ולא יכולתי לעמוד מנגד ולהחריש. המתנתי לעני עד שיצא מחדר הרבי, ניגשתי אליו בלאט ואמרתי לו: "אינך צריך לכל זה! אני אתפלל להקב"ה עבור בנך, והוא יחלים, בעז"ה, גם מבלי שתשלם אגורה!" ואכן, כך היה . העני הלך לביתו שמח וטוב לב, ועם בואו, מצא כבר את בנו הילד בריא ושלם. ברם, לא חלף זמן רב, ולפתע פתאום, נפטר הילד במיתה חטופה, רחמנא ליצלן… הידיעה, אשר הגיעה לאוזניו של הצדיק מצאנז, נפלה עליו כרעם ביום בהיר. עתה התחוור לו, כי לא על עסקי ממון נתן רבינו את דעתו, אלא שכל כוונתו הייתה, לבטל גזירה רעה מעל היהודי, וכי לא ניתן היה לבטלה כי אם באופן זה בלבד. "כל ימי אינני חדל להצטער!" מפטיר היה רבי חיים אחרי סיפורו "מדוע הכנסתי את ראשי בין ההרים הגדולים?! למה זה התערבתי בעסקיו של הרבי רבי הירש?!.. .

 

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב )

הרה״ק מווארקא זי״ע נכנס פע״א לעשיר אחד, וכאשר ביקש ממנו סכום לצדקה ענה לו העשיר בלאו, וככל היותר שניסה הרה״ק לטעון שאכן יתן, התעקש העשיר עצמו יותר ויותר שלא יתן. עד שהגיע הדבר לזה שהעשיר קרא בקול, שהוא ממש לאיבוד הזמן מה שהוא נשאר יושב כאן, כי במילא לא יתן… ענה לו הרה״ק שזהו אינו, כי הרי ידעינן מחז״ל שהיצר הרע בא לו להאדם מיד כשנולד, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אבל היצר טוב בא לו רק משנת הי״ג ואילך, והנה מאחר שהיצר הרע זקן יותר על כן הוא מדבר בכל עת קודם, ואי לזאת, אני יודע שעד כאן דברי היצר הרע, ואני ממתין שכבר יבוא תור היצר טוב לדבר, דאף שהוא הצעיר, מ״מ גם הוא רשאי עכ״פ לדבר. הגה״ק רר״ב מפשיסחא נהג עצמו כשנתן צדקה היה משנה הדבר פעמיים, נתן פעם אחד וחזר ונתן עוד, פעם שאל אותו עני ממה נפשך אם כבודו רוצה לתת לי יותר למה אינו נותן את הכל בבת אחת, למה עליו לחלקו לשני פעמים, ענה הרה״ק במתק לשונו כי בפעם הראשון הוא נותן לו מחמת רחמנות, כי לבו כואב לראות יהודי נשבר ונדכה, וזה אינו נקרא צדקה, כי למען עצמו עשה זאת, ורק לאחר שנתן לו כבר, אז נותן עוד פעם לקיים מצות צדקה כי אז אינו נותן בשביל רחמנות אלא לקיים מצות צדקה, כמאמר הפסוק ״נתון תתן לו״ שיתן ויחזור ויתן, ״ואל ירע לבבך בתתך לו״ שלא תתן לו רק בשביל שלא ירע.

 

"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" (כה, ב)

בזמן שיש לבנ"י רצון ונדיבות לב לקיים מצוות לשם שמים, אומר השי"ת "לי תרומה" – אני הקב"ה בא לידי התרוממות שכשישראל עושים רצונו של מקום, מוסיפים הם כח בפמליא של מעלה. (קדושת לוי)

 

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב )

מדוע כתוב "ויקחו לי תרומה" ולא כתוב "ויתנו לי תרומה"? כך אמרו חז"ל במדרש רבה: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית". מעשה שהיה בגאון רבי הלל מקולאמיא, מגדולי תלמידי ה"חתם סופר", אשר בהיותו בחור ישיבה התאכסן ואכל אצל אחד מבעלי הבית שבעיר פרשבורג. יום אחד האריך ה"חתם סופר" באמירת השיעור, ורבי הלל איחר לארוחת צהריים בבית מארחו. כעס בעל הבית על בחור הישיבה, צעק עליו והעליב אותו מאד. עזב רבי הלל את הבית בבושה ושלח להודיע למארחו כי מיום זה והלאה לא יוכל עוד להתארח בביתו. הבין בעל הבית כי טעה ולא נהג כראוי, לכן בא אל הישיבה וכאשר פגש את רבי הלל שאל: על מה חרי האף הגדול? מדוע אינך רוצה לבוא אל ביתי עוד? ענה לו רבי הלל כך: אתה הרי מקבל חלק בתורה שאני לומד ובתמורה אתה נותן לי מקום ללון ומזון להחיות את נפשי. אולם אם מסחר הוא זה ושותפים אנחנו, מה מקום יש לך להתרגז עלי כאשר אני מאחר אל ביתך? והרי עסקתי בתורה בזמן זה, לא בכדי אחרתי לבוא. אין זאת סיים רבי הלל כי לדעתך אתה "נותן" ואני "מקבל", ואם כך הם פני הדברים אינני מעוניין בכך משום שאיני חפץ להיות נתמך .

 

"מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי" (כה, ב )

מסופר כשהמקובל הרב יצחק כדורי זצ"ל בנה את הישיבה שלו, החל בגיוס תורמים לבניין המפואר. ניגש אליו אחד מהאחים ספרא (שידועים כעשירים גדולים ובעלי לב רחב) ושאל אותו: "מחילה הרב בכמה מדובר? אני אתן את הכל ובלבד שהרב לא יכתת את רגליו…" נדהם האיש לגלות שהרב סרב לקבל ממנו את כל הסכום, בטענה שהוא מעוניין שכולם יהיו שותפים בזכות הזו… כך גם אומר הקב"ה לבני ישראל: "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו – תקחו את תרומתי" למרות שבני ישראל יצאו ברכוש גדול ממצרים, והיה ביכולתו של כל אחד מהם לבנות את המשכן לבדו. אולם הקב"ה ביקש לזכות את כולם במצווה החשובה של בניית המשכן משום כך ציווה: "מאת כל איש…"

 

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב )

במדרש (שמו"ר פר' לג, א): הדא הוא דכתיב (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". ונלאו המפרשים לפרש הקשר ביניהם. ובדרך הפשט כתב הרה"ק בעל ה'אמרי חיים' מויזניץ זצ"ל לפרש בדרך צחות, שבאו חז"ל בדברי המדרש להוציא מלבן של אנשים החושבים כי בנתינת צדקה יכול אדם לפטור את עצמו מלקיים שאר מצוות התורה, לכך מזהיר המדרש שאע"פ שקיים "ויקחו לי תרומה" בנדבת הלב, עדיין אין זה פוטרו מ"תורתי אל תעזובו" דהיינו מלקיים שאר משפטי התורה. (מפי ספרים וסופרים )

 

"מאת כל איש אשר ידבנו ליבו.. (כה, ב )

מסופר על רבי שמעלקא מניקלשבורג זצ"ל: פעם אחת התדפק על דלתו אחד מחסידיו שהיה עני מרוד, וביקש מהרבי: "רבי אנא עזור לי המצב דחוק הגעתי לפת לחם… ממש פיקוח נפש…" מכיוון שלרב עצמו לא היה מה לתת, ניסה הוא למצוא דרך יצירתית להציל את משפחתו של החסיד. והנה נתקלו עיניו בגביע הקידוש שהיה מונח על שולחנו. מבלי לחשוב פעמיים נתן לעני את הגביע וזה יצא שמח וטוב לב… הרבנית שמעה את טריקת הדלת ויצאה לראות מה קרה. והנה הבחינה שחסר הגביע על השולחן. פנתה לרב ושאלה: "היכן הגביע?!" והרב הפטיר: "נתתי אותו הרגע לעני"… הרבנית נדהמה ואמרה לו: "אתה יודע שמשובץ עליו יהלום יקר..כן?!…" הרבי קפץ מהכסא וצעק: "וואי… אוי ואבוי…" תוך שהוא פותח בריצה לכיוון הדלת על מנת להשיג את העני… לאחר כמה דקות חזר הרב שכולו מתנשף, הרבנית שראתה שהוא חזר ללא הגביע, שאלה אותו: "היכן הגביע?" כשבבת צחוק על פניו "אצל העני" השיב רבי שמעלקא. "אם כן מדוע רצת אחריו?!" שאלה הרבנית. "האם לא כדי להחזיר את הגביע היקר?!" "בוודאי שלא" ענה רבי שמעלקא, "רצתי אחריו כדי לומר לו שידע, כי בגביע משובץ יהלום יקר ושלא ימכור אותו בזול"… זוהי נדיבות הלב.. .

 

"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו…. זהב וכסף ונחושת (כה, ב-ג )

ביאר הג"ר עקיבא אייגר זצ"ל, אמר השי"ת למשה רבנו שיאמר לבני ישראל, במה שנוגע לי – לשמי, די בכוונת הלב בלבד, רחמנא ליבא בעי (סנהדרין קג:). "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – נדיבות הלב, "תקחו את תרומתי" – התרומה שלי. אולם כעת עבור בניית המשכן, אין די בנדבת הלב גרידא, רק צריך זהב וכסף ונחושת ממש . (אביר הרועים)

 

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח )

מסופר על יהודי אמריקאי שהחליט לעלות לארץ ישראל לשנת השתלמות רוחנית יחד עם רעייתו. הוא סבר שאם הוא בא לארץ להשתלמות רוחנית עליו לדאוג, ראשית כל, לתחום הגשמי. או אז לא יטרידו אותו דאגות גשמיות. הוא לא ידע את משמעותן של המילים: "משיב הרוח ומוריד הגשם" –אם אתה רוצה להשיב את הרוחניות, עליך להוריד את הגשמיות . הוא שלח מכתב לסוכן דירות מירושלים וכתב שהוא מעוניין בדירת חמישה חדרים, שיש בה כיווני אוויר טובים, בניין עם שכנים דתיים אבל לא יותר מדי. חנייה רחבה, בית כנסת וסופרמרקט בקרבת מקום. סוכן הדירות מצא דירה כמבוקשו. הוא שלח דמי קדימה, וקיבל חוזה ובתחתיתו היה כתוב שיהיה מי שיקבל את פניו בבואו לדירה. הוא הגיע ארצה לשנת השתלמות רוחנית, ובידיו מזוודות עמוסות בכל האמצעים הגשמיים שיעזרו לו לעלות ולהתעלות. הוא לקח מונית, הגיע לכתובת הרשומה בחוזה שבידו, עלה בגרם המדרגות ונקש בדלת. את הדלת פתחה אישה. "במה אוכל לעזור?", שאלה. האיש נדהם. "למה את מתכוונת כשאת אומרת במה תוכלי לעזור לי? שכרתי את הדירה הזו!", קרא. האישה נתבקשה לעיין בחוזה, ולא הבינה את פשרו. הרי היא גרה בדירה הזו ! הם התקשרו לסוכן הדירות כדי לברר את פשר הדבר. "שלום, הגענו!", אמר היהודי האמריקני. "שלום עליכם", השיב הסוכן. "איך הדירה? כלילת המעלות, אה? חמישה חדרים, כיווני אוויר מצוינים, חניה לרכב. כל מה שביקשת!" האמריקני הנדהם שלפתע איבד את לשונו, זעק: "אבל גרים בה!" השיב הסוכן: "סלח לי, אבל את הפרט הזה לא ציינת".. . "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – כל אדם יכול להשכין שכינה בביתו, אך לעתים דירתו אינה פנויה! היא מלאה ב"אני"! הגאווה, הכעס, שנאת החינם וכל מידות רעות- מסלקות את השכינה ! (אמונה שלמה)

 

"וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו" (כה, יא)

מבואר שהארון היה זהב מבפנים וזהב מבחוץ, ובתוכו עץ. ושמעתי לרמוז בזה, ישנם אנשים שמבחוץ מתנהגים למופת, ממש 'לב זהב', מגישים הם עזרה לכל הנצרך, אבל כאשר מגיעים לביתם, פתאום נעשים משהו אחר ושם אינם יודעים להטות שכם ולהגיש עזרה. דבר זה מגונה, כי אדרבה האדם נמדד דווקא לפי התנהגותו בבית, וכפי המובא בשם רבי חיים ויטאל זצ"ל שהמקום האמתי של תיקון המידות ועידונם הוא ביתו של האדם. מאידך ישנם אנשים שיודעים לעזור רק בבית, לנשותיהם ולבני ביתם, אך לאנשים בחוץ כאילו שכחו שיש מצות חסד. גם זה לא טוב, שהרי כל ישראל אחים, וצריך לעשות חסד עם כל בריה בעולם, גם אם אינו נמנה בדיוק עם בני משפחתו, או עם חוג קהילתו וכדומה. לכן אמר הפסוק "וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ", שכיון שהמידות הם קודמות לתורה והם ציפוי לארון הרומז על התורה, לומר שבשביל להיות בעל תורה, צריך להיות 'מצופה זהב טהור' שהם מידות טובות, גם 'מבית' כשהוא בביתו, וגם 'מבחוץ' כלפי אנשים אחרים. אמנם האמצע היה מעץ ולא מזהב טהור, לרמז שכל זה רק במידותיו יהיה זהב טהור, אך בעצמו יהא כמו עץ, שלא יהיה בעל גאווה, אלא יהא ענו ויאחז עצמו כעץ פשוט, ורק כך תוכל התורה להיתפס אצלו, כי התורה הולכת רק למי שמקטין את עצמו ומתנהג בענוותנות. וכן כתב החיד"א "הארון היה מצופה זהב מבית ומחוץ, כך תלמיד חכם שהוא כלי מחזיק התורה צריך שהיא תוכו כברו, ואף שיש חומר והוא בשר ודם, צריך להשתדל שהחומר יכלכל את הצורה שכמעט אינו ניכר חומר שבו, כמו הארון שבתוכו עץ ולא ניכר אלה הזהב המצפהו, כך התלמיד חכם על ידי מידות טובות וענוותנותו מבית ומחוץ כמעט מכסה את עצמיותו" . (הפרשה המחכימה )

 

"ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו" (כה, לא)

ירכה – היא הרגל של מטה העשוי כמין תיבה, ושלשה רגלים יוצאין הימנו ולמטה (רש"י ). בספר תפארת יחזקאל מסביר לשם מה הוזקקו ל-3 רגלים? הרי כבר הייתה יכולה המנורה להיות נתמכת ע"י הירכה שעשויה כמין תיבה כדברי רש"י? אלא, במשנה (אבות א' ב) נאמר: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" . ובגמרא (יבמות קט:) נאמר "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו . ואמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה וכו'" . ובגמרא (עבודה זרה ה') כתוב "אשריכם ישראל בזמן שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים, יצרם מסור בידם". על כן, הרוצה לזכות בכתרה של תורה, עליו לשלב עמה עבודה וגמילות חסדים ואז תורתו מתברכת, ויצרו מסור בידו . המנורה רומזת לתורה כמאמר הגמ' בבא בתרא כ"ח "הרוצה להחכים ידרים, וסימנך מנורה בדרום". כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו, ועל כן עליו לשלב כל הג' עמודים יחדיו, דהיינו "תורה עבודה וגמילות חסדים". ולכן יש למנורה ג' רגלים, לרמז שרק אז יש קיום לתורה – אור = לשלב עמה כל שלושת העמודים!…
עם התמנותו כרב בקהילת פראג, הרבה הגה"ק בעל ה"נודע ביהודה" להוכיח את בני עדתו על התרפותם מלהחזיק ידי עניים. משנוכח לדעת שדברי תוכחתו נופלים על אוזניים ערלות, הלך לרחובה של עיר, אל בין הסוחרים העומדים שם, ועשה עצמו מתעניין במכירת סחורה. כשראו זאת הסוחרים תמהו מאוד, מה לו לגאון הגדול בין הסוחרים . ברוב חריפותו השיב ה"נודע ביהודה": הנה אנחנו רואים כי שולחן שיש לו שלוש רגליים אם נחסרת לו רגל אחת, מניחין תחתיו איזה דבר וסומכין אותו, ושוב יכול השולחן לעמוד כבתחילה. אולם אם נשברת גם הרגל השניה, אי אפשר לסמוך השולחן עוד, והעצה היא לקצץ חלק מהרגל השלישית עד שהשולחן יעמוד בגובה שווה עם שתי רגליו האחרות … והנמשל: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. "כאשר נחרב בית המקדש – נשברה רגל אחת והיא "העבודה". באו חכמינו זכרונם לברכה ואמר: איזוהי עבודה שבלב? תפילה, ונשאר העולם עומד כבתחילה. כעת, כאשר אנשי עדתנו קופצים את ידיהם מלחונן דלים, אזי גם הרגל השניה – גמילות חסדים – נשברת, ואם כן, על מה יוכל העולם לעמוד ולהתקיים? על כן, אמרתי בליבי, אלכה גם אני אל השוק ואשבור גם את הרגל השלישית – התורה – ואז יוכל העולם לעמוד ותבל בל תימוט…

 

"ועשית מנורת זהב טהור מקשה וגו' ירכה וקנה גביעיה כפתוריה…" (כה, לא )

איתא במדרש (במד"ר טו, י) שאמר לו הקב"ה למשה ועשית מנורת זהב טהור, אמר לו כיצד נעשה אותה וכו', ואף על פי כן נתקשה משה וכו' עד שנטל מטבע של אש והראה לו עשייתה, ואף על פי כן נתקשה משה, אמר לו הקב"ה לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה, ואמר לבצלאל מיד עשאה וכו', עיין שם. שמעתי מאת כ"ק אדמו"ר (האמרי אמת) זצ"ל מגור שאמר, הנה זה כארבעים שנה שקשה לי המדרש, איך זה שמשה רבינו ע"ה נתקשה בעשיית המנורה, ובצלאל עשאה מיד, אך הנה לפני זמן קצר הייתי בבית החולים בוורשה לבקר את חתני שמצבו היה קצת קשה אחרי ניתוח שעשו לו, ושאלתי להרופא על מצבו של חתני, והשיב לי ואמר שהיה איזה מלך אדיר שהיתה לו מרגלית שהיתה שוה הון עצום, רק היה בה איזה כתם קטן, וכל המומחים פחדו להסיר הכתם מן היהלום, כי אולי ישבר, עד שמסרו היהלום לבעל מלאכה שלא ידע את השווי הגדול של היהלום, והוא הסיר תיכף את הכתם, וכן אמר הרופא שאצל המלך נאפוליאון היה פעם שאשתו היתה מקשה ללדת, וכל המילדות פחדו לגשת לאשתו של המלך האדיר הזה, עד שקראו למילדת מן הכפר שלא ידעה שהיא אשתו של המלך, וילדה תיכף בנקל, כן אמר הרופא המנתח בדרך כלל ניתוח כזה קל מאוד אצלי, רק כאשר הוא חתנו, על כן מההתרגשות שהיתה לי בראותי למי שאני עושה את הניתוח, התקשיתי ביותר ונעשתה תסבוכת. ואז נתרץ לי המדרש הנ"ל, כי משה רבינו ע"ה ידע את גדלות קדושת המנורה וסודותיה, ירכה וקנה, גביעיה כפתוריה ופרחיה, לכן נתקשה משה במעשה המנורה, אבל בצלאל לא נתקשה ועשאה מיד. (ליקוטי יהודה )

 

"ומזלגותיו" (כז, ג)

הרה"ק רבי מרדכי יוסף מראדזין זצ"ל שהה פעם באטוואצק עם הרה"ק רבי יוסף מאמשינאוו זצ"ל, ובתוך שיחתם אמר הרה"ק מראדזין להפליא אודות חסידי פולין. סיבת התפעלותו היתה מחמת שסיפר לו חסיד אחד שנזדמן להיות בעיר פטרבורג, והפליא לפניו יהודי פטרבורג, שנתארח אצלו אחד מתושבי פטרבורג, וראה והנה מוכן לפניו 'קראצער', היה זה מזלג, אלא שהחסיד מפולין מעולם לא ראה כזאת לאכול עם מזלג, ולתומו חשב שזה כלי מיוחד לשריטה, שאם יצטרך לשרוט בעצמו באמצע אכילתו, יהיה מוכן לפניו הקראצער, כדי שלא יגע בידיו במקום מכוסה ויצטרך ליטול את ידיו . עד היכן הדברים מגיעים בתמימותו של חסידי פולין, סיים הרה"ק מראדזין, ראשית שלא ידע שזה מזלג, ושנית שהיה פשוט בעיניו שכלי השריטה הוא כדי שלא ליגע במקום מכוסה.. . (ימות עולם ערך הרה"ק מראדזין אות ב')

 

כמה צדקה יש לתת?

'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש' (כתובות נ' ע"א). האמרי יוסף זי"ע הסביר פעם כי רק מה שנקרא אצל האדם כ'בזבוז' אסור יותר מחומש, אך אם לאו אפשר לתת אף יותר מכן . (נקודות של אור – ספינקא)

 

'תוכו רצוף אהבה'

מבאר האלשי"ך הק', השראת השכינה במשכן הייתה על ידי הרצון שבני ישראל הראו בנתינת מחצית השקל, כלומר יותר היו צריכים להראות את הנכונות שלהם לתת מאשר את הכסף עצמו. ב'חקל יצחק' מובא על מה שדרשו רז"ל (במדבר רבה יב, ג) מלמד שנתקשה משה רבינו במצוות מחצית השקל, ונטל הקדוש ברוך הוא כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה ואמר זה יתנו – כזה יתנו! משה רבינו נתקשה, כיצד יתכן להביא מחצית השקל, בה יקנו קרבנות ציבור, ותמידים להקרבה היומיומית, ויתכפר לבני ישראל, ותשובה מה תהא עליה? הראה לו הקב"ה מטבע של אש. לפי אחד הפירושים היה איסוף מחצית השקל לאחר מעשה העגל, אמר הקב"ה: כעת יש לכם הזדמנות, אם תביאו את מחצית השקל באותה התלהבות שנתתם את הזהב לעגל בכך תגלו את שאיפתכם האמיתית להשראת השכינה ובכך יכופר לכם. זהו מטבע של אש, אש הרצון הבוערת בקרבנו תמיד אם מפנים אותה לאפיק החיובי… (שיחות קודש – ספינקא תשע"ד)